1. רקע - הנאשם הורשע לאחר ניהול הוכחות בעבירה של תקיפה סתם.
   כעולה מהכרעת הדין מיום 19.9.12, הנאשם שירת בעת האירוע ביחידת הסיור של תחנת באר שבע. ביום 16.4.09, עסק הנאשם בפעילות לאיתור שוהים בלתי חוקיים. הוא מצא את המתלונן וביקש ממנו תעודת זהות. כאשר המתלונן השיב כי אין בידו תעודת זהות, סטר הנאשם על לחיו של המתלונן.
   בהכרעת הדין ציינתי, כי אני מעדיף את גרסתו של המתלונן, לנוכח עדותו של עד אובייקטיבי, העד אהרון רובין, לפיה הנאשם ירד מהרכב ונתן למתלונן שתי סטירות ללא סיבה נראית לעין. דחיתי איפוא את טענתו של הנאשם, לפיה המתלונן, שהוא נער צנום, תקף או אחז בנאשם באופן מאיים בטרם הוכה בסטירות על ידי הנאשם.
2. טיעוני התביעה - ב"כ המאשימה ציינה כי הנאשם הורשע רק לאחר ניהול הוכחות.
   הוא ביצע את העבירה אגב תפקידו כשוטר כלפי מתלונן קטין, בנסיבות בהן לא היה נדרש כל שימוש בכוח.
   התובעת ביקשה לדחות את המלצת שירות המבחן ולהותיר את ההרשעה על כנה. היא ציינה כי העובדה שמדובר בשוטר, שביצע את העבירה תוך שימוש לרעה בסמכותו, היא נסיבה מחמירה, שאיננה מאפשרת שימוש בחריג של הימנעות מהרשעה. בנוסף לכך הנאשם כבר איננו עובד במשטרה ולא הוכחה כל פגיעה ממשית וקונקרטית בשיקומו כתוצאה מן ההרשעה.
   
   
   התובעת ציינה כי מתחם הענישה ההולם לעבירה הינו בין מאסר על תנאי למאסר קצר בעבודות שירות, וביקשה מבית המשפט להותיר את ההרשעה בדין ולגזור על הנאשם מאסר על תנאי, קנס ופיצוי.
3. טיעוני ההגנה - ב"כ הנאשם ביקש לאמץ את המלצות שירות המבחן.
   הוא ציין כי הייתה התגרות מצידו של המתלונן קודם לאלימות בה נקט הנאשם.
   התסקיר מפרט את השינוי בהתייחסותו של הנאשם לעבירה, ואת ההתקדמות בקבלת אחריות מצידו. שרות המבחן ממליץ לבטל את ההרשעה, ולטענת הסניגור, לא תהיה כל תועלת למדינה מהרשעת הנאשם, שהוא בחור צעיר וללא עבר פלילי.
   לעומת זאת, ענישה שיקומית של של"צ וצו מבחן כמומלץ בתסקיר, תביא להמשך ההליך הטיפולי בו החל הנאשם, תוך שהחרב מונפת על צווארו של הנאשם, ולשיתוף פעולה מלא של הנאשם בהמשך ההליך הטיפולי.
   עוד ציין הסנגור כי לא מדובר באדם שיש חשש שיתקוף פעם נוספת ולכן אין צורך בהטלת מאסר על תנאי ולכן אין הכרח בהרשעת הנאשם.
   הסניגור ציין עוד בלשון רפה, כי אפשר שההרשעה תפגע בנאשם במסגרת העסקתו בחברת רותם אמפרט, אולם לא הובא כל אישור לפגיעה קונקרטית כזו, שאיננה מוזכרת כלל בתסקיר שירות המבחן.
4. תסקיר שרות המבחן מיום 28.2.13, מפרט כי הנאשם הינו רווק כבן 30 אשר עובד כחצי שנה כמפעיל מכונות במפעל "רותם אמפרט". הוא גדל במשפחה נורמטיבית, שירת בצה"ל ללא בעיות משמעת, ובשנת 2008 התגייס למשטרה. הנאשם פרש מהמשטרה לאחר שירות של כשנה, במהלכו אירעה העבירה, משיקולים כלכליים.
