18 יולי 2013

לפני:

כב' השופטת אביטל רימון-קפלן

נציג ציבור (עובדים) יוסי איטח

החלטה

1. זוהי בקשתה של הנתבעת להורות על ביטול פסק דיננו מיום 22/10/12, שניתן כנגדה עקב אי התייצבותה לישיבת ההוכחות שנקבעה לאותו מועד.

רקע כללי והשתלשלות ה עניינים

2. הנתבעת הינה בית תוכנה, העוסק במתן פתרונות תוכנה לגופים שונים, ואילו התובעים הינם טכנאי מחשבים.

3. בחודש יוני 2008 או בסמוך לכך התקשרו התובעים עם הנתבעת בהסכם שעניינו הקמת מחלקת חומרה אצל הנתבעת.

במסגרת ההסכם הוסכם בין הצדדים כי ישולם לתובעים שכר מינימאלי במהלך מחצית השנה הראשונה להתקשרות, כי הכנסות מחלקת החומרה שתוקם תישמרנה מחלקה זו בניכוי הוצאותיה וכי במידה וייוותרו רווחים - יתווספו הם לשכר התובעים עד לתקרת שכר של 30,000 ₪.

4. במשך תקופת ההתקשרות שהחל מחודש יוני 2008 ועד לחודש נובמבר 2008, שולמה לתובעים תמורה בסיסית מינימאלית.

דא עקא, שבסמוך לתום תקופת ההתקשרות, התברר כי בין הצדדים נטושה מחלוקת מהותית בכל הנוגע לסכומים המגיעים, אם מגיעים, לתובעים מעבר לתמורה הנ"ל, אשר הובילה בסופו של יום להפסקת הקשר בין הצדדים.

לטענת התובעים, המוכחשת על ידי הנתבעת, לא רק שהנתבעת נותרה חייבת להם סכומים בגין הפרשי שכר עבודה לפי חלקם ברווחי המחלקה אלא שאף חייבת להם השבה של כספים אותם הוציאו, לטענתם, מכיסם לצורך תשלום הוצאות הנתבעת.

בעקבות כך הגישו התובעים את תביעתם שבנדון לבית הדין במסגרתה עתרו לחיוב הנתבעת בתשלום הרכיבים הבאים, לשניהם גם יחד בחלקים שווים:

א. סך של 9,022 ₪ נטו בגין חלקם ברווחי המחלקה.

ב. סך של 27,435 ₪ נטו בגין החזר הוצאות קופה קטנה שהוציאו מכיסם.

ג. הוצאות נוספות שהוצאו עבור הנתבעת בסך של 6,177 ₪.

ד. הוצאות משרד שנוכו מעבר למוסכם בהסכם העבודה בסך של 19,997 ₪.

והכל בניכוי הסך של 10,000 ₪ נטו אשר הושב לתובעים בפועל.

5. הנתבעת מצידה כפרה מכל וכל בטענות התובעים. לשיטתה, כלל לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים, לאור מהות ההתקשרות שבנדון, ועל כן דין התביעה להדחות מפאת חוסר סמכות וחוסר עילה.

אף לגופם של דברים דחתה הנתבעת מכל וכל את טענות התובעים ובכלל זה הכחישה את טענת התובעים לפיה סוכם עימם על תשלום מינימאלי, לא כל שכן תשלום "שכר", והוסיפה כי לא רק שהיא לא נותרה חייבת לתובעים כל סכום שהוא, אלא ההיפך הוא הנכון ועל כן היא שומרת על זכותה להגיש תובענה כנגד התובעים לחיובם בסכומים שהם חייבים לה, לשיטתה.

6. בתיק התקיים דיון מוקדם שלאחריו הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית ובהמשך לכך התקיימה ביום 3/4/12 ישיבת הוכחות.

ודוק, עוד קודם לישיבת ההוכחות הגישה באת כח הנתבעת דאז בקשה לשחררה מייצוג ולאחר קבלת תגובת מנהל הנתבעת, בקשתה נענתה ומכאן ואילך יוצגה הנתבעת בהליך זה על ידי מנהלה, מר עודד בר יעקב.

