בפניי תביעה כספית.

1. התובע 1 הוא מר אריאל סבגי (להלן – מר סבגי). התובע 2 הוא מר נתנאל סבתו (להלן – מר סבתו). במועדים הרלוונטיים לתיק זה, היו השניים שותפים לעסקים (להלן ייקראו ביחד – התובעים). הנתבעת 1 היא "התחנה המרכזית בירושלים ניהול 1966 בע"מ" (להלן – התחנה המרכזית). עיקר עיסוקה בניהול התחנה המרכזית בירושלים, לרבות קניון הנמצא בה (להלן – הקניון). הנתבעת 2 היא "תחנת אוטובוסים מרכזית ירושלים בע"מ" (להלן – מרכזית ירושלים). הנתבעת 3 היא חברת "אמות השקעות בע"מ" (להלן – חברת אמות; שתי החברות האמורות ייקראו להלן ביחד - החברות). החברות הן הבעלים של מתחם בניין התחנה המרכזית החדשה בירושלים, והבעלים של התחנה המרכזית. הנתבע 4 הוא מר אורי שכטר (להלן – מר שכטר; בייחד ייקראו כל הנתבעים להלן - הנתבעים). מר שכטר שימש כמנהל הקניון במועדים הרלוונטיים לתובענה. לטענת התובעים, הנתבעים הפרו הסכם בין הצדדים, אשר עניינו הפעלת דוכן לממכר עוגיות ודברי מאכל בקניון (להלן – הדוכן). הסעדים המבוקשים הם פיצויים והשבה.

2. ברקע התובענה מצויות העובדות הבאות. לכתחילה, הופעל בקניון דוכן, על ידי מר גיא בצלאלי (להלן – מר בצלאלי) ומר ליאור מרום (להלן – מר מרום) (להלן – הדוכן המקורי). השניים ביקשו למכור את זכויותיהם בדוכן לצד שלישי. מר שכטר נתן הסכמתו לכך (פסקה 5 לתצהיר מר שכטר). בהמשך לכך, נחתם ביום 9.11.08 זיכרון דברים בין מר בצלאלי ובין מר סבתו (נספח א' לתצהיר מר סבגי) (להלן – זיכרון הדברים). בזיכרון הדברים נקבע, כי מר בצלאלי יעביר את הזכויות בדוכן המקורי למר סבתו, ובתמורה מר סבתו ישלם לו סכום בסך של 30,000 ₪ בתוספת מע"מ, וירכוש ממנו מתקנים ומכונות. עוד נקבע, כי מר סבתו ירכוש ממר בצלאלי חומרי גלם להכנת עוגיות (סעיפים 1 – 2 להסכם האמור) ^[1].

3. ביום 25.11.08 נכרת ההסכם נשוא התביעה. עניינו של ההסכם במתן הרשאה להצבת דוכן בקומת הקרקע של הקניון (להלן – הסכם ההרשאה או ההסכם) (נספח א' לכתב התביעה; פסקה 5 לתצהיר מר שכטר). ההסכם נושא את הכותרת "הסכם לדוכן 'מתוק ועוד'". מר שכטר ומר סבתו חתומים על ההסכם (פסקה 6 לתצהיר מר שכטר; פסקה 8 לתצהיר מר סבגי; עמוד 11 לעדות מר סבתו). מר סבתו חתם על ההסכם כבר רשות יחיד.

4. בהסכם נקבעו דמי הרשאה יסודיים (8,000 ₪ בתוספת מע"מ לכל חודש). נקבעה תקופת הרשאה להפעלת הדוכן, החל מיום 1.12.08, למשך שנה. כן נקבעה תקופת הרשאה שנייה, למשך 12 חודשים נוספים, בתוספת תשלום של 10%. נקבעה גם תקופת הרשאה שלישית (אשר בהסכם נכתב בטעות כי היא תקופה שנייה), למשך שנה נוספת, בתוספת 10% (סעיף 2.1 להסכם). נקבע, כי מטרת ההרשאה היא הפעלת עסק לממכר עוגיות ממולאות, שתייה ובורקסים בלבד (סעיף 2.2 להסכם). נקבע, כי מר סבתו יעצב את הדוכן באופן שיתאים למגבלות השטח ולמטרה האמורה, וכי כל שינוי שיבוצע בדוכן, מותנה בקבלת אישורי יועצים מטעם המרשה, לרבות יועץ אדריכלות ובודק חשמל (סעיף 9(1)(א) ו – 9(1)(ב) להסכם). הוגדרו מידות הדוכן (אורך, רוחב). נקבע, כי ההסכם האמור יכול לבוא לקיצו בהתראה של 60 ימים, על ידי מי מן הצדדים (פסקה 9 (2) להסכם). נקבע גם, כי הפעלת הדוכן על ידי מר סבתו מותנית בקבלת כל ההיתרים והאישורים הנדרשים מטעם הרשויות המוסמכות, לרבות האישורים המתחייבים מחוק רישוי עסקים, תשכ"ח – 1968 (להלן – חוק רישוי עסקים) (סעיף 9(3) להסכם ההרשאה). נקבע עוד, כי הפעלת הדוכן כאשר יש בידי בר הרשות תעודת הכשר בתוקף וכדין, הינה תנאי להפעלת הדוכן (פסקה 9 (5) להסכם).

5. בהמשך לכך, התובעים קיבלו ביום 1.12.08 את החזקה בדוכן המקורי. הם הפעילו אותו במשך כשבועיים (פסקה 14 לתצהיר מר סבגי). במקביל, הזמינו התובעים מבעל מקצוע דוכן חדש, שחזיתו מעץ (להלן – הדוכן החדש). מר שכטר ידע כי בכוונת התובעים להקים ולהפעיל דוכן חדש (עמוד 63 לעדות מר שכטר). בין הצדדים מחלוקות שונות ביחס לדוכן החדש, אשר יידונו בפירוט בהמשך.

6. כאמור, התובעים טוענים כי הנתבעים הפרו את ההסכם. על פי הטענה, ביום 1.2.09 מר שכטר הורה לתובעים לסלק את ידם מהדוכן ומהקניון מבלי ליתן הסברים, וזאת למרות שאישר לתובעים את התוכנית להקמת הדוכן החדש (פסקאות 21, 53 לתצהיר מר סבגי). נטען, כי לאחר שהוקם דוכן חדש שחזיתו מעץ דרש מר שכטר לפרק את הדוכן ולבנות דוכן בעל חזית מנירוסטה (פסקה 30 לתצהיר מר סבגי). נטען, כי ימים ספורים לאחר ההסכמה לעשות כן, דרש מר שכטר מהתובעים לסלק את ידם מהקניון (פסקה 36 לתצהיר מר סבגי). נטען, כי המניע לדרישה האמורה היה רצונו של מר שכטר לתת את הזכות להפעלת הדוכן למקורביו (פסקה 38 לתצהיר מר סבגי). הודגש, כי מלבד הדרישה לבנות דוכן חדש מנירוסטה, התובעים לא נדרשו לבצע שינויים נוספים (פסקה 33 לתצהיר מר סבגי). על יסוד זה נטען, כי הנתבעים הפרו את ההסכם בהפרה יסודית המזכה את התובעים בפיצויים בגין מלוא השקעותיהם בהקמת הדוכן, והרווחים שהפסידו עקב ביטול ההסכם שלא כדין (פסקה 15 לסיכומי התובעים).