   שרות המבחן התרשם, כי הנאשם פועל באופן רציונאלי ומתקשה להתחבר לרובד רגשי. במצבי לחץ הוא מפעיל מנגנוני הגנה של ניתוק. ביחס לעבירה, הנאשם הודה באופן חלקי, אולם לקח אחריות על מעשיו. הוא הסביר כי המתלונן הדף אותו ולכן הוא סטר לו, כפי שטען בבית המשפט וטענתו נדחתה, אולם לאחר תהליכים טיפוליים, החל גם בבחינה ביקורתית של התנהגותו והצליח לראות אלטרנטיבות אחרות להתנהגות. שרות המבחן התרשם כי הנאשם החל בתהליך של הפקת לקחים המאפשרים העמקת הטיפול.
   לנוכח ההתקדמות הטיפולית, והעובדה שמדובר באדם ללא עבר פלילי ובעל מערכת ערכים נורמטיבית, שהרשעתו תפגע בדימויו העצמי – המליץ שירות המבחן להימנע מהרשעה, ולהסתפק בענישה של צו מבחן לשנה ועבודות של"צ בהיקף של 120 שעות.
5. סוגיית ההרשעה:
   הכלל הוא הרשעת נאשם שנקבע כי ביצע עבירה פלילית. החריג הוא הימנעות מהרשעה. פסק הדין המנחה בעניין הקריטריונים לאותם חריגים בהם אפשר ליתן פסק דין ללא הרשעה, הינו הלכת תמר כתב, שם קבעה כב' השופטת דורנר כי הימנעות מהרשעה אפשרית רק בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם; שנית, סוג העבירה צריך להיות כזה אשר מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים (ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (3) 337 , 341-342 (1997) ור' גם: ע"פ 5102/03 מדינת ישראל נ' דני קליין, (2007)).
   בעניין עפ"ג (מח' מרכז) 44065-04-12 מד"י נ' דאנו (15.7.12), חזר לאחרונה בית המשפט המחוזי מרכז על הרעיון לפיו המנעות מהרשעה היא חריג שיופעל רק בנסיבות חריגות ויוצאות דופן, כאשר לא מתקיים יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מההרשעה לבין חומרת העבירה, תוך הפנייה לפסיקת בית המשפט העליון (רע"פ 2564/11 קנטור נ' מדינת ישראל, (2011) ; רע"פ 10259/09, פלוני נ' מדינת ישראל, (2010) ; רע"פ 4079/10 אימן גבשה נ' מד"י (2010)). בעניין דאנו נותרה על כנה החלטה בדבר העדר הרשעה לנוכח מחדלים חמורים של רשויות החקירה והתביעה.
6. יצויין כי כאשר מדובר בעובד ציבור, הפסיקה קבעה כי המקרים בהם יתאפשר שלא להרשיע בדין – יהיו עוד נדירים יותר (ת"פ (מחוזי ת"א) 40332/05 מדינת ישראל נ' אסנת אלון-לאופר, (2006)).
   עובד ציבור, ושוטר בכלל זה, אמור לשמש מופת, משום שאיננו מייצג את עצמו בלבד, אלא את המערכת הציבורית. לפיכך, ככל שמדובר בעובד ציבור בכיר יותר, כך יקשה לשקול העדר הרשעה.
   בית המשפט המחוזי בנצרת, הפעיל את ההלכה הנ"ל לגבי מורה שעשה שימוש בתעודה מזוייפת, וזאת חרף נסיבות חיוביות ופגיעה קונקרטית בהמשך העסקתו (עפ"א (מחוזי נצ') 112/08 פרח בן פאיז סאלם נ' מדינת ישראל, (2008)).
7. באשר להמנעות מהרשעה בעבירות של אלימות שוטרים -
   1. בית המשפט המחוזי בחיפה קיבל ערעור והורה על הרשעת שוטר שנקט באלימות תוך כדי מילוי תפקידו, בקובעו כי עבירות אלימות של שוטרים מחייבת הרשעה (ע"פ (מחוזי חי') 315-08 מ.י. נ' חודדטוב, (2009)).
   2. בית המשפט העליון אישר הרשעת שוטר, חרף נסיבות אישיות חיוביות ביותר בעת שירותו המשטרתי (רע"פ 10383/06 חיים ביטון נ' מדינת ישראל, (2008)).
