1. על פי התביעה, ביום 4.9.05, במהלך עבודת התובע אצל הנתבעת 1, כנהג משאית, נפל התובע בעת הירידה מהמשאית. לטענתו, האירוע מהווה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). התובע הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי להכרתו כנכה מעבודה בגין התאונה, אולם לא נקבעה לו נכות צמיתה.

לטענת התובע, "אין הוא יודע מי חברת הביטוח שביטחה את השימוש במשאית בביטוח חובה ביום התאונה ואם הביטוח היה תקף" ופניותיו לנתבעים כדי לקבל פרטים בנושא לא נענו.

הנתבעת 1 היתה מעסיקת התובע, בעלת המשאית, המחזיקה והמשתמש בה, ומי שמסרה את המשאית לשימושו של התובע. הנתבעת 2, היתה רשומה במשרד התחבורה, רשות הרישוי, כבעלת המשאית. לטענת התובע, משלא קיימו הנתבעים 1 ו- 2 את חובתם על פי החוק לבטח את השימוש במשאית, הם חייבים לפצות אותו על נזקיו.

הנתבעת 3, "קרנית", נתבעה על פי סעיף 7א' לחוק הפיצויים.

1. הנתבעת 1 לא התגוננה כנגד התביעה, למרות שהתביעה נמסרה לה כדין. המדובר בחברה שאיננה פעילה עוד. כתב התביעה המקורי הוגש גם כנגד מר דן גונן ז"ל (בטרם הלך לעולמו), שהיה בזמנים הרלוונטיים הבעלים והמנהל היחיד של הנתבעת 1, ולאחר שהלך לעולמו התביעה נגדו נמחקה.

הנתבעת 2 טענה, כי רישום הבעלות של המשאית על שמה היה פורמאלי בלבד ונעשה כדי לסייע למנוח, שהיה בקשיים כספיים על רקע קשרי חברות. אולם, הבעלות בפועל על המשאית היתה של הנתבעת 1 וכך גם האחריות עליה, על פי הסכם כתוב ביניהם. החברה שילמה עבור רכישת המשאית, החזיקה בה, השתמשה בה מבלי שלנתבעת 2 היה כל קשר מעשי אליה, והיא אף לא נשאה בהוצאות הטיפול והתחזוקה שלה, לרבות ביצוע ביטוחים מדי שנה בשנה. עוד טענה הנתבעת 2, כי כתב התביעה אינו מגלה כל עילה כלפיה.

הנתבעת 2 הגישה הודעת צד ג' כנגד יורשי המנוח דן גונן ז"ל. לטענתה, המנוח שהיה הבעלים והמנהל של החברה היה האחראי באופן אישי לעריכת ביטוח חובה למשאית וצדדי ד', מתוקף היותם יורשי המנוח על פי צו ירושה, אחראים לנזקים שנגרמו מאי קיומו של ביטוח.

"קרנית" הכחישה את קיום התנאים המקימים לתובע עילת תביעה כנגדה על פי סעיף 7א' לחוק הפיצויים, והגישה הודעת צד ג' כנגד הנתבעות 1 ו- 2 וכנגד עזבונו של המנוח דן גונן ז"ל בטענה שהם היו הבעלים ומתירי השימוש במשאית, והתובע עבד עבורם או מטעמם בעת התאונה.

עיזבון המנוח דן גונן ז"ל ויורשיו טענו כנגד הניסיון לבצע הרמת מסך ולהטיל את אחריות אישית על המנוח בגין פעולות ומחדלים של החברה (הנתבעת 1). כן טענו, כי חובתה של "קרנית" לשאת בפיצוי התובע היא עצמאית, על פי חוק, ואין לה עילת חזרה כנגד עיזבון המנוח.

כל הנתבעים לרבות צדדי ג' ו- ד' הכחישו את עצם אירוע התאונה, נסיבותיו והיותו בגדר "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים, ואת הנזקים הנטענים.

1. נוכח הכחשת התאונה ונסיבותיה, והכחשת החבות על ידי "קרנית", נקבע התיק לשמיעת ראיות הצדדים. העידו בפני התובע, הנתבעת 2 ושני צדדי ד'.