7. הנתבעים מכחישים את המיוחס להם. לטענתם, הדוכן שנבנה על ידי התובעים לא עמד בהוראות ההסכם (פסקה 21 לתצהיר מר שכטר). נטען, כי התובעים הציבו דוכן עץ חשוף ולא מעוצב בעל מימדים חריגים, שלא עמד בסטנדרטים של הקניון (פסקאות 18.3, 18.5 ו – 18.6 לתצהיר מר שכטר). נטען, כי התובעים הפעילו את הדוכן מבלי שניתנו להם רישיון עסק ותעודת כשרות (פסקאות 19 ו - 21 לתצהיר מר שכטר). נטען עוד, כי מר שכטר לא אישר את התוכנית להקמת הדוכן ולא היה בקשר כלשהוא עם הנגר עימו התקשרו התובעים, מר יוסף פנסב (להלן – מר פנסב; פסקה 20.2 לתצהיר מר שכטר; עמוד 59 לעדות מר שכטר). נטען עוד, כי מר שכטר פנה למר סבתו והסב את תשומת ליבו לכך שנאסר עליו, על פי ההסכם, להפעיל את הדוכן ללא האישורים והרישיונות הרלוונטיים. על פי הטענה, מר שכטר גם העלה בפני מר סבתו טענות ביחס למבנה הדוכן. נטען, כי בהמשך לכך ערך מר סבתו שינויים מסוימים במבנה הדוכן במטרה לשפרו, אך גם לאחר שינויים אלה הדוכן לא עמד בסטנדרטים של הקניון (פסקאות 22 – 23 לתצהיר מר שכטר; עמוד 64 לעדות מר שכטר). נטען, כי לא היו ברשות מר סבתו רישיון עסק ותעודת הכשר. נטען עוד, כי על הרקע האמור הודיע מר שכטר לתובעים על ביטול ההתקשרות בראשית פברואר 2009 (פסקה 25 לתצהיר מר שכטר; עמוד 65 לעדות מר שכטר).

8. מהלך הדיון יהיה כדלקמן. תחילה אדון בשאלה האם הנתבעים הפרו את ההסכם. בתוך כך, אדון בטענות הנתבעים להפרת ההסכם על ידי התובעים. מסקנתי היא כי לא הוכח שהנתבעים הפרו את ההסכם בעצם הביטול. בה בעת הגעתי למסקנה, כי הנתבעים הפרו את ההוראה בהסכם ההרשאה, המחייבת מתן התראה של 60 ימים בעת ביטול ההסכם (סעיף 9(2) להסכם). על רקע זה אדון בשאלת הסעדים להם זכאים התובעים. מסקנתי היא, כי התובעים זכאים לפיצוי בגין עוגמת נפש בשל אי מתן הודעה מוקדמת לסיום ההתקשרות עמם, וכי אינם זכאים ליתר הסעדים המבוקשים. למען שלמות התמונה, ומטעמי זהירות, יידונו כלל טענות הצדדים ביחס לסעדים הנתבעים, תחת ההנחה (אשר לא התקבלה) שביטול ההסכם על ידי הנתבעים עולה כדי הפרתו.

הפרת ההסכם

9. נקודת המוצא לדיון היא, כי לנתבעים הייתה הזכות להביא את הסכם ההרשאה לסיומו, בהתראה של 60 ימים. בהסכם ההרשאה לא הותנה מימושה של זכות זו בעילה מהותית כלשהי. עם זאת, ככל זכות חוזית, גם זכות זו יש להפעיל בדרך מקובלת ובתום לב. ביטול הסכם ההרשאה נעשה סמוך לכריתתו. אין מחלוקת, כי התובעים נשאו בהוצאות לצורך הקמתו של הדוכן והפעלתו, ובכלל זה תשלום לא מבוטל למפעיל הקודם של הדוכן. בנסיבות אלה, ככל שביטול ההסכם נעשה בלא עילה של ממש, יש בסיס לטענת התובעים כי הדבר עשוי לעלות כדי הפעלת זכות חוזית בחוסר תום לב (סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973).

10. זאת ועוד. הזכות החוזית להביא את ההסכם לסיומו, כאמור, אינה שוללת, על פי טיבה, את התרופות הקבועות בדין במקרה של הפרת חוזה. גם מבחינה זו, יש להידרש לטענות שעלו, בכל הנוגע לסיבות שהביאו את הנתבעים לבטל את הסכם ההרשאה.

11. בהקשר זה עולות מספר סוגיות מרכזיות. האחת, נושא הדוכן החדש, התאמתו להסכם ההרשאה, והשאלה אם מר שכטר אישר את הדוכן החדש. השנייה, קיומם של שיקולים פסולים אשר הובילו, לטענת התובעים, לביטול הסכם ההרשאה. השלישית, קיומם של היתרים נדרשים לצורך הפעלת הדוכן, ביד התובעים. אדון בעניינים אלה עתה. תחילה, לנושא הדוכן.

12. הדוכן. לטענת התובעים, מר פנסב עמד בקשר עם מר שכטר ועם מר שלומי ביטון, אשר שימש בזמנים הרלוונטיים לתובענה, כמנהל האחזקה של הקניון (להלן - מר ביטון), וקיבל מהם באופן ישיר הנחיות הנוגעות לבנייה ולהקמה של הדוכן החדש (פסקה 8 לסיכומי התובעים; פסקה 24 לתצהיר מר סבגי). נטען, כי מר פנסב שיגר למשרדו של מר ביטון, באמצעות הפקס, שרטוט של הדוכן החדש; כי מר ביטון העביר את השרטוט למר שכטר; וכי לא הועלו טענות מצד שניהם בנוגע לתוכנית האמורה (פסקאות 19 – 18 לתצהיר מר סבגי); נטען עוד, כי הדוכן החדש שנבנה היה דוכן משופר ביחס לדוכן המקורי, וכי מר שכטר אישר את הכנסת הדוכן, מבנהו ועיצובו, לרבות החומרים ממנו היה עשוי (פסקאות 21 ו – 28 לתצהיר מר סבגי); נטען גם, כי מר שכטר ביקש מהתובעים לפרק את הדוכן האמור שהיה בקניון יומיים - שלושה, ולבנות דוכן שחזיתו מנירוסטה ולא מעץ, עקב דרישה של אחד מהבעלים של הקניון (פסקאות 28 ו - 30 לתצהיר מר סבגי); כי התובעים הסכימו לדרישה זו; וכי מר פנסב אף שוחח על כך עם מר שכטר (פסקה 32 לתצהיר מר סבגי); נטען עוד כי ימים ספורים לאחר ההסכמה האמורה פנה מר שכטר לתובעים ודרש את סילוקם מהקניון (פסקה 36 לתצהיר מר סבגי).

13. מר שכטר מכחיש את המיוחס לו. לטענתו, לא אישר את התוכנית להקמת הדוכן החדש ולא היה בקשר כלשהוא עם מר פנסב (פסקה 20.2 לתצהיר מר שכטר; עמוד 59 לעדות מר שכטר). הוטעם, כי מר שכטר נוהג לתת אישורים בכתב, בחתימתו שלו, על גבי תוכניות שמוגשות לאישורו (פסקה 20.1 לתצהיר מר שכטר). נטען עוד, כי הדוכן שנבנה על ידי התובעים לא עמד בהוראות ההסכם (פסקאות 16 – 17 לסיכומי הנתבעים). על פי הטענה, התובעים הציבו דוכן עץ חשוף ולא מעוצב בעל מימדים חריגים שלא עמד בסטנדרטים של הקניון ובהוראות ההסכם (פסקאות 18.3, 18.5 ו – 18.6 לתצהיר מר שכטר).

14. נקודת המוצא לדיון מצויה בסעיף 9(1)(א) להסכם. בסעיף זה נקבע כי "בר הרשות מתחייב לעצב את הדוכן באופן אשר יתאים למגבלות השטח ולפעילות המתוכננת בדוכן. אורך הדוכן לא יעלה על 1.8 מ', ורוחבו, לרבות מרחק גבולותיו החיצוניים של הדוכן מן המעקה הקיים לא יעלה על 1.8 מ'". לא הונחה בפניי תשתית ראייתית אשר על יסודה ניתן לקבוע ממצא לפיו מידותיו של הדוכן החדש חרגו מהמידות שנקבעו בהסכם. מר פנסב העיד, כי אינו זוכר את המידות שקיבל ממר שכטר (עמוד 19). הנתבעים לא הציגו בפניי מידות מדויקות של הדוכן החדש. המדובר בנתון מטריאלי לשיטתם. לא הונח בפניי הסבר מניח את הדעת למחדל זה. אכן, מר שכטר צירף לתצהירו תמונה של הדוכן החדש (נספח 4). ברם, לא אוכל לקבוע על יסוד התמונה שהוצגה ממצא עובדתי, במאזן הסתברויות, בשאלה זו.