בישיבת ההוכחות הנ"ל מיום 3/4/12 נחקרו התובעים בחקירה נגדית ממצה על תצהיריהם והתיק נדחה במעמד הצדדים, לישיבת הוכחות נוספת לחקירת המצהיר בר יעקב מטעם הנתבעת, לסיכומים בעל פה ולסיום, ליום 14/10/12.

7. עקב אילוצים הנוגעים ליומן בית הדין נדחתה הישיבה הנ"ל ליום 22/10/12 בשעה 12:00, כאשר על פי רישומי בית הדין, לגביהם לא היה חולק, ההזמנה לדיון זה נמסרה כדין לידי הנתבעת עוד ביום 31/7/12.

8. ביום 22/10/12 החל מהשעה 12:00 המתינו בית הדין והתובעים להתייצבות הנתבעת לדיון במשך מעל לחצי שעה, ומשלא היתה כל התייצבות מטעמה ואף לא הוגשה כל הודעה/בקשה אחרת מטעם הנתבעת, עתר בא כח התובעים למתן פסק דין כנגד הנתבעת עקב אי התייצבות.

לטענת בא כח התובעים באותו מעמד, יום קודם לכן (ביום 21/10/12) יצר עמו קשר מר גיא סדקובסקי - שותפו של מר בר יעקב, מטעם הנתבעת ושוחח עמו בניסיון להגיע לפשרה בתיק.

לדבריו הוא מסר למר סדקובסקי כי יעביר את ההצעה למרשיו, וכי ככל שיביא הדבר לפתרון מה טוב ובמידה ולא - יפגשו בדיון הקבוע למחרת היום בבית הדין.

אי לכך לטענתו, לא רק שההזמנה לדיון הומצאה כדין לנתבעת אלא שהנתבעת אף ידעה במפורש כי מתקיים דיון בבית הדין באותו מועד.

הואיל ונכון לאותו מועד כבר נשמעו חקירותיהם הנגדיות של התובעים, התבקש ב"כ התובע להסביר עמדתו באשר להודאת התובע מס' 1 במסגרת חקירתו הנגדית, לגבי חלק מרכיבי כתב התביעה, ואישר כי הוא מסכים למחיקת חלקם.

9. אי לכך, באותו מעמד מששוכנענו כי הנתבעת הוזמנה כדין לישיבת ההוכחות והתברר מדברי ב"כ התובעים כי אף היתה מודעת לקיומה, נעתרנו לבקשה למתן פסק דין בהעדר על יסוד כתב התביעה, אך זאת בסייג של הפחתת הסכומים בהם הודה התובע 1 במסגרת חקירתו הנגדית בפנינו, כי אינם מגיעים לתובעים.

אי לכך, על יסוד כתב התביעה בכפוף לסייג כאמור לעיל, חייבנו את הנתבעת לשלם לשני התובעים ביחד את הסכומים כדלקמן, כאשר לכל תובע תשולם מחצית מכל סכום שנקוב להלן:

א. הסך של 6,097 ₪ בגין שכר הנובע מהפרשי רווח (לאחר קיזוז הסכום בו הודה התובע 1).

ב. החזר הוצאות קופה קטנה בסך של 17,435 ₪.

ג. החזר שווי הוצאות משרדיות שנוכו מהתובעים בסך של 19,997 ₪.

עוד קבענו כי הסכומים כאמור לעיל ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1/11/2008 ועד לתשלום המלא בפועל, וכי הנתבעת תשא בהוצאות התובעים בסך כולל של 3,500 ₪ לשני התובעים גם יחד.

10. בעקבות פסק הדין הנ"ל הוגשה בקשת הנתבעת שבנדון לביטול פסק הדין.

