תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש].

רקע כללי

1. התובע יליד 22/1/2001, נפגע באירוע בעת שהתארח יחד עם משפחתו בבית הארחה השייך לנתבעת 1, כאשר הוא נתקל בשעת חשיכה בגדר רמוסה ונפולה, נפל ונחבל בידו.
2. הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") הינה המחזיקה במקרקעין הידועים כמדרשת שדמות מחולה ומפעילה בהם מדרשה לאירוח תלמידים.

הנתבעת 2 הינה חברת הביטוח אשר ביטחה את הנתבעת בעת התאונה בגין האירוע נשוא התביעה.

הנתבעות שלחו הודעת צד ג' להורים של התובע- צדדי ג'.

האחריות

1. לטענת התובע, התאונה אירעה עקב רשלנות של הנתבעת, זאת משום שהגדר שהציבה היוותה מכשול; לא התקינה במקום שלטי אזהרה; לא הייתה תאורה מספקת ומתאימה, ולא נתנה הוראות בטיחות בקשר עם השהות בתחומי המדרשה.

הנתבעת מכחישה את אירוע התאונה ונסיבותיה, ולחלופין טוענת כי האחריות המלאה לתאונה מוטלת על התובע ועל הוריו, הצדדים השלישיים.

1. לאחר שנתתי דעתי למכלול חומר הראיות ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעת נושאת באחריות בגין התאונה ופגיעתו של התובע.

על פי הפסיקה, לביסוס חבות על פי עוולת הרשלנות, יש להוכיח שלושה תנאים: קיום חובת זהירות – מושגית וקונקרטית – כלפי ניזוק, הפרת החובה וקשר סיבתי בין הפרת החובה לנזק (ראו ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד ל"ז(1) 113)

אין חולק שעל פי הפסיקה, הנתבעת, בתור מחזיקת המקרקעין ומפעילה את בית ההארחה, נושאת באחריות מושגית כלפי התובע. אחריות זו רחבה יותר מחובת הזהירות של בעלי מקרקעין כלפי בר רשות (השוו: פרשת ועקנין, בעמ' 125; ת"א (מחוזי נצרת) 123/93 עזרן נ' הראל (23/4/1995); ת"א (עפולה) 942-08-07 כרמי נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (22/9/2010).

1. מכאן לשאלה: האם בנסיבות המקרה חלה על הנתבעת חובת זהירות קונקרטית והאם זו הופרה?

במהלך עדותו בבית המשפט תיאר התובע את נסיבות התאונה כדלקמן (עמ' 8 לפרוטוקול, ש' 5-19):

"ש. אתה זוכר איך ומתי נפגעתי?

ת. בשדמות מחולה, במוצ"ש, שיחקתי שם ואז רצתי והיה שם גדר שלא ראיתי, ואז נפלתי. ואז הגעתי לאמא שלי.

ש. תתאר איך נפלת. איך הגדר היתה? איך היתה הגדר?

ת. הגיע לי בערך לחצי גובהי

...

ש. איך היתה הגדר, מה הסוג?

ת. לא ראיתי אותה בדיוק בחושך.

ש. מה עוד אתה יכול לספר על המקרה?

ת. שנפלתי, היה שם כזה עצים סבוכים.

ש. ולמה לא ראית את הגדר?

ת. כי לא היה שם אור."

התובע הצביע על מקום התאונה בתמונות שהוגשו על ידו, ת13, ת14 ו- ת15 (ראו עמ' 9 לפרוטוקול, ש' 7-8 ושורות 18-19), ואף סימן את מקום נפילתו.

1. בתצהיר שהוגש על ידי אמו של התובע, הגברת צופיה אורים (צד ג' 2, להלן: "צופיה") נמסר כי המקום אינו מגודר; קיימים חלקי גדרות הרוסים, הכוללים ברזלי זווית ורשת גדר; כל חלקי הגדרות הרוסים באופן המהווה מכשול; מאחורי הביתנים יש שטחי בור ללא גינון וללא גידור, שבהם מוטלים חומרי בניין, אשפה, חלקי גדרות, סלעים, ברזלי בניין; ניתן לעבור בקלות משטח המדרשה לשטחי הבור; קיימת במקום תאורה באזור השבילים, אך אין תאורה באזור הבור הצמוד למבנים.