15. אשר להיבט העיצובי - אסתטי הנוגע לדוכן. בהסכם אין קביעות מפורשות, המציבות אמת מידה ברורה לעניין זה. עם זאת, ברור מן ההסכם כי על הדוכן להיות מעוצב (סעיף 9(1)(א)) באופן שיתאים לפעילות המתוכננת בו. אף נקבע כי שינויים בו מותנים בקבלת אישור של יועץ אדריכלות (סעיף 9(1)(ב)). הגיונן של הוראות אלה ברור, שכן הדעת נותנת כי על דוכנים המוצבים בקניון להיות בעלי חזות מזמינה ואסתטית. בהקשר זה הפנה מר שכטר לתמונות של דוכנים שונים בקניון (נספח 2 לתצהירו). הוא גם הפנה לתמונה של הדוכן המקורי (נספח 3 לתצהירו). לצידן, צורפה תמונה של הדוכן החדש (נספח 4 לתצהירו של מר שכטר). מאליו מובן, כי לבית המשפט אין מומחיות מיוחדת בשיפוט האסתטי הנוגע לדבר. בה בעת, ניתן להתרשם מן התמונות, ללא קושי רב, כי לעמדתו של מר שכטר, לפיה הדוכן אינו מתאים, הייתה אחיזה לא מבוטלת במציאות. ניתן להתרשם, כי מדובר בדוכן פשוט מעץ, אשר חזותו אינה משתלבת, על פניה, עם זו של דוכנים אחרים בקניון. ניתן להתרשם בהקשר זה גם מקיומו של פער ממשי בין הדוכן של מר בצלאלי ובין הדוכן של התובעים.

16. התובעים טוענים, כי התמונה שהוצגה היא של השלד הבסיסי של הדוכן, לאחר שהוסרו ממנו אלמנטים עיצוביים ואחרים (פסקה 20 לתצהיר מר סבגי). לעומת זאת, מר שכטר טען בתצהירו, כי התמונה האמורה היא של הדוכן כפי שהוצב בקניון בזמן אמת (פסקאות 18.3 – 18.4). אין בידי להעדיף בהקשר זה את גרסת התובעים. גם עדותו של מר פנסב אינה מסייעת בידם בהקשר זה. התיאור לפיו הדוכן היה מצופה פורמייקה, או כי החלק העליון שלו היה בנוי מנירוסטה, אינו סותר את העולה מן התמונה שהוצגה. אשר לטענה בדבר תאורה שהותקנה בדוכן, לא נמסרו בהקשר זה פרטים משמעותיים. קל וחומר, שלא נמסרו פרטים המאפשרים לקבוע כי מדובר באלמנט אשר היה בו כדי לשנות באופן משמעותי את חזות הדוכן (בעמוד 25 לעדותו). בהקשר זה העיד מר פנסב, כי לא מדובר בתאורה המאירה את הדפנות החיצוניות של הדוכן (שם).

17. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת נוספת. התובעים טוענים כי מר שכטר אישר את הדוכן החדש, אשר נבנה במשך מספר ימים לנגד עיניו בקניון (ראו פסקה 21 לתצהיר מר סבגי). נטען גם, כי אישר את התכניות לדוכן (פסקה 19 לתצהיר האמור). התובעים מפנים בהקשר זה גם לעדותו של מר פנסב (בעמוד 18).

18. מר שכטר הכחיש כי אישור כאמור ניתן (סעיף 20 לתצהירו). הוא הדגיש, כי הוא נוהג לאשר תוכניות בכתב, ולא בעל פה. טענה זו בדבר ההתנהלות הרגילה בכגון דא היא סבירה ומתבקשת. היא לא נסתרה. אישור בכתב לא הוצג. זאת ועוד. קשה לדבר בנסיבותיו של מקרה זה גם על הסכמה שבשתיקה של מר שכטר, על רקע הפעלתו של הדוכן החדש הלכה למעשה, שכן מן הראיות עולה כי הדוכן החדש כלל לא הופעל (ראו, בהקשר זה, פסקה 45 לתצהירו של מר סבגי. ראו גם בפסקה 55 לתצהירו של מר סבתו).

19. על רקע כל אלה, אני מתקשה לקבל את טענת התובעים בנקודה זו. מסקנה זו מתחזקת נוכח קשיים נוספים בעדויות מטעם התובעים, עליהם אעמוד בהמשך.

20. גם גרסתו של מר שכטר אינה נקייה לחלוטין מקשיים. אין מחלוקת בשלב זה, כי זמן קצר לאחר הקמת הדוכן, הגיע לקניון הבעלים של המקום, ודרש להוציא את הדוכן, בשל חזותו (ראו עמוד 64 לעדות מר שכטר; פסקה 30 לתצהיר מר סבגי). מר שכטר לא הזכיר עניין זה בתצהירו. יש בכך כדי לעורר קושי. עולה מכך מידה של תמיכה בטענות התובעים, כי טרם הגעתו של הבעלים, לא נשמעה בהקשר זה טענה מאת מי הנתבעים, לרבות מר שכטר.

21. אוסיף, כי מר שכטר העיד, כי בדרך כלל לא קם דוכן בקניון בלא לקבל הדמיה שלו (בעמודים 62 – 64). הדמיה כאמור לא הוצגה מטעם הנתבעים. עם זאת, יוער כי הדמיה כאמור לא הוצגה גם מטעם התובעים. יוצא, כי עניין זה, הנוגע לתהליך האישור של הדוכן, לא התבהר לחלוטין.

22. במצב זה, ספק בעיניי אם ניתן להעדיף את עדותו של מי מהצדדים בנקודה זו. הדברים אמורים גם בשים לב לכך, שמר ביטון לא העיד בפניי. מר ביטון מסר תצהיר מטעם הנתבעים. ברם, הוא לא התייצב להעיד. באת כוח הנתבעים הסבירה, בהקשר זה, כי מר ביטון אינו עובד עוד בשירות הנתבעים, ואין להם שליטה עליו. בהתחשב בחלוף הזמן הניכר מאז הגשת התביעה, אשר נבע מבקשות דחייה של התובעים לצורך זימונו לעדות של מר מרום, טענה זו אינה בלתי סבירה. בנסיבות אלה, גם איני זוקף לחובת הנתבעים את העובדה, שלא ביקשו להוסיף ולדחות את הדיון בהליך, לשם שמיעת עדותו של מר ביטון.

23. בשולי עניין זה אציין, כי הטענה לפיה מר ביטון, מנהל האחזקה בקניון, אישר את הדוכן, אינה יכולה לסייע לתובעים באופן ממשי. הן מעדויות התובעים, הן מעדות מר שכטר עולה, כי אין די באישורו של מר ביטון, וכי נדרש גם אישורו של מר שכטר (פסקה 19 לתצהיר מר סבגי; פסקה 24 לתצהיר מר סבתו; עמוד 62 לעדותו של מר שכטר).

24. גם אם הייתי יוצא מן ההנחה, כי ניתן אישור שבשתיקה של מר שכטר לדוכן, לפחות עם תחילת פעילותו, אין בכך כדי לסייע לתובעים. מן החומר שבפניי עולה, כי לשיטת התובעים, זמן קצר לאחר שהדוכן החל לפעול, הסכימו לשפר אותו, בהמשך לטענות שהועלו מצד הנתבעים לעניין חזותו (ראו פסקה 32 לתצהיר מר סבגי; ראו גם פסקאות 22 – 23 לתצהיר מר שכטר). התובעים טוענים, כי עשו כן, ופנו לקבלן נירוסטה לשם כך. על פי הטענה, אף שולם לאותו קבלן סכום של 14,000 ₪, על החשבון (פסקאות 31 – 35 לתצהיר מר סבגי).

25. טענה זו מעוררת שורה של קשיים.

ראשית, לא הוצגה קבלה על הסכום האמור, שהוא סכום נכבד. ההסבר, כי אין בנמצא קבלה בשל העובדה שמדובר בתשלום על החשבון, אינו מניח את הדעת.