טענות הצדדים

11. וכך, לטענת הנתבעת בבקשתה שבנדון, אליה צורפו תצהיריהם של מר בר יעקב ומר סדקובסקי, הרי שבסמוך לפני מועד ישיבת ההוכחות, לקה מר בר יעקב בהפרעה קשה בליבו ונאלץ לעבור טיפולים רפואיים שונים בעטיה, עד כה ללא הצלחה. לטענתו, כעולה מתצהירו, כתוצאה מן מצב הבריאותי אליו נקלע כאמור לעיל, סדר יומו שובש לחלוטין, ולטענתו זו הסיבה, והסיבה היחידה שבעטיה לדבריו: "נשכח מזכרוני ומתודעתי המועד שנקבע לדיון בתיק זה".

לדבריו לא מדובר בזלזול מצדו בבית הדין או בהתעלמות מדעת מהחלטותיו אלא במצב של חוסר אונים כתוצאה ממצבו הפיזי והנפשי.

לבקשה צורף אישור רפואי ממנו עולה כי החל מחודש ספטמבר מטופל מר בר יעקב עקב אירועים חוזרים ונשנים של דופק מהיר מלווה בחולשה קיצונית והרגשת כמעט עלפון. בהמשך מתואר הטיפול שהותווה וכן ציון כי מר בר יעקב הגיע במהלך התקופה מספר פעמים לחדר מיון.

עוד נאמר באותו אישור רפואי, כי כתוצאה מאירועים אלו מר בר יעקב סובל מחרדה משמעותיות ומתואר אף הטיפול שהותווה לעניין זה.

מוסיף מר ביעקב וטוען בתצהירו כי במהלך חודש אוקטובר הוא פנה לשותפו בנתבעת מר גיא סדקובסקי כדי שיפנה לב"כ התובעים על מנת להגיע עימם לפשרה בתיק, שכן אינו יכול לנהל את המשפט. לדבריו מר סדקובסקי מסר לו כי אמנם התקיימה שיחה עם ב"כ התובעים אשר מסר לו כי יבדוק עם התובעים ויחזור אליו תוך מספר דקות, ואולם, הלה לא חזר אליו ורק בשיחה הבאה בין השניים הודיע ב"כ התובעים למר סדקובסקי כי יש לו פסק דין ביד והוא אינו מעוניין בפשרה.

מעבר לכך, נטען בתצהירו של מר בר יעקב כי המדובר במקרה זה בתביעה חסרת בסיס וכי די לראות את תשובת התובע 1 לשאלת בית הדין בחקירתו הנגדית, בה הוא מודה כי ההסכם בין הצדדים היה כזה שאילו היה נוצר גירעון כתוצאה מפעילות התובעים אצל הנתבעת, כי אז היה משלם את הגירעון מכיסו.

כמו כן צורף לבקשה, תצהירו של מר סדקובסקי אשר חוזר על הדברים תוך ציון כי ביום 21/10/12 הוא פנה אל ב"כ התובעים מבלי לדעת שמתקיים דיון למחרת, שכן לא הוא ניהל את התיק אלא מר בר יעקב.

לדבריו, הוא הציע לב"כ התובעים סכום לפשרה אשר בתשובה הודיעו כי יחזור אליו תוך כמה דקות אך לא חזר. לדבריו, לא רק שלא דובר על כך שהדיון הקרוב קובע למחרת היום, אלא שב"כ התובעים מסר לו כי למיטב ידיעתו הדיון קבוע בכלל לשבוע שלאחר מכן.

לדבריו, בשיחת הטלפון הבאה שהצליח ליצור עם ב"כ התובעים לברר את עניין הפשרה מסר לו האחרון כי הוא אוחז בפסק דין ואינו מעוניין להתפשר.

12. מנגד, התובעים מתנגדים מכל וכל למבוקש.

וכך, לטענת ב"כ התובעים בתגובתו לבקשה, אכן, ביום 21/10/12 - יום לפני מועד ההוכחות שנקבע בתיק זה, יצר עמו קשר מר סדקובסקי והציע לו הצעת פשרה. לטענתו, הוא הבהיר למר סדקובסקי כי יעביר את ההצעה לתובעים וכי ככל שלא תהיה הסכמה מצד התובעים להצעה, הם ייפגשו למחרת היום בדיון הקבוע בבית הדין.