האם התקיים אירוע המהווה "תאונת דרכים":

1. עדותו של התובע, הינה עדות יחידה של בעל דין, אשר לא נתמכה בראייה נוספת כלשהי. תיאור התאונה המופיע במסמכים אשר הוצגו על ידי התובע (לרבות תעודות רפואיות והודעה על פגיעה בעבודה) נרשם על פי דברי התובע ולכן, אינו יכול לשמש כראיה תומכת. בנסיבות, ועל פי הוראות סעיף 54 לפקודת הראיות, חובה על בית המשפט להזהיר עצמו ולבדוק את גרסת התובע בזהירות בטרם יכריע את גורל המשפט בהסתמך עליה בלבד.

אומר מיד, כי לא מצאתי נימוקים אשר יצדיקו לעשות כך. ההיפך הוא הנכון, בין גרסאותיו של התובע נתגלו חוסר התאמות וחוסר סבירות, אשר מקשים מאוד לקבוע ממצאים עובדתיים בהסתמך עליהן, ועדותו לא עשתה עלי רושם מהיימן דיו.

1. כך למשל, כאשר תיאר התובע את אירוע הנפילה מהמשאית, במהלך עדותו בבית המשפט, סיפר כיצד ירד מהמשאית במדרגות, בירידה לאחור, כאשר פניו אל מול המשאית. בעודו בתחילת הירידה, בגובה גבוה מעל הכביש, החליק במדרגות המשאית ונפל על האספלט. התובע תיאר והדגים את הנפילה על הקרקע, כך שגופו נופל לאחור עם הטייה לצד שמאל וידו השמאלית נשלחת לכיוון צד שמאל לאחור לצורך בלימת הנפילה. (ראה פרוטוקול עמ' 11 ש' 29 עד עמ' 12 ש' 6).

אלא, שבתעודת חדר המיון, שם מסר את גרסתו הראשונית לאירוע נרשם, שהתובע "נפל ... מהמשאית עם יד פשוטה לפנים". נפילה עם יד פשוטה לפנים איננה מתיישבת עם תיאור הנפילה כפי שתיאר התובע בעדותו בבית המשפט. לא צריך ידע רב בפיזיקה כדי לדעת, שיד פשוטה לפנים נועדה כדי להקדים נפילה לפנים, ולא לאחור. תיאור הנפילה כפי שתיאר והדגים התובע בבית המשפט איננו מתיישב עם נפילה לפנים. כמו כן אם, תוך כדי ירידה עם פניו מול המשאית, היה עולה בידי התובע, בצורה כלשהיא, ליפול לפנים, היו ראשו וגופו מוטחים קדימה, לעבר המשאית, ומן הסתם היו נגרמות לו פגיעות נוספות בראש ובחלק העליון של הגוף, וכאלה לא נגרמו.

אין מדובר בסתירה בפרטים שוליים, אלא בגרסה העיקרית של התובע לגבי אופן התרחשות התאונה וגרימת הפגיעה לידו. התובע לא טען בשום שלב כי אינו זוכר היטב את התאונה.