שנית, מר סבגי טען בתצהירו כי התובעים ביקשו לשפר את הדוכן בלא להיכנס להוצאות משמעותיות נוספות (פסקה 31 לתצהירו). לא ברור כיצד מתיישבת טענה זו עם הטענה, ששולם על החשבון לצורך השיפורים בדוכן, סכום הגדול מן הסכום הכולל עליו הוסכם ביחס להקמת הדוכן מלכתחילה (11,500 ₪, עדות מר פנסב, עמוד 23). קושי זה מתחדד נוכח טענתו של מר פנסב, כי הסכום שדרש בעל מפעל הנירוסטה עמד על סך של 40 – 50 אלף ₪, היינו פי ארבע ויותר מעלותו המקורית של הדוכן.

שלישית, מר פנסב טען בעדותו כי בהקשר זה הוכנו סקיצה ושרטוטים אשר נערכו עם בעל המפעל (בעמוד 22). ברם, אף מסמכים אלה לא הוגשו בהליך שבפניי.

רביעית, בשום שלב לא נמסרו פרטיו של בעל מפעל הנירוסטה האמור. הוא אף לא זומן לעדות. אין בפניי הסבר לכך.

חמישית, גרסת התובעים היא, כי יומיים – שלושה לאחר הפנייה לקבלן הנירוסטה, הודיע להם מר שכטר על ביטול הסכם ההרשאה. ברם, מעדותו של מר פנסב לעניין זה (בעמוד 22) עולה תיאור שאינו מתיישב עם טענה זו, בדבר עריכת שרטוטים, וביצוע חלק משמעותי של העבודה. עולה גם טענה, כי חלפו כשבועיים שלושה מן הפנייה לקבלן הנירוסטה, ועד שמר פנסב סיפר לו על ביטול הסכם ההרשאה. כל אלה אינם מתיישבים עם לוח הזמנים לו טוענים התובעים בהקשר זה (ראו פסקה 36 לתצהיר מר סבגי).

שישית, מעדויות אלה (אשר כאמור, איני יכול לקבלן), עולה כי לשיטת התובעים עצמם, הדוכן המקורי שהציבו בקניון לא היה ברמה מניחה את הדעת. אין הסבר סביר אחר, מדוע ינקטו התובעים בפעולות לשיפור הדוכן, בעלות כה נכבדה. הדברים אמורים ביתר שאת, בשים לב ליחס בין העלות הנטענת של השיפורים, ובין העלות של הדוכן המקורי (קרוב לפי ארבע, על פי הטענה). מכך משתמעת הבנה כי הדוכן המקורי היה רחוק מלעמוד בסטנדרטים הנדרשים. משתמע גם, כי התובעים לא סברו, הלכה למעשה, כי הדוכן, במתכונתו המקורית, אכן אושר כנדרש. לכן, אפילו אם הייתי מקבל את טענות התובעים האמורות בדבר הפנייה, כביכול, לקבלן הנירוסטה, עולה מהן עצמן תמיכה ממשית בטענה הבסיסית של הנתבעים לעניין איכותו הירודה של הדוכן המקורי.

26. המסקנה מכל האמור היא, כי התובעים לא הניחו תשתית ראייתית המאפשרת לקבוע, כי פעלו בהתאם למוסכם, על מנת לשפר את חזותו של הדוכן. בנסיבות אלה, לא עמדו התובעים בנטל לבסס את טענתם כי ביטול הסכם ההרשאה על רקע עניין זה, היה חסר יסוד או נעשה שלא כדין^[2]. מסקנה זו מתחזקת נוכח העובדה, שהלכה למעשה לא הופעל הדוכן משך פרק זמן של כחודש וחצי. מן הדיון לעיל עולה, כי לא הונחה תשתית ממשית, לפיה פרק הזמן האמור נוצל באופן סביר על מנת להעמיד במקום דוכן מניח את הדעת. במצב זה, אני דוחה את טענת התובעים כי לא היה בסיס ענייני לביטול ההסכם על ידי הנתבעים.

27. הפעלת הדוכן ללא תעודת כשרות. אדון עתה בטענת הנתבעים, כי התובעים הפעילו את הדוכן מבלי שניתנה להם תעודת כשרות כנדרש. לשיטת הנתבעים, הדבר מהווה הפרה יסודית של סעיף 9(5) להסכם. מן החומר שבפניי עולה, כי התובעים החלו להפעיל את הדוכן המקורי ביום 1.12.08. הפעלת הדוכן נמשכה כשבועיים (פסקה 42 לתצהיר מר סבגי; פסקה 19 לתצהיר מר סבתו; עמוד 64 לעדות מר שכטר). עוד עולה, כי שלושה שבועות לאחר מכן, היינו בתחילת ינואר 2009, מוקם הדוכן החדש בתחנה המרכזית (פסקה 42 לתצהיר מר סבגי; פסקה 52 לתצהיר מר סבתו; עמוד 64 לעדות מר שכטר). עולה גם, כי בתחילת פברואר 2009, הודיע מר שכטר לתובעים על ביטול הסכם ההרשאה (פסקה 63 לתצהיר מר סבתו; פסקה 53 לתצהיר מר סבגי; פסקה 25 לתצהיר מר שכטר).

28. מר שכטר אישר בעדותו כי לעסק בניהולו של מר בצלאלי הייתה תעודת כשרות (סעיף 19.2). כך גם טוענים התובעים (ראו פסקה 43 לתצהירו של מר סבגי). אף כי העניין אינו נקי מספקות, לנוכח חלק מן הראיות שבפניי^[3], אצא מן ההנחה כי כך היה, נוכח הסכמת הצדדים בנקודה זו.

29. לתובעים לא הייתה תעודת כשרות על שמם. זאת ועוד. בדוכן המקורי, בעת שהופעל על ידי התובעים, נמכרו מוצרים החורגים מאלה שנמכרו על ידי מר בצלאלי, ומתעודת הכשרות שהייתה ברשותו על פי הטענה. כך, בעת שהופעל על ידי מר בצלאלי, נמכרו בדוכן המקורי עוגיות ושתיה קרה (פסקה 11 לתצהיר מר סבגי; עמוד 12 לעדות מר סבתו; עמוד 36 לעדות מר בצלאלי; עמודים 60 – 61 לעדות מר שכטר; פסקה 7 לתצהיר מר שכטר). מן החומר שבפניי עולה, כי לצד עוגיות, התובעים מכרו בדוכן המקורי גם בורקסים (נספח ד' לתצהיר מר סבתו^[4]). מדובר בפריט מזון לגביו לא ניתנה לדוכן המקורי מעולם תעודת כשרות. מר סבתו היה מודע בזמן אמת לכך שיש צורך בתעודת כשרות לגבי כל פריט מזון שלגביו לא ניתנה תעודת כשרות בדוכן המקורי (עמוד 12). על בסיס החומר שבפניי לא ניתן לקבוע כממצא, כי התובעים ביקשו בשלב כלשהו רשות מן הנתבעים למכור בורקסים בדוכן^[5].

30. יוצא, אפוא, כי הדוכן המקורי הופעל במשך תקופה של כשבועיים כאשר אין ברשות התובעים תעודת כשרות על שמם. התעודה אשר הייתה על שמו של בעליו הקודם של הדוכן, לא כיסתה חלק מן המוצרים שנמכרו בדוכן (פסקה 19 לתצהיר מר סבגי). המדובר בהפרה של סעיף 9(5) להסכם ההרשאה.

31. עם זאת, בעניין זה כשלעצמו לא היה כדי להצדיק את ביטול הסכם ההרשאה. בעת שבוטל הסכם ההרשאה, לא הפעילו התובעים במקום דוכן, בין הדוכן המקורי, בין החדש. עוד עולה, כי הפרוצדורה לקבלת תעודת כשרות היא פשוטה (פסקה 18 לתצהיר מר סבתו; פסקה 56 לתצהיר מר סבגי). מר מלכה העיד בהקשר זה, כי כאשר לא מדובר במקום המצריך הרצה, תפריט והכנות, מגיע מפקח כדי לבדוק את הכלים הטעונים הכשרה במקום העסק ומנפיק תעודת כשרות תוך יומיים שלושה (עמוד 33). יוצא, כי אף שהסכם ההרשאה מתנה את הפעלת העסק בתעודת כשרות, בנקודת הזמן בה בוטל ההסכם הקושי הנובע מעניין זה לא היה אקטואלי. זאת ועוד, בנסיבות העניין ניתן היה להסתפק במתן ארכה קצרה לשם קבלת תעודה כאמור, תוך השעיית הפעלתו של העסק עד קבלתה. ניתן להתרשם, כי בנסיבות המתוארות ביטול ההסכם, אילו היה נעשה בשל עניין זה בלבד, לא היה מהלך מידתי, העולה בקנה אחד עם החובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת.