לטענתו, הוא מעולם לא אמר למר סדקובסקי שהדיון קבוע לשבוע לאחר מכן ולא זו אף זו אלא שלדבריו מר סדקובסקי פתח את שיחתו בכך שיש דיון למחרת היום ולכן הוא מתקשר כדי לבדוק אם ניתן לסגור את התיק בפשרה.

לא זו אף זו. לדבריו, ביום 22/10/12 בשעה 12:00 שעה שהוא כבר נכח בדיון שנקבע בתיק זה, התקשר מר סדקובסקי למשרדו והשאיר לו הודעה. לדבריו מיד כששב מהדיון הוא התקשר למר סדקובסקי וכאשר הלין בפניו ש"הוא הופך את התיק לבדיחה" השיבו הלה באלו המילים: "הרי אתה יודע שיבטלו את פסק הדין ואתה היחיד שירוויח הוצאות, אתה תראה שיבטלו".

אי לכך, לטענת התובעים לנתבעת נודע כבר ביום 22/10/12 על פסק דין, ומכאן שהבקשה לביטול פסק דין הוגשה באיחור.

שנית, לטענת התובעים הבקשה מהווה ניצול ציני של הליכי משפט ולפיהם סוברת הנתבעת כי עצם הגשת הבקשה לביטול פסק דין מבטיחה כי פסק הדין יבוטל ולכך לטענת התובעים, אין ליתן יד.

ב"כ התובעים מדגיש בסיפא לתגובה כי הוא מאחל בריאות שלמה ואריכות ימים למנהל הנתבעת, אולם אין בכך ובאמור בתצהירו ובתצהיר השקרי של מר סדקובסקי כדי לבטל את פסק הדין שניתן כדין ושבמסגרתו אף לא התקבלה כל התביעה, אלא רק אותם רכיבים מהם התרשם בית הדין כי המשיבים זכאים להם ותוך הפחתה של רכיב מהותי מכתב התביעה.

אי לכך עותרים המבקשים לדחיית הבקשה תוך חיוב המשיבה בהוצאות הבקשה. לחלופין, וככל שבית הדין ייענה למבוקש ויבטל את פסק הדין מבקשים התובעים להורות על חיוב הנתבעת בהוצאות כתנאי לביטול פסק הדין.

דיון והכרעה

13. כאשר אין מחלוקת כמו בענייננו, כי ההזמנה לדיון נמסרה כדין למבקש הביטול, שאלת ביטולו של פסק הדין שניתן בהעדר הגנה, נתונה לשיקול דעתו של בית הדין.

על ביטול פסק דין מחמת אי התייצבות עקב מחדל של מבקש הביטול, נאמר בספרו של י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שישית (1990) בעמ' 698:

"לא היה פגם בהחלטה אשר מבקשים לבטלה, תלוי המבקש בחסדו של בית המשפט. במקרה כזה לעולם אין זכות קנויה בידו לדרוש את הביטול, אלא בית המשפט יציע לעצמו שתי שאלות אלה: ראשית: מהי הסיבה אשר גרמה לכך שהמבקש לא הגיש את הגנתו או לא הופיע בתאריך הקבוע לבירור המשפט? שנית: מהם סיכויי ההצלחה של הנתבע-המבק, אם יבולטל פסק הדין והנתבע יורשה להתגונן במשפט. (ע"א64/53, יששכר כהן נ' שלום יצחקי, פ"ד ח' 395; ע"א 84/81, בר"ע 25/81[2], צבי גולדפרב נ' אילן גולדפרב, קטין ואח' פ"ד לו(3) 253; ע"א 32/83, בר"ע 301/81[3], יולט אפל נ' דוד קפח, פ"ד לז(3) 431,; ר"ע 526/83[4], יוסף פרושינובסקי נ' שירסון כלל אינבסטמנט האוס בע"מ, פ"ד לז(4) 485).

השאלה השנייה היא עיקר ולשאלה הראשונה נודעת אך חשיבות משנית".

הלכה זו אף אומצה על ידי בית הדין הארצי.

