בתביעה זו מבקשת התובעת כי בית המשפט ייתן צו הצהרתי בדבר ביטול עסקה שנכרתה, לטענתה בינה לבין הנתבע, וכן לביטול המחאות זכות שהומחו לנתבע. לטענת התובעת, הנתבע התקשר עמה בהסכם לרכישת זכויות בנכס מקרקעין מסוים, אך הפר את הוראות ההסכם. הנתבע טוען כי מדובר בתביעת סרק של חברה זרה ריקה מתוכן, שאין ולא היה לו כל הסכם עמה.

עסקת המשכון על המקרקעין נשוא ההליך, העסיקה את בתי המשפט במספר הליכים שונים. לאור האמור אסקור הן את השתלשלות העניינים בתיק זה, הן את ההליכים האחרים בנוגע לעסקת המשכון נשוא ההליך שלפניי. אעמוד על השתלשלות העניינים אך ורק כפי שהיא עולה מהמסמכים, שכן עדויות הצדדים, כפי שאפרט בהמשך, היו חסרות בעניינים רבים.

בשנת 1997 רכשו מרים וישראל סגל זכויות חכירה בשתי תתי חלקות בגוש 6192 חלקה 649 (תת חלקות 1 ו-3 ברחוב גוטמכר 16 בבני ברק (להלן: הזכויות במקרקעין) בתת חלקה 3 נרכשו המקרקעין מבעלת המקרקעין, הקרן הקיימת לישראל ובתת חלקה 3 נרכשו הזכויות ממר חיים פוגל. על פי הנטען בכתב התביעה, מדובר היה ברכישה ביזמת מר חיים ביאלוסטוצקי, שהיה יזם מקרקעין שרצה לבנות במקרקעין, כשהגב' סגל הינה אחותו.

לצורך מימון רכישת הזכויות קיבלו ה"ה סגל מימון מהבנקים. לגבי תת חלקה 3 קיבלו מימון מבנק בנק אדנים למשכנתאות והלוואות בע"מ (להלן: בנק אדנים) ולגבי תת חלקה 1 קיבלו הלוואה מבנק טפחות משכנתאות לישראל בע"מ (להלן: בנק טפחות). כנגד ההלוואה, קיבלו הבנקים את הבטוחות להלן (כל בנק לגבי תת החלקה הרלבנטית): על זכויות ה"ה סגל נרשמה זכות משכון, וכן ניתנה התחייבות לרישום משכנתא ע"י בעלי הזכויות במקרקעין, התחייבות בגינה נרשמה הערת אזהרה ביום 13.7.97 (להלן: זכויות המשכון).

ה"ה סגל ופוגל מכרו זכויות במקרקעין למספר אנשים, שהיו אמורים לקבל דירות בפרוייקט (ביניהם בני הזוג שיף-נויפלד, בני הזוג רוזנבוים, מר שלמה נוריאל, בני הזוג אסתר פערל וישראל ביאלוסטוצקי ובני הזוג זילברשטיין, להלן: רוכשי הדירות).

על המקרקעין החלו לבנות בניין ביוזמת חיים ביאלוסטוצקי. בשנת 2004 נקלע הפרוייקט למשבר, שעה שהוטלו עיקולים על חלקם של פוגל וסגל במקרקעין בגין חובות לבנק ירושלים (שאינם מעניינו של ההליך שלפניי), שביקש להיפרע מהמקרקעין. ה"ה סגל ופוגל לא עמדו בהחזר ההלוואות שנלקחו על ידם והבנקים טפחות ואדנים איימו לממש את המקרקעין כדי להשיב את ההלוואה. ליזמים לא היו די משאבים להשלים את הבנייה, והבניין נותר במצב של שלד חלקי.

אין מחלוקת כי בשנת 2005, בעקבות המשבר נרכשו זכויות המשכון של הבנקים, במטרה למנוע את מימוש הזכויות ולהשלים את הפרוייקט לטובת רוכשי הדירות. העסקה מכוחה טוענת התובעת בהליך שלפניי היא אותה עסקה לרכישת זכויות הבנקים במקרקעין. בתיק קיימים הסכמים לפיהם נרכשו זכויות הבנקים בנאמנות עבור הנתבע. התובעת טוענת כי קודם שהנתבע רכש את זכויות המשכון מהבנקים, רכשה היא את הזכויות.

מכאן מתפצלות גרסאות התובעת והנתבע. התובעת טוענת בתמצית כי היא זו שרכשה את זכויות המשכון מהבנקים והעבירה אותן לנתבע במסגרת הסכם אותו הפר הנתבע, ואילו הנתבע טוען כי הוא זה שרכש מהבנקים את החוב וזכויות המשכון ישירות, וכי לא היה לו מעולם כל קשר עם התובעת. לטענת הנתבע, הוא התקשר בהסכם עם מר ביאלוסטוצקי ולא עם התובעת. אמשיך ואתאר את המסמכים המצויים בתיק לפי סדר כרונולוגי. לאחר מכן אדון בשאלה בעדותו של מי מהצדדים תומכים המסמכים.

ביום 14.12.05 נכרת הסכם המחאת זכות בין בנק אדנים לבין עו"ד אשר ברק בנאמנות. ההסכם אינו מציין עבור מי רוכש עו"ד ברק את הזכויות בנאמנות (נספח ב' לכתב התביעה). בנספח ה' לכתב התביעה מופיע אותו הסכם על גביו נרשם שמו של הנתבע בכתב שונה שניכר שהוסף בשלב מאוחר יותר. על פי ההסכם הבנק הינו בעל זכות משכון, ושיעבוד המובטח במשכון ובהתחייבות לרישום משכנתא על תת חלקה 3.

עוד עולה מההסכם כי הבנק החל בהליכי מימוש זכות המשכון במסגרת תיק הוצאה לפועל 0179260030. על פי ההסכם, הנמחה, עו"ד אשר ברק בנאמנות, מעונין לרכוש מהבנק בהמחאת זכות מלאה את מלוא זכויות הבנק בחוב באמצעות הבטוחות. התשלום בגין הזכויות היה אמור להיות מועבר בתשלומים עד לחודש אפריל 2006.

הסכם זהה נחתם בין בנק מזרחי טפחות לעו"ד אשר ברק בנאמנות באותו מועד. גם בהסכם זה לא מצוין עבור מי רוכש עו"ד ברק את הזכויות בנאמנות. נספח ו' לכתב התביעה הוא העתק של אותו הסכם בו הוכנס שמו של הנתבע כמי שאשר ברק רכש את הזכויות בנאמנות עבורו.

ביום 8.2.06 פונה עו"ד שמעון שגיא לעו"ד אשר ברק בעניין הזכויות במקרקעין. על פי האמור במכתב הוא נכתב לבקשת מרשו של עו"ד שמעון שגיא, הנתבע, מר מריליוס. במכתב לא מצוין מטעם מי פועל עו"ד אשר ברק. במכתב מדובר על "סיכום שהושג עם מרשיך", ולפיו מר מריליוס ירכוש את מלוא הזכויות במקרקעין כנגד סכום של 735,000$. עוד מצוין במכתב כי השעבודים יוסבו לטובת "צד ג'". שמה של התובעת לא נזכר כלל ועיקר. על פי המכתב, הנתבע היה אמור להעביר 500,000 דולר לצורך סילוק החוב לבנקים בגין המשכנתאות, שישולם כנגד המחאת הזכויות מהבנקים לנתבע, והיתרה כנגד הצגת אישורים כמו ייפויי כוח מבעלי הנכס ובעלי הערות האזהרה.

למחרת, ביום 9.2.06 שולח עו"ד שמעון שגיא מכתב נוסף לעו"ד ברק בשם הנתבע, שם מתחייב הנתבע להשלים את בניית הדירות ולהסדיר את העניינים המשפטיים בינו לבין ה"ה שיף (נויפלד), רוזנבאום (פולק), שרכשו דירות בנכס בעבר, וכן התחייב כאמור גם לגבי מר שמואל זילברשטיין ואף התחייב לרשום הערת אזהרה לטובת מר זילברשטיין. גם כאן מדובר על מרשיו של עו"ד ברק, שאינם נזכרים בשמותיהם. שמה של התובעת או מי מבעלי מניותיה אינו נזכר.

בשנת 2007 פתח הנתבע שלפניי, מר מריליוס, בהליך אחר (שהתנהל לפני כב' השופטת רות רונן) בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (הפ 782/07), שם היה המבקש. באות הליך המשיבים היו בעלי זכות החכירה: ה"ה בר (בך); ה"ה סגל, חיים פוגל וחנה רובינשטיין וה"ה זילברשטיין. בהמרצת הפתיחה התבקש בית המשפט להורות על רישום משכנתא לטובתו של מר מריליוס, הנתבע לפניי, על זכויות החכירה של ה"ה בר (בך) וכי יורה על מחיקת הערות האזהרה והעיקולים שרשומים לטובת המשיבים האחרים. בסעיף 2 להמרצת הפתיחה מציין מר מריליוס כי רכש ביום 14.12.05, על דרך של המחאת זכויות את זכויות בנק מזרחי (חליפם של בנק אדנים ובנק טפחות) וצירף את אותו הסכם שצורף להליך שלפניי.

במהלך שנת 2008 נודע לתובעת, כך לטענתה, כי מר מריליוס פועל מול בנק ירושלים, מבלי לשתף עמה פעולה, וזאת בניגוד להתחייבויותיו. עו"ד אשר ברק פנה למר מריליוס בעניין זה (מכתביו של עו"ד ברק מיום 3.3.08 ו-11.3.08 צורפו כנספחים ח' וט' לכתב התביעה). במכתבים פונה עו"ד ברק בשם "מרשנו" אך גם כאן אינו מציין בשם מי הוא פועל. במכתב הראשון מיום 3.3.08 מבקש עו"ד ברק מעו"ד שגיא כי מרשו של עו"ד שגיא, שגם הוא אינו נזכר בשמו יפעל על פי הסיכום מיום 9.2.06 וכן ימציא לעיונו מסמכים בנוגע לבנק ירושלים. במכתב מיום 11.3.08 פונה שוב עו"ד ברק בשם מרשו שאינו נזכר בשמו. אולם הפעם הוא מתייחס למר מריליוס במפורש כאל מרשו של עו"ד שגיא. גם במכתב זה מתייחס עו"ד ברק לסיכומים במכתבים מיום 8-9.2.06.