1. הפגיעות שנגרמו לתובע, וליתר דיוק אלה שלא נגרמו לו, מעלות תמיהות בדבר נכונות גרסתו. בתעודת חדר מיון, נרשם במפורש מפי התובע: "שולל חבלות/תלונות נוספת". אם אכן נפל על אספלט מגובה של מדרגות המשאית, קשה להסביר כיצד יתכן שנזק הגוף היחיד שנגרם לו הינו שבר נקי בשורש כף יד שמאל, ללא כל חבלה, שריטה או פגיעה באיברי גוף נוספים, אף לא על כף היד אשר פגעה באספלט.
2. בתצהיר שנתן מסר התובע שנפל על אדמה ואילו בעדותו סיפר כי היה במקום אספלט. התובע העיד כי חלפו כשעה, שעתיים מאז התאונה עד שפנה לקבל טיפול רפואי, ואילו על פי תעודת חדר המיון, אם אכן התאונה התרחשה בשעה 17:30 כפי שטען התובע, חלפו כשש שעות עד שהגיע לחדר המיון.
3. התובע העיד כי התאונה אירעה בסוף יום העבודה, כאשר העמיד את המשאית ליד הבית. לאחר התאונה נכנס לביתו ניסה לשטוף את ידו במים כדי להעביר את הכאב, ואשתו שאלה אותו מה קרה. במצב זה, עדותה של אשת התובע יכולה היתה לתת משנה תוקף לטענותיו אודות עצם התרחשות האירוע, המקום, הזמן, התנהגותו ודבריו של התובע מיד לאחר התאונה. הימנעות התובע להעיד את רעייתו, ללא כל נימוק וצידוק סביר לעשות כן, מקימה חזקה כי אם היתה מעידה היתה העדות פועלת כנגדו.
4. עוד לקחתי בחשבון לעניין אמינותו של התובע - את העובדה שבמהלך עדותו נזכר התובע לומר, בוודאות, כי בדק את ניירות המשאית וראה שהיה ביטוח חובה בתוקף בזמנים הרלוונטיים, וכי לא היה מניע את הרכב אם לא היה ביטוח והוסיף לראשונה, גרסה כבושה ומפתיעה, כי יתכן שהתעודה היתה מזויפת ועורך הדין שלו בדק את הנושא והתברר כי סוכן הביטוח יושב בכלא. חוסר תימוכין לאמירות חשובות אלה, למרות שלא אמור להיות בלתי אפשרי להציג להן תימוכין, והצגתן לראשונה על דוכן העדים, לא הוסיפו למהימנות התובע.

לא התעלמתי גם מהימנעות התובע להצהיר ולפרט אודות תאונות עבודת נוספות שקרו לו, לרבות כאלה בהן נפל ממשאית בנסיבות דומות.

1. אחר ששקלתי את מכלול הראיות, כאמור לעיל, לרבות הרושם הישיר שהותיר בי התובע אשר עדותו לא היתה מהימנה עלי, הגעתי לכלל מסקנה כי אינני מקבל את עדותו של התובע, כי האירוע אירע באופן ובדרך בה תיאר ואני קובע כי התובע לא הוכיח שאירוע זה נכנס בגדר "תאונת דרכים" כמשמעותו בחוק הפיצויים.
2. אף שדי בקביעה הנ"ל כדי לדחות את התביעה, למעלה מן הצורך, אדון גם בסוגיות אחריות הנתבעים לאירוע לו כן היה מדובר בתאונת דרכים.

אחריות הנתבעים 1 ו- 2:

1. בכתב התביעה (סע' 6.ג.) טען התובע, כי הנתבעים 1 ו- 2, מתוקף היותם בעלי המשאית והמחזיקים בה, חייבים לפצות אותו על נזקיו, בשל העובדה שלא קיימו את חובתם על פי החוק לבטח את השימוש במשאית.

בסיכומיו, שינה את בסיס טענתו כלפי הנתבעים 1 ו- 2 וטען, כי יש להכריע תחילה האם הוכח קיומו של כיסוי ביטוחי תקף ביום התאונה. אם יוחלט שלא היה כיסוי ביטוחי תקף, יש לחייב את "קרנית" לפצות את התובע על נזקיו, על פי סעיף 7(א) לחוק הפיצויים. ואם יוכרע שכן היה ביטוח, הנתבעים 1 ו- 2 כשלו להמציא את פרטיו ולכן, יש לחייב אותם לשאת בנזקי התובע על פי סעיף 2(ב) לחוק הפיצויים ולחילופין, על פי עוולת הרשלנות.

1. דינן של טענות התובע כנגד שני נתבעים אלה להידחות, אף בטרם ברור זיקתה של הנתבעת 2 למשאית.

סעיף 2(ב) לחוק הפיצויים איננו מקים אחריות של בעל רכב או המחזיק בו כלפי מי שנהג ברכב ונפגע בתאונה עצמית. ראה ע"א 360/80 מיכון למטע בע"מ נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פ"ד לה (2) 383, 390 (1981):

"השאלה, אם אחריות הנוהג לנפגע, לפי סעיף 2(א) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, חלה גם על נזק גוף, שסבל הנוהג עצמו ב"תאונה עצמית", כבר הוכרעה לשלילה בע"א 422/78. ... האחריות כלפי הנפגע, שבה מדבר סעיף 2(ב), היא אותה אחריות, שבה מדבר סעיף 2(א), לאמור: סעיף 2(ב) אינו בא להרחיב את חוג הנפגעים, הנזכרים בסעיף 2(א), ולהחילו גם על נפגע בתאונה עצמית ..."