הגב' צופיה מתארת בסעיפים 17-20 את נסיבות התאונה. לדבריה, עם צאת השבת התארגנה המשפחה לקראת יציאה חזרה הביתה, לפתע שמעו צעקות של התובע; הם יצאו אליו אל השביל וראו כי נפגע בידו; כששאלה את התובע, הוא אמר לה שנתקל בברזל והצביע על מקום התאונה בחלקו האחורי של הביתן; היא ניגשה לאותו מקום וראתה את ברזל הבניין שהיה מונח על הקרקע, וסמוך אליו היתה מונחת גדר רפויה ורמוסה. לדבריה, היא הציגה בפני התובע את התמונות שצילמה במקום האירוע והוא הצביע בדיוק על המקום שבו אירעה התאונה וחזר על תיאורה.

הגברת צופיה הגישה במהלך עדותה תמונות צבעוניות המתארות את מקום אירוע התאונה, והצביעה על מקום התאונה בתמונות ת11 ו- ת12, (ראו: עמ' 4 לפרוטוקול הדיון).

עדותם של התובע ואמו צופיה עשו עלי רושם אמין ומהימן; הן היו עקביות וקוהרנטיות ולא נתגלו סתירות בדבריהם.

1. בתצהירו תיאר העד מטעם הנתבעת, מר גבריאל דחליקה (להלן: "דחליקה"), את נסיבות התאונה בסעיף 3 כדלקמן:

"התובע, אשר התארח במסגרת אירוח קבוצת ישיבת מעלה אדומים כבן של איש צוות, עבר את גדר הבטיחות, המקיפה את חדרי האירוח וכאשר היה מעבר לגדר הבטיחות נפל ונפגע. הפגיעה עצמה לא התרחשה בשטח המדרשה, כך גם על פי דבריה של אמו לאחר האירוע".

בסעיף 4 לתצהירו מסר מר דחליקה:

"גדר הבטיחות נועדה להגן על באי המקום ולתחום את השטח המותר לשהייה. הגדר הינה גבוהה ומפרידה בין חדרי האירוח לבין צוק, כאשר בין הגדר לצוק ישנו דשא והתובע נפל על הדשא...".

מדברים אלה של מר דחליקה עולה כי הנתבעת מאשרת שהתובע עבר את הגדר אל שטח הבור מעבר לשטח המדרשה. סבורני כי די בכך כדי לבסס רשלנות כלפי המדרשה, שכן, כפי שנמסר על ידי מר דחליקה, אין זה סביר שגדר בטיחות שמיועדת למנוע מעבר משטח המדרשה לשטח הבור, לא היתה יכולה למנוע, או לחסום, את מעברו של ילד קטין בגיל 8 אל שטח הבור.

1. כאמור, בעדותו תיאר התובע את גובה הגדר – עד לגובה השוק שלו. דברים אלה של מר דחליקה מחזקים את גירסתו של התובע באשר לנסיבות אירוע התאונה, ואת תיאור הגדר שהיתה רפויה ורמוסה, כפי שעולה מהתמונות שצורפו על ידי התובע (ראו: ת/1, ת/9, ת/12, ת/13, ת/14, ת/15).

סביר להניח שאילו הגדר לא היתה רמוסה ורפויה כפי שהוצג בתמונות כאמור, התובע לא היה יכול לעבור משטח המדרשה אל שטח הבור.

במהלך עדותו מסר מר דחליקה כי לאחרונה בוצעו שיפוצים בשטח המדרשה, ואף הציג תמונה נ/3 אשר מתארת את מקום האירוע, אשר ממנה עולה כי הוקמה גדר חדשה במקום האירוע.

בנסיבות העניין סבורני כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית כאשר לא התקינה סביב המדרשה גדר תקינה, כדי למנוע, למצער, מעבר של ילדים קטינים לשטח הבור המסוכן; הנתבעת היתה יכולה למנוע את התאונה על ידי הקמת גדר כאמור, כפי שעשתה לאחרונה, על פי עדותו של מר דחליקה, וכפי שעולה מהתמונה שהגיש (נ/3).

אשם תורם

1. אין חולק בין הצדדים שבעיקרון ניתן להטיל אשם תורם כלפי קטין (השוו: ע"א 61/89 מדינת ישראל נ' אייגר ואח' פד"י מה(1) 580, 589-587).

ואולם, בנסיבות המקרה, סבורני כי אין מקום להטיל אשם תורם על התובע. כאמור, התובע היה בעת אירוע התאונה קטין בן 8 אשר התארח עם הוריו בבית ההארחה.

בנסיבות אלה, לא נראה סביר להטיל אשם על ילד קטין שביקש להתרוצץ בשטחי בית ההארחה, והתפתה לעבור גדר רמוסה שנמצאת בשטח המדרשה.