32. זאת ועוד. בכל הנוגע להיעדרה של תעודת כשרות על שמם של התובעים עצמם, עולה מן החומר כי במועד חתימת ההסכם (25.11.08) ידעו הנתבעים כי לתובעים אין תעודת כשרות. בהסכם נקבע כי התובעים יחלו להפעיל את הדוכן המקורי ביום 1.12.08. מר שכטר אישר כי קיימת אפשרות שעסק בקניון יפעל ללא רישיון עסק ותעודת כשרות כמה חודשים עד לקבלת האישורים האמורים (עמוד 68). בנסיבות אלה, יש יסוד לקבוע כי בעת החתימה על הסכם ההרשאה, לא ראו הצדדים את השגתה של תעודת כשרות על שם התובעים דווקא, תוך זמן קצר, כעניין היורד לשורש ההתקשרות ביניהם.

33. בשולי נקודה זו אציין, כי לא נעלמה מעיניי טענת התובעים לפיה עסקי מזון אחרים בקניון לא החזיקו בתעודת כשרות (פסקה 22 לסיכומי התובעים). התובעים הפנו לעדותו של מר מלכה. מר מלכה העיד, כי בית עסק מסוים פעל בתחנה המרכזית ללא תעודת כשרות במשך חצי שנה עד שמונה חודשים (עמוד 33). הוא גם העיד, כי היו עסקים בתחנה המרכזית שפעלו תקופות מסוימות ללא תעודת כשרות אשר הוסרה מטעמים שונים (שם). אין בטענה זו כדי לסייע לתובעים. ראשית, טענה זו לא נזכרה בתצהירים מטעמם. שנית, אין תשתית המאפשרת לקבוע, כי ניהול עסק בתחנה המרכזית בלא תעודת כשרות הינו דפוס פעולה מקובל. מר מלכה העיד בהקשר זה כי משנת 2007 ואילך ל – 99.9 אחוזים מן העסקים המופעלים בתחנה המרכזית היו תעודות כשרות (שם).

34. קבלת רישיון עסק. לטענת הנתבעים, התובעים הפעילו את הדוכן המקורי מבלי שקיבלו רישיון עסק (פסקה 18 לסיכומי הנתבעים; פסקה 21 לתצהיר מר שכטר). אין מחלוקת, כי התובעים הפעילו את הדוכן המקורי ללא רישיון כאמור (עמוד 11 לעדות מר סבתו). התובעים טוענים בהקשר זה כי מר שכטר הסכים כי יתחילו להפעיל את הדוכן תחת רישיון העסק של מר בצלאלי, ובמקביל יפנו לרשות המוסמכת לצורך הוצאת רישיון עסק על שמם (פסקה 44 לתצהיר מר סבגי). מר שכטר העיד, כי בזמן אמת סבר כי הליך קבלת הרישיון ייקח מספר ימים ולא מספר חודשים (עמוד 72).

35. אין בידי לקבל טענה זו. טענת התובעים כי תהליך קבלת רישיון עסק אורך מספר חודשים (פסקה 46 לתצהיר מר סבגי) אינה מופרכת. היא עולה בקנה אחד עם עדותו של מר יגאל מור, איש עסקים המפעיל בקניון התחנה המרכזית שלושה דוכנים (להלן – מר מור). מר מור העיד, כי תהליך הוצאת רישיון עסק לאחד מהדוכנים שהפעיל בקניון, ארך כשנה וחצי (עמוד 73). הוא אישר, כי הקניון התנה את הפעלת הדוכן בקבלת רישיון עסק. הוא אישר כי תניה זו נקבעה בהסכם (שם). הוא גם אישר כי בפועל לא הייתה התניה (שם).

36. מר מור הוסיף והעיד, כי מניסיונו תהליך קבלת רישיון עסק עד שנת 2013 ארך זמן רב (שם). דברים אלה לא נסתרו. ניתן למצוא להם תימוכין בדברי ההסבר שביסוד תיקון לחוק רישוי עסקים, בו נקבע מסלול של היתר מזורז (סעיף 6א'1 לחוק; ראו בהקשר זה הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו – 2010) התשס"ט – 2009, הצעות חוק ממשלה 436, 16.6.09). בנסיבות אלה, אני דוחה את טענת הנתבעים לפיה התובעים הפרו הפרה יסודית את סעיף 9(3) להסכם. הדברים אמורים ביתר שאת, נוכח העובדה כי מיום שנחתם ההסכם (1.12.08) עד ליום בו הודיע מר שכטר לתובעים על ביטולו (1.2.09) חלפו חודשיים בלבד, במהלכם הדוכן החדש לא הופעל.

37. חוסר תום לב, הפרת תניית ההודעה המוקדמת. התובעים טוענים כי מר שכטר נהג בחוסר תום לב (פסקה 15(ג) על תתי סעיפיה, בסיכומי התובעים). על פי הטענה, טענות מר שכטר לפיהן התובעים הפרו את ההסכם הפרה יסודית בכך שהפעילו את הדוכן ללא רישיון עסק על שמם וללא תעודת כשרות, לא נטענו מעולם קודם להגשת כתב ההגנה מטעם הנתבעים (פסקה 56 לתצהיר מר סבגי). נטען, כי התובעים לא קיבלו הודעה בכתב על ביטול ההסכם וכי דרישתו של מר שכטר בהקשר זה נעשתה בעל פה ללא הודעה מוקדמת (פסקה 53 לתצהיר מר סבגי). נטען, כי לא ניתנה להם ארכה לקיום ההסכם (פסקה 24 לתצהיר מר סבגי). נטען, כי המניע שעמד מאחורי סיום ההתקשרות עמם הוא מניע פסול שמטרתו הייתה להעביר את הפעלת הדוכן למקורביו של מר שכטר (פסקאות 42 – 43 לתצהיר מר סבתו).

38. ככל שהדברים נוגעים לטענות בדבר רישיון העסק או תעודת הכשרות, אין בטענות התובעים כדי ללמד על חוסר תום לב, או העדר בסיס בדין, לביטול ההסכם. הגם שלא קיבלתי את הטענות האמורות, מדובר בטענות ראויות לבירור לעיצומן. לא מצאתי בהעלאתן משום חוסר תום לב בנסיבות העניין.

39. אשר למתן ארכה, הרי שלתובעים ניתן פרק זמן מספיק לצורך העמדת דוכן ראוי. כמבואר לעיל, אין תשתית, המגובה במסמכים, המלמדת כי פעלו באופן ממשי לקידומו של עניין זה. משכך, יש לדחות גם את הטענות בנקודה זו. עם זאת, בכל הנוגע לנושא הכשרות ורישוי העסקים, עולה מן האמור לעיל כי יש לטענות יסוד.

40. אשר להעדרה של הודעה בכתב על ביטול ההסכם, הרי שבדין לא נקבעה בהקשר זה חובה על מתן הודעה בכתב דווקא. גם בהסכם בין הצדדים לא נקבעה חובה כאמור. יוצא, כי אין בעניין זה כשלעצמו כדי לסייע לתובעים.

41. אשר לטענה בדבר מניע פסול, כביכול, ביסוד פעולת הנתבעים. התובעים מפנים בהקשר זה ולהסכם שחתם מר שכטר עם מפעיל אחר בשם "גליה אספרסו בר" ביום 15.3.09 (נספח ט' לתצהיר מר סבתו) (להלן – אספרסו בר). כנזכר לעיל, על פי הסכם זה אספרסו בר הייתה אמורה להפעיל במקום דוכן, החל מיום 25.3.09 (עמוד 69; סעיף 9.1 להסכם האמור).