בתגובה שלח ב"כ הנתבע, עו"ד שגיא, מכתב ביום 11.3.08 (נספח י' לכתב התביעה). במכתב דוחה עו"ד שגיא את דרישות עו"ד ברק, ומפנה למכתבו מיום 8.2.06 וטוען כי התנאים לתשלום לא התמלאו. ההתייחסות של עו"ד שגיא היא ל"מרשו" של עו"ד ברק וטוען כנגד התנהלותו של האחרון.

לטענת התובעת, מכיוון שמר מריליוס לא עמד בהתחייבותו להסדיר רישום הערת אזהרה לטובת מר זילברשטיין נותר מר זילברשטיין ללא בטוחה בגין כספו, והעמיד את אסתר וישראל ביאלוסטוצקי במצב של הפרת ההסכם שנחתם עמם. לאור האמור פעלה התובעת ובהסכמת גב' חנה רובינשטיין, נרשמה הערת אזהרה לטובת רבקה ושמואל זילברשטיין, על חלקה של גב' רובינשטיין במקרקעין. לצורך כך נחתם הסכם המחאת זכויות בין גב' חנה רובינשטיין לה"ה זילברשטיין ונרשמה הערת אזהרה לטובתם. ביום 19.3.08 מוגשת בקשה לרישום הערת אזהרה לטובת שמואל ורבקה זילברשטיין ע"י חנה רובינשטיין שלטובתה הייתה רשומה הערת אזהרה על החכירה של לאה ושאול בך (נספח ז' לכתב התביעה). לכתב התביעה צורפה המחאת זכות של גב' רובינשטיין לה"ה זילברשטיין. המחאת הזכות היא מיום 23.3.08. כל הנזכרים בשמם היו בין החוכרים ורוכשי הדירות. הפירוט אינו חשוב לענייננו, אלא לגבי טענת ההפרה של התובעת כלפי הנתבע.

ביום 9.12.08 כותב עו"ד ברק לעו"ד שגיא כי מרשו, שעדיין לא נזכר בשמו מודיע על ביטול ההסכמים מיום 8-9.2.06 (נספח יא לכתב התביעה) למכתב זה משיב עו"ד שמעון שגיא ביום 9.12.08 (נספח יב' לכתב התביעה) ודוחה את הודעת הביטול. כן מציין עו"ד שגיא כי הנתבע מסר שיהיה מוכן להיפגש עם מרשו של עו"ד ברק בניסיון לפתור את העניין. החברה התובעת אינה מוזכרת לא בשמה ולא בהתייחסות אליה.

במאי 2010 הוגשה התביעה שלפניי והותלתה עד מתן פסק הדין בהליך לפני כב' השופטת רות רונן.

ביום 12.7.11 ניתן פסק דינה של כב' השופטת רות רונן בה"פ 782/07. חברת רד בלו, התובעת, לא הייתה צד להליך, אולם היא נזכרת בפסק הדין. בהליך טען המבקש שם, מר מריליוס (הנתבע שלפניי), ובית המשפט קיבל את טענתו כי ה"ה בר היו בעלי הזכויות בתת חלקה 1. הם מכרו את זכויותיהם לחיים פוגל, וזה מכר את זכויותיו לגב' מרים סגל. סגל לוותה סכום של 450,000 ₪ מבנק מזרחי (טפחות) בערבות ישראל סגל ואחרים לצורך מימון רכישת הזכויות. כבטוחה להשבת ההלוואה, התחייבו ה"ה בר לרשום משכנתא לזכות הבנק. מריליוס טען שם כי הוא רכש את זכויות בנק המזרחי ונכנס בנעליו. עוד נקבע כי זילברשטיין טענו כי הם ביצעו עסקה עם מר ביאלוסטוצקי, ומאוחר יותר טענו כי ביצעו עסקה עם חברה בשם חברת כוהנים. את התמורה של אותה עסקה הם שילמו, כך על פי פסק הדין למר רוזנשטרוך ולמר מריליוס לא שולם דבר.

הליך נוסף בהקשר לעסקה נשוא ההליך שלפניי הגיש הנתבע כאן, מר מריליוס, כנגד עו"ד ברק (ת"א 1472-03-11) באותה תביעה טען מר מריליוס שהוא הפקיד בידי עו"ד ברק כספים לצורך כיסוי החוב לבנק ירושלים, בגינו הוטל עיקול על הנכס. באותה תביעה הכחיש עו"ד ברק כי קיבל כסף ממר מריליוס. חשיבותה של תביעה זו היא שבמסגרתה תיאר עו"ד ברק את העסקה והעומדים מאחוריה. ההליך שם עוכב עד לסיום התיק שלפניי.

פסק הדין ניתן בהסתמך על כלל כתבי הטענות לרבות סיכומי התשובה.

2. טענות הצדדים

2.א. טענות התובעת

התובעת טוענת כי משנקלע הפרויקט למשבר, ולאור הסכנה שרוכשי הדירות יעמדו לפני שוקת שבורה, חברו היזמים לתובעת, חברה הרשומה בחו"ל, ויחד עמה גיבשו הסדר עם הבנקים אדנים וטפחות. על פי ההסדר התובעת תרכוש את מלוא זכויות המשכון של הבנקים במקרקעין בדרך של המחאת זכויות המשכון בהם.

התובעת טוענת כי היא יחד עם חיים ביאלוסטוצקי, באמצעות עו"ד אשר ברק, ניהלו מו"מ עם הבנקים, שיוצגו ע"י עו"ד צבי רוזנברג, ובסוף שנת 2005 נחתמו הסכמי המחאת החוב וזכויות המשכון עם הבנקים. אין מחלוקת כי על המסמכים חתום עו"ד אשר ברק בנאמנות, כאשר לא צוין מי הנהנה על פי אותה נאמנות. התובעת טוענת בכתב התביעה כי נקטה בדרך זו כיון שמסמכי ההתאגדות שלה טרם הגיעו (התובעת התאגדה בתחילת חודש דצמבר 2005).

התובעת טוענת כי בהתאם להסכמים שילמה לבנקים מקדמה בסך 10% מסכום התמורה עבור זכויות המשכון, ומועד תשלום היתרה נקבע ל-60 ימים לאחר מכן, היינו ליום 12.2.05. התובעת, כך לטענתה, החלה במקביל לחפש קבלן שייטול על עצמו את השלמת הבנייה וימסור את הדירות לרוכשי הדירות. התובעת בכתב התביעה מבהירה כי הנתבע שמע על מצב הדברים מאחד הרוכשים שהיה מתלמידיו, וביקש לקחת על עצמו את התחייבויות היזמים והתובעת, לבוא בנעליהם ולהשלים את הבניין.

עיקר המחלוקת נוגעת למכתבים ששלח עו"ד שמעון שגיא בימים 8-9.2.06 שלטענת התובעת מהווים את מלוא ההסכמות בין התובעת לנתבע, הסכמות אותן לטענתה הפר הנתבע.

לטענת התובעת תמורת זכויות המשכון התחייב הנתבע לשלם סכום של 735,000$, כאשר בשלב הראשון התחייב לשלם 500,000$ כנגד קבלת הסכמי המחאת זכויות המשכון ישירות מהבנקים לנתבע, ובשלב השני יתרת הסכום כנגד קבלת אישורים וייפויי כוח שונים. כן התחייב הנתבע, כך לטענת התובעת, להשלים את הדירות ולמוסרן לרוכשים, להסדיר את היחסים עם ה"ה שיף רוזינבוים וזילברשטיין, ולהביא לרישום הערת אזהרה לטובת מר זילברשטיין.

לטענת התובעת הנתבע הפר הסכמים אלו ועל כן היא עותרת לביטולם.

2.ב. טענות הנתבע

הנתבע טוען להעדר יריבות בינו לבין התובעת. לטענתו הוא רכש ישירות את זכויות המשכון מהבנקים, כדי להציל את הפרוייקט. לדבריו אמנם ניהל מו"מ בזמנו, אולם המו"מ נוהל עם מר חיים ביאלוסטוצקי, ולא עם התובעת. עוד טוען הנתבע כי מר ביאלוסטוצקי הונה אותו וברח מהארץ לקנדה בשל הליכים שנפתחו נגדו.

הנתבע טוען כי התובעת הינה חברה זרה שאין לו כל יריבות עמה, וכי מר ביאלוסטוצקי, מכריו ובני משפחתו מנצלים את העובדה כי הסכמי המחאת הזכות הותירו את שם הנהנה ריק בתחילה, וכן את העובדה שבמכתבים מפברואר 2006 לא נזכר מיהו "מרשו" או מיהם "מרשיו" של עו"ד ברק, כדי לתבוע אותו וללחוץ עליו, כשהם מודעים לכך שבאופן אישי לא יוכלו לעשות כן.

דיון והכרעה

3. על הראיות

3.א.מהימנות העדים

בתיק זה רב הנסתר על הגלוי, מרבית המעורבים משני צדי המתרס, בתיק זה ובתיקים אחרים, קשורים זה עם זה בקשרי משפחה וקשרים עסקיים. כך, גב' סגל היא אחותו של חיים ביאלוסטוצקי. אחד העדים מטעם התובעת, מר שטיצברג, הטוען כי הוא פועל בשם התובעת ומחזיק במניותיה הינו גיסו של חיים ביאלוסטוצקי (חיים ביאלוסטוצקי נשוי לאחותו של מר שטיצברג). על כן אין מדובר בעדים אובייקטיבים ונטולי אינטרסים. העדים משני הצדדים העלו גרסאות סותרות ולא משכנעות באשר לעובדות הבסיסיות כמו מי עומד מאחורי החברה התובעת ולשם מה הוקמה, כך שלא ניתן היה לבסס כל ממצא עובדתי על העדויות. הדוגמא הבולטת ביותר היא דווקא עדותו של עו"ד ברק, מי שייצג, לטענתו, את התובעת בעסקה עם הנתבע.

