1. בפני בקשת המבקשת לפסיקת הוצאת הגנה לפי סעיף 80 (א) לחוק העונשין התשל"ז – 1977 (להלן: "סעיף 80") (להלן: "הבקשה").

2. הבקשה הומצאה לתגובת המשיבה, אשר המציאה את תגובתה לבקשה (להלן: "התשובה").

3. כנגד המבקשת הוגש כתב אישום שייחס לה עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 + 382 (ב) (2) לחוק העונשין.

4. בכתב האישום הואשמה המבקשת, שהיא גננת, בעלת גן פרטי, על כך שתקפה קטין באופן המתואר בכתב האישום וגרמה לו חבלה של ממש.

5. המבקשת כפרה במעשים המיוחסים לה בכתב האישום ובתיק התנהלו הוכחות.

6. ביום 9.1.13 זיכיתי את המבקשת מהעבירה שיוחסה לה בכתב האישום, זיכוי מלא.

7. בקשת המבקשת לפסיקת הוצאות מתבססת, כאמור, על סעיף 80 (א) לחוק העונשין, כאשר לטענת המבקשת היא נפלה קורבן לעלילת שווא, שבגינה הוגש נגדה כתב האישום. טוענת המבקשת בהמשך כי הראיות המרכזיות בפרשה היו חסרות כל משקל ראייתי, באופן המצדיק פיצוי למבקשת שניהלה הליך הוכחות ארוך וקשה, אשר כתוצאה ממנו גם נגרמו לה נזקים ואובדן הכנסות.

8. המשיבה, בתשובתה, מבקשת לדחות את הבקשה. לטענת המשיבה לא מתקיימים בעניינה של המבקשת הקריטריונים אשר נקבעו בפסיקה לפסיקת הוצאות למבקשת על פי סעיף 80 (א) לחוק העונשין.

9. לטענת המשיבה אין די בזיכוי כהצדקה למתן פיצויים אלא יש לבחון את שתי העילות למתן פיצויים שנקבעו בחוק ורק אם מתמלאות הדרישות על פי העילות, יש מקום לשקול פסיקת פיצויים לנאשם שזוכה.

דיון והכרעה:

10. סעיף 80 לחוק העונשין קובע: "משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנה או פיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה ממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94 (ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב – 1982, בסכום שיראה לבית המשפט ....".

11. סעיף 80 קובע שתי עילות לפיצוי הנאשם. העילה הראשונה היא אם ראה בית המשפט שלא היה יסוד לאשמה והעילה השנייה היא אם ראה בית המשפט נסיבות אחרות המצדיקות זאת.

12. פסק הדין המנחה בסוגיית השתת פיצוי לנאשם, שזוכה, הוא ע.פ. 4466/98 רמי דבש נ. מדינת ישראל פד"י נ"ו (3), 73 (להלן: "פסק הדין בעניין דבש").

בפסק הדין דבש אומר כב' השופט חשין, בין היתר, בהתייחסו לסעיף 80: "המחוקק לא הורה על פיצוי גורף ואוטומטי כל אימת שהליך פלילי, לרבות הליך בו נעצר אדם, יסתיים בזיכוי אלא הותיר את שיקול הדעת לבית המשפט וכך התיר המחוקק בעקיפין גם בהיבטים הכלכליים של סוגיית הפיצוי. ההכבדה שעלולה להיווצר על אוצר המדינה אם החיוב יהיה אוטומטי, יכולה להרתיע מפני הגשתם של כתבי אישום ראויים ולצידם מעצרם של נאשמים, ובמילים אחרות כרסום בשלטון החוק. הפתרון הגלום בסעיף מהווה נוסחת איזון שהמופקד על ביצועה הוא בית המשפט".

13. אין מחלוקת כי כשנאשם טוען לחפותו ומתנהל הליך הוכחות ארוך ויקר, שבסופו מזוכה הנאשם ע"י בית המשפט, חווה אותו נאשם חוויה קשה ומטלטלת, שבנוסף לעינוי הדין נגרמים לו גם נזקים והוצאות כספיות קשות.

14. מאידך גיסא, החלטה להעמיד לדין נאשם מתבססת על ראיות, לכאורה, שנאספות בשלב הראשוני, אשר טרם ניהול הוכחות הינן גולמיות, מבלי שעברו את כור ההיתוך של ההליכים בבית המשפט.

15. בית המשפט הדן בתיק ואשר במהלך ניהול ההוכחות נחשף למכלול הראיות, שמובאות לפתחו, בין אם מדובר בעדויות או מסמכים או כל ראיה אחרת, מעבד ומנתח בסוף ההליך את הראיות שהוגשו ועל פיהן קובע אם המאשימה עמדה בנטל להוכיח מעל לכל ספק סביר את האשמה. לא כל מקרה שבו מוגש כתב אישום ותוצאתו היא זיכוי, פירושו שהעבירות לא בוצעו בפועל ע"י מי שעמד לדין, אלא שמכלול הראיות לא היה די בו כדי להביא לידי הרשעה מוחלטת. במקרה כזה מזוכה נאשם מחמת הספק.