ועוד נאמר שם (בעמ' 389):

כבוד השופט י' כהן נתן דעתו על כך בע"א 422/78 [1] הנ"ל באומרו, בעמ' 706:

"נהג אשר נפגע בתאונה שבה לא היה מעורב רכב אחר יכול להשעין את תביעתו על-פי מבנה החוק והוראותיו רק על ביטוח תאונה אישי, שהוא ביטוח חובה על-פי הוראת הפקודה, ואין בכך סתירה למגמה הכללית של החוק להבטיח פיצוי לכל נפגע. יתכן שההסדר שבו בחר המחוקק אינו הטוב ביותר אך דנים אנו בחוק המצוי ולא בחוק הרצוי".

חוששני, שגם במקרה הנדון כך, ואם נותר העובד ללא פיצוי עבור הנזק הגופני שנגרם לו, אין לו אלא להלין על עצמו שמצא לנכון לנהוג ללא ביטוח. העובדה, שעשה כן במסגרת עבודתו ובמצוות מעבידתו, אין לה נפקות משפטית, ולכל היותר יש לכך משמעות מוסרית. מכל מקום, סעיף 8(ב) לחוק שומר לו את זכותו לתבוע על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]..."

דהיינו, אין לתובע עילת תביעה על פי חוק הפיצויים כנגד הנתבעים 1 ו- 2.

לאחר ע"א 860/80, תוקן חוק הפיצויים והוסף סעיף 7א', אשר שנועד לסייג את הוראת סעיף 7(5) לחוק, ולאפשר למי שנהג ברכב ללא כיסוי ביטוחי לתבוע פיצויים מן הקרן, אם נהג בהיתר מאת הבעלים או המחזיק ואם לא ידע על היעדר כיסוי ביטוחי ולא סביר היה שידע על כך. אך, אין בתיקון החוק כאמור כדי להקים אחריות לבעל רכב שלא היתה קיימת לפניו.

1. טענת התובע כי קיימת לו עילת תביעה חליפית כנגד הנתבעים 1 ו- 2 על פי פקודת הנזיקין, בעילת הרשלנות, נטענה לראשונה בסיכומים. אין זכר לטענה זאת בכתב התביעה (אף שתוקן שלוש פעמים), ולא נזכרה בו כל טענה עובדתית הקשורה לעילת הרשלנות או עשויה להקים חיוב על פיה. גם בתצהיר התובע ובעדותו בבית המשפט לא נזכרו טענה זו ולא עובדות העשויות להקים לה בסיס. אף בסיכומי התובע עלתה הטענה כטענה סתמית, ולמעט אזכור שם העוולה בלבד, גם שם אין לה כל בסיס.

לכל משך ההליכים, באף אחת מגרסאות התובע, לא נאמר במה התרשלו הנתבעים ומן הסתם לא הוכח דבר בעניין זה. האם נפל פגם כלשהו במשאית, במאחז היד, במדרגות או בכל חלק אחר? האם וכיצד הפרו הנתבעים את חובת הזהירות ולא נהגו בסבירות? התובע הינו נהג וותיק ומנוסה, והוכח בפני כי נקלע בעברו לכמה תאונות עבודה, לרבות כאלה בהן החליק ונפל ממשאית. היה עליו להיזהר כאשר הוא יורד מן המשאית וסביר להניח, שאם היתה סוגיה זו נדונה היה מקום לשקול הטלת אשם תורם מכריע על התובע.