בדב"ע נז/144 – 3 שאול שור - צילה מלס, עבודה ארצי כך לא (1) 161, נפסק בעניין זה:

"ההלכה הפסוקה היא כי במקרה של בקשה לביטול פסק דין, כאשר המסירה היתה כדין, בית הדין מציב בפניו שתי שאלות. האחת – סיבת מחדלו של הנתבע להתייצב או להתגונן, והשניה – סיכויי ההצלחה. השאלה השניה, היא החשובה יותר.

ובקשר לשאלה השניה אין הנתבע חייב להראות כי הגנתו היא איתנה ובטוחה ודי לו אם יראה כי ההגנה אפשרית.

ועוד יש לציין בהקשר לשאלה השניה, כי ניתן אולי להבחין בין מקרה בו הנתבע לא התגונן לבין מקרה בו הנתבע לא התייצב. כאשר הנתבע לא התייצב וניתן פסק דין בהעדרו, הרי בדיקת סיכויי ההצלחה נעשית על פי החומר המצוי כבר בתיק בית המשפט. לעומת זאת, כאשר הוא לא התגונן כלל, הרי סיכויי ההצלחה נלמדים מהבקשה לביטול ומהתצהיר התומך בה".

ובאשר למדיניותו של בית הדין לעבודה בסוגיה זו, סיכם בית הדין הארצי בדב"ע נה/3- 52 כל הקריות בע"מ – דניאלה קדוש פד"ע כח 303, את ההלכה כדלקמן:

"בית דין זה נזקק לעניין ביטול פסק דין שניתן בהעדר. לעניין זה נאמר בדב"ע נב9- 155[5], בעמ' 280, תוך אימוץ פסיקת בית המשפט העליון, כדלקמן:

"אשר לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר, הרי שהדין וההלכה הם, כי גם שעה שהיו מחדלים מצד בעל דין או בא כוחו, יישמע הדיון לגופו תוך קביעת פיצוי בהוצאות...".

בדב"ע מט/9-112 גנזואה – אלה תעשיות פלסטיק (לא פורסם), שצוטט בדב"ע נב 3- 48([6], בע' 421, נאמר לגבי ההצדקה למדיניות בית הדין בנושא זה כדלקמן:

"הצדק דורש כי שעה שקיימת הגנה לכאורה, ישמע התיק לגופו תוך פיצוי כספי של הצד אשר לזכותו ניתן פסק-דין בהעדר הגנה, כפי שנעשה במקרה זה".

בהמשך פסק הדין בדב"ע נב48-3, הנ"ל [6] נאמר:

"ככלל, אין בית דין זה רואה בעין יפה ניסיונות פרוצדוראליים למנוע מבעל דין לטעון לגופו של עניין, ועל פי ההלכה אשר נקבעה... יש לתת לו את יומו לפחות פעם אחת"(ההדגשות הוספו – א.ר.ק.).

17. עד כאן הכלל, ומן הכלל לענייננו.

באשר לשאלה הראשונה אותה נדרשים אנו להציב – לא שוכנענו בסברת הנתבעת כי לא מדובר במקרה זה בזלזול בבית הדין מצד הנתבעת, ונבאר.

ראשית אין לנו אלא להצר על המצב הרפואי אליו נקלע מר בר יעקב ולהצטרף אל ב"כ התובעים ולאחל לו החלמה מהירה ובריאות שלמה.

דא עקא, שבנסיבות בהן לא מדובר במנהל יחיד של חברה, אלא כדבריו של מר בר יעקב יש לו שותף – מר סדקובסקי, מצבו הרפואי של מר בר יעקב אינו יכול להוות הצדקה לאורך זמן, להתנהלות הנתבעת כעולה מנסיבות המקרה שבנדון. נזכיר כי בענייננו לא מדובר היה באירוע פתאומי שהתרחש יום או יומיים לפני הדיון, כי אם במצב רפואי, קשה ככל שיהיה, שהחל עוד כחודשיים לפני מועד הדיון, ודוק אף לא היה כרוך באשפוז רצוף.