כאמור, סביר היה לצפות מהנתבעת להקים גדר תקנית ומתאימה, כדי למנוע מילדים שמתארחים אצלה להתפתות לעבור אל מעבר לשטח המדרשה, במיוחד כאשר השטח הסמוך למדרשה הינו שטח מסוכן, כפי שעלה מחומר הראיות.

אחריות צדדי ג' – ההורים

1. גם כאן אין מחלוקת בין הצדדים שעל פי הפסיקה, חלה חובת פיקוח והשגחה של ההורים כלפי ילדיהם הקטינים (השוו: ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן פד"י נ(2), 111).

נקבע כי חובת הפיקוח וההשגחה של ההורים היא פועל יוצא של הנתונים כגון: גיל הילדים, תנאי השטח, אופי הסיכון הנובע ממנו וכיוצא באלה.

סבורני כי, אמנם אין לצפות מהורים המתארחים בבית הארחה מסודר, לעקוב אחרי כל צעד של ילדיהם במקום; ואולם, במקרה דנן, צופיה מסרה הן בתצהירה והן בעדותה שהיא הבחינה ששטח המדרשה אינו בטוח מבעוד מועד (ראו עמ' 5 לפרוטוקול הדיון, ש' 30-31 ועמ' 35 ש' 1-3). בנסיבות אלה, סבורני כי היה על ההורים להפעיל מידה קפדנית יותר בשמירה ופיקוח על התובע, במיוחד כאשר מדובר בשעות חשיכה ובהיעדר תאורה מתאימה על פי גרסתם.

בנסיבות העניין, סבורני כי סביר להטיל על צדדי ג' אשם לאירוע התאונה בשיעור 20%.

שיעור הפיצויים

הפגיעה והנכות הרפואית

1. בעקבות התאונה פונה התובע באמצעות אמבולנס לבית החולים הדסה עין כרם; שם אובחן אצלו שבר בידו השמאלית; למחרת הועבר התובע לבי"ח הדסה הר הצופים, שם עבר ניתוח תחת הרדמה כללית, להחזרה סגורה וקיבוע שבר באמצעות שני מסמרים, וידו הושמה בגבס ארוך.

הצדדים הגישו חוות דעת רפואיות מטעמם, ובסוף הגיעו להסכמה שהנכות הרפואית האורתופדית תעמוד על 5%.

הפסדי שכר וגריעה מכושר השתכרות

1. כאמור, התובע קטין, ולפיכך יש לקבוע את בסיס השכר שלו על פי השכר הממוצע במשק, כמקובל אצל קטינים וצעירים שנמצאים בתחילת דרכם המקצועית (השוו: ע"א 10064/02 רים אבו חנה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פד"י ס (3) 13, 14) ; ע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור שמיר חברה לביטוח בע"מ פד"י נד (4) 450).

בנסיבות העניין, בשים לב לאופי פגיעתו של התובע ומאידך, לנכות המזערית שנותרה לו, סבורני כי סביר לפסוק לו פיצוי גלובלי כמבוקש על ידו, בסך 43,000 ₪ במעוגל, המשקללים שליש מחישוב אקטוארי מלא לפי נכות 5%, שכר ממוצע במשק ומקדמי היוון מתאימים.

כאב וסבל

1. בנסיבות העניין, בשים לב מחד לאופי פגיעתו של התובע, הטיפולים שעבר ותקופת החלמתו; ומאידך לנכותו האורתופדית המזערית, סבורני כי סביר לפסוק לו בגין כאב וסבל סך של 25,000 ₪.

הוצאות ועזרת הזולת

1. בנסיבות העניין כפי שתוארו לעיל, סבורני כי סביר לפסוק לתובע בגין הוצאות ועזרת הזולת סך גלובלי של 5,000 ₪.

סוף דבר

1. לנוכח כל האמור, אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע את הסכומים כדלקמן:

א. גריעה מכושר השתכרות 43,000 ₪

ב. נזק לא ממוני 25,000 ₪

ג. הוצאות ועזרת זולת 5,000 ₪

סה"כ: 73,000 ₪

======

לסכום זה יצורף שכר טרחת עו"ד בשיעור 20% ומע"מ, והוצאות משפט. הסכום ישולם בתוך 30 יום, שאם לא כן, הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

הודעה לצד ג' מתקבלת באופן חלקי. צדדי ג' ישפו את הנתבעות בשיעור 20% מהסכומים שנפסקו לתובע (כולל שכר טרחה והוצאות).

ניתן היום, ט"ז כסלו תשע"ד, 19 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.