עו"ד ברק הציג שלוש גרסאות באשר להקמת התובעת ועבור מי פעל הוא, עו"ד ברק בנאמנות. בהליך לפניי גרסתו הייתה כי מר אליהו (אלי) אלפר (להלן: מר אלפר) ביקש להקים את התובעת על מנת שיוכל להזרים כספים לפרוייקט באמצעותה, וכי עו"ד ברק פעל עבורו ועבור התובעת, תחילה כשביקש מידידו, בנקאי שוויצרי בשם מייקל שר להקים את החברה התובעת, ובהמשך התקשר עבורה בהסכם עם הבנקים. כשהעיד לפניי (ביום 19.10.15, עמ' 46 לפר' ש' 12-4) העיד כך לגבי התובעת והעומד מאחוריה:

"שהחל המו"מ, נתבקשתי ע"י אלי הלפר, להקים חברה אוף שור, זו החברה התובעת. אלי אלפר היה זה שאמור לממן את הרכישה של המשכנתאות מול הבנק ובשעתו הוא לא היה מסוגל להתמודד עם הליך המשכנתאות והוא העדיף שזה יעשה ע"י חברת אוף שור וזאת חברת רד בלו. החברה הזו הוקמה בתחילת חודש דצמבר 2005 כשלמעשה היה לחץ מצד הבנק לסיים אתה התקשרות איתו וזה היה עד ל-15.12 כשעד למועד זה המסמכים של אוף שור לא הגיעו ולא היה ברור לאלי אלפר וגם חיים ביאליסטוצקי שניהם ביחד ואלי אלפר התלבט לגבי הרכישה שתעשה על ידו או ע"י החברה ומה שקרה שההסכמים נחתמו אני פניתי לצבי רוזנברג שזה עורך הדין של הבנקים והודעתי שלו שבשלב הזה לא נציין את השם של רד בלו כנהנית שאציין שהרוכשת היא רד בלו ונעשה זאת בשלב מאוחר יותר ונודיע על שמה של הנמחית.

ש. אמרת שאלי אלפר לא היה בטוח אם הוא רוצה לעשות זאת בעצמו או ע"י חברת אוף שור ואמרת שלא היית בטוח כי לא הגיעו המסמכים. אם כך, אני מבין שהרוכשת הייתה להיות חברת רד בלו והמסמכים התעכבו וזה נשאר פתוח.

ת. לא מדויק. הרוכשת הייתה רד בלו לכל הדעות. מה שקרה, המסמכים לא הגיעו ולכן הייתה לנו התלבטות ואלי אלפר שקל בכל זאת שזה יירשם על שמו נמחה אז הלכנו למהלך הזה שהלכנו לבנק שנשאיר זאת פתוח כמובן שנשלם בהתאם את הדברים ואז אח"כ נוסיף את השם.

ש. האם הייתה לך יפוי כוח ממר אלפר.

ת.לא. אני זה שהקמתי את רד בלו. עם רד בלו היה לי הסכם נאמנות שנחתם עם מי שהקים אותה שזה ידיד שלי משוויץ, מר מייקל שר שהוא בנקאי והוא שהקים את החברה ואיתו נחתם הסכם נאמנות (שיש לי אותו כאן להציג לך).".

(כל ההדגשות כאן ולהלן, אינן במקור – מ' א' ג').

בניגוד לכך, וקודם לכן, בפרוטוקול הדיון לפני כב' השופטת רונן, הופיע עו"ד ברק בשם ה"ה זילברשטיין ובפיו גרסה שונה (שנייה במספר) לפיה אמנם עו"ד ברק ייצג את התובעת, אך הוא אינו יודע דבר באשר לגורמים העומדים מאחוריה (בפרוטוקול הדיון בה"פ 782/07 עמ' 2 לפר' מיום 4.5.10, ש' 6-12):

"הוגשה תביעה ע"י רד בלו אינבסטמנט שהוא הצד שהתקשר עם המבקש [מר מריליוס], והמבקש בבקשה שואב את כוחו מהתקשרות זו.

המבקש התקשר בהסכם עם חב' רד בלו, ההסכם לא נערך בצורה מסודרת, אלא בהחלפת מכתבים בין עו"ד שגיא ששימש כבא כוחו של המבקש לביני כאשר אני שימשתי באותה עת כבא כוחה של רד בלו. חב' רד בלו היא חברת אוף שור שאין לי ידיעה ביחס לגורמים שעומדים מאחוריה, אך למיטב ידיעתי זה הוא מר חיים ביאלוסטוצקי שחי ומתגורר במונטריאול.".

היינו בשנת 2010 מציין עו"ד ברק כי שימש בא כוחה של רד בלו, אך הבהיר כי אין לו ידיעה מי הגורמים העומדים מאחוריה, וכי למיטב ידיעתו מדובר במר ביאלוסטוצקי. כאן אין זכר למר אלפר ולתהליך הקמת החברה.

גרסה שלישית במספר, שונה לחלוטין, מופיעה בתיאור של עו"ד ברק את הסכסוך, בתביעה שהגיש נגדו מר מריליוס, וזאת ב-27.10.2011 (פר' הדיון בת"א (שלום ת"א-יפו) 1472-03-11, עמ' 2, ש' 14-12):

"בשנת 2006 פנה למשרדנו מר ביאלוסטוצקי, על מנת שננהל מו"מ לרכישת משכנתאות שהיו רשומות לטובת בנק מרכנתיל ובנק אדנים.".

והוסיף, לשאלת בית המשפט (עמ' 2 לאותו פרוטוקול בש' 30-29):

"לגבי מר ביאלוסטוצקי, אני לא יודע אם היה לו כסף באותה עת, ייתכן שכבר אז היה במוחו עסקה עתידית ולפי התרשמותי לא היה לו את הכסף....מה שהוא רצה לעשות זה פליפ, דהיינו לגלגל את הרכישה הזו הלאה. אני מבקש לציין כי את המו"מ מול הבנקים ניהלה עורכת דין ממשרדי ולא אני, בשמו של מר ביאלוסטוצקי...לא ידענו על קיומו של התובע ולא ראיתי אותו. ניהלנו את המו"מ בשמו של ביאלוסטוצקי בלבד. שמו הועלה לראשונה חודשיים לאחר שהמו"מ עם הבנק הסתיים.".

וחזר והדגיש (עמ' 3 לאותו פרוטוקול, ש' 20: "אני מסביר שביאלוסטוצקי רכש שלוש משכנתאות ומכר לתובע שתי קרקעות.".

עו"ד ברק הבהיר כי מהות העסקה אכן כלולה במכתבים, שכעת, לטענת התובעת, מגבשים את העסקה שלה עם הנתבע.

גם את עניין הנאמנות מבהיר עו"ד ברק בתביעה בה הוא נתבע (עמ' 3 לאותו פר' ש' 25-22):

"אני מבהיר שנחתמו חוזים בין הבנקים לבין... – מצד אחד החוזה נחתם על ידינו. אני חתמתי כנאמן של ביאלוסטוצקי, ולפתע על אותו מסמך הוכנס שמו של התובע"

בגרסה זו, לא עו"ד ברק היה מעורב אלא עורכת דין ממשרדו, כאן מדובר במו"מ שערך מר ביאלוסטוצקי עם הבנקים, לא אלפר ולא התובעת נזכרים כלל ועיקר. נאמר מפורשות כי עו"ד ברק פעל עבור מר ביאלוסטוצקי וכי ההסכם מפברואר 2006 היה בין הנתבע לבין מר ביאלוסטוצקי.

כאמור, לפניי, ארבע שנים מאוחר יותר מציין עו"ד ברק כי הוא היה זה שהקים את חברת רד בלו, כי היה ברור לכולם כי רד בלו היא זו שהתקשרה בעסקה עם הבנקים, וכי מאחורי החברה עמד מר אלי אלפר. אמנם גם שמו של מר ביאלוסטוצקי הוזכר, אך רק כדמות משנה. על עדותו לפניי ארחיב להלן.

עדות זו מהווה דוגמא אחת מיני רבות מאד לגרסאות שמשתנות, בין תביעה לתביעה, ובין תצהיר עדות ראשית לעדות בבית המשפט, ופעמים גם במסגרת אותה עדות עצמה. אין מדובר באי דיוקים קלים העלולים לנבוע מתעתועי הזיכרון וחלוף הזמן, אלא גרסאות שונות בתכלית זו מזו. הדבר חמור, בעיקר כשמדובר בעורך דין.

לאור האמור לא נתתי אמון במי מהעדים ועל כן פסק הדין מתבסס רק על אותן עדויות הנתמכות בבירור במסמכים אובייקטיביים מזמן אמת.

3.ב. העדר מסמכים בכתב

הקושי השני העולה לאורך ההליך כולו הוא העדרם של מסמכים. כך למשל, נטען כי מר אלפר העביר כספים לבנקים לצורך רכישת זכויות המשכון מהבנקים ע"י התובעת, אולם אין לכך כל אסמכתא בכתב. מסמכי ההעברה שהוגשו הם מאנשים אחרים (ככל הנראה באמצעות change אותו הפעיל), ואין כל התחייבות שלו בכתב. בנוסף, על אף שהנתבע טען כי הוא זה שרכש את הזכויות מהבנקים, לא טרחה התובעת להמציא מסמכים מהבנק מהם עולה כי התובעת או מי מטעמה העבירו כספים לבנק, בדצמבר 2005, טרם שהנתבע נכנס לתמונה (ראו למשל, דברי העד שטיצברג בעמ' 25 לפר' החל בש' 29).

העדים הבהירו כי במסגרת היחסים ביניהם לא העלו סיכומים על הכתב. במקרים הבודדים כשנטען שהיו מסמכים כלשהם בכתב אלו לא הוצגו לבית המשפט.

