עסקינן בשתי בקשות, אשר אף שהוגשו בשני תיקים נפרדים וסווגו כבקשות נפרדות, נושקות זו לזו מבחינה עובדתית ומשפטית.

במסגרת בקשה מס' 23 בתיק פר"ק 41106-10-13 הגישה עיריית אלעד בקשה למתן הוראות, אשר במסגרתה עתרה להצהיר כי עומדת לה הזכות לקזז את חובות חברת א.ע. השלום יזמות ובניה בע"מ (בפירוק) (להלן: "חברת השלום" או "החברה") כלפיה, חובות שלפי הנטען לא הוכרעו בהליך בוררות שהתנהל בין הצדדים, מכל סכום אשר עליה לשלם לחברה לפי פסק הבוררות; וכן להורות כי עד להכרעה סופית בתביעת החוב שהגישה העירייה למנהל המיוחד, לא יינקטו נגדה צעדים לאכיפת פסק הבוררות לתשלום סכום העולה על סכום הפסק בניכוי סכום הקיזוז (דהיינו: סך של 310,142 ₪ בתוספת מע"מ שישולם כנגד חשבונית מס כדין). במסגרת בקשה זו עותרת עיריית אלעד להתיר לה לנהל הליך משפטי הנוגע לשאלת הקיזוז מחוץ להליך הפירוק, לנוכח מורכבותו של ההליך והיקף הסוגיות הטעונות הכרעה. באשר לסכום שנפסק בפסק הבוררות, לאחר ניכוי סכום הקיזוז, עותרת עיריית אלעד למתן הוראות למי לשלם את הסכום, בהינתן המחאות זכות שנחתמו האחת לטובת בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (להלן: "הבנק") והאחרת לטובת חב' שפיר.

במסגרת בקשה מס' 12 בתיק פר"ק 3569-05-10 עותר כונס הנכסים מטעם הבנק לאפשר לו לנקוט בהליכי הוצאה לפועל כנגד עיריית אלעד, לשם גביית מלוא הסכומים שנפסקו לטובת החברה במסגרת הליך הבוררות. בתגובת העירייה לבקשה זו טענה כי יש לדחות את הבקשה, הן לאור זכות הקיזוז העומדת לה כלפי החברה, הן משום שסמכות כונס הנכסים מוגבלת לסכומים שהזכאות לקבלם שועבדה לטובת הבנק במסגרת אגרת החוב על יסוד המחאת זכות שנחתמה בידי העירייה, והן משום שלצד המחאת הזכות לטובת הבנק, חתמה החברה גם על המחאת זכות לטובת חברת שפיר, כך שיש להכריע תחילה אם דרישת הבנק מתיישבת עם ההמחאה הנוספת, אם לאו.

בהחלטתי מיום 21.10.15 קבעתי כי הואיל והבקשה המרכזית במסגרת הדיון שלפנינו (בקשה מס' 23 בתיק פר"ק 41106-10-13) זהה במהותה לתביעת החוב שהגישה עיריית אלעד למנהל המיוחד של החברה, הרי שיש להמתין תחילה להכרעת המנהל המיוחד בתביעת החוב, ולאחר מכן לקבוע את אופן המשך שמיעת הבקשה וליתן החלטה משלימה בבקשה, ככל שיידרש.

ביום 2.11.15 הודיע המנהל המיוחד של החברה כי סיים לבדוק את תביעת החוב שהוגשה על ידי עיריית אלעד וכי תביעת החוב נדחתה במלואה.

משנמצא כי המנהל המיוחד של החברה דן והכריע בטענותיה של עיריית אלעד, לפחות הטענות המרכזיות שעומדות בבסיס בקשה 23 בעניין הקיזוז (ולמעט הטענה הנוגעת להמחאת הזכות שניתנה לבנק), יוצא שאין עוד קיום לבקשה מס' 23 כבקשה נפרדת ועצמאית, בכל הנוגע לטענות שנדחו על ידי המנהל המיוחד.

בנסיבות אלה, אני מורה על מחיקת חלקה הראשון של בקשה מס' 23, בשלב זה ללא צו להוצאות.

