1. התובעת 4 הגישה תובענה לתשלום פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לה, לטענתה, עקב רשלנותו של הנתבע, רופא שיניים במקצועו. בניגוד להוראות תקנות 127 ו-130 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 לא צירפה לכתב התביעה חוות דעת של מומחה להוכחת עניין שברפואה או במומחיות.

2. התובעת 4 עתרה למינוי מומחה מטעם בית משפט, ובקשתה זו נדחתה. הוחלט, כי עליה להגיש חוות דעת של מומחה תוך פרק זמן נקוב, שאם לא כן תימחק התובענה. גם לאחר הארכה שניתנה לה לא הגישה התובעת 4 חוות דעת של מומחה.

3. כעת מונחת לפניי בקשת הנתבע לחייב את התובעת 4 במתן ערובה להוצאותיו. לפי הנטען, בהיעדר חוות דעת לא יעלה בידה להוכיח את תביעתה, ונוסף על כך, מצבה הכלכלי בכי רע, ולכן אם תידחה התובענה, לא יהיה לו ממי להיפרע.

התובעת 4 הותירה לבית המשפט להכריע 'כיצד ראוי לנהוג'.

4. לנוכח ההחלטה, ולפיה אם לא תוגש חוות דעת של מומחה תוך המועד שנקבע תימחק התובענה, לא היה מקום לעתור בבקשה לחייב את התובעת במתן ערובה להוצאות. כל שהיה על הנתבע לעשות הוא לבקש את מחיקת התובענה עקב אי-קיום החלטת בית המשפט וכתוצאה, בשל היעדר עילה.

5. אני מורה אפוא על מחיקת התובענה שהגישה התובעת 4 מחמת חוסר עילה.

מובהר, כי בכפוף לתקופת ההתיישנות תהא רשאית התובעת 4 להגיש תובענה חדשה, ובלבד שתצרף לכתב התביעה חוות דעת של מומחה להוכיח את טענותיה בעניין שבמומחיות.

בשים לב למצבה הכלכלי ולעובדה שמחיקת התובענה שהגישה התובעת 4 אינה מסיימת את ההליך, שכן תלויה ועומדת תביעותיהם של יתר התובעים, איני עושה צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ד סיון תשע"ג, 02 יוני 2013, בהעדר הצדדים.