42. חתימת ההסכם האמור והפעלת הדוכן המקורי, ביום 25.3.09, תוך פחות מחודשיים לאחר שהודע לתובעים בעל פה על ביטול ההתקשרות עמם, מעלה סימני שאלה. עם זאת, לטענה כי נוהל משא ומתן עם הצד השלישי בחודש ינואר 2009, בעת שטרם הודע לתובעים על סיום ההתקשרות עימם, לא מצאתי בסיס מספיק. התובעים מפנים בהקשר זה לסעיף 2.8 להסכם האמור. סעיף זה קובע, כי מדד הבסיס יהיה מדד חודש ינואר שפורסם ביום 15.2.09. מכך הם גוזרים את המסקנה לעניין המועד בו נוהל המשא ומתן.

43. המסקנה שמבקשים התובעים לגזור מעניין זה היא מרחיקת לכת. היא מבוססת ביסודו של דבר על השערה. זאת ועוד, המדד האחרון הידוע ביום חתימת ההסכם עם הצד השלישי היה המדד האמור, אשר פורסם ביום 15.2.09. התיזה המבוססת על סעיף 2.8 האמור לא הוצגה למר שכטר. הלה אף הכחיש את הטענה בדבר ניהול משא ומתן בחודשים דצמבר 2008 – ינואר 2009 (בעמוד 71). במצב דברים זה, אין בידי לקבוע כי נוהל בהקשר זה משא ומתן שלא בתום לב. לא למותר לציין, כי גרסת מר שכטר לפיה אספרסו בר פנתה בבקשה למר שכטר להפעיל דוכן במקום כבר בתקופה שבה הופעל דוכן על ידי מר בצלאלי ומר מרום, לא נסתרה (פסקה 30 לתצהיר מר שכטר; עמוד 71 לעדותו)^[6]. בתוך כך, לא נסתרה גרסתו כי דחה בקשה זו, והעדיף להתקשר עם מר סבתו.

44. גם הטענה כי מדובר בהתקשרות פסולה עם מקורבים הועלתה בלא תשתית ממשית, ומשכך לא אוכל לקבלה.

45. אשר לטענה בדבר אי קיום הוראת ההסכם בדבר הודעה מראש של 60 ימים מראש בעת ביטול ההסכם. לטענת הנתבעים, ביום 10.2.09 שלחה עורכת דין מטעמם, הגב' עינת סונסינו (להלן – הגב' סונסינו) מכתב אל מר סבתו (נספח טו' לתצהיר מר סבתו). המכתב נושא את הכותרת "סיום תקופת הרשאה – דוכן 'מתוק ועוד' בקניון התחנה המרכזית ירושלים". נכתב בו, כי העילה לביטול ההתקשרות בין הצדדים היא בהתאם לסעיף 9 (2) להסכם וכי מועד סיום תקופת ההרשאה הוא ביום 10.4.09 (פסקאות 2-3 למכתב האמור). בצדו השמאלי העליון של המכתב נכתב "במסירה למושכר".

46. לא הוצג אישור מסירה של מכתב זה לידי התובעים. מר סבתו טען בהקשר זה כי "לא היו דברים מעולם" (פסקה 78 לתצהירו). זאת ועוד. מר שכטר לא העיד כי ניתנה לתובעים שהות עד ליום 10.4.09 להיערך לסילוקם מן הקניון. זאת, בניגוד לאמור במכתב. אדרבא. הוצג בהליך זה מסמך המלמד על כך שביום 15.3.09 התקשרה נתבעת 3 עם אספרסו בר (נספח ט' לתצהיר מר סבתו). מועד מסירת החזקה על פי ההסכם האמור הינו 25.3.09 (סעיף 9.1). קשה ליישב בין העולה ממסמך זה ובין הטענה כי לתובעים ניתנה הודעה מוקדמת על פינוי עד ליום 10.4.09. בנסיבות אלה, יש לקבל את טענת התובעים כי לא ניתנה להם, הלכה למעשה, ארכה של 60 ימים בהתאם להסכם ההרשאה.

סעדים

47. בדיון עד עתה קבעתי, כי התובעים לא ביססו את הטענה כי עצם ביטולו של הסכם ההרשאה היה שלא בתום לב, או כי עלה כדי הפרה של ההסכם. בה בעת, קבעתי כי הופרה ההוראה ההסכמית בדבר הודעה מוקדמת בעת ביטול. על רקע זה אדון בסעדים להם זכאים התובעים. תחילה אדון בסעדים הנובעים מאי קיום ההוראה לעניין הודעה מוקדמת. אחרי כן, אדון, מטעמי זהירות ולמען שלמות התמונה בלבד, בטענות התובעים לסעדים בשל עצם ביטולו של ההסכם.

48. סעד בגין אי מתן הודעה מוקדמת. הסכם ההרשאה בוטל בנקודת זמן שבה לא הופעל במקום דוכן של התובעים. בנקודת הזמן האמורה, גם לא היה אופק ברור להפעלה של דוכן כאמור. כמוסבר לעיל, התובעים לא הניחו תשתית מתבקשת לטענה, כי באותה נקודת זמן היו בעיצומן של פעולות שמטרתן הייתה להעמיד במקום דוכן העומד בדרישות הנתבעים. לא הוצג תיעוד מינימאלי, אשר היה מקום לצפות כי יוצג, על מנת לתמוך בטענות אלה. בנסיבות אלה, בהן לא ניתן לקבוע כי התובעים היו עשויים להפעיל במקום דוכן במהלך תקופת ההודעה המוקדמת, לא הוכח ברמה מספקת של ודאות נזק ממוני הנוגע לאבדן הכנסות כלשהן בתקופה האמורה. משכך, אני קובע כי לא הוכח נזק ממוני כתוצאה מאי קיום התנייה ההסכמית בדבר הודעה מוקדמת.

49. בה בעת, ההוראה בדבר מתן הודעה מוקדמת לא קוימה. לא ניתן טעם מניח את הדעת לכך. התובעים טוענים לכך שנגרמה להם עוגמת נפש (ראו פסקה 71 לתצהירו של מר סבתו). עיקר טענתם בהקשר זה קשורה לעצם ביטול ההסכם עימם. עם זאת, יש יסוד להניח כי דרך הפעולה של הנתבעים גרמה למידה של עוגמת נפש. בכתב התביעה עתרו התובעים בהקשר זה לפיצוי בסך של 10,000 ₪. בהתחשב בטיב ההפרה, בהעדר טעם סביר לה, ובמעמדם היחסי של הצדדים – תאגיד גדול מול עוסקים זעירים – סכום זה סביר בנסיבות העניין. אני פוסק, אפוא, לתובעים את הסכום האמור.

50. בשולי עניין זה אציין, כי לא נעלם מעיניי שמר שכטר הציע לתובעים (ראו תמליל ת/1) פיצוי, בדרך של העמדת דוכן לרשותם, ללא תשלום, למשך 8 חודשים. מר שכטר העריך את ערכה הכלכלי של ההצעה האמורה בכ – 40,000 ₪ (עמוד 2 לתמליל האמור). לא ניתן ללמוד מן התמליל האמור על הודאה כלשהי כי עצם ביטול ההסכם היה שלא כדין. מר שכטר ציין בשיחה, כי הסכום האמור הוא "על זה שהיה לכם עוגמת נפש תרוויחו את זה גם בסוף" (עמוד 5 לתמליל).

51. אכן, גרסתו של מר שכטר בנקודה זו מוקשית. מן החומר שבפניי עולה, כי מר שכטר הכחיש בתצהיר תשובות לשאלון כי הציע לתובעים הצעות שונות לפצותם כתוצאה מפינויים מהדוכן (סעיף 9 לתצהיר האמור, נספח ט' לתצהיר מר סבגי). עוד עולה, כי בחקירתו הראשית והנגדית מר שכטר שינה גרסתו ואישר כי הציע הצעה לתובעים, דוכן (עמודים 63, 65 66, 67 ו - 68). מדובר בפער מהותי בין הגרסאות בנקודה זו. ברם, גם בנתון זה כשלעצמו אין כדי ללמד על הודאה לעצם ביטול ההסכם עם התובעים.