בפני העירייה פתוחה הדלת להשיג על החלטת המנהל המיוחד בנושא הקיזוז, בדרכים ובמועדים הקבועים בדין. אך יובהר כבר כעת כי ככל שתפעל עיריית אלעד להגיש ערעור על החלטת המנהל המיוחד, כי אז יהא עליה להעמיד תשתית עובדתית לטענות המועלות על ידה, ובתוך כך, יהא עליה לפרט אילו פרויקטים או עבודות לא נדונו במסגרת הליך הבוררות ואף על פי כן שולמו עבורם כספים, אשר אותם, על פי הנטען, יש לקזז כעת, תוך צירוף אסמכתאות להוכחת תשלום אותם כספים.

בנוסף, ככל שקיימת התייחסות לכספים אלה, כולם או חלקם, או שקיימת התייחסות לאסמכתאות שעליהן נסמכת העירייה, במסגרת פסק הבוררות או ההחלטה המשלימה של הבורר בבקשות שהוגשו לתיקון פסק הבוררות, כי אז יהיה על העירייה להפנות למראה מקום מדויק.

אשר על כן, בכל הנוגע לחלקה הראשון של בקשה מס' 23, שעניינה שאלת הקיזוז, אני מורה על מחיקת הבקשה, מבלי לגרוע מזכות עיריית אלעד להגיש ערעור על החלטת המנהל המיוחד בתביעת החוב שלה, ככל שתמצא לנכון ובמסגרת סד הזמנים הקבוע בדין.

ביחס לחלקה זה של הבקשה, בשלב זה ולפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.

באשר לחלקה השני של בקשה מס' 23 ובנוגע לבקשה מס' 12 בתיק הנוסף, בכל הנוגע לעתירת העירייה ליתן הוראות באשר לתשלום חלק מהסכום, בניכוי הקיזוז הנטען על ידה, בהינתן המחאת הזכות שנחתמה לטובת הבנק ובהינתן המחאת הזכות לטובת חברת שפיר מבנים תעשיות 2002 בע"מ, הרי שבסוגיות עקרוניות אלה, אין מניעה להכריע כבר כעת.

בהקשר זה טוענת עיריית אלעד תחילה כי מעמדו של הבנק כנושה מובטח יסודו בהמחאת זכות שנחתמה בידי העיריה, ברם המחאת הזכות האמורה סויגה על ידי העירייה, במובן זה שנרשם כי המחאת הזכות לבנק אינה גורעת מזכות העירייה לקיזוז ו/או עיכבון העומדים לה על פי כל דין.

על פי נוסחה המודפס של המחאת הזכות שהופנתה לעיריית אלעד, על העירייה לשלם לבנק את כל הסכומים המגיעים ו/או שיגיעו ממנה לחברה. בתוספת בכתב יד, הוסף בהמשך המשפט הקטע הבא: "וזאת מבלי לגרוע מזכותכם לקיזוז ו/או עיכבון העומדים לכם עפ"י כל דין ו/או הסכם, לרבות בגין חיובים שמקורם בהסכמים אחרים שאינם מפורטים לעיל".

בנסיבות אלה, טוענת העירייה כי יש לראותה במעמד של נושה מובטחת, אשר זכותה קודמת לזכותו של הבנק מכוח המחאת הזכות.

מנגד, מבהיר הבנק כי מעמדו כנושה מובטח אינו מושתת על אותה המחאת זכות, כי אם על אגרות החוב שעליהן חתמה החברה, כך שהמחאת הזכות אינה מבססת לבדה את מעמדו של הבנק כנושה מובטח, אלא רק נוספת ומחזקת את מסמכי השעבוד שנחתמו לטובת הבנק. עוד מתייחס הבנק לטענות שהעלתה העירייה ביחס לפרויקטים שונים שבוצעו.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שהגישו הצדדים ושמעתי את טענותיהם במהלך הדיון האחרון, ולאחר שתביעת החוב, הכוללת את טענות הקיזוז והעיכבון של העירייה, נדחתה על ידי המנהל המיוחד, לא עומדת עוד לעירייה זכות קיזוז או עיכבון, כך שטענתה בדבר קדימותה על זכותו של הבנק לכספים שנפסקו בבוררות אינה עומדת יותר.