בנסיבות אלו, מצופה היה מבעלי הנתבעת כי ידאגו מבעוד מועד לטיפול בעניינים דחופים של החברה ובכלל זה בדיונים הקבועים בתביעות המתנהלות כנגדה.

ואמנם, עצם העובדה שמר בר יעקב ביקש משותפו מר סדקובסקי לטפל בנושא התביעה, היא הנותנת כי המצב האובייקטיבי של מר בר יעקב, כן איפשר לו לדאוג לענייניה של החברה לרבות בנושא תיקים התלויים ועומדים כנגדה נכון לאותו מועד.

מרגע שאין חולק כי הטיפול בהמשך ההליכים בתיק זה הועבר לידיו של מר סדקובסקי, אין הנתבעת יכולה להישמע עוד בטענה כי מצבו הרפואי של מר בר יעקב היה הגורם למחדלה להתייצב לדיון.

18. ובאשר להתנהלותו של מר סדקובסקי, הרי שכאן בדיוק טמון הזלזול בבית הדין ובצד שכנגד, שכן ממה נפשך, אם כטענת מר סדקובסקי בדרך מקרה הוא פנה לצד שכנגד יום לפני הדיון שעה שכלל לא ידע למתי קבוע הדיון בתיק, הרי שכבר בכך התרשל בצורה קיצונית וגילה זלזול בבית הדין ובצד שכנגד בכך שלא טרח כלל לבדוק מתי מתקיים הדיון, ולדידו, אילו התקיים הדיון שבוע לפני פנייתו, הרי שאף אז לא היתה התייצבות מטעם הנתבעת לדיון.

מנגד, אם בדק מר סדקובסקי את מועד הדיון וידע עליו (כפי שמתקבל יותר על הדעת לאור סמיכות הזמנים שבין הפניה למועד הדיון), הרי שבכך התרשל עוד יותר, שכן כל עוד לא קיבל את תשובת הצד שכנגד לפשרה שהציע, לא חתם על הסכם פשרה ולא קיבל את החלטת בית הדין הפוטרת אותו מהתייצבות לדיון, לא רשאי היה לעשות דין לעצמו ולהיעדר מן הדיון, בפרט ומיוחד כך שעה שאף לשיטתו הוא לא קיבל תשובה מהצד שכנגד.

הנה כי כן, בכל דרך שנהפוך בה, התנהלות מר סדקובסקי מצד הנתבעת מגלה זלזול בוטה בבית הדין ובצד שכנגד.

בשולי הדברים נעיר באשר לטענת התובעים לפיה לאור המועד בו נודע למר סדקובסקי על מתן פסק הדין יש לקבוע כי הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה באיחור, שגם אם נקבל את הטענה (שאגב לא נתמכה בתצהיר), הואיל ולא נטען כי פסק הדין נמסר לידיו של מר סדקובסקי, לא ניתן לקבוע כי זהו המועד בו בוצעה מסירה כדין של פסק הדין לידי הנתבעת, ומכאן שאין לנו אלא את המועד שבו נמסר פסק הדין לנתבעת לפי רישומי בית הדין ועל פיו הוגשה הבקשה בתוך המועד להגשת בקשה לביטול פסק דין.

19. עד כאן קביעתנו באשר לשאלה הראשונה שנדרשים אנו להציב בפנינו, אלא שבכך לא סגי, שכן על פי הפסיקה השאלה השניה שעל בית הדין להציב בפניו היא: מהם סיכויי ההצלחה של הנתבע אם יבוטל פסק הדין והנתבע יורשה להתגונן במשפט, כאשר השאלה השנייה היא העיקר.

ודוק, על פי הפסיקה אין הנתבע חייב להראות כי הגנתו היא איתנה ובטוחה ודי לו אם יראה כי ההגנה אפשרית.

נזכיר עוד כי בענייננו המדובר בשלב שבו כבר הוחל בשמיעת הראיות ובפני בית הדין אף מונחים תצהירי שני הצדדים.