52. אוסיף, כי ככל שהדברים אמורים בעוגמת הנפש שנגרמה לתובעים, אין בהשתלשלות העניינים הנוגעת להצעה זו כדי להקרין על גובה הפיצוי, מקום בו הפיצוי המירבי אותו דרשו התובעים בגין עניין זה מעיקרו עומד על 10,000 ₪.

53. פיצוי ממוני. אדון עתה (כאמור, מעבר לנדרש, ומטעמי זהירות) בטענות התובעים לפיצוי ממוני. תחילה, לפיצויי קיום. לטענת התובעים, יש לפסוק להם פיצויים בגין הרווח שנמנע מהם בגין אי קיום ההסכם עמם (פסקה 25(ה) לסיכומי התובעים). מדובר בסכום של 200,000 ₪ נטו, המתייחס, לטענתם, לשנת עבודה אחת (פסקה 44 לכתב התביעה; פסקה 73 לתצהיר מר סבתו). התובעים נסמכים בהקשר זה על חוות דעתו של מר יורם מאי, כלכלן, מומחה מטעמם (להלן – מר מאי). בחוות הדעת האמורה נקבע, כי ההכנסה השנתית שהייתה צפויה מהפעלת הדוכן עומדת על 400,000 ₪ (עמוד 4 לחוות הדעת). נטען עוד, כי הפדיון החודשי הצפוי עומד על כ – 40,000 ₪ (פסקה 25 (ה)(9) לסיכומי התובעים; פסקה 72 לתצהיר מר סבתו). אין בידי לקבל את טענות התובעים ממספר טעמים.

54. ראשית, מן החומר שבפניי עולה, כי למר מאי אין מומחיות הנדרשת לצורך קביעת ממצאים בעניין ההכנסה הצפויה מהפעלת הדוכן. מר מאי אישר בעדותו כי אין לו ניסיון בתחום המסעדנות או המזון (עמוד 4). הוא אישר כי לא ביקר בדוכן המקורי וכי אינו יודע מידיעה אישית את כמות האפייה בעסק (עמודים 5 – 6). הוא אישר גם כי אינו יודע בדיוק אלו מוצרי מזון נמכרו בדוכן (עמוד 7). מעדותו עולה, כי חוות הדעת נעשתה על בסיס נתוני מס הכנסה בנוגע לעסק שמוכר סנדוויצ'ים ושתייה קלה (שם). כנזכר לעיל, בדוכן המקורי נמכרו עוגיות, בורקסים ושתייה קלה. יוצא, אפוא, כי חוות דעתו לא התבססה על נתונים רלוונטיים לדוכן שהופעל על ידי התובעים (שם).

55. זאת ועוד. מר מאי אישר, כי לא היו בפניו נתוני פדיון הנוגעים לתובעים. הוא אישר, כי ראה את נתוני הפדיון של הבעלים הקודמים וכי מדובר בנתונים הנוגעים רק לשלושה חודשים (עמוד 7). הוא אישר כי מדובר בנתונים שהיו נמוכים משמעותית במחצית מנתוני האומדן הכלליים עליהם הסתמך (שם). הוא אישר כי לא בחן כלל את ההוצאות שהוצאו בפועל על ידי התובעים או על ידי המפעילים הקודמים של הדוכן והתבסס על נתוני אומדן כלליים (עמוד 7). הפועל היוצא של כל האמור הוא, כי לא ניתן לגזור מחוות הדעת האמורה מסקנה בת תוקף בדבר רווחים צפויים או שיעורם, העשויה לבסס פסיקת פיצויים.

56. שנית, איני מייחס משקל של ממש לעדות התובעים בכל הנוגע לרווחים אשר היו צפויים מהפעלת הדוכן (פסקה 56 לתצהיר מר סבגי; עמודים 27 – 28 לעדותו; פסקה 73 לתצהיר מר סבתו). מן הראיות לא ניתן להתרשם, כי לתובעים יש את הרקע והניסיון הדרוש כדי להעריך את הרווחים הצפויים והעלויות הכרוכות בהקמת עסק חדש מן הסוג הנדון ובתפעולו. מעדותו של מר סבתו עולה, כי עבד בעבר ב"קפה קצפת" כאחראי משמרת (עמודים 15 – 16). הוא אישר, כי לא טיפל ברכישת ציוד במסגרת תפקיד זה (עמוד 15). הוא אישר כי לא עיין במסגרת התפקיד האמור בספרי הנהלת חשבונות (שם). כשנשאל ספציפית האם טיפל בחשבונות, השיב כי לא היה לו מושג בזה (שם).

57. ברוח דומה, מר סבגי הצהיר, כי ניהל את סניף "פיצה הום" במשך למעלה משנתיים (פסקאות 3 – 4 לתצהירו). אין ברקע זה כדי לבסס ממצא על יסוד הערכותיו של מר סבגי בדבר הרווח הצפוי מהפעלת הדוכן נשוא ההליך.

58. שלישית, לא ניתן לייסד ממצא לעניין זה גם על עדותו של מר מרום. מר מרום הרבה להשיב על שאלות כי אינו זוכר (ראו בעמוד 57, לעניין המחזור החודשי של הדוכן המקורי, ולעניין הפקת רווחים ממנו). כשהוצגה לו טענת מר סבתו כי קיבל ממנו דוחות הנהלת חשבונות לפיהם הפדיון בדוכן המקורי עמד בסדרי גודל של בין 40,000 ₪ ל – 42,000 ₪ השיב, "יכול להיות" (שם). קשה לבסס על דברים אלה ממצא עובדתי.

59. בשולי עניין זה אציין, כי מטעם הנתבעים העיד בנקודה זו מר מור, בעל דוכן בקניון, ובעל ניסיון בדוכני מזון בקניונים, אשר מסר תצהיר מטעם הנתבעים, לפיו פדיון חודשי של 40,000 ₪ (כפי שטוענים התובעים ביחס לדוכן) אינו יכול כלל להניב רווח שנתי נקי של 200,000 ₪ (פסקה 5 לתצהירו). להערכתו ועל פי ניסיונו, על מנת להניב רווח כאמור נדרש פדיון חודשי בהיקף של כ – 80,000 ₪ לפחות (פסקה 7 לתצהירו). ברם, ספק אם ניסיונו של מר מור בהפעלת דוכן לממכר מאפים וגלידות, מספק תשתית מספקת להערכות שבתצהירו. בנסיבות אלה, אמנע מקביעת ממצא על יסוד תצהיר זה.

60. אשר לפיצויי הסתמכות. התובעים טוענים כי הם זכאים לפיצויי הסתמכות (פסקאות 13 – 14 לסיכומי התובעים). כאמור, התובעים שילבו בתביעתם פיצויים בגין נזקי הסתמכות ופיצויי קיום. לא ניתן מבחינה משפטית, לשלב בין השניים. הסעדים האמורים סותרים האחד את השני. פיצויי ההסתמכות מעמידים את המתקשר במצב בו היה אלמלא נכרת החוזה. פיצויי קיום מעמידים את המתקשר במצב בו היה אילו היה החוזה מבוצע כהלכתו (ראו ע"א 8966/08 נכסי לי נתנאל בע"מ נ' הום סנטר (עשה זאת בעצמך) בע"מ (2.3.11)). יוצא, כי קיימת סתירה בהנחות היסוד עליהן מבוסס כל אחד מסעדים אלה. ממילא, לא ניתן לשלבם כפי שעשו התובעים בתביעתם.

61. לעצם העניין, התובעים אינם זכאים לפיצויי הסתמכות, שכן לא הוכיחו הפרה של ההסכם על ידי הנתבעים. בכל מקרה, הם אינם זכאים לפיצויי הסתמכות בגין דמי שכירות ודמי ניהול ששילמו בגין החודשים דצמבר 2008 וינואר 2009, שכן בדצמבר 2008 הפעילו את הדוכן, ובינואר 2009 לא נמנע מהם להפעילו. בנוסף, כנזכר לעיל, הטענות בדבר תשלום לקבלן הנירוסטה לא נתמכו בתיעוד מינימלי, לרבות תיעוד המצביע על עבודה כלשהי שנעשתה או הוזמנה, ובכל מקרה אין מקום לפסוק סכום כלשהו בגינן.