אציין כי בצדק טוען הבנק שמעמדו כנושה מובטח מבוסס על מסמכי השעבוד שעליהם חתמה החברה, ולאו דווקא על אותה המחאת זכות. כך עולה במפורש מסעיף 4 לאגרת חוב והמחאת זכויות על דרך השעבוד שעליה חתמה החברה ביום 6.4.08, שם נרשם כי החברה "משעבדת וממשכנת בזה בשעבוד קבוע ובמשכון ראשון בדרגה וכמו כן לשם מתן יתר תוקף לשעבוד ולמשכון הנ"ל ממחה בהמחאה על דרך שעבוד לזכות הבנק וחליפיו...".

משמעות הדברים היא שהמחאת הזכות אינה עומדת לבדה, אלא מתווספת למסמכי השעבוד שעליהם חתמה החברה לטובת הבנק, וכן מבססת את קדימותו של הבנק בזכאות לכספים האמורים.

יודגש כי אילו הייתה מאושרת זכאותה הנטענת של העירייה לקיזוז מתוך הכספים המגיעים לחברה לפי פסק הבוררות, ייתכן ואז תעלה השאלה אם זכות הקיזוז והעיכבון העומדות לעירייה עדיפות על זכות השעבוד של הבנק, אם לאו. אך משנדחתה טענתה של העירייה לזכות קיזוז במסגרת הכרעת המנהל המיוחד, הרי השאלה האמורה לא עולה כלל.

בנוגע לטענת העירייה במסגרת בקשה מס' 12 שלפיה סמכותו של הבנק לקבל לידיו כספים נוגעת רק לאותם כספים שהזכות לקבלם שועבדה לטובת הבנק במסגרת אגרת החוב על יסוד המחאת הזכות, טוענת העירייה כי בהליך הבוררות נדונו מחלוקות מגוונות, שחלקם אינם בזיקה לעניינים שלגביהם ניתנה המחאת הזכות ונקבעה אגרת החוב. העירייה משתיתה טענה זו על מספר דוגמאות.

בטרם אידרש לדוגמאות אליהן מפנה העירייה, מצאתי להעיר כי משנקבע שלא עומדת לעת הזו לעירייה זכות קיזוז או עיכבון, הרי עליה לשלם לחברה את מלוא החוב שנפסק בפסק הבוררות. ככל שקיימת מחלוקת בין החברה לבין הבנק באשר לזהות הגורם הזכאי לקבל את הכסף, כי אז בירור המחלוקת צריך להיעשות במישור היחסים בין הבנק לבין החברה, ולא במישור היחסים בין העירייה (מחזיקת הכספים) לבין הבנק. טענות העירייה בהקשר זכאות הבנק וזכויותיו לכספים היו רלוונטיות כל עוד לא הוכרעו טענותיה לקיזוז ועיכבון, אך עתה, משנקבע שאין לה זכות קיזוז כאמור, טיעון זה אינו רלוונטי עוד, מפי העירייה.

למעלה מן הנדרש, אתייחס כעת גם לדוגמאות שהעלתה העירייה בטיעוניה, אחת לאחת.

ביחס לפרויקט D81, טוענת העירייה כי הבנק מושתק מלטעון כיום כי יש לראות את הפרויקט ככולל את הרחבת המבנה לחטיבה צעירה (מה שכונה על ידי הבורר שלב ב' של הפרויקט).

במסגרת פסק הבוררות קבע הבורר ביחס לשלב ב' של הפרויקט (מבנה החטיבה הצעירה), כי על העירייה לשלם לחברה סכום של 186,033 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מחודש דצמבר 2009 ועד התשלום בפועל. מן העבר השני, דחה הבורר את טענותיה של העירייה במסגרת התובענה שכנגד שהגישה ביחס לאותו פרויקט.

אמנם נכון כי במסגרת דיון בבקשה קודמת בתיק פר"ק 3569-05-10 (דיון שהתקיים לפני כב' השופט ח'טיב) ציין בא כוח כונס הנכסים כי שלב ב' האמור "לא משועבד לנו", ברם טיעון זה אינו שולל מניה וביה את האפשרות שתונפק אגרת חוב ובה שעבוד שוטף על כל נכסי החברה, להבדיל משעבוד קבוע ביחס לפרויקט מסוים, כפי שאכן היה בפועל.