וכך, המדובר במקרה זה בנסיבות של התקשרות לא שגרתית אשר פנים לה לכאן או לכאן בכל הנוגע לשאלת התקיימותם של יחסי עובד ומעביד, ואשר כפועל יוצא מכך, חלוקים חלוקים ביניהם הצדדים בשאלה האם בכלל התקיימו ביניהם יחסי עובד ומעביד, ואם כן, מהי מערכת ההתחשבנות הנכונה שיש להחיל על המקרה, לאור הוראותיו המורכבות של הסכם ההתקשרות שבין הצדדים.

אכן, במסגרת פסק דיננו הפחתנו מהסכומים שנתבעו, סכומים בהם הודה התובע 1 במפורש כי אינם מגיעים לתובעים, אך בכך לא התמצה הבירור העובדתי הן לגבי שאלת קיומם של יחסי עובד ומעביד, והן לגבי מערכת ההתחשבנות שבין הצדדים, שהיא כשלעצמה אינה פשוטה כלל ועיקר.

שתי שאלות אלה הן שאלות מובהקות שבעובדה, אשר בכפוף לקביעת ממצאים במחלוקות הנ"ל, יהא צורך לבסס מסקנות משפטיות באשר לעצם קיומם של יחסי עובד ומעביד ובכפוף לכך בשאלת זכאות התובעים לסכומים הנתבעים על ידם במלואם או בחלקם.

בנסיבות אלו, לא ניתן לומר כי הגנת הנתבעת אינה אפשרית, גם אם בשלב זה לא ניתן לקבוע שהיא ודאית ואיתנה.

20. הנה כי כן, וגם אם הנתבעת לא עמדה בתנאי הראשון לביטול פסק הדין, הרי שגם אם אין בידינו להסכין עם התנהלותה ועם הזלזול שהפגינה בבית הדין ובצד שכנגד - ההלכה הפסוקה מורה אותנו כי מקום שיש לנתבעת הגנה לכאורה יש ליתן לה את יומה בבית הדין, וזאת בכפוף לפסיקת הוצאות.

ודוק, דחיית בקשה לביטול פסק דין אינה כלי ענישה ואינה אמצעי להיטיב את נזקיו של הצד השני בשל אותם מחדלים.

לשם כך בדיוק מסור בידי בית הדין שיקול דעת רחב לחייב את הנתבע בהוצאות, לקבוע את שיעורן ואף במקרים המתאימים דוגמת המקרה שבנדון, בו הפגינה הנתבעת זלזול חמור בבית הדין, להתנות את המשך ההליכים בתשלומן.

21. אי לכך, ולאחר שנתנו דעתנו למכלול נסיבות המקרה, הגענו למסקנה כי בכפוף לתשלום הוצאות לתובעים, יש להעתר לבקשה ולהורות על ביטול פסק הדין.

ובאשר להוצאות, הרי כפי שבואר לעיל המדובר לטעמנו בזלזול חמור בבית הדין ובצד שכנגד ועל כן אנו מחייבים את הנתבעת בהוצאות התובעים בסך של 4,500 ₪ לכל תובע, כתנאי לביטול פסק הדין.

22. סוף דבר –

אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, אנו קובעים כי פסק הדין מיום 22/10/12, יבוטל בכפוף לקיום התנאים כמפורט להלן:

א. עד ליום 20/8/13 תשלם הנתבעת לכל אחד מהתובעים את הסך של 4,500 ₪ בגין הוצאות ועד ליום 22/8/13 תמציא לתיק בית הדין אסמכתא חתומה על ידי ב"כ התובעים בדבר ביצוע התשלום בפועל.

ב. העתק האסמכתא יועבר במישרין לב"כ התובעים בד בבד עם הגשתה לתיק בית הדין.

23. התיק יועלה לעיוננו ביום 26/8/13 לבדיקת הגשת האסמכתא כנדרש בסעיף 22 לעיל ומתן החלטה על ביטול פסק הדין.

ודוק, מובהר בזאת שככל שלא ימצאו בתיק במועד זה האסמכתאות כנדרש, פסק הדין יוותר על כנו, ללא צורך בהחלטה נוספות.

ניתנה היום, י"א אב תשע"ג, (18 יולי 2013), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.