1. על כל אלה אוסיף עוד, כי אני מקבל את טענותיה וראיותיה של הנתבעת 2, כי למעט רישום פורמאלי של הבעלות על המשאית על שמה, היא לא היתה הבעלים של המשאית בפועל ולא הייתה לה כל נגיעה אפקטיבית למשאית. עדותה, ובין השאר הטענה כי רכישת המשאית בוצעה מכספי הלוואה שלקחה הנתבעת 1 וכי כספי מכירת המשאית התקבלו אצל הנתבעת 1, עשתה עלי רושם אמין נתמכה במסמכים של ממש. לרבות: הסכם מכר בין הנתבעת 2 לבין הנתבעת 1, ממועד קודם לתאונה, לפיו המשאית שייכת לנתבעת 1; זיכרון דברים לפיו מכרה הנתבעת 1 את המשאית, לאדם אחר, בו נרשם במפורש כי המשאית שייכת לנתבעת 1 על אף שהיא רשומה על שם הנתבעת 2, והחתום עליו מטעם הנתבעת 1 הוא המנוח דן גונן; חשבונית עבור התמורה שקיבלה הנתבעת ה1 עבור מכירת המשאית; חשבוניות עבור טיפולים שנעשו במשאית אשר הונפקו לטובת הנתבעת 1; וכן תעודות ביטוח שהונפקו למשאית במהלך השנים, אשר לא הונפקו על שם הנתבעת 2 אלא על שם חברה אחרת בשם ג.ד. נשרים פיתוח בע"מ.

לא הוצג בפני כל הסבר אשר יכול ליישב אסמכתאות אלא, עם היות הנתבעת 2, שעובדת לפרנסתה כעוזרת גננת, בעלים של המשאית, למעט הסברה של הנתבעת 2 שהמשאית נרשמה על שמה באופן פורמאלי בלבד כדי לסייע למנוח דן גונן ז"ל שהיה בחובות ותו לא.

אכן, מצאתי טעם לפגם בכך שהנתבעת 2 נמנעה מלומר ישירות, בתצהירה ובעדותה, כי קיימה במהלך שנים רבות מערכת יחסים של זוגיות עם המנוח דן גונן. עם זאת, לא מצאתי כי יש בכך כדי להפריך את עדותה. ומכל מקום לא שוכנעתי כי התקיימו בין הנתבעת 2 למנוח יחסים המקימים חזקת שיתוף בנכסים. הנתבעת 2 טענה כי המנוח לא השתתף מעולם במשק הבית, היתה לו דירה שכורה נוספת באילת ולעיתים היה ישן אצל אמו.

גם העובדה שהמנוח רשם את כתובת הנתבעת 1 בכתובתה של הנתבעת 2 לא מעידה על כך שהנתבעת 2 ידעה על כך ולא שהמשאית היתה שייכת לה.

התובע עצמו לא טען, כי היה לו קשר כלשהו עם הנתבעת 2, על אף שעבד כנהג של המשאית עבור הנתבעת 1 במשך תקופה של מספר שנים. לדבריו קיבל הוראות מהמנוח דן גונן בלבד והמשאית שימשה את הנתבעת 1 ואת המנוח באופן קבוע לצורך העסק.

אחריות "קרנית"

1. על פי סעיף 7 לחוק הפיצויים:

"נפגעים אלה אינם זכאים לפי חוק זה:

(5) מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב".

סעיף 7א' לחוק הפיצויים מקים סייג להוראת סעיף 7(5):

"על אף האמור בסעיף 7(5), מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או את המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות הענין גם לא היה סביר שיידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12(ב)."

כלומר, תנאי ראשוני לתחולת סעיף 7א' לחוק הוא היעדר קיומו של ביטוח או קיומו של ביטוח שאיננו מכסה את השימוש ברכב.

התשתית העובדתית עליה ניסה התובע לבסס את עילת התביעה כנגד קרנית, כפי שנרשם בכתבי התביעה (המקורי והמתוקנים) ובתצהיר התובע, היא:

"אינני יודע מי היא חברת הביטוח שביטחה את השימוש במשאית בביטוח חובה ביום התאונה ואם הביטוח היה בתוקף וגם פניותיי ופניות באי כוחי לנתבעים כדי לקבל פרטים אודות הביטוח שעשו לשימוש במשאית נפלו על אוזניים אטומות."

דהיינו, התובע לא טען בשום שלב של ההליכים, עד לסיכומים, טענה פוזיטיבית, בדבר היעדר קיומו של ביטוח או כיסוי ביטוחי.

