בפני תביעה לתשלום יתרת חוב על בסיס חוזה ערבות עליו חתמה הנתבעת עוד בשנת 1997. התביעה הוגשה ביום 3.5.10 ולאחר קבלת אישור ראש ההוצל"פ על מיצוי ההליכים נגד החייבים העיקריים.

במוקד טענות ההגנה של הנתבעת הטענה שהוסתר ממנה מידע לפיו תכלית ההלוואה לה ערבה הייתה סגירת חוב קיים ולא רכישת דירה כטענת התובע; והטענה לפיה התרשל התובע בהערכת שווי הדירה שמושכנה כבטוחה לאותה הלוואה.

העובדות

1. הורתה של הפרשה נשוא תביעה זו עוד במילניום הקודם, בשנת 1997.

במהלך חדש מרץ 1997 פנו לתובע מר לבובסקי אנטולי וגב' לבובסקי טטיאנה (להלן: "החייבים"), ובקשו מהתובע (בשמו דאז – בנק טפחות בע"מ) הלוואה למימון רכישת דירה בשדרות עוזיהו 39/23 באשדוד (להלן: "הדירה"), אותה רכשו לפי חוזה מיום 9.2.97 תמורת סך של 420,000 ₪. הבקשה אושרה על ידי התובע וביום 25.3.97 נכרת הסכם הלוואה (להלן: "הסכם ההלוואה") בין התובע לחייבים, ולפיו העמיד התובע לחייבים הלוואה בסך 350,625 ₪ (להלן: "ההלוואה").

על הסכם ההלוואה חתמה אף הנתבעת כערבה להתחייבויות החייבים. יחד עם ערבות הנתבעת ערבו להתחייבויות החייבים 2 ערבים נוספים - מר רוברט באזוב וגב' ז'אנה לבובסקי.

1. ביום 27.3.97 נערכה שומה להערכת מחיר הדירה אותה רכשו החייבים ובשומה זו של השמאי אפרים אהרוני נמצא ששוויה המוערך של הדירה עומד על 125,000$ (כ- 420,750 ₪ לפי שערו של דולר ארה"ב אותה עת). בתחילת אפריל 1997 העביר התובע את כספי ההלוואה במישרין למוכרי הדירה, כאשר חלק מההלוואה מומן בכספי מדינה נוכח זכאות החייבים ויתרת הסכום למימון רכישת הדירה מעבר להלוואה, מומנה מהון עצמי של החייבים.
2. החייבים לא עמדו בהתחייבותם לפירעון ההלוואה והתובע החל בהליכים כדי להיפרע מהחייבים. בהליכים אלו גם מומשה משכנתא על הדירה וביום 26.3.03 אושרה על ידי ראש ההוצל"פ מכירת הדירה תמורת סך של 55,000$, אשר הועברו להקטנת חובם של החייבים, בניכוי הוצאות הכינוס. התובע המשיך בהליכי הוצל"פ כנגד החייבים, ברם הליכים אלו לא צלחו, לחייבים נקבע "איחוד תיקים" בלשכת ההוצל"פ וביום 28.6.09 אישר ראש ההוצל"פ כי מוצו ההליכים כנגד החייבים. על יסוד אישור זה הוגשה תביעה זו ביום 3.5.10 ובמסגרתה עתר התובע לחיוב כל הערבים בתשלום יתרת חובם של החייבים בגין ההלוואה.

תמצית הטענות, ההליך והראיות

1. בכתב התביעה טוען התובע שיש לחייב את הערבים, בהם הנתבעת, בתשלום יתרת החוב בגין ההלוואה.

לטענת התובע, לאחר שנתקבל אישור ראש ההוצל"פ על מיצוי ההליכים נגד החייבים ולאחר שהתברר שהחייבים לא פרעו את החוב לתובע, יש לחייב את הנתבעת בתשלום יתרת החוב על יסוד ערבותה האישית להחזר ההלוואה. יתרת החוב, טוען התובע, עמדה בעת הגשת התביעה על סך של 534,609 ₪ אולם משיקולי אגרה הוגשה התביעה לתשלום סך של 200,000 ₪.

1. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר ביום 3.5.10, בקשה למחיקת כותרת נדחתה בהחלטה מיום 11.1.11 (השופט צבי כספי) ובעקבות זאת החלה מסכת ארוכה של התדיינות נוכח טענות הנתבעת לאי המצאת מסמכים הדרושים לה לעריכת בקשת רשות להגן. בהחלטה מיום 24.10.12 נקבע שתמה ההתדיינות בטענות להמצאת מסמכים וביום 6.11.12 הגישה הנתבעת בקשת רשות להגן.
2. הדיון בבקשת הרשות להגן התקיים ביום 6.1.13 ובהחלטה שניתנה בתום הדיון ניתנה לנתבעת רשות להתגונן בטענה המתייחסת להשתלשלות האירועים בעת חתימתה על הערבות להלוואה, ולמעשה כוללת שתי טענות משנה.

ראשית, לטענת הנתבעת לא גילה לה התובע בעת חתימת הערבות כי ההלוואה בכלל מיועדת לכיסוי חוב ישן אותו לא פרעו החייבים.

ושנית, טוענת הנתבעת כי במקביל לחתימת הסכם ההלוואה שועבדה הדירה להבטחת התחייבויות החייבים אולם שיעבוד זה נעשה ברשלנות, על בסיס חוות דעת שאמדה את שווי הדירה בסך של כ- 125,000$ בעוד הערכות שווי שנעשו לאחר מכן אמדו את שווי הדירה ב- 70,000$ ו- 65,000$ בלבד. רשלנות זו של התובע מנעה מהנתבעת מידע רלוונטי והשפיעה על החלטתה להסכים למתן הערבות.

טענות נוספות של הנתבעת בבקשת הרשות להגן נדחו בלא שניתנה לה הרשות להתגונן בהן.

1. במקור הוגשה התביעה גם כנגד שני הערבים הנוספים להתחייבות החייבים, רוברט באזוב וז'אנה לבובסקי, אולם התביעה נגד נתבע 2, רוברט באזוב, נמחקה לאחר שלא עלה בידי התובע לאתרו ונמסר שהוא שוהה בחו"ל; והתביעה נגד נתבעת 3, ז'אנה לבובסקי, נמחקה לאחר שהתובע הודיע שהגיע עימה להסדר מחוץ לכותלי בית המשפט.
2. התובע תמך את גרסתו בתצהירו של מר חיים זילבר ממחלקת הגבייה של התובע, וכן בחוות דעת מומחה של דן אורמן, מהנדס בנין ושמאי מקרקעין. הנתבעת הסתפקה באותו תצהיר אשר תמך בבקשת הרשות להגן ולא הציגה ראיות נוספות מטעמה. בדיון אשר התקיים ביום 27.2.14 נחקרו העדים וניתנה לב"כ הצדדים ארכה להגשת סיכומים בכתב.

דיון

1. כאמור, לנתבעת ניתנה רשות להגן בשתי טענות בלבד, שתיהן מתייחסות לאירועים בעת חתימת הסכם ההלוואה וערבותה להתחייבויות החייבים.
2. הטענה הראשונה מתייחסת לתכלית ההלוואה.

לגרסת הנתבעת, בעוד היא סברה שההלוואה מיועדת לרכישת דירה, נועדה ההלוואה בכלל לכיסוי חוב ישן של החייבים ובכך הולכה שולל. הנה אשר התברר ביחס לטענה זו:

1. התובע הציג את טופס בקשת ההלוואה מיום 16.3.97 ובו מצוין במפורש שההלוואה מיועדת לרכישת דירה.
2. התובע הציג את הסכם המכר שלפיו רכשו החייבים את הדירה ביום 9.2.97.
3. התובע הציג את המסמכים המראים שההלוואה הועברה בשיקים במישרין למוכרי הדירה.
4. הנתבעת לא הציגה כל ראיה לתמיכה בטענתה, לא הסבירה מדוע לא זימנה לעדות מי מהחייבים, ולא ידעה להסביר בעדותה מדוע כלל לא התייחסה לטענה בתצהיר לאחר שנחשפה לראיות התובע.

לפיכך, טענה זו של הנתבעת הופרכה. התברר שההלוואה אכן יועדה למימון רכישת דירה בידי החייבים ואין כל ראיה אשר תתמוך בטענת הנתבעת העומדת למעשה בסתירה למסמכים שהציג התובע. הנתבעת לא הוטעתה בדבר באשר למהות ההלוואה ותכלית ערבותה וטענה זו – נדחית.

1. הטענה השנייה מתייחסת להערכת שווי הדירה בעת מתן הערבות.

ההלוואה ניתנה לחייבים למימון רכישתה של הדירה אותה רכשו ביום 9.2.97 תמורת 420,000 ₪ ובהליכים עובר להעמדת ההלוואה הוערכה הדירה על ידי השמאי אפרים אהרוני בסך של 125,00$, דהיינו קרוב לשווי בו נרכשה. לאחר שהחייבים לא עמדו בהתחייבותם ננקטו הליכים למכירת הדירה בהוצל"פ, ובמסגרתם גם בוצעו 3 הערכות שווי נוספות לדירה. בשמאות מיום 13.2.00 הוערך שווי הדירה בסך של 65,000$ שהם כ- 325,000 ₪; בשמאות מיום 14.2.01 הוערך שווי הדירה בסך של 75,000$ שהיו אותה עת שווי ערך ל- 287,000 ₪; ובשמאות מיום 20.3.02 הוערך שווי הדירה בסך של 65,000$ בלבד, שהשווי ערך ל- 300,430 ₪. בפועל נמכרה הדירה תמורת 55,000$ בלבד שהם כ- 266,000 ₪ לפי שערו היציג של דולר ארה"ב אותה עת (מוצג נ/2).

על רקע עובדות אלו אמנם לא מייחסת הנתבעת לתובע מעשה הטעיה, ובדין איננה מייחסת לו זאת שכן אין כל ראיה לביסוס טענה שכזו. מאידך, מייחסת הנתבעת לתובע רשלנות וחוסר זהירות. לטענת הנתבעת, הירידה הגדולה בשווי הדירה בין מועד העמדת ההלוואה למועד מימוש המשכנתא על הדירה, מצביעים על כך שהתובע התרשל בבדיקת שווי הדירה בעת העמדת ההלוואה ובכך הצדקה לביטול ערבותה.

1. טענת הנתבעת מתבססת על חובת הזהירות שחב התובע כלפיה, כמי שערבה להלוואה. חובה זו למעשה איננה במחלוקת. בין התובע, כבנק, ללקוחותיו ולערבים מערכת יחסים מיוחדת המתבססת, בין היתר, באמון הרב שרוכש הציבור למערכת הבנקאית וראיית הבנק כמערכת מקצועית ומיומנת. לבנק המשאבים והיכולת להגיע למידע שאפשר שאיננו נגיש לכלל הציבור ואף היכולת לנתח ולהבין את משמעות המידע שנמסר, שאף זו לא תמיד ביכולתו של הציבור הרחב. מערכת יחסים מיוחדת זו מטילה על הבנק חובות מיוחדות, שאינן מוטלות על צדדים לחוזה רגיל (ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנאות לישראל בע"מ נ' צבאח, פ"ד מ"ח (2) 573, 585).

לא שאלת קיומה של חובת זהירות עומדת למבחן בתביעה זו, אלא השאלה אם הוצגו ראיות להפרת חובה זו ולמידת השפעת ההפרה על ערבות הנתבעת. הנה אשר התברר בעניין זה:

1. הנתבעת לא הציגה ראיה כלשהי לפיה נפלה טעות בחוות הדעת השמאית הראשונה מיום 27.3.97. הנתבעת טוענת שהפערים בין חוות הדעת הם כשלעצמם ראיה מכרעת לטעות בחוות הדעת הראשונה, אלא שטענה שכזו לא ניתן לקבל בלא כל ראיה תומכת.

ודווקא התובע הציג חוות דעת מומחה של השמאי והמהנדס דן אורמן, אשר מסבירה את התנודות במחירי הדירות בכלל והירידה במחיר הדירה בפרט בשנים הרלוונטיות. לא מצאתי כל סיבה שלא לקבל הערכה זו.

1. אפילו נפלה טעות בחות הדעת הראשונה, הנתבעת לא הסבירה כיצד טעות שכזו מצד השמאי צריכה הייתה להתגלות על ידי התובע באותה עת.
2. אפילו נפלה טעות בחוות הדעת הראשונה ואפילו צריך היה התובע לגלות טעות שכזו, הנתבעת כלל לא הסבירה מה קשר יש בין הסכמתה למתן הערבות ולאותה שמאות שנערכה לדירה. הנתבעת לא טענה כלל שבקשה לעיין בשמאות שנערכה לדירה, הנתבעת לא טענה כלל שלאותה שמאות הייתה השפעה כלשהי על החלטתה ליתן ערבות, ולמעשה אין היא מתייחסת כלל למידע שנמסר לה בחתימת הערבות, זולת אותה טענה לחוב ישן של החייבים, טענה שנדחתה לעיל.

אין לפיכך מנוס מדחיית טענה זו ומהקביעה שלא הוכחתה התרשלות כלשהי מצד התובע בעת העמדת ההלוואה ולא הוכח שבכלל היה קשר בין מתן הערבות לשומה שנערכה לדירה.

1. בסיכומים מטעמה העלתה הנתבעת טענות נוספות, אלא שלא ניתנה לה כלל רשות להגן בטענות אלו ודי בכך כדי לדחותן. למעלה מהצורך יצוין שלא מצאתי ממש גם בטענות לגופן.

לטענת הנתבעת התובע לא הוכיח את סכום החוב אותו הוא תובע. הנתבעת לא העלתה בבקשת הרשות להגן טענה כלשהי המתייחסת לתחשיב החוב נשוא התביעה ומחדל זה בולט במיוחד נוכח הזמן הרב שהיה לנתבעת לערוך את בקשת הרשות להגן (למעלה משנתיים חלפו בין יום הגשת הבקשה למחיקת כותרת ליום הגשת בקשת הרשות להגן). הנתבעת גם לא הציגה תחשיב כלשהו של החוב "הנכון" לשיטתה, לא הציגה פירוט של תשלומים שאפשר ונעשו, ואף לא תחשיבי ריבית כלשהם. התובע הציג את יתרת החוב בכתב התביעה ובהיעדר כפירה בו לא היה עליו להציג ראיות נוספות בעניין זה.

לטענת הנתבעת לא הביא התובע ראיות לתשלום אותו חלק במחיר רכישת הדירה על ידי החייבים ואשר בוצע באמצעות הון עצמי. טענה זו לא נטענה כלל ולמעשה איננה ברורה. אם טוענת הנתבעת למעשה הונאה מצד החייבים שומה היה עליה להביא ראיות לכך ולהבהיר מה לתובע ולמעשה הונאה שכזה.

1. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.
2. הרושם העולה מעדות הנתבעת הוא שקושי כלכלי אמיתי עומד ביסוד טיעוניה וחוסר יכולתה לפרוע חוב כה גדול. ניתן להבין לליבה ולמצוקתה של הנתבעת, אולם אין בכך כדי לאיין את אותה ערבות שהעמידה לתובע במתן ההלוואה לחייבים.
3. אשר על כן אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 200,000 ₪ בצירוף ריבית פיגורים כמקובל אצל התובע מיום הגשת התביעה. כמו כן אני מחייב את הנתבעת בתשלום אגרת בית המשפט ושכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ₪.

חבותה של הנתבעת בחוב האמור הינה ביחד ולחוד עם שני הנתבעים הנוספים, ככל שבמסגרת הסדר עימם שולמו לתובע כספים על חשבון החוב.

ניתן היום, כ"ח סיוון תשע"ד, 26 יוני 2014, בהעדר הצדדים.