   3. כב' השופטת חיות ציינה בעניין דומה, כי השפלת אדם ע"י שוטר מחייבת הרשעה, משום שהיא פוגעת באמון שהציבור רוחש לאנשי רשויות החוק (ע"פ 8315/07 יוחנן מזרחי נ' מדינת ישראל, (2008)).
   4. אפילו כאשר היה מדובר בנקיטת אלימות על רקע סכסוך מחוץ לתפקיד, הורו בתי המשפט על הרשעה (ע"פ (מחוזי נצ') 1213/07 פוקס מרטין נ' מדינת ישראל, (2007) ור' גם: ע"פ (מחוזי ב"ש) 7131/05 חחיאשוילי דני נ' מדינת ישראל, (2007) ; ע"פ (מחוזי נצ') 1082/06 מיכאל שוראקי נ' מדינת ישראל, (2006) ; ע"פ (מחוזי חי') 870/05 חיים ביטון נ' מדינת ישראל, (2006) ; ע"פ (מח' נצרת) 208/96 מדינת ישראל נ' מחמוד סעד, (1997) ; רע"פ 3013/05 ניר קפון נ' מדינת ישראל, (2005)).
8. נמצא איפוא, כי אם בכלל העדר הרשעה הוא חריג יוצא דופן, לגבי שוטרים מקל וחומר.
9. היחס לתיקון 113 – בעניין זה, יש לעמוד על היחס בין השיקולים להעדר הרשעה לבין שיקולי השיקום על פי תיקון 113 לחוק העונשין התשל"ז – 1977.
   בנוגע להימנעות מהרשעה, נקבע כאמור לעיל כי הכלל הוא הרשעת אדם שנקבע כי ביצע עבירה, החריג הוא הימנעות מהרשעה, האפשרית רק אם העבירה בנסיבותיה מאפשרת לוותר על הרשעה, וכן כי ההרשעה תביא לפגיעה ממשית בנאשם.
   התיקון בנוגע להבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה, קבע כי ככלל, העיקרון המנחה בענישה הינו עקרון ההלימה. על בית המשפט לקבוע מתחם ענישה הולם בהתאם לנסיבות העבירה, ובדרך כלל לגזור את הדין בתוך מתחם הענישה.
   סעיף 40 ד' לחוק, קובע כחריג אפשרות לחרוג ממתחם העונש ההולם משיקולי שיקום, למעט במקרים בהם מעשה העבירה ומידת אשמו של הנאשם הם בעלי חומרה יתירה.
   היחס בין השיקולים שנקבעו בפסיקה להימנעות מהרשעה, לבין שיקולי השיקום שקבע החוק לחריגה אפשרית ממתחם הענישה איננו ברור.
   גם הלכת תמר כתב קובעת שני שיקולים מצטברים, האחד מתחום ההלימה לעבירה והאחר מהתחום השיקומי. פגיעה ממשית בשיקומו של הנאשם, המאוזכרת בהלכת כתב, שרק היא מאפשרת חריגה ממתחם הענישה, יכולה אולי לבוא בחשבון במסגרת סעיף 40 ד' הנ"ל.
10. מכאן שאם בסוגיית הענישה, יש לקבוע מתחם ענישה ההולם את העבירה, ולאחר מכן לבחון אם יש מקום לחרוג ממנו משיקולי שיקום, הרי שגם בסוגייה של העדר הרשעה, ראוי לבחון את היחס בין שני השיקולים באופן דומה:
    באשר לשיקול הנוגע לעבירה, הוא דומה לעקרון ההלימה, ועשוי להבחן ע"פ קריטריונים דומים לאלה המשמשים לקביעת מתחם ענישה, הכל במטרה לבדוק אם העבירה בנסיבותיה מאפשרת לוותר על הרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים. שיקול ההלימה הפך לשיקול המרכזי והראשוני בענישה. יש להביא זאת בחשבון גם בבחינת האפשרות של העדר הרשעה.
    ואולם, גם התיקון הכיר בנסיבות חריגות בהן יהיה הכרח לחרוג מהעונש ההולם משיקולי שיקום. השיקול השני שנקבע בהלכת כתב, הוא השיקול לפיו על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם. שיקול זה עשוי להבחן ע"פ קריטריונים דומים לאלה המשמשים לקביעת נסיבות המצדיקות חריגה ממתחם הענישה משיקולי שיקום.