כך, מר אלפר העיד כי את העסקה של רכישת המשכנתאות עשה עם מר ביאלוסטוצקי, שככל הנראה היה יזם הפרוייקט, אך לא היה ביניהם מסמך בכתב, וככל שהיה משהו הוא אינו בנמצא (עמ' 41 לפר' ש'30-25):

"ש. האם היה לך מסמך עם ביאלוסטוצקי?

ת. לא. היו לי סיכומים איתו. העלנו פחות או יותר ראשי פרקים על הכתב והיה די קצר.... ".

בהמשך נשאל מר אלפר שוב, מפורשות, האם הדברים הועלו על הכתב והשיב כי הועלו ראשי פרקים. אז נשאל אם אותו מסמך עם ראשי הפרקים נמצא בידיו והשיב (עמ' 42 לפר' ש' 4-1):

"אני צריך לנסות לחפש. זה התפוצץ אחרי חודשיים, חודשיים וחצי. ביאלוסטוצקי התחנן אלי ואמר שיש מישהו אחר והמציא לי כל מיני בעיות ואמר שלא כדאי לי.".

בדומה, מר אלפר העיד כי הכספים שהועברו לכאורה בשם התובעת לבנק הועברו ע"י מר רוזנשטרוך עמו הייתה למר אלפר התחשבנות עסקית, וגם על כך אין מסמכך בכתב (עדותו בעמ' 42 לפר' ש' 15-11).

גם מר שטיצברג העיד על העדר מסמך בכתב בכל הנוגע לייפוי הכוח שניתן לו לפעול בשם התובעת (עמ' 19 לפרוטוקול ש' 19-1).

היינו בכל הצמתים המרכזיים חסרים מסמכים מהותיים. למעשה המסמך היחיד שיש עם הבנקים הוא הסכם עם הנתבע. אמנם שמו של הנתבע מולא בשלב מאוחר יותר, אולם זהו המסמך היחיד המחייב, החתום הן בידי הבנק, הן בידי הנתבע. כיון שאין מחלוקת כי הנתבע העביר לפחות חצי מיליון דולר לעו"ד ברק בגין העסקה, ברור כי כל העדויות האחרות מהוות עדויות בעל פה, על היותה של התובעת הרוכשת, כנגד מסמך בכתב לפיו הנתבע הוא הרוכש.

4. השאלה שבמחלוקת ואופן הניתוח

התובענה מבוססת על הטענה לפיה התובעת היא שרכשה את זכויות המשכון מהבנקים, ומכרה את זכויותיה בהם לנתבע. לטענתה ההסכם בינה לבין הנתבע, מעוגן בשני מכתבים שכתב עו"ד שגיא מטעם הנתבע, לעו"ד ברק, שפעל מטעם התובעת. על כן אופן הילוכי יהיה כזה: ראשית, אבחן האם התובעת הוכיחה כי היא זו שרכשה את זכויות המשכון מהבנקים. לאחר מכן אבחן האם נערך הסכם בין התובעת לנתבע. רק אם יקבע שהסכם כאמור נכרת, יש מקום להמשיך ולבחון האם הוראותיו הופרו.

העדויות כולן התמקדו בשאלה מיהן הנפשות הפועלות בשם ומכוח התובעת, שהינה חברה זרה, חברת offshore, שמניותיה הן מניות למוכ"ז. כיוון שהתביעה הוגשה רק בשם התובעת, אבחן להלן האם התובעת אכן רכשה את זכויות המשכון מהבנקים, וכרתה הסכם למכירתם עם הנתבע. לאור זאת, אין צורך להכריע, בדיוק מי החזיק במניות התובעת ובאיזה שלב, ומי ניהל את המו"מ מול הבנקים, ככל שלא הייתה זו התובעת.

עם זאת, מהעדויות עולה שמו של מר ביאלוסטוצקי כמי שהיה הרוח החיה מאחורי העסקה כולה בכלל וגיוס המשקיע בפרט. על פי חלק מהעדויות העסקה עם הבנקים נעשתה ע"י מר חיים ביאלוסטוצקי, וכוונת ההסכם הייתה כי עו"ד ברק יפעל כנאמן עבורו – זו גרסת עו"ד ברק בתביעה שהגיש מריליוס כנגדו. על פי גרסאות אחרות, זו של מר אלפר, וגרסתו המאוחרת של עו"ד ברק, תחילה גייס מר ביאלוסטוצקי את מר אלפר כמשקיע, אך מסיבה כלשהי, אולי העדר יכולת כלכלית, פנה לנתבע, ולמעשה העסקה עם הנתבע נערכה עם מר ביאלוסטוצקי ולא עם התובעת. גם אם אין מקום להכריע בשאלה כיצד נוהל המו"מ לקראת העסקאות ומי עמד מאחוריו, יש חשיבות לעניין המהימנות, לסתירות בין עדי התביעה לעניין זה. בנוסף, מכל העדויות עולה, כפי שאפרט, כי לתובעת עצמה לא היה קשר לעסקה שנרקמה עם הנתבע.

5. האם התובעת היא זו שרכשה את זכויות המשכון מהבנקים

אין כל הסכם או מסמך בכתב ממנו עולה כי התובעת רכשה את זכויות המשכון מהבנקים. על כך אין מחלוקת. ההסכם למכירת זכויות המשכון של הבנקים, נחתם בנאמנות על ידי עו"ד ברק, כאשר בתחילה שם הנהנה נותר ריק, ובהמשך, מילאו את שמו של הנתבע. טענת התובעת היא כי ההסכם נחתם ע"י עו"ד ברק בנאמנות עבור התובעת, כאשר התובעת היא ששלמה את התמורה או לפחות את חלקה, טרם נכנס הנתבע לתמונה. להלן אבחן הן את שאלת הנאמנות, הן את שאלת העברת הכספים לבנקים.

5.א. עבור מי פעל עו"ד ברק בנאמנות

כפי שציינתי לעיל, לעו"ד ברק היו שתי גרסאות לעניין הנאמנות. האחת, עליה עמד בתביעה שהגיש נגדו מר מריליוס ולפיה עו"ד ברק פעל בנאמנות עבור מר ביאלוסטוצקי, והשנייה, לפניי, כי פעל בנאמנות עבור התובעת, כאשר את התובעת ייצג מר אלפר, שהוא היה מקור הכספים ששילמה התובעת כנגד רכישת הזכויות.

עו"ד אשר ברק העיד והבהיר שבנובמבר או דצמבר 2005 פנה אליו מר ביאלוסטוצקי, יחד עם יהושוע רוזנשטרוך ויוסי שפיצברג. לדבריו הם ערכו מו"מ עם הבנקים לרכישת המשכנתאות שהבנק עמד לממש. לדבריו, הפנייה אליו הייתה לאחר שהמו"מ סוכם- בכדי לנסח הסכם מתאים (עדותו בעמ' 45 לפר' ש' 26-22). עו"ד ברק נשאל מדוע בפרוטוקול הדיון בת.א. 1472-03-11, מיום 27.10.11 (שם נתבע ע"י מריליוס, הנתבע שלפניי) העיד כי מדובר היה בעסקה שנעשתה עם ביאלוסטוצקי, השיב עו"ד ברק (עמ 50 לפר' ש' 11-1):

"הרקע לכל העסקה הזו היה ביאלוסטוצקי ואני לא מכיר את ההסטוריה שם ואני רק יודע שהיו אנשים בעסקה שהיה אכפת לו מהם והוא לא רצה שהבנקים יממשו את המשכנתאות ולכן הפנייה שלו לאלי אלפר והגיוס שלו כמשקיע, מי שהביא את אלפר הוא ביאלוסטוצקי, אז זו צורת הביטוי שלי כי זיהיתי את המניע לעסקה. לכל הדעות, מבחינתי לפחות, אני ייצגתי את רד בלו, והעסקה של רד בלו ורד בלו בלבד"

לו לא היינו עוסקים בעו"ד ניתן היה, אולי, לקבל בדוחק הסבר זה. קשה לקבל הסבר זה מפי עו"ד העורך עסקת מקרקעין בנאמנות עבור חברה זרה. נראה שהעדר המסמכים מעיד על כך שאולי הייתה כוונה כי הנהנה יהיה בכלל מר ביאלוסטוצקי, או מר אלפר עצמו, וכי הכספים הועברו ע"י מי מהמעורבים. אולם בפברואר נמצא משקיע, הנתבע. הוא זה שהעביר את הכסף והוא זה שהמשכנתאות נרשמו על שמו כנהנה.

כבר לאור סתירה מהותית זו לא ניתן לקבל את עדותו של עו"ד ברק בעניין זה כראייה. כפי שאבהיר להלן, ראייה אחרת אין בנמצא. אמנם, עו"ד ברק תמך את עדותו בהסכם נאמנות בינו לבין התובעת מיום 5.12.05 (מוצג ת/1) ולפיו עו"ד ברק ינהל מו"מ מול הבנקים על מנת לרכוש את המשכנתאות בנוגע לנכס עבור התובעת. הפרטים היחידים המופיעים בהסכם הם פרטי הנכס, ותיקי ההלואה. הלווים הם מרים סגל, ישראל סגל ואברהם מרדכי ביאלוסטוצקי. אולם, כפי שנראה בהמשך, בהסכם נאמר כי בתשלומים לבנקים בתמורה לזכויות המשכון תישא התובעת, והם ישולמו על ידה ישירות לבנקים או באמצעות הנאמן, עו"ד ברק. אולם, כאשר בודקים את התשלומים, כפי שאעשה בפרק הבא, מתברר כי אין כל מסמך מהבנק המעיד על זהות המשלם. הנתבע טוען כי הוא זה ששילם לעו"ד ברק, ואילו האחרים, מר אלפר ומר שטיצברג טוענים כי הכספים הועברו על פי הוראת אלפר מחשבונות שונים. בסופו של יום בהסכם עם הבנקים רשום שמו של הנתבע, כמי ששילם את הכספים. היינו אין כל ראייה שהסכם הנאמנות בין התובעת לעו"ד ברק בוצע בפועל.