כך, במסגרת אגרת חוב שעבוד שוטף ללא הגבלה בסכום שעליה חתמה החברה ביום 1.7.08 לטובת הבנק, נכתב בסעיף 4 תחת הכותרת "פירוט הנכסים המשועבדים": "בתור בטחון לסילוק המלא והמדויק של הסכומים המובטחים ובתוקף סעיף 165 מפקודת החברות משעבדת בזה החברה לזכות הבנק וחליפיו: א. בשעבוד שוטף את כל מפעלה ואת כל נכסיה, ובכללם נכסי דלא ניידי זכויותיה ורכושה האחר מאיזה מין וסוג שהוא וללא יוצא מן הכלל, שיש לה כעת ושיהיה לה בעתיד באיזה זמן שהוא במשך כל מועד תוקפה של אגרת חוב זו...".

משמצאנו כי החברה חתמה על אגרת חוב ובה שעבוד שוטף לטובת הבנק על כל נכסיה, זכויותיה ורכושה, משמע שגם הכספים המגיעים לחברה בגין פרויקט D81 נכללים במסגרת נכסי החברה המשועבדים לבנק (אף אם לא שועבדו בשעבוד קבוע), וככאלה יש להעבירם לטובת הבנק, ללא כל קשר לפרויקטים נושא המחאת הזכות.

בנוגע לפרויקט C2008, קבע הבורר במסגרת פסק הבוררות כי על העירייה לשלם לחברה סך של 500,000 ₪ בתוספת מע"מ לפי הצורך, כערכו של הסכום נכון למועד מתן פסק הבוררות, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הבוררות ועד התשלום בפועל.

לטענת העירייה, המחאת הזכות ניתנה ביחס לכספים שיגיעו לחברה מכוח חוזה להקמת בית ספר, כאשר הסכום שנפסק לחובת העירייה בגין פרויקט זה נפסק כפיצויי קיום על אבדן רווחים עתידיים ולא בגין הבנייה מכוח החוזה והוראותיו.

בסוגיה זו, יש לציין, לא הכריע הבורר במסגרת פסק הבוררות, בקובעו כי הסוגיה חורגת ממסגרת הבוררות וכי הנמחה לא היה צד להליך.

בהקשר זה, יושם אל לב כי במסגרת סעיף 4 לאגרת החוב מיום 6.4.08, אותה הזכרתי לעיל, שעבדה החברה לזכות הבנק וחליפיו את כל זכויותיה לקבלת הכספים המפורטים בתוספת א' לאגרת החוב (הכוללים גם את הכספים שיתקבלו בגין פרויקט C2008), תוך שנרשם במפורש כי החובות הכספיים המשועבדים והמומחים "כוללים את כל הפירות, ההכנסות והזכויות הנובעים מהחובות הממושכנים והמומחים או הקשורים אליכם...". מכך מתבקשת המסקנה כי צודק הבנק בטענתו שלפיה אגרת החוב קובעת שהשעבוד יחול גם על הפירות הנובעים מהחובות הממושכנים, כך שאין מניעה להחיל את השעבוד גם על פיצויי הקיום שהעניק הבורר לחברה במסגרת פסק הבוררות.

ביחס לפרויקט P31 וביחס לנושא העבודות הנוספות ונזקים ממוניים כלליים שנפסקו בפסק הבוררות, טוענת העירייה כי המחאת הזכות והשעבוד כלל לא ניתנו ביחס לכספים שיגיעו לחברה בהקשרים אלה, כך שאין לראות בסכומים שבהם חויבה העירייה בנדון ככלולים בשעבוד לטובת הבנק.

בנוגע לכל "ראשי הנזק" האמורים, מצאתי כי הדברים שקבעתי לעיל ביחס לפרויקט D81 יפים גם לכאן, שעה שהוברר כי בנוסף לשעבודים הקבועים חתמה החברה לטובת הבנק גם על שעבוד שוטף על כל נכסיה וזכויותיה. בנסיבות אלה, גם אם אותם פרויקטים וסכומים נוספים אינם נכללים בגדר הנכסים המשועבדים לבנק במסגרת השעבודים הקבועים, הרי שיש להעביר את הסכומים שהתקבלו בגינם לבנק מכוח השעבוד השוטף שעליו חתמה החברה לטובת הבנק.

