בפני תביעה במסגרתה עותרת התובעת לשיפוי בגין נזקיה, כפועל יוצא מתאונת דרכים מיום 17.7.09, אשר אירעה בין רכבה לבין רכב הנתבעים.

לאחר ששקלתי את העדויות ואת הראיות, הנני מוצאת לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד בנזקי התובעת, והכל כפי שיפורט להלן:

1. אפתח ואציין כי הנתבעים שינו גרסאותיהם בנוגע לתאונה לא פחות משלוש פעמים, כך במכתב אשר כתב הנתבע 1 אשר הופנה לכל צוות הנוגעים בדבר, לאחר התאונה, כתב הנתבע 1 כי הוא נהג ברכב אשר פגע קלות ברכב התובעת, הנתבע 1 הודה באחריותו לתאונה ויתרה מכך, ציין כי הציע עזרתו גם בתיקון וגם בשילומו.

לטענת הנתבע 1 בשלב זה לא שילם בסופו של דבר בגין התיקון, הואיל והנזק אשר לו טענה התובעת היה גבוה מהנזק כפי שאירע וזאת בהתבסס על הצעות מחיר לתיקון, אשר לטענתו היו נמוכות יותר.

אציין כי בדיון היום לא הכחיש הנתבע 1 את הוצאת המכתב האמור, ברם טען עתה לראשונה כי את המכתב כתב בשם חתנו, אשר שמו לא נזכר במסגרת המכתב.

גרסה שניה, הובאה במסגרת כתב ההגנה מטעם הנתבעים, שם טען הנתבע 1 כי דין התביעה כלפיו להידחות מכיוון שהוא אמנם בעל הרכב ואולם הוא לא נהג ברכב.

במסגרת כתב ההגנה חזרו הנתבעים על גרסתם ולפיה הנזק אינו כפי הנטען.

בדיון אשר התקיים בפני ב-28.10.10 שב שוב הנתבע 1 על טענתו ולפיה הנזק אשר אירע לא היה כפי הנטען ע"י התובעת, ברם חזר ואשר כי הרכב הוא שלו ואף אמר: "לא תבעתי את הביטוח שלי, כי לא קרה לאוטו שלי שום דבר". אציין כי גם גרסתו זו של הנתבע, התבררה כלא נכונה, באשר בפני ביהמ"ש קיים מכתב חברת הביטוח הפניקס של הנתבע 1 מיום 16.11.09, ממנו עולה כי התביעה נדחתה, הואיל וברכב נהג מי שאינו מורשה לנהוג בהתאם לתנאי הפוליסה.

2. נוכח הכחשת הנזק, הוסכם על הצדדים והסכמה זו קבלה תוקף של החלטה כי שאלת הנזק תובא להכרעת וועדת איגוד השמאים.

3. אציין כי בניגוד לאמור בכתב ההגנה, טען הנתבע 1 בבקשות אשר הגיש מאוחר יותר לביהמ"ש כי אינו הבעלים של הרכב.

4. נוכח גרסאותיו המשתנות של הנתבע 1, הנני קובעת כי מהימנות גרסתו מוטלת בספק. באשר לטענתו ולפיה אינו הבעלים של הרכב, הרי שזו נטענה בניגוד לטענות אחרות, היא בגדר הרחבת חזית ויתרה מכך, משהתברר כי הבעלים כפי הנטען הלכה לעולמה, ברי כי אין לתת בה אמון.

5. אשר על כן, באשר לשאלת האחריות של הנתבע 1 הנני קובעת כי הנתבע 1 אחראי לתאונה, הואיל ונטל על עצמו אחריות מיד לאחר התאונה ולחילופין ובהשלמה הואיל והודה כי הוא בעליו של הרכב אשר הרשה את השימוש בו לנתבע 2. למעלה מן הצורך אציין כי אין בלבי ספק שהתכחשותו של הנתבע 1 לאחריות נובעת מכך שהעיד בפני היום שהנתבע 2 התגרש מבתו לפני כשנה.

באשר לנתבע 2, הרי שזה אינו חולק על אחריותו, משכך מכח הודאתו, הנני קובעת כי אחראי לתאונה.

אציין כי באשר לאופן התאונה, הרי שהצדדים ממילא אינם חלוקים כי רכב הנתבעים פגע ברכב התובעים.

נוכח האמור הנני קובעת כי הנתבעים 1 ו-2 ביחד ולחוד אחראים לתאונה.

6. באשר לגובה הנזק, הרי שהצדדים הסכימו כי וועדת איגוד השמאים תכריע לענין שאלת הנזק. יתרה מכך אציין כי הנתבעים ממילא לא הציגו בפני ביהמ"ש כל חוו"ד הסותרת את חווה"ד השמאית אשר הוצגה ע"י התובעת.

אשר על כן, אני קובעת כי נזקה בפועל של התובעת הינו, בהתאם להחלטת וועדת איגוד השמאים וחווה"ד מטעמה - בסך 5,362 ₪. כמו כן לתובעת נגרם נזק בגין ירידת ערך בסך של 740 ₪ וכן התובעת נשאה בשכר שמאי בסך 538 ₪.

7. לאור כל האמור והמקובץ הנני קובעת כי הנתבעים ביחד ולחוד ישלמו לתובעת נזקיה, בסך של 6,640 ₪ וזאת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 17.7.09. כמו כן ישיבו הנתבעים ביחד ולחוד לתובעת את התשלום אשר בצעה לאיגוד השמאים בסך 750 ₪ וכן ישאו בהוצאותיה בסך של 2,000 ₪.

8. הואיל ואין בידי ביהמ"ש מס' הזיהוי של הנתבעים, הרי שהתובעת תפנה למשרד הפנים ומשרד הפנים מונחה ליתן לה שאילתת נתונים של הנתבעים אשר תצורף לפסק הדין ותהווה חלק בלתי נפרד ממנו.

ניתן היום, ז' טבת תשע"ג, 20 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.