    נמצא איפוא שאף שהתיקון לחוק העונשין השמיט את עניין העדר ההרשעה (שהופיע בהצעה המקורית של ועדת גולדברג), הרי שרוח השיקולים שנקבעו בהלכת כתב אומצה באשר לקביעת שיקול הדעת השיפוטי בענישה.
11. יחד עם זאת, מבחינת אופן הבחינה, אין לערב בין העניינים השונים.
    בית המשפט המחוזי בת"א עמד על ההפרדה הנדרשת בין סוגיית ההרשעה לסוגיית הענישה (ר' ע"פ (מח' ת"א) 70571/01 מד"י נ' טל פודים (23.3.2002)).
    בשלב הראשון, יש לבחון איפוא אם מתקיימים החריגים המאפשרים להמנע מהרשעה. במסגרת בחינה זו, אין טען להכנס לנבכי הפרוצדורה שבשיקול הדעת השיפוטי בענישה, והפסיקה הרבה בנוגע להעדר הרשעה, עומדת בעינה. בית המשפט המחוזי קבע כי רק בשלב השני, אם הוחלט שאין מקום להמנע מהרשעה, יש להפעיל את המנגנון שנקבע לקביעת מתחם ענישה ולבחינה של שיקולי השיקום לחריגה הימנו.
    יחד עם זאת, ולמרות שמדובר בשני שלבים נפרדים, הפסיקה שתיווצר במהלך השנים בנוגע לשיקול הדעת השיפוטי בענישה עשויה להשפיע גם על השיקולים להעדר הרשעה.
    כך למשל, אם ייקבע כי מתחם הענישה בעבירה מסויימת חייב לעמוד על מאסר בפועל, הרי שהדבר מלמד על טיבה של העבירה, ועל הקושי הרב לוותר על הרשעה בעבירה זו, בהתאם לשיקולים שבהלכת כתב.
12. יודגש כי שני השיקולים שנקבעו בהלכת תמר כתב, נוגעים כאמור לעיל לטיב העבירה המאפשר להימנע מהרשעה, ולפגיעה ממשית וקונקרטית בשיקום הנאשם.
    כפי שציינתי לא פעם, השיקולים הללו אינם נבחנים בנפרד זה מזה. כאשר מדובר בעבירות קלות ופעוטות, די בפגיעה ערטילאית וכללית בשיקום הנאשם כדי להצדיק הימנעות מהרשעה. ככל שהעבירה חמורה יותר, יהיה על הנאשם להוכיח פגיעה ממשית וקונקרטית יותר, כדי לאפשר הימנעות מהרשעה, עד שבעבירות מסוימות לא תהיה שום אפשרות להמנע מהרשעה, תהא הפגיעה אשר תהא, כפי שנקבע בהלכת כתב.
13. מן הכלל אל הפרט - בענייננו, מדובר בשוטר שלנוכח טענת המתלונן שאין בידו תעודת זהות, תקף אותו בלי עילה של ממש בסטירות בפניו.
    בהתאם לפסיקה, שוטר, ככל עובד ציבור מייצג את הציבור כולו, ולכן המנעות מהרשעה כמעט בלתי אפשרית לגביו. רק בנסיבות חריגות ביותר של עבירה מינורית, קלה שבקלות, עם פגיעה חמורה וקונקרטית ניתן יהיה לשקול ביטול ההרשעה.
    מכאן, שכדי לבחון הימנעות מהרשעה (מבלי להתייחס לסוגיה אם בכלל העבירה של אלימות ללא סיבה כלפי חשוד, מאפשרת הימנעות מהרשעה) היה על הנאשם להוכיח פגיעה ממשית וקונקרטית.
    בעניין זה, שירות המבחן ציין בתסקיר רק פגיעה כללית בדימוי העצמי. אין ספק שכל הרשעה מהווה כתם ופוגעת בדימוי העצמי של הנאשם. לא נראה לי כי די בפגיעה כללית כזו כדי לעמוד בדרישות ההלכה הפסוקה, ולהצדיק שימוש בחריג של העדר הרשעה, כאשר מדובר בשוטר המכה אזרח במילוי תפקידו.
14. בחינת שני השיקולים בענייננו, מובילה למסקנה שיש להותיר את ההרשעה.