יוצא אפוא שטענת העירייה שלפיה מרבית הסכומים שהבנק מבקש לגבות ממנה אינם נובעים מהפרויקטים שנכללו בהמחאת הזכות ובשעבוד, אינה נכונה ודינה דחייה.

טענה נוספת שעלתה בשולי טיעוני עיריית אלעד (בתגובה לבקשת הבנק בתיק הנוסף להתיר נקיטת הליכי הוצאה לפועל כנגד העירייה – בקשה מס' 12) – היא הטענה שלפיה במקביל להמחאת הזכות לטובת הבנק, חתמה החברה על המחאת זכות לטובת שפיר הנדסה אזרחית וימית בע"מ (להלן: "שפיר"). במסגרת זו, עותרת העירייה להכריע בשאלה לאיזה גורם עליה לשלם את הסכומים שייגבו – האם לבנק או שמא לשפיר.

לאחר ששקלתי בדבר, הגעתי לכלל מסקנה כי גם בסוגיה זו ידו של הבנק על העליונה, וזאת גם בהתעלם מהשיהוי הרב מצדה של שפיר בהעלאת טענותיה ובהתעלם מכך שהטענות הועלו רק בתגובה לבקשה שיזמה בנדון עיריית אלעד, ולא כבקשה נפרדת ועצמאית מצד שפיר.

המחאת הזכות שניתנה על ידי חברת אמיר קדימה לבניין בע"מ לטובת שפיר נושאת תאריך 27.3.08, ואולם תוקפה מצומצם ומוגבל. בשורה האחרונה של המחאת הזכות נרשם ברחל בתך הקטנה כי "תוקף המחאה עד 31/12/08 אחרי תאריך זה היא מבוטלת".

לא הובאה לפניי כל ראיה המלמדת כי תוקפה של המחאת הזכות לחברת שפיר הוארך או כי הוצאה המחאת זכות חדשה. בנסיבות אלה, גם מבלי להתייחס לשאלת מועד יצירת השעבוד הנטען לטובת שפיר אל מול מועד יצירת השעבוד לטובת הבנק, כמו גם לשאלת זהות הגורם הממחה (חברת השלום או חברת אמיר קדימה), לא יכולה שפיר להסתמך על אותה המחאת זכות היסטורית מיום 27.3.08 וכל טענותיה בנדון דינן להידחות.

לאחר שנדחו טענות עיריית אלעד לגבי המחאת הזכות במסגרת בקשה מס' 23 וכן נדחו הטענות שהעלתה בתגובתה לבקשה הבנק לאפשר לו לנקוט בהליכי הוצאה לפועל כנגד העירייה לשם גביית הסכומים שנפסקו לזכות החברה במסגרת הליך הבוררות (בקשה מס' 12), יוצא כי נכון לרגע זה לא קיימת עוד כל מניעה מבחינת הבנק לפעול לגביית הסכומים שנקבעו בפסק הבוררות.

ככל שהעירייה תחליט להגיש ערעור על הכרעת המנהל המיוחד בעניין קיזוז הסכומים, כי אז תוכל להגיש כל בקשה שתמצא לנכון להגיש, על פי דין, לרבות בקשה לעיכוב ביצוע תשלום חלקי של פסק הבוררות, ובקשה זו תישקל ותוכרע על ידי בית המשפט לגופה.

בגין חלקה השני של בקשה מס' 23 ובגין בקשה מס' 12, תשלם עיריית אלעד לבנק הוצאות הבקשה ושכר טרחת עו"ד בסך של 7,000 ₪ וכן תשלם חב' שפיר לבנק הוצאות משפט כאמור בסך של 5,000 ש"ח (היינו: בסך הכל סכום של 12,000 ₪ הוצאות לשתי המבקשות גם יחד), סכומים אשר ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד תשלומם בפועל.

ניתנה היום, ג' כסלו תשע"ו, 15 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.