62. אילו היו התובעים זכאים לפיצויי הסתמכות, היה מקום לפסוק להם סך של 30,000 ₪ ששולמו לבעל הדוכן הקודם, מר בצלאל (נספח ב' לתצהיר מר סבגי); 7,000 ₪ ששולמו לנגר, מר פנסב; והשבת הוצאות שהוציאו (נספחים ד', ה' לתצהיר מר סבגי), בסכום של 3,534 ₪. סכומים אלה אינם כוללים מע"מ, או הפרשי ריבית והצמדה.

עוללות

63. הנתבעים העלו טענה בדבר העדר יריבות משפטית. על פי טענה זו, יש לדחות את תביעתו של מר סבגי מחמת העובדה כי מר סבתו חתם על ההסכם כבר רשות יחיד. הטענה כי מר סבתו ומר סבגי שותפים עסקיים, לא נסתרה. עם זאת, אין בעובדה זו כשלעצמה כדי להקנות למר סבגי זכויות, ובכלל זה זכויות חוזיות, כלפי הנתבעים, או מי מהם. עיונית, בנסיבות מסוימות ניתן לשקול את האפשרות לראות בהסכם משום הסכם לטובת צד שלישי. עם זאת, לא הונחה בהקשר זה תשתית ממשית. משכך, יש ממש בטענת העדר היריבות לעניין זה.

64. יש ממש גם בטענות הנתבעים לפיהן יש לדחות את התביעה נגד החברות. ההסכם נחתם מול התחנה המרכזית בלבד. הצדדים לו הם מר שכטר, כמנהל התחנה המרכזית, ומר סבתו. יוצא, כי ההתקשרות היא בין התחנה המרכזית ובין מר סבתו. במצב זה, יש לדחות את התביעה נגד החברות האחרות באין יריבות. יש לדחות גם את התביעה האישית שהוגשה נגד מר שכטר. מר שכטר חתם על ההסכם עם מר סבתו מתוקף תפקידו כמנהל התחנה המרכזית. בפסיקה נקבעו כללים נוקשים להרמת מסך התאגדות כנגד נושא משרה בחברה. כללים אלה לא מתקיימים בהליך הנוכחי.

התוצאה

65. התביעה נדחית בעיקרה, כמתואר לעיל. על התחנה המרכזית לשלם למר סבתו סך של 10,000 ₪. הסכום ישולם עד ליום 24.5.15.

66. אשר להוצאות המשפט. בהתחשב בפער המשמעותי בין הסכום שנתבע ובין הסכום שנפסק, למכלול הקביעות שבפסק הדין, ולהיקף העבודה שנדרש בהליך, לא אעשה צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ז ניסן תשע"ה, 16 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.

1. מן החומר עולה כי מר מרום הפעיל את הדוכן המקורי לפני מכירת הזכויות בו (עמודים 34 ו – 36 לעדות מר בצלאלי; עמוד 50 לעדות מר מרום; עמוד 60 לעדות מר שכטר). מר בצלאלי אישר, כי מר מרום פעל מטעמו בכל הנוגע לתובעים (עמוד 36). מר מרום אישר, כי הוא ניהל מול התובעים את המשא ומתן להעברת הזכויות בדוכן (עמוד 51).

   קיימת אי בהירות מסוימת בכל הנוגע למערכת היחסים העסקית בין מר בצלאלי ובין מר מרום. מר בצלאלי העיד, כי מר מרום היה שותף שלו. מר מרום הכחיש זאת בעדותו (עמוד 50). אין באי בהירות זו כדי להשליך באופן ממשי על המחלוקת בין הצדדים בתיק הנוכחי.

   קיימת גם אי בהירות מסוימת בגרסאותיהם של מר בצלאלי ומר מרום בנוגע לזהות החותם מטעמם על הסכם זיכרון הדברים. מר בצלאלי העיד, כי הוא חתם על הסכם זיכרון הדברים (עמוד 36). לעומת זאת, עדותו של מרום הייתה מהוססת בנקודה זו. כשנשאל האם החתימה על זיכרון הדברים שלו, השיב "אני חושב שאני חתמתי, חושב לא זוכר" (עמוד 51). מכל מקום, אין מחלוקת, כי מר גיא בצלאלי ומר מרום העבירו את הזכויות להפעיל את הדוכן למר סבתו. בנסיבות אלה, איני מייחס משקל של ממש לאי הבהירות בשאלה האמורה. אפשר כי הפער האמור בגרסותיהם נובע מחלוף הזמן שבין חתימת הסכם זיכרון הדברים (2008), עד למועדים בהם העידו בפניי (2012, 2014). ↑

2. למען שלמות התמונה אוסיף, כי מסקנתי האמורה אינה מבוססת על סעיף 9(1)(ב) להסכם. סעיף זה קובע כי "ידוע לבר הרשות והוא מסכים בזאת, כי כל שינוי שיבוצע בדוכן מותנה בקבלת אישורי היועצים מטעם המרשה, לרבות יועץ אדריכלות ובודק החשמל. בר – הרשות מתחייב לשאת בכל ההוצאות הכרוכות במתן אישור בודק החשמל, לרבות שכר טרחתו". לטענת הנתבעים, לא ניתנו לתובעים האישורים המפורטים בסעיף האמור (פסקה 22 לסיכומי הנתבעים). ברם, מעדותו של מר שכטר עולה סימן שאלה, האם ועד כמה יושמה הוראה זו הלכה למעשה (בעמוד 63 לעדותו). מר שכטר גם לא יצק תוכן קונקרטי להוראה האמורה, ולא הפנה ליועצים קונקרטיים עימם עמדו בקשר הגורמים הרלוונטיים מטעם הקניון. בנסיבות אלה, לא אסמוך על עניין זה. ↑

3. בחומר שבפניי אין תעודת כשרות הנוגעת לעסק, הן בשלב בו הופעל על ידי מר בצלאלי, הן בשלב בו הופעל על ידי התובעים. מר דוד מלכה, מן המועצה הדתית (להלן – מר מלכה), העיד כי מבדיקה שערך, לא מצא תעודת כשרות הנושאת את שם העסק של מר בצלאלי, המתייחסת לשנים הרלוונטיות (2007 – 2008)(עמוד 32). מר בצלאלי לא ידע להגיד אם לעסק שניהל הייתה תעודת כשרות (בעמוד 42). ↑

4. במאמר מוסגר יוער, כי עדותו של מר סבגי בכל הנוגע למכירת בורקסים בדוכן המקורי, הייתה חמקנית, אף כי בסופו של דבר אישר, באופן חלקי, מכירה של בורקסים במקום (עמוד 26). ↑

5. יצוין, כי מר שכטר העיד כי אפשר לתובעים להוסיף מוצרים בדוכן וכי הוא לא זוכר אם מדובר בבורקסים (עמוד 61). כך או כך, התובעים לא טענו כי פנו למר שכטר בבקשה להוסיף את פריט המזון האמור. ↑

6. בצומת זו יצוין, כי מגרסת מר שכטר לכאורה עולה, כי הפסקת ההתקשרות עם התובעים הייתה בין היתר בשל חוסר ניסיונו של מר סבתו בהפעלת דוכן "ברמה"(עמוד 64 לעדותו; פסקה 29 לסיכומי הנתבעים). בהקשר זה הועלו טענות הנוגעות לחוסר ניסיונו של מר סבתו לנהל עסק כאמור. אכן, למר סבתו לא היה ניסיון רלוונטי בניהול עסק מן הסוג הנדון. על כך אעמוד בהמשך. ברם, ממכלול החומר שבפניי עולה, כי הסיבה שעמדה ביסוד ביטול ההתקשרות עם התובעים לא נגעה לעצם חוסר ניסיונו של מר סבתו. מר שכטר העיד כי הכיר את מר סבתו כאחראי ניקיון בקניון, אהב אותו ורצה שיהיה לו טוב (עמוד 60). מר שכטר לא בירר מהם כישוריו של מר סבתו או ניסיונו בהפעלת דוכן (עמוד 61). מר סבתו גם העיד, כי מר שכטר נתן לו להפעיל את הדוכן משום שהכיר אותו (עמוד 15). בנסיבות אלה, אין בטענות הנתבעים בנקודה זו כדי לסייע להם. ↑