עוד יש לציין כי על פי עדות עו"ד ברק, מי שחתום על אותו הסכם נאמנות מטעם התובעת הוא עו"ד שר שהחזיק במניות החברה. עו"ד ברק העיד כי אותו עו"ד שר החזיק את המניות בנאמנות עבור מר אלפר. כך מעיד עו"ד ברק (עמ' 47 לפר', ש' 11-1):

"ש. מי היו בעלי המניות של רד בלו בעת הקמתה?

ת. רד בלו היו מניות של למוכ"ז. מי שהחזיק בהן הוא מייקל שר שהקים אתה חברה. והוא החזיק זאת בנאמנות עבור אלי אלפר.

ש. מהיכן אתה יודע זאת.

ת. כי אלי אלפר ביקש את הקמת החברה והוא היה מקור הכסף לתשלום הראשון ששולם בהתאם להסכמים עם הבנקים והוא זה שיהיה הנמחה לכתבי ההמחאה של המשכנתאות.

ש. בין מר שר לבין מר אלפר הייתה הכרות מוקדמת או בגלל שהוא היה חבר שלך כך התנהלו הדברים.

ת. הפנייה למר שר נעשתה בגללי  כיוון שהכרתי אותו. הכרתי מוקדמת אני לא יודע על הכרות מקודמת. הם שוחחו ואלי אלפר אפילו דרש זאת והוא ביקש לשוחח ולראות בידי מי המניות של אוף שור נמצאות.

ש. בין מר שר לבין מר ביאליסטוצקי, מר שטיצברג ורוזנשטרוך.

ת. אני לא חושב שמייקל שר הכיר אישית איש מהם הכרות מוקדמת. ההכרות נולדה לאחר מכן.".

כפי שציינתי, על עדות עו"ד ברק לא ניתן לבסס כל ממצא, ולכן לא ברור האם החתימה על הסכם הנאמנות עם התובעת נעשה בסמכות. עו"ד שר לא הובא לעדות, ולא הוגש כל מסמך לעניין זה. יש לציין כי כאן מעיד עו"ד ברק שהנהנה היה אמור להיות מר אלפר ולא התובעת.

בכל הנוגע למו"מ שקדם לרכישת הזכויות הנטענת ע"י התובעת יש גרסאות שונות. כך, מר יוסי שטיצברג, העיד כי הוא מחזיק במניות החברה מאז שנת 2013 (לרבות במועד עדותו – 12.10.15) מר שטיצברג העיד כי בעבר החזיק במניות התובעת מר מייקל שר, בנקאי שוויצרי שהקים את החברה לבקשת עו"ד ברק (זאת על פי עדות עו"ד ברק), והוא העביר לעד את מניות התובעת. העד אישר כי קיבל את המניות ללא תמורה והבהיר כי מייקל שר העביר לו את המניות כדי לפתור את הבעייה של בעלי הדירות שאינם מקבלים את דירותיהם (עמ' 19 לפר' ש' 16-23). מר שטיצברג הוסיף והעיד כי היה מעורב בעניין "מהיום הראשון" וכי הוא מכיר את כל הצדדים המעורבים בתיק (עמ' 19 לפר' ש' 27-26). אולם, אין כל מסמך ממנו עולה בידי מי מוחזקות המניות של התובעת, ומי מיופה כוחה, לא בשנת 2013 ולא בעת עריכת ההסכמים עם הבנקים בסוף שנת 2005-תחילת שנת 2006. היחיד שהצהיר שיש בידיו את מניות התובעת הוא מר שטיצברג, שהעיד גם שהוא מייצג את החברה. אולם, לדבריו, כאמור, הוא קיבל את המניות בשנת 2013, כאשר התביעה הוגשה בשנת 2010. גם נסיבות קבלת המניות לידיו באותו מועד, לא הובררו. כך העיד מר שטיצברג לעניין זה (עמ' 19 לפר' ש' 19-1):

"ש. אתה היום מופיע מטעם התובעת.

ת. כן.

ש. האם יש לך מסמך המיפה את כוחה? מי הסמיך אותך מטעם החברה?

ת. אם יצטרכו והשופטת תבקש, אני אצרף את זה לתיק.

ש. אמרת שמי שהסמיך אותך זה מייקל שר.

ת. נכון, משוויץ.

ש. האם נכון שאין לך היום כאן מסמך המאשר זאת?

ת. נכון, אין לי כאן מסמך.

ש. האם אתה קשור לחברה התובעת?

ת. אני מייצג אותה. בעבר החזיק את המניות מייקל שר והיום אני מחזיק אותן.

ש. ממתי אתה מחזיק במניות?

ת. בערך משנת 2013.

ש. אמרת בעצם שהיה לך אישור ממייקל שר, אבל לא היית צריך אישור כזה.

ת. אם תצטרך אישור ממייקל שר, אני אמציא לך אישור כזה. אמרתי שאין לי אישור ממנו כאן.

ש. נשאלת אם אתה מוסמך ואמרת שיש לך אישור ממייקל שר. אם אתה בעל מניות, למה אתה צריך אישור ממייקל שר?

ת. לא שאלת אותי כך. שאלת אותי אם אני מייצג את החברה ואמרתי שכן. שאלת אם יש לי מסמך להציג שאני מייצג את החברה ואמרתי שלא. אמרתי גם שאם אצטרך להמציא מסמך כזה, אני אביא מסמך ממייקל שר שמאשר שאני מחזיק במניות.

ש. במסגרת התצהיר שלך יש מכלול לא קטן של עובדות. אתה מאשר שקיבלת את המניות של התובעת בשנת 2013. האם שילמת עליהן כסף?

ת. לא.

ש. למה מייקל שר העביר לך את המניות?

ת. אני לקחתי על עצמי לטפל ולפתור את הבעיה של הדיירים המסכנים שנשארו בלי דירות. אמרתי לו שיעביר אלי את המניות ואת השליטה ואדאג לכך שהאנשים יקבלו את הדירות.".

בעמ' 28 לפר' ש' 1-2 העיד מר שטיצברג כי אין לו ייפוי כוח מהחברה התובעת.

מר שטיצברג מאשר כי עוד לפני שהוקמה התובעת נוהל מו"מ עם הבנק ע"י חיים ביאלוסטוצקי, עו"ד ברק, יהושע רוזנשטרוך והוא עצמו. לדבריו עו"ד ברק נכנס רק בשלב הניסוחים (עדותו בעמ' 29 לפר' ש' 25). העד שטיצברג הבהיר כי מר אלפר ביקש להשקיע כספים כדי שהבנקים לא יממשו את הבטוחות שאז רוכשי הדירות יישארו בחוסר כל (עדותו בעמ' 23 לפר' ש' 29-23). מר שטיצברג נשאל האם יש סיכום כלשהו בכתב עם מר אלפר, והוא משיב (עמ' 23 לפר' ש' 30): "לא. מר אלפר הוא איש של מילה". גם כשנשאל עבור מי נוהל המו"מ לא השיב כי המו"מ נוהל עבור התובעת אלא אמר את הדברים הבאים (עמ' 29 לפר' ש' 29-24:

"ש. התובעת הוקמה ביום 1.12.05, מי ניהל את המו"מ עם הבנק לפני שהיא הוקמה?

ת. אני וחיים ועו"ד ברק ויהושע רוזנשטורך. עו"ד ברק נכנס רק בשלב הניסוחים.

ש. עבור מי נוהל המו"מ?

ת. רצינו להציל את הפרוייקט. יש דיירים מסכנים שרצינו להציל אותם ושיקבלו דירות. עשינו כל פעולה אפשרית כדי להציל אותם כדי שהבנק לא יממש את המשכנתא והם יישארו חסרי בית.".

אשר להסכם רכישת הזכויות עצמו, איש מהמעורבים שהעידו, למעט עו"ד ברק לא העיד מפורשות כי התובעת הייתה הנהנית מכוח ההסכם בין הבנקים לעו"ד ברק בשלב כלשהו. העידו שניים, שלטענתם היו מעורבים במו"מ – מר שטיצברג ומר אלפר.

העד שטיצברג נשאל האם התובעת הייתה נהנית על פי ההסכם שחתם עו"ד ברק כנהנה עם הבנקים והשיב כך (עמ' 29 לפר' ש' 6-3):

"ניהלו מו"מ עם בנק אדנים בדצמבר. ב-1.12 הוקמה התובעת כדי לקנות את המשכנתא, כאשר מי שהעביר את הכספים היה מר אלפר. בפברואר כאשר הגיע הנתבע הוא ביקש להוסיף את שמו ולכן בפברואר הוכנס שמו של הנתבע".

מר שטיצברג אינו משיב ישירות כאשר הוא נשאל האם עו"ד ברק התבקש להכניס את שמה של התובעת (עמ' 29 לפר/ ש' 10-6):

"ש. האם ביקשתם מאשר ברק שהתובעת תהיה נהנית על פי ההסכם בדצמבר 2005?

ת. פתחו ב-1.12 את החברה התובעת ואשר ברק חתם עם בנק אדנים ב-15.12.

ש. בשם מי הוא חתם?

ת. בנאמנות. בפברואר הנתבע העביר כספים וביקש לצרף את שמו בהמחאת זכות שנחתמה בדצמבר.".

היינו, גם כשמדובר בשאלה ישירה, העד, שהעיד שהיה מצוי בפרטי העניין מלכתחילה אינו טוען שהנאמנות הייתה עבור התובעת. במהלך עדותו מבהיר מר שטיצברג כי הנתבע לקח על עצמו מחויבויות כלפי הדיירים, וכי השקיע בפרוייקט, אולם לא טען כי הנתבע רכש זכויות או ערך הסכם עם התובעת (בניגוד לאחרים שהיו מעורבים כמו מר חיים ביאלוסטוצקי).

ומוסיף מר שטיצברג (עמ' 28 לפר' ש' 16-13):

"טרם נעשתה העסקה עם הנתבע, אז אלי אלפר ממן את תשלום המקדמה. אלי שרצה לעזור ולהציל את הדיירים מימן את התשלום לבנק כדי שהבנק לא יממש את המשכנתא, כבר בדצמבר העביר אלי אלפר את הכסף לבנק וזה היה עוד לפני שהנתבע נכנס לתמונה.".