    ראשית, מדובר בעבירה שביצע שוטר, אשר נקט באלימות כלפי נער צעיר ללא סיבה של ממש. הנאשם ניהל הוכחות. הנאשם הוסיף וטען בתחילה כי נקט באלימות בתגובה לאלימות נגדית, והוא רק בתחילתו של הליך טיפולי.
    שנית, לא הוכחה פגיעה משמעותית מעצם ההרשעה. שירות המבחן ציין רק פגיעה בדימוי העצמי, והטענה לגבי פגיעה תעסוקתית נאמרה בעלמא וללא תימוכין. בספק אם בכלל ניתן היה להמנע מהרשעה בעבירה מעין זו, אולם ללא ספק הנאשם לא עמד בנטל להוכיח כי הוא עומד בקריטריונים המחמירים שקבעה הפסיקה לעניין הימנעות מהרשעה.
15. הסניגור טען, כי העתרות להמלצת שירות המבחן תחייב את הנאשם לשתף פעולה בהליך הטיפולי, בעוד אין כל צורך של ממש במאסר על תנאי. אני דוחה טענה זו.
    ראשית, יש לבחון את סוגיית ההרשעה בנפרד מסוגיית העונש. העדר הרשעה הוא חריג, קל וחומר כשמדובר באלימות שוטרים ללא פגיעה של ממש. שנית, גם צו מבחן עם הרשעה מאפשר לשוב לבית המשפט ולגזור עונשים נוספים, אם הנאשם איננו משתף פעולה עם שירות המבחן. שלישית, העדר חשש שהנאשם ישוב לסורו הוא רק אחד מהנימוקים להמנע מהרשעה, ולא החשוב שבהם. נימוק מרכזי ע"פ הפסיקה הוא טיבה של העבירה ונסיבותיה. משקלו של נימוק זה אף מתגבר נוכח תיקון 113 לחוק העונשין, אשר קבע מעמד של בכורה בענישה לעקרון ההלימה.
16. נוכח כל האמור לעיל אני קובע כי הרשעתו של הנאשם כפי שנקבעה בהכרעת הדין תעמוד בעינה.
17. סוגיית הענישה –המאשימה הציעה מתחם ענישה בעבירה, שבין מאסר על תנאי למאסר קצר בעבודות שירות. בתוך אותו מתחם בקשה המאשימה, בהתחשב בהעדר עבר פלילי ובנסיבות העבירה, להסתפק בענישה של מאסר על תנאי, קנס ופיצוי.
    המתחם המוצע נראה לי סביר על פניו. מדובר באלימות קלה וחד פעמית, המצדיקה מתחם שבין מאסר על-תנאי למאסר קצר עד לגבול המאפשר ריצוי בעבודות שירות.
18. בתוך אותו מתחם, אכן, כאשר מדובר בנאשם צעיר ללא עבר פלילי, בעבירת אלימות קלה יחסית של תקיפה בלבד שאירעה לפני קרוב לארבע שנים, נראה כי ניתן לגזור את העונש ברף התחתון של מתחם הענישה. נוכח ההרשעה, שבה כשלעצמה יש נזק פוטנציאלי (אף אם לא קונקרטי), לא אגזור על הנאשם של"צ שהוצע כתחליף להרשעה, אולם בהסכמת הצדדים ייגזר צו המבחן שיבטיח המשך ההליך הטיפולי.
19. נוכח כל האמור לעיל ולאחר שאני מביא בחשבון את כלל הטיעונים, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים:
    1. חודשיים מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים מהיום שלא יעבור כל עבירת אלימות.
    2. פיצוי למתלונן בסך 2,000 ₪. הפיצוי יופקד בקופת בית המשפט עד ליום 1.6.13 ויועבר למתלונן על פי פרטים שתמסור המאשימה עד לאותו מועד.
    3. צו מבחן לתקופה של שנה מהיום. הנאשם מוזהר כי אם יפר את צו המבחן יהיה בית המשפט רשאי לבטל את הצו ואף לגזור עליו עונשים נוספים.
20. המזכירות תעביר העתק גזר הדין לשירות המבחן למבוגרים.

זכות ערעור בתוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

ניתן היום, ‏ד' אייר תשע"ג, ‏14 אפריל 2013, במעמד הצדדים.