16. הנאשם שעומד לדין חווה חוויה קשה ביותר, כפי שאומר כב' השופט חשין בפסק הדין דבש הנ"ל: "חייו של האדם אינם עוד כשהיו קודם ההליך הפלילי ולעתים לא יחזרו להיות כמו שהיו גם לאחר זיכויו בדין ... מעת ההליך חשוף הנאשם לאמצעי דיון שונים ואלה יש בהם כדי לפגוע בזכויות היסוד שלו. מעצר ומאסר, לבד מכך שפוגעים הם – עשויים הם לפגוע במאזן הכספי של האדם, יש בהם אף כדי להביא להשפלה ולביזוי".

17. יחד עם זאת ומנגד, הגשת כתבי אישום כנגד מי שנחשד בביצוע עבירה היא הכרחית לצורך שמירה על שלום הציבור ובטחונו. כאשר קיימים מנגנונים של בדיקה וריסון ומתקבלת החלטה מוסדית על הגשת כתב אישום, נלקחת בחשבון האפשרות שבסוף ההליך יזוכה נאשם, גם אם הגורם המאשים סבור היה שיש די ראיות להרשעתו.

18. אומר על כך כב' השופט חשין בפסק הדין דבש: "אותו מרחב החלטה, צריך להכיל בתוכו גם מקום לטעויות, שיתבררו בדיעבד, ובלבד שההחלטה המקורית תשען על אדנים ראויים, שיקולים עניינים, בדיקה קפדנית של הראיות וכיוצ"ב. כל מגוון הרכיבים המלווים את תהליך הגשתו של כתב האישום".

מן הכלל אל הפרט:

19. לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה ובפסקי הדין מצאתי לנכון לדחות את בקשת המבקשת להשתת פיצוי לפי סעיף 80 לחוק העונשין.

20. מצאתי כי בתיק זה לא ניתן לומר כי בית המשפט מצא שלא היה יסוד לאשמה. החלטה להגיש כתב אישום בעניינה של המבקשת, התבססה בין היתר על ראיות שהיה בהן כדי להעריך כי קיים חשד שהמבקשת תקפה את הקטין. יאמר כבר מעתה, כי הקטין נחקר ע"י חוקרת ילדים וטען כי הותקף ע"י המבקשת. המבקשת הודתה כי אכן החזיקה את הקטין בידיו על מנת לרסן אותו, שכן הוא היה במצב של אי שקט ואף למעלה מזה. בית המשפט פירש את החזקת הקטין בחוזקה, בין היתר, כניסיון לרסנו ולא כתקיפה. קביעה זו של בית המשפט, התבססה, בין היתר, על ניתוח הראיות שהובאו בפני בית המשפט, כולל עדותו של הקטין ועדותה של המבקשת. (בהקשר לכך ראה סעיפים 19 ו – 20 להכרעת הדין).

21. ניתן לומר כי בשלב הראשוני עת שקלה המשיבה את מכלול הראיות והאם יש בהם די כדי לבסס את ההרשעה, שיקוליה היו הגיוניים, עניינים ונשענו על אדנים ראויים.

22. נכון אמנם כי עדותה של עדת התביעה המרכזית, סבתו של הקטין, נמצאה ע"י בית המשפט כעדות לא אמינה, אך עניין זה התברר בדיעבד אך ורק במהלך חקירתה הנגדית של העדה, חקירה שמאפשרת לבית המשפט להגיע לחקר האמת תוך כדי כך שנחשפות סתירות ואמירות שאינן אמינות, סתירות שלא היה ניתן לראותן בתחילת הדרך על פי עדותה של הסבתא במשטרה ובטרם נחקרה חקירה נגדית.

23. מצאתי כי בתיק זה, שבו היו מלכתחילה ראיות לכאורה לאירוע התקיפה ומנגד טענה המבקשת כי למעשה לא תקפה את הקטין אלא נהגה כפי שהייתה חייבת לנהוג, הכרח היה לקיים הליך הוכחות רציני ומשמעותי. תוך כדי ההליך הלכו ונחשפו לעיני בית המשפט האירועים שהביאו להגשת כתב האישום. בסופו של דבר לאחר ניהול ההוכחות זוכתה המבקשת. ודוק: לא ניתן היה להמנע מההליך, חרף תוצאותיו הקשות למבקשת.

24. אשר על כן ומכל האמור לעיל מצאתי כי בנסיבותיו של תיק זה היה יסוד להגשת כתב האישום. כמו כן לא מצאתי נסיבות כלשהן המצדיקות מתן פיצויים למבקשת ועל כן, אני דוחה את בקשת המבקשת לפי סעיף 80.

25. עותק החלטה זו ישלח לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, כ"ז תשרי תשע"ד, 01 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.