היינו, אלי אלפר ולא התובעת. מהאמור עולה כי העד שטיצברג אינו מבסס את טענת התובעת כי היא הייתה אמורה להיות הנהנית על פי ההסכם עם הבנקים.

העד הנוסף שהעיד בעניין הינו מר אלפר. העד אלפר הבהיר כי התובעת הוקמה לבקשתו על פי סיכום עם מר ביאלוסטוצקי. אולם גם מר אלפר לא הבהיר האם התובעת רכשה את זכויות המשכון מהבנקים, וכיצד עברו מניותיה, אם בכלל לצד ג', משעה שמר אלפר נטש את הפרויקט, לטענתו, לבקשתו של מר ביאלוסטוצקי. כך העיד מר אלפר (בעמ' 42 לפר' ש' 11-5):

"ש. יוצא שהתובעת הוקמה לבקשתך.

ת. נכון.

ש. האם מייקל שר, שהוא הדירקטור על פי מסמכי הרישום היה איש מטעמך?

ת. זה דבר מקובל שמקימים חברות ואנשים מנהלים את החברות. מייקל שר היה האיש שהקים את החברה. מי שרציתי שיחזיק את החברה היה אשר ברק.

ש. אחרי שלמעשה החלטת שאתה "נוטש" את הפרויקט, איך עברו המניות ממך?

ת. בשעתו אני לא חושב שאשר רשם עלי. הוא החזיק את המניות בנאמנות ואחרי שהקניה תושלם והנכסים יועברו לתובעת, אז הוא יעביר אותן לתובעת ויחזיק את התובעת עבורי.

ש. על איזה נכסים דיברת כאשר אמרת שהנכסים ייכנסו לתובעת?

ת. על הנכס ברח' גוטמכר. כמובן שהתכנית היתה בסופו של דבר להשתלט גם על החלק האחורי ואני מניח שגם זה היה נכנס לתובעת. על החלק הזה רציתי להרוויח.

ש. על חלקות 1 ו-3 לא היו אמורות להיות רווחים?

ת. אני לא זוכר את החלקות.".

מבלי לגרוע מדברים שנאמרו לעניין הגרסאות השונות לגבי הגורמים שעמדו מאחורי התובעת, למעשה גם עו"ד ברק מבהיר כי בעת כריתת העסקה עם הבנקים עדיין לא ניתן היה לרשום את התובעת כנהנית (עמ' 46 לפר' ש' 18-1):

ש. אתה יכול לומר לבית המשפט מדוע בטיוטות שהוחלפו בינך לבין עו"ד רוזנברג, נזכר השם של הנמחה, בלנק – ריק.

ת. אציין שיש לי ידיעה אישית לגבי הפרט הזה, את המו"מ משפטית ניהלה עו"ד רחל ברלין מהמשרד, לעצם השאלה, שהחל המו"מ, נתבקשתי ע"י אלי הלפר, להקים חברה אוף שור, זו החברה התובעת. אלי אלפר היה זה שאמור לממן את הרכישה של המשכנתאות מול הבנק ובשעתו הוא לא היה מסוגל להתמודד עם הליך המשכנתאות והוא העדיף שזה יעשה ע"י חברת אוף שור וזאת חברת רד בלו. החברה הזו הוקמה בתחילת חודש דצמבר 2005 כשלמעשה היה לחץ מצד הבנק לסיים אתה התקשרות איתו וזה היה עד ל-15.12 כשעד למועד זה המסמכים של אוף שור לא הגיעו ולא היה ברור לאלי אלפר וגם חיים ביאליסטוצקי שניהם ביחד ואלי אלפר התלבט לגבי הרכישה שתעשה על ידו או ע"י החברה ומה שקרה שההסכמים נחתמו אני פניתי לצבי רוזנברג שזה עורך הדין של הבנקים והודעתי שלו שבשלב הזה לא נציין את השם של רד בלו כנהנית שאציין שהרוכשת היא רד בלו ונעשה זאת בשלב מאוחר יותר ונודיע על שמה של הנמחית.

ש. אמרת שאלי אלפר לא היה בטוח אם הוא רוצה לעשות זאת בעצמו או ע"י חברת אוף שור ואמרת שלא היית בטוח כי ל א הגיעו המסמכים. אם כך, אני מבין שהרוכשת הייתה להיות חברת רד בלו והמסמכים התעכבו וזה נשאר פתוח.

ת. לא מדויק. הרוכשת הייתה רד בלו לכל הדעות. מה שקרה, המסמכים לא הגיעו ולכן הייתה לנו התלבטות ואלי אלפר שקל בכל זאת שזה יירשם על שמו נמחה אז הלכנו למהלך הזה שהלכנו לבנק שנשאיר זאת פתוח כמובן שנשלם בהתאם את הדברים ואז אח"כ נוסיף את השם.

ש. האם הייתה לך יפוי כוח ממר אלפר.

ת. לא. אני זה שהקמתי את רד בלו. עם רד בלו היה לי הסכם נאמנות שנחתם עם מי שהקים אותה שזה ידיד שלי משוויץ, מר מייקל שר שהוא בנקאי והוא שהקים את החברה ואתו נחתם הסכם נאמנות (שיש לי אותו כאן להציג לך).".

היינו, עדות עו"ד ברק לפיה: "הרוכשת הייתה רד בלו לכל הדעות", היא הראייה בתיק לעניין זה. העדים האחרים ציינו מי היו המעורבים, אך הבהירו כי אינם משפטנים ואינם בקיאים בשאלה המשפטית מי רכש את הזכויות. עו"ד ברק חוזר על כך פעם נוספת, אך גם כאן אינו תומך את דבריו בכל ראיה (עמ' 51 לפר' ש' 29). עו"ד ברק מעומת עם העובדה שבתחילה יש מסמך בו שם הנהנה ריק, ומסמך מאוחר שם הנהנה הוא הנתבע ומשיב: "יש מסמך שחתום עליו נאמן ושאצל הנאמן הידיעה הברורה שהנהנה היא רד בלו.". כאמור, על דבריו לא ניתן לבסס כל ראייה.

לאור האמור, אין לפניי כל ראייה לפיה התובעת הייתה בשלב כלשהו הנהנית על פי ההסכם עם הבנקים.

5.ב. האם התובעת העבירה כספים לבנקים כנגד רכישת זכויות המשכון

לא הוצג לפניי כל מסמך ממנו עולה כי התובעת העבירה כספים לבנקים לרכישת זכויות המשכון. ביסוס לטענתה כי אכן העבירה כספים כאמור, מבססת התובעת על עדויותיהם של ה"ה שטיצברג, אלפר ועו"ד ברק. כפי שאבהיר, עדויות אלו, לבד משאינן מהימנות, אינן תומכות בטענת התובעת.

מר אלפר העיד כי הוא היה זה שהסכים לרכוש את המשכנתאות על הנכס בבנק בסדר גודל של חצי מיליון דולר. לטענתו העביר בתחילה 40,000 דולר שהיו כעשרה אחוז מהסכום, כדי לקנות זמן מול הבנק ולאחר מכן העביר כספים נוספים. על אף שהנתבע, כבר בכתב ההגנה, טען כי התובעת מעולם לא העבירה כספים לבנק, לא טרחה התובעת בתצהיריה להמציא את מסמכי ההעברה, לבד ממסמך אחד בו נקוב שמה של צד ג' שאינה קשורה להליך. מר אלפר אישר כי הוא בעלים של צ'יינג'ים, ומשם העביר את הכספים (עדותו בעמ' 40 לפר' ש' 31-19). עוד הוסיף מר אלפר לעניין העברת הכספים כך (בעמ' 42 לפר' ש' 11-15):

"ש. מעבר ל-40,000$ האם יש עוד סכום שהועבר?

ת. בוודאי.

ש. איזה סכום?

ת. קרוב ל-400,000$.

ש. מאיפה זה הועבר?

ת. מכספים שלי, היתה לי מערכת קשרים עם יהושע רוזנשטרוך והוא גם היה חייב לי כסף. בין היתר הלוויתי לו כסף. ביקשתי שכל הנושא הבירוקרטי, יבוצע על ידו – תשלומים וכו'.

ש. האם אתה יכול להראות שהועברו עוד כספים?

ת. כאן לא. אם אני אצטרך אני יכול לבדוק ולהביא.".

העד אלפר העיד כי הוא העביר את הכסף, גם אם לא באופן ישיר (עמ' 40 לפר' ש' 25-29). מר אלפר נשאל על הכספים שהועברו לבנקים לצורך פדיון ומניעת מימוש המשכנתאות:

ש. דובר על העברה שלמעשה מי שביצע אותה זה לא אתה אלא שם אחר ולא חשבון שאתה מאשר שהוא שלך.

ת. אני לא חושב שהחשבון הזה היה שלי, אני לא זוכר, אבל היה לי קשר לעשרות אנשים ואולי יותר מזה וייתכן שביקשתי ממישהו לעשות את זה עבורי, אני לא זוכר. בכל מקרה אני עמדתי מול התשלום.".

ומוסיף, בעמ' 41 לפר' ש'3-4):

"ש. חתמת על התצהיר הזה בנובמבר 2013, אני מניח שהיית בודק מה הועבר, על ידי מי הועבר וכד'

ת. אני התחייבתי על סכום מסוים והייתי צריך לשלם אותו לשיעורין. יכול להיות ששילמתי אותו באמצעות מישהו שהיה חייב לי כסף. אני לא בדקתי את זה, כי התייחסתי לסיפור עצמו ולא התייחסתי לפרטים. אם היו מבקשים יכול להיות שהייתי מנסה לעשות משהו יותר ספציפי

ש. אין לך אישור שהעברת כסף

ת. אין לי כאן אישור

ש. אתה גם לא זוכר מאיפה הועבר הסכום?

ת. קשה לי לזכור 10 שנים אחורה.

היינו, אלפר טוען כי ביצע את התשלום בעקיפין. ראשית, העד לא המציא לכך כל ראיה, אך בעיקר, גם אם מקבלים את גרסתו, הרי שלא מדובר בתובעת (זאת, מעבר לתהיות העולות לגבי חוקיות התשלומים).

בנוסף, לאחר שנשאל אם יש לו ראייה שהשיקים שצורפו לתצהירים נפרעו, פתאום חוזר בו מר אלפר מעדותו לפיה נעשו העברות בידי אחרים ומציין (עמ' 43 לפר' ש' 4-1):

"זה היה עשר שנים אחורה ואני לא חי את הסיפור, אבל מי שהיה אמור לבצע את העסקה היה אשר ברק. הוא ביקש שהשיקים יהיו אצלו כדי שהוא יוכל לחתום עליהם במקרה הצורך. יכול להיות שהיה משהו דחוף אז ההעברה בוצעה במזומן כי לא היה זמן להפקיד את השיק ולפדות אותו. אני זוכר ששילמתי את הסכומים האלה.".

בנוסף, לאחר שאלפר אישר כי עשה מספר עסקאות עם מר סיאלוסטוצקי (עדותו בעמ' 41 לפר' ש' 15) נשאל העד האם הוא בטוח כי הסכום שהועבר נוגע למשכנתאות נשוא ההליך שלפניי, והשיב כי כך שהוא זוכר (שם). אז נשאל האם היה לו מסמך עם ביאלוסטוצקי והוא משיב (עמ' 41 לפר' ש' 30-26):

"ת. לא. היו לי סיכומים איתו. העלנו פחות או יותר ראשי פרקים על הכתב והיה די קצר.... אני ביקשתי שתוקם חברה שהנכסים האלה יוכנסו לתוך החברה והכוונה לתובעת, ומי שיחזיר את הכספים עבורי זה אשר ברק. ידעתי שאם אני משלם את זה, אז בסה"כ הנכסים נכנסים לחברה בשליטתי. אני לא זוכר אם התשלום היה לטפחות או אדנים...בכל מקרה זה היה חלק מהתשלום הכללי עליו התחייבתי.".

כפי שציינתי, המסמך הנטען לא הוצג לבית המשפט. היינו, לבד מזיכרון של העד כי הכספים שהועברו מאחרים לבנקים, עבור אותה עסקה, לא הייתה לו כל אסמכתא כי מדובר אכן בעסקה זו ולא בהתקזזות כזו או אחרת במסגרת עסקאותיו של העד אלפר עם חיים ביאלוסטוצקי.

גם מר שטיצברג העיד לעניין התשלומים לבנקים. כפי שנראה עולה מעדותו כי אנשים שונים העבירו סכומים שונים לבנקים כדי למנוע מימוש המשכנתאות, אך מר שטיצברג אינו נוקב בשמה של התובעת בהקשר זה.

מר שטיצברג העיד כי סכום המשכנתאות היה נמוך מהסכום של 500,000$ שאין מחלוקת שהנתבע העביר לעו"ד ברק, אז נשאל למי הועבר ההפרש והשיב כך (עמ' 31 לפר' ש' 18-13):

"הכספים הועברו על פי הוראות של אלפר לאנשים ששילמו הוצאות לאורך כל התקופה, היו הוצאות מכל המסביב כדי לפתור את הפלונטר, החזירו כספים לאנשים שלקחו מהם כסף כדי להציל את הפרוייקט. עו"ד שגיא ידע מראש שהיו אנשים שנתנו כתף כדי להציל את הפרוייקט והשיבו כספים לאנשים שרצו לעזור להציל את הפרוייקט....".

מר שטיצברג הוסיף כי מר אלפר נאלץ להעביר כספים כדי למנוע מהבנקים לממש את השיעבודים (עמ' 32 לפר' 11-8):

"כדי לא לבזבז זמן ולא להפר מול בנק אדנים, רוזנשטרוך שעבד בשיתוף פעולה עם אלי אלפר, אלי העביר אליו את הכספים כדי להעביר את הכסף לבנק כדי לא להפר את העסקה מול בנק אדנים. את הכסף של הנתבע ראו כמה ימים לאחר מכן, ואז העבירו את הכספים בחזרה לאנשים שנתנו לאלי אלפר כסף כדי שלא תהיה הפרה."

והוסיף, בעמ' 32 לפר' ש'31-29):

"ידענו שאי אפשר לשחק עם הבנק ולא להמציא לבנק כסף. אלי אלפר העביר את הכספים באמצעות יהושע רוזנשטרוך בצ'יינג' שלו והעביר לבנק אדנים כדי לא להיות בהפרה.".

כלומר, מי שעל פי דברי העד הקדים תשלומים לבנק היה מר אלפר דרך מר רוזנשטרוך, שהעביר כספים של אנשים אחרים מציינג בבעלותו (לעניין זה ראו עמ' 32 לפר' ש' 3-1).

עדות נוספת לעניין תשלומי התובעת לבנקים, היא עדותו של עו"ד ברק, שהעיד כי התשלום שהראשון של כ-179,000 דולר שולמו מחשבון הנאמנות של משרדו. אולם, הראיה היחידה במסמך לעניין התשלומים היא מכתב מב"כ בנק מזרחי טפחות (שנכתב לבקשת עו"ד ברק, מיום 15.10.15, סומן ת/2), ולפיו בקשר עם הסכמי רכישת המשכנתאות: "שולם ביום 16.12.05 הסך של 179,000 ₪, וביום 16.2.2006 שולם בצ'קים מחשבון צ'יינג' בע"מ המתנהל בבנק הפועלים....הסך של 1,621,252 ₪." היינו, לגבי הסכום הראשון לא מצוין במכתב מהבנק מהיכן התקבל הכסף, ועל כן אין כל אישור לכך שהסכום הועבר מחשבון הנאמנות של עו"ד ברק, כפי שטוען עו"ד ברק. בנוסף, אין כל אסמכתא כי עו"ד ברק, גם אם העביר לבנק כספים מחשבון נאמנות בבעלותו לבנק, כי מדובר בכספי התובעת. באשר לסכום השני, הגבוה יותר, נאמר במפורש במכתב הבנק כי סכום זה ועבר מחשבון של צ'יינג' בע"מ. מעבר לאמור, הנתבע טוען כי יכול והמסמך זויף בידי מר ביאלוסטוצקי (עמ' 81 לפר' ש' 6).

לאור האמור אין כל ראייה שהתובעת היא זו שהעבירה סכומים כלשהם לבנקים כנגד רכישת זכויות המשכון.

כסיכום ביניים ניתן לקבוע כי התובעת לא הוכיחה כי היתה הנהנית מכוח ההסכמים עם הבנקים לרכישת זכויות המשכון שחתם אשר ברק בנאמנות, ושבסופו של יום מתנוסס עליהם שם הנתבע.

6. האם נכרת הסכם בין התובעת לנתבע

טענתה הנוספת של התובעת היא כי בינה לבין הנתבע נכרת הסכם המגולם במכתביו של עו"ד שגיא לעו"ד אשר ברק מהימים 8.2.06 ו-9.2.06. באחד המכתבים נאמר כי הנתבע, מר מריליוס הוא מרשו של עו"ד שגיא, אולם בשום מקום במכתבים לא נזכר מיהו מרשו או מרשיו של עו"ד ברק. התובעת טוענת כי מדובר בהסכם בינה לבין הנתבע. הנתבע טוען בראש ובראשונה כי אין מדובר בהסכם, ובנוסף, כי מי שעמד מולו היה מר חיים ביאלוסטוצקי שהונה אותו. טענת הנתבע היא כי משמר ביאלוסטוצקי ברח מהארץ, הוא עשה ניסיון להשתמש בתובעת כדי ללחוץ עליו בנוגע לפרוייקט.

מרבית העדים, כולל עו"ד ברק בגרסאות המוקדמות שנתן, תומכים בטענת הנתבע.

כך, עו"ד ברק ציין (בפרוטוקול הדיון בה"פ 782/07 עמ' 2 לפר' מיום 4.5.10, ש' 12): "בין מר ביאלוסטוצקי לבין המבקש נקשר הסכם, שהתגבש בחליפת מכתבים".

מר שטיצברג נשאל מי הוא מרשו של עו"ד ברק אליו מתייחס עו"ד שמעון שגיא במכתביו והוא משיב (עמ' 34 לפר' ש' 22):

"כנראה שהוא התכוון לחיים ביאלוסטוצקי. כאשר אשר [עו"ד ברק] טיפל בחלקה הוא טיפל מטעם כולם. גם ביאלוסטוצקי, גם אני וגם יהושע.".

אמנם, בעמ' 37 לפר' ש' 28-25, נשאל מר שטיצברג עם מי הפר הנתבע את ההסכם והוא משיב שההפרה היתה מול התובעת, אולם להלן נוסח עדותו:

"יש מתווה ששמעון שגיא חותם בשמו [שני המכתבים מ-8-0 לפברואר] והוא לא עמד בסיכומים מול התובעת. אנחנו כולנו מייצגים את התובעת, והנתבע לא עמד בהתחייבויות שלו ואנחנו עומדים היום מול שקת שבורה.".

מהעדות לא ברור למי הכוונה במילה "כולנו" בהתייחס לייצוג התובעת. יש לזכור כי מר שטיצברג אישר בפתח דבריו כי אין לו ייפוי כוח מהתובעת, ואף לא מסמך כלשהו ממר אלפר, שלטענתו עמד מאחורי הקמת התובעת. כלומר נראה שגרסתו הראשונה היא הנכונה.

העד שטיצברג הוסיף ונשאל על ההתחייבויות של הנתבע, כפי שהן עולות ממכתבי בא כוחו מימים 8-9.2.06. העד נשאל, האם ההתחייבויות המגולמות במסמך זה, הן ההתחייבויות שלקח על עצמו הנתבע. העד משיב (עמ' 20 לפר' ש' 10-12):

"מה שאתה מציג לי זה מסמך מ-8.2 יש מסמך נוסף מיום 9.2 (נספח יש/14). שני המסמכים האלה, הם למעשה היו ההבנות והסיכומים שעשה עו"ד שמעון שגיא עבור מרשו, הנתבע. זה למעשה היה מתווה הדרך לעסקה. אלה ההתחייבויות שלקח על עצמו הנתבע כדי לגמור את הדירות.".

ובהמשך (עמ' 20 לפר' ש' 24-21):

"שני המסמכים האלה ביחד, עו"ד שגיא בשם הנתבע לקחו עליהם התחייבויות. במערך המתווה הזה, היה שנותנים 1/2 מליון דולר כנגד קבלת שחרור מהבנקים ולאחר מכן בונים את הבניין, משלימים את הדירות, משלמים את המיסים וההוצאות: הוצאות אדריכלים, מס שבח מס רכישה וכל ההוצאות הנלוות כדי שניתן יהיה לסיים את הפרויקט ולמסור לדיירים את הדירות.".

היינו, העד אינו מדבר על עסקה בין התובעת לנתבע, אלא התחייבויות של הנתבע כלפי הדיירים.

גם התייחסויות מאוחרות של עו"ד שגיא הם לאדם בשר ודם כמי שעומד מול הנתבע. ההתייחסות במכתביו של עו"ד שגיא היא ל"מרשו" של עו"ד ברק, כאשר על פי תכנם מדובר בדמות בשר ודם ולא בחברה. כך, למשל, במכתבו מיום 11.3.08כותב ב"כ הנתבע, עו"ד שמעון שגיא, לעו"ד ברק כך: "בהזדמנות זו אזכיר למרשך כי בפגישה עם מרשי בישראל, הסכים להפחית מהסכום המוסכם....". היינו, מתנהל מו"מ בין הנתבע לבין אדם שהגיע לישראל (ככל הנראה מר ביאלוסטוצקי).

עו"ד ברק הבהיר מדוע הוא סבור כי נכתב כי מדובר במרשיו. בתחילה כשנשאל לעניין זה השיב כי יש לשאול את עו"ד שגיא, ב"כ הנתבע. לאחר מכן נמלך בדעתו והשלים (לאחר הפסקה, בעמ' 58 לפר' ש' 14-10):

"את המו"מ מטעם רד בלו ניהלו האנשים וזה חיים ביאלוסטוצקי ומר שטיצברג והם עשו זאת בשמה של רד בלו, ולכן אני משער שכשנכתב "מרשיך" הכוונה הייתה לכך שגם האחרים מיוצגים על ידי.".

עדות זו אין לקבל שכן בהמשך ציין עו"ד ברק כי המניות של רד בלו הוחזקו בנאמנות עבור מר אלפר, שלא ערך את המו"מ עם הנתבע. בנוסף, כשנשאל עו"ד ברק האם היה לו ייפוי כוח מביאלוסטוצקי, שטיצברג ורוזנשטרוך השיב בשלילה (עמ' 58 לפר' ש' 14). כלומר את המו"מ לכאורה בשם רד בלו ניהלו אנשים שאינם קשורים לתובעת, ולא החזיקו בייפוי כוח ממנה. כאשר עורך הדין המייצג לכאורה את התובעת אינו מחזיק ביפויי כוח מטעמם. יתכן כי ההסכם נכרת בין הנתבע למר ביאלוסוצקי, אך משקבעתי כי ההסכם לא נכרת עם התובעת, שוב אין עלי להכריע בכך.

הנתבע העיד מנגד, כי הוא אכן ערך את העסקה עם מר חיים ביאלוסטוצקי, והלווים מרים וישראל סגל. הנתבע הבהיר כי נאמר לו ע"י מר ביאלוסטוצקי ואחותו, הגב' סגל, כי הנכס שייך למר חיים ביאלוסטוצקי, והרישום על שם בני משפחה אחרים נעשה לצרכי מס (עדותו בעמ' 82 לפר' ש' 4-1).

אמנם, כפי שציינתי, גם בעדות הנתבע נפלו סתירות, ועל כן איני מבססת ממצא על מי מהעדים. אולם, לאור זאת, התובעת, שעליה נטל הראיה בהקשר זה, לא הביאה כל ראייה לכך, שהתובעת, ולא מר חיים ביאלוסטוצקי, היא "מרשתו" של עו"ד ברק, בכל האמור במכתבים מפברואר 2006, המגבשים, כך לטענתה שלה, את ההסכם בינה לבין הנתבע.

לאור האמור אין כל מקום לדון בשאלה מהם ההתחייבויות על פי אותן הסכם והאם הופר, שכן לתובעת אין כל יריבות מול הנתבע.

7. סיכום

כפי שראינו אין כל מסמך הקושר את התובעת לבנק או לנתבע. מנגד הנתבע הציג הסכמי המחאת זכות בינו לבין הבנקים נושאי תאריך 14.12.05, שלא נזכרת בהם לא את התובעת ולא צד שלישי אחר. מהסכם זה עולה כי הנתבע רכש את זכויותיו בנכס מהבנק ולא מהתובעת.

מסמך זה תומך בטענת הנתבע לפיה היה זה הוא שהשקיע את הכסף ולא מר אלפר (שאולי הפקיד את הסכום הראשוני של כ-10% מגובה הסכום עליו סוכם). שהרי אם בידי מר אלפר, שעמד מאחורי התובעת, היה הסכום להשקיע ולרכוש את המשכנתאות, מדוע היה צריך להתקשר עם הנתבע לצורך כך.

הסברו של מר אלפר לעניין זה מעורפל ולא ברור. כך העיד אלפר (עמ' 42 לפר' ש' 4-1):

"זה [ההשקעה של אלפר בפרוייקט] התפוצץ אחרי חודשיים, חודשיים וחצי. ביאלוסטוצקי התחנן אלי ואמר שיש מישהו אחר והמציא לי כל מיני בעיות ואמר שלא כדאי לי. בהתחלה המטרה הייתה הומנית, אח"כ דובר על רווחים ונתחים גדולים בחלק האחורי. אבל בגלל שהמטרה המקורית היתה הומנית לא נאבקתי להשאר.".

דווקא ההסבר לפיו לנתבע היה את הכסף המתאים, עולה בקנה אחד עם העובדה שרק לנתבע יש הסכם עם הבנק.

נראה כי מר חיים ביאלוסטוצקי, ועמו בני משפחתו, נקלעו לקשיים מול המערכת הבנקאית שביקשה לממש את הנכס, מה שהיה מסכן את רוכשי הדירות שחלקם לפחות קרובי משפחתו של מר ביאלוסטוצקי. מהעדויות עולה, והדבר אינו שנוי במחלוקת שכשנה לפני חתימת ההסכם עם הבנק ניהלו חיים ביאלוסטוצקי או מי מטעמו מו"מ עם הבנק כדי למנוע הליכי מימוש. בינתיים חיפש מר חיים ביאלוסטוצקי משקיע שייקח לידיו את הפרויקט. ברור כי מו"מ זה לא נוהל בשם התובעת, שכן זו הוקמה רק בדצמבר 2005, לאחר שסוכמו כל הפרטים עם הבנק, כפי שהעיד עו"ד ברק עצמו.

יתכן כי אכן, כפי שהעידו כל העדים משני הצדדים, היה לחץ מצד הבנק מחד, לסיים את העסקה בחודש דצמבר לפני תום שנת הכספים, ומאידך, בעלי הזכויות בנכס חששו לגורל הנכס, ולכן אלפר, באמצעות אחרים, העביר סכום השווה ל-10% מגובה העסקה דרך צדדים שלישיים. העדים מטעם התובעת העידו כולם כי זו הוקמה לבקשת מר אלפר שלא רצה לעמוד בחזית העסקה מול הבנקים. אישר זאת אלפר עצמו, ואף טען כי מניות החברה הוחזקו בנאמנות עבורו ע"י מר שר, העיד על כך גם עו"ד ברק. עו"ד ברק הוסיף וציין כי לחיים ביאלוסטוצקי לא היה כל מעמד בתובעת (עמ' 51 לפר' ש' 12-11). עו"ד ברק נשאל האם לחיים ביאלוסטוצקי היה שיקול דעת או קשר לתובעת והשיב: "וודאי שלא. הנמחה צריך להיות אלי אלפר שלבקשתו זה יעשה באמצעות חברה שאותה נקים".

מר שטיצברג, שלטענתו הוא זה המחזיק כיום במניות החברה, העיד גם הוא על הדברים (בעמ' 28 לפר' ש' 16-13): "טרם נעשתה העסקה עם הנתבע, אז אלי אלפר מימן את תשלום המקדמה. אלי שרצה לעזור ולהציל את הדיירים, מימן את התשלום לבנק כדי שהבק לא יממש את המשכנתא....".

משנמצא הנתבע כמשקיע, והדחיפות שכחה, למעשה שכנע חיים ביאלוסטוצקי את מר אלפר לסגת בו מהעסקה, ומר אלפר עשה כן, אז השקיע הנתבע את הסכום הנדרש, וזכויות המשכון מהבנקים הומחו לו.

לאור הסתירות הרבות בדברי העדים כולם, וכיון שהעדים ברובם העידו כי לא העלו דברים על הכתב וסמכו זה על זה, הרי שאין לי אלא את המסמכים שלפניי, אותם הסכמים בין הבנקים לבין עו"ד ברק בנאמנות, בהם מופיע שם הנתבע כנהנה. בהתבסס על אותם מסמכים אני קובעת כי התובעת לא התקשרה עם הבנקים בהסכם לרכישת זכויות המשכון של הבנקים, גם לא בנאמנות, וכמו כן, וכתוצאה מכך, לא התקשרה בכל הסכם עם הנתבע.

לאור האמור, וכיון שהתובעת לבדה הגישה את התביעה, אני מורה על דחיית התביעה.

התובעת תשלם לנתבע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום של 30,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. יש להעביר לב"כ הנתבע סכום זה מתוך הפקדון שהופקד לצורך כך בבית המשפט ואת היתרה להשיב לתובעת באמצעות בא כוחה.

ניתן היום, ג' סיוון תשע"ז, 28 מאי 2017, בהעדר הצדדים.