משכך, תביעתו נותרה חסרת עילה.

1. לא זו בלבד, במהלך חקירתו הנגדית בבית המשפט, טען התובע במפתיע ובאופן חד משמעי, כי לא זו בלבד שהיה בודק את רישיונות המשאית והביטוח באופן קבוע ודואג לעדכן את המנוח דני גונן, ז"ל, בכל פעם לפני תום תקופת הביטוח ולקבל ביטוח תקף, אלא שגם בזמן התאונה היה ביטוח תקף (עמ' 13 ש' 22, 23). הוא חזר על כך שוב ושוב, וביתר שאת כאשר נשאל האם יתכן שלא בדק מספיק טוב אם יש ביטוח, השיב: "לא. בדקתי והיה ביטוח ואין מצב שהייתי מתניע את הרכב ללא ביטוח" (עמ' 13 ש' 27 עד 30).

דהיינו, על פי עדותו של התובע, היה ביטוח למשאית, אשר הוא עצמו ראה במו עיניו. ומהיכן חובתה של קרנית לשאת בנזקיו במצב זה?

1. לאחר שהשיב כאמור, כאשר "נדחק התובע אל הקיר" והבין, כנראה, כי דבריו הברורים בדבר קיומו של ביטוח לא הואילו לו, צצה לתובע גרסה חדשה:

"ש. יתכן שאתה צודק ויש חברת ביטוח רק בטעות עו"ד לא מצא אותה ולא תבע אותה, זו אפשרות ראשונה. אפשרת שניה, שבאם לא היה ביטוח באותם ימים, ולא בדקת.

ת. אני בודק כל הזמן, אבל יכול להיות שיש זיוף פה על הביטוח. כי יש לי תעודה ביד, אם יש לי תעודת ביטוח אני נוסע. בדקתי יחד עם עו"ד שלי, והסוכן ביטוח בכלא, שם הסוכן דורון. אני לא יודע למה הוא בכלא, זכרתי שקוראים לו דורון. עו"ד בדק ואמר שהוא בכלא. ...

ש. כל הסיפור על התעודה המזויפת, דורון, והבדיקות שלך. אמרת גם לעורך הדין שלך בזמן הגשת התביעה.

ת. הלכתי לעורך הדין ואמרתי לו מה שאני אומר לך עכשיו. התחלנו לחפש חברת ביטוח והתברר שהסוכן בכלא.

(עמ' 13 ש' 31 עד עמ' 14 ש' 11)

המדובר בגרסה כבושה, אשר באה לעולם לראשונה רק בעת עדות התובע על דוכן העדים בחלוף כשבע שנים לאחר התאונה, ללא כל תימוכין. מה גם, שב"כ הצדדים התנגדו לכל הרחבה ושינוי חזית, ומדובר בהחלט בשינוי חזית מצדו של התובע.

1. התובע טען כלפי הנתבעים כי למרות פניותיו אליהם לא פעלו על מנת להציג את ביטוח המשאית ומנעו ממנו לתבוע את הביטוח.

גם טענה זאת חסרת ממש. מי שהיה מסוגל, אולי, לאתר את תעודת הביטוח היה המנוח מר דן גונן ז"ל, אולם זה הלך לעולמו לאחר תחילת ההליכים. בנסיבות המצערות, אחד הגורמים לקושי לברר את סוגיית הביטוח נובע משיהוי של חמש שנים בהגשת התביעה, זמן קצר לפני שהמנוח הלך לעולמו. אין לתובע לבוא בטענות כלפי הצדדים האחרים לתיק על נזקים ראייתיים שגרמה התנהלותו שלו. הנתבעת 2 כאמור, לא היתה הבעלים בפועל של המשאית, לא היה לה כל קשר לטיפול בה ואין לצפות ממנה לפעול לגילוי תעודת הביטוח בנחישות גבוהה מזו שהיה על התובע בעצמו לגלות. טענות התובע בסיכומיו, כי לא הותיר אבן על אבן בחיפושיו אחר תעודת הביטוח אינן מבוססות. לא הוצגו בפני ראיות לפעולות כלשהן שביצע התובע לצורך גילוי הביטוח, אף לא פעולה מינימאלית כמו פניה לכל חברות הביטוח הפועלות בישראל, או פעולות לאתר את הביטוח באמצעות סוכן הביטוח, אשר זהותו היתה ידועה לתובע. לאחר שהמנוח דן גונן הלך לעולמו לא יכול היה התובע להסתפק בפניה לצדדים לתיק שיבצעו את איתור הראיות המוטל עליו.

1. בנוסף על כל הנ"ל אוסיף עוד, כי גם אם היה נקבע שהמשאית לא היתה מבוטחת בזמן התאונה, הרי נוכח טענות התובע אודות בדיקות תקופתיות שהיה עושה לניירת המשאית, הקפדתו שלא לנהוג מבלי לוודא קיומו של ביטוח והקפדתו על חידוש הביטוח מדי שנה, אין לתת אמון בדבריו כי לא ידע על כך שאין ביטוח בר תוקף.

21. בסיכומיו, הגדיל התובע לעשות כאשר ביקש מבית המשפט שלא להאמין לעדותו של עצמו, ולקבוע ממצא עובדתי, כי לא היה למשאית ביטוח בזמן התאונה. אכן, קשה לתת אמון בעדותו של התובע אולם המסקנה הנובעת מכך, היא כי התובע לא הוכיח את תביעתו.

הנזק:

22. בהתחשב עם הנזקים שעלה בידי התובע להוכיח, סכומם הכולל "נבלע" בסכום הפיצוי שקיבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי, וגם מסיבה זאת דינה של התביעה דחייה.

הנכות הצמיתה שנקבעה לתובע במל"ל היא 0%. התובע לא אושפז בבית חולים בגין התאונה. ידו היתה מגובסת לתקופה של כחודש וחצי בלבד, ונוכח המסמכים שהוצגו בפני לא שוכנעתי כי נמנע מהתובע לשוב לעבודתו מיד לאחר מכן. שכרו הממוצע, המשוערך, של התובע לפני התאונה עמד על 5,809 ש"ח ₪. אף בהינתן פיצוי גלובאלי מסוים בגין התקופה בה נקבעו לתובע נכויות חלקיות, לא עולה הפסד השתכרות של התובע על 12,000 ₪.

לא הוצגו בפני ראיות להוצאות רפואיות, נסיעות או עזרת צד ג' לעבר ואין כל מקום לקבוע שהתובע יזדקק להוצאות כאלה בעתיד. בנסיבות העניין אין כל מקום לפסוק פיצוי מקסימאלי בגין כאב וסבל אלא, לכל היותר 7,000 ₪. סה"כ נזקים בסך 19,000 ₪ נבלעים בפיצוי שהתקבל אצל התובע מהמל"ל בסכום משוערך של 21,606 ₪ נכון לנובמבר 2012.

לסיכום:

22. נוכח כל האמור אני דוחה את התביעה כנגד כל הנתבעים.

23. אני מחייב את התובע לשלם, לכל אחת מהנתבעות 2 ו- 3, שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסכום כולל של 5,000 ₪.

1. משנדחו התביעות אין צורך לדון בהודעות לצדדי ג' ואני מורה על דחייתן.

מכיוון ששתי ההודעות לצדדי ג' וד' לא היו משוללות יסוד, נוכח זכותה הסטטוטורית של קרנית לחזור בתביעת שיבוב לבעלי, מחזיקי ומתירי השימוש ברכב, והיות קרנית קופה ציבורית, ונוכח תפקידו של המנוח דן גונן ז"ל בפרשה כולה, אני מחליט לחייב את התובע אף בהוצאות ההודעות.

על כן, התובע ישלם לעיזבון המנוח דן גונן ויורשיו (כולם ביחד) הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 4,000 ₪.

כמו כן אני מטיל על התובע לשלם את יתרת האגרות שיחולו בגין משלוח הודעות צדדי ג' וד', ככל שיחולו.

בהתחשב עם רישום המשאית על שם הנתבעת 2 ובהתחשב בכך שהנתבעת 2 תזכה לתשלום הוצאותיה מהתובע, אינני מוצא לזכות אותה בהוצאות נוספות בגין דחיית הודעת צד ג' כנגדה.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר.