ב"כ המבקשת: עו"ד מ' עבדי ואח'

ב"כ משיבים 1 ו-2: עו"ד ו' זחאלקה ואח'

ב"כ משיב 3: עו"ד מ' רשיד

רקע ועיקרי טענות הצדדים

1. מונחת לפניי בקשה למתן רשות לערער על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ע' כהן) מיום 10.7.13, שניתנה במסגרת ת.א 7147-05-10 ו- ת.א. 7165-05-10.
2. עניינם של התיקים המתבררים בבית משפט השלום הוא בשתי תביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 שהגישו משיבים 1 ו-2, שהם אח ואחות (להלן: "המשיבים"), נגד משיב 3, שהינו אח נוסף של השניים. נושאן של התביעות הוא תאונת דרכים שאירעה ביום 3.8.01 ואשר כתוצאה ממנה נגרמו למשיבים נזק גוף. בכתבי התביעה נטען, כי משיב 3 היה נהג הרכב שבו נכחו המשיבים כנוסעים במועד התאונה. משיב 3 הגיש מצידו הודעה לצד שלישי נגד המבקשת, אשר ביטחה בביטוח חובה את הרכב מושא התאונה.
3. המבקשת הגישה לבית משפט השלום "בקשה לדחיית התביעה ו/או ההודעה לצד שלישי על הסף" בשני התיקים (שהדיון בהם אוחד). בבקשה נטען על ידי המבקשת, כי יש לדחות את התביעות ו/או את ההודעות לצד שלישי וזאת, בין היתר, לנוכח קיומם של השתק עילה והשתק פלוגתא, ובשל שימוש לרעה בהליכי משפט מצידם של המשיבים.
4. הרקע להגשת הבקשה תואר על ידי המבקשת במסגרת בקשתה. נטען, כי מספר שנים קודם הגשת התביעות אל בית משפט השלום, הגישו המשיבים אל בית המשפט המחוזי בחיפה תביעות בגין התאונה (ת.א. 776/02 ו-ת.א. 777/02). במסגרת תביעות אלה (שגם בהם הדיון אוחד) נתבעה תחילה המבקשת בלבד, כמבטחת הרכב מושא התאונה, ונטען בהן, כי מי שנהג ברכב במועד התאונה היה אביהם של המשיבים, מר מוראד צויר. יוער, כי גם בחקירתם במשטרה בעקבות התאונה טענו משיב 3 ואביו כי האב הוא שנהג ברכב. האב אף הורשע, לפי הודאתו, בבית משפט לתעבורה באחריות לתאונה כנהג הרכב.
5. לאחר שהתברר במהלך שמיעת הראיות במסגרת ההליך בחיפה כי במועד התאונה רישיונו של האב היה בשלילה (וכי במצב דברים זה המבקשת אינה נושאת באחריות לפיצוי המשיבים), הגישו המשיבים בקשה לתיקון כתב התביעה על דרך צירופה של "קרנית" כנתבעת נוספת. בית המשפט נעתר לבקשה ו"קרנית" צורפה להליך. לאחר צירופה הגישה "קרנית" הודעה לצד שלישי נגד האב (אשר, כאמור, נטען כי הוא היה נהג הרכב במועד התאונה).
6. ביום 17.11.06 הגישו המשיבים בקשה נוספת לתיקון כתב התביעה. במסגרת בקשה זו עתרו המשיבים להוסיף את משיב 3 (האח) כנתבע נוסף, וזאת לאחר שנטען על ידם כי למעשה משיב 3 הוא שנהג ברכב במועד התאונה ולא האב, כפי שטענו לאורך כל הדרך עד אותו מועד. דומה, כי הרקע להגשת בקשה זו היה חששם של המשיבים כי ככל שיזכו בתביעה נגד "קרנית" והיא תחוייב לפצותם, הרי שזו תדרוש את החזר תשלומים אלה מהצד השלישי – אביהם.
7. ביום 12.10.08 דחה בית המשפט המחוזי בחיפה את הבקשה תוך שקבע, כי:

"היענות לבקשתם יהיה בא [כך במקור, א.ר.] מתן יד לזילות בית המשפט ופגיעה בסדר ובאינטרס הציבורי ... לא יעלה על הדעת כי התובעים [המשיבים דנן, א.ר.] בחרו את השקר כאמצעי והיום מבקשים לחזור בהם ולבחור באמת. יתירה מזאת, ספק רב בעיני אם אכן הבחירה היום היא דרך האמת וספק רב בעיני אם הוכיחו 'תשתית לכאורית לטענתם'".

1. המשיבים הגישו בקשה למתן רשות ערעור לבית המשפט העליון על החלטה זו. ביום 29.3.09 דחה בית המשפט העליון (כב' השופט (כתוארו אז) א' גרוניס) את הבקשה, תוך שהוא סומך ידיו על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה, באומרו כך:

" 4. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, התנהלותו של המבקש [משיב 1 דנן – א.ר.] במקרה דנא מובילה למסקנה כי אין זה מן הראוי להתיר את תיקון כתב התביעה. לאורך ההליך כולו חזר המבקש וטען כי אביו הוא זה שנהג ברכב. אף אם הופעל עליו לחץ משפחתי לעשות כן, הרי שאין בכך כדי ליתן גושפנקה למתן הצהרות שבהמשך נטען כי היו הצהרות שווא בפני בית המשפט. זאת, בפרט בהתחשב בכך שהמבקש כבר לא היה קטין במועד בו ניתן תצהיר העדות הראשית מטעמו. כאמור, אף אחותו של המבקש [משיבה 2 דנן- א.ר.] ואחיו [משיב 3 דנן- א.ר.] העידו שהאב נהג ברכב. בנוסף, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי אביו של המבקש הורשע בהליך בגין התאונה נשוא התובענה בשל היותו נהג הרכב. זאת ועוד, הבקשה לתיקון כתב התביעה הוגשה זמן רב לאחר שהוגשה בקשת התיקון במסגרתה צורפה קרנית כנתבעת. גם בכך יש ללמד, לטעמי, כי בקשת התיקון לא נועדה להציג לבית המשפט את המצב העובדתי לאשורו, אלא להיטיב את מצבו של המבקש ולהתחמק מגרסתו עת שנתבררה לבני המשפחה האפשרות שהאב יצטרך לשאת למעשה בתוצאות התאונה גם מן ההיבט האזרחי. במצב דברים זה, אינני סבור כי יש לאפשר למבקש לתקן את כתב התביעה שהוגש מטעמו. בכך יהיה אף משום ניצול לרעה של הליכי משפט. מעבר לכך, יש ליתן את הדעת כי הבקשה לתיקון הוגשה למעשה לאחר שנשמעו הראיות במסגרת התביעה המקורית ובשלב מתקדם של ההליכים."

1. ההליך נמשך בבית המשפט המחוזי בחיפה וביום 30.7.12 ניתן פסק דין בתביעות המשיבים. במסגרת פסק הדין נדחו התביעות נגד המבקשת ונגד "קרנית". תמצית הנמקתו של בית המשפט הייתה, כי לנוכח העובדה שבכתב התביעה נטען על ידי המשיבים כי האב (מוראד) הוא שנהג ברכב במועד התאונה, ואילו בסיכומיהם עמדו המשיבים על כך שהאח (מחמד, משיב 3) הוא שהיה הנהג (על אף שבקשתם לתיקון כתב התביעה נדחתה, כאמור) הרי שהמסקנה המתחייבת היא שהתביעות לא הוכחו ועל כן יש לדחותן.
2. במקביל להתנהלותו של ההליך בחיפה, הגישו המשיבים תביעות גם אל בית משפט קמא, והמבקשת הגישה את הבקשות האמורות לסילוק התביעות ו/או ההודעות לצד שלישי על הסף. במסגרת זו טענה המבקשת, כי קיימים בענייננו השתק עילה והשתק פלוגתא בכל הנוגע לתביעות המשיבים, וזאת לנוכח ההליך שהתקיים בבית המשפט המחוזי בחיפה וקביעותיו של בית המשפט במסגרת אותו הליך. עוד נטען, כי התנהלותם של המשיבים מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט שאין לתת לו יד, וזאת לנוכח העובדה שבקשת המשיבים לתיקון כתב התביעה בהליך שהתקיים בחיפה נדחתה על ידי בית המשפט, והחלטה זו אושרה על ידי בית המשפט העליון. המשיבים מצידם דחו את טענות המבקשת. נטען, כי לא מתקיימים במקרה שלפנינו התנאים לקיומם של השתק עילה והשתק פלוגתא, וכי יש לדחות את הבקשה. תמצית טענתם של המשיבים הייתה, כי אין בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה קביעה פוזיטיבית באשר לזהות נהג הרכב במועד התאונה. כל שנקבע הוא, כך נטען, שלא הוכח על ידי המשיבים כי אביהם היה נהג הרכב בעת התאונה ומטעם זה נדחו תביעותיהם. במצב דברים זה טענו המשיבים, כי הם לא היו מנועים מלהגיש תביעות חדשות אל בית משפט קמא ובמסגרתן לטעון כי משיב 3 הוא שנהג ברכב ולא האב.
3. בהחלטתו מיום 10.7.13, מושא הבקשה שלפניי, דחה בית משפט קמא את בקשת המבקשת לדחות את ההליך שלפניו על הסף. נקבע, כי עצם העובדה שבקשתם של המשיבים לתיקון כתב התביעה במסגרת ההליך שהתקיים בחיפה נדחתה, אין בה, כשלעצמה, כדי למנוע מהם להגיש תביעות חדשות. עוד נקבע, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי לא יצר "מעשה בי דין" כלפי המשיבים המונע מהם את ניהול התביעות בבית משפט קמא. עם זאת נקבע, כי המשמעות שיש לייחס לגרסאות הסותרות של המשיבים בדבר זהותו של נהג הרכב והמשקל שיש לתת לעדותם בנסיבות אלה יילקחו בחשבון בהמשך ניהול התיק.
4. כאמור, על החלטה זו מבקשת המבקשת להשיג במסגרת הבקשה שלפניי. המבקשת שבה על הטיעונים שהועלו על ידה בבית משפט קמא. המבקשת טוענת, כי: "החלטות ביהמ"ש העליון והמחוזי היו החלטות מהותיות ומנומקות. מטרתן הייתה למנוע מהתובעים לשנות את גרסתם [ההדגשה במקור – א.ר]. היה והתביעות החדשות לא תידחנה על הסף, מתרוקנות ההחלטות מתוכן ומטרתן לא תושג" (סעיף 30 לבקשה). על רקע זה טוענת המבקשת, כי אין לתת יד לניסיונם של המשיבים "לעקוף" את החלטותיהם של בית המשפט המחוזי בחיפה ובית המשפט העליון, אשר דחו את בקשת המשיבים לתיקון כתב התביעה, והיא מבקשת כי בית משפט זה יתערב בהחלטתו של בית משפט קמא ויורה על דחיית התביעות ו/או ההודעות לצד שלישי.
5. בהחלטתי מיום 6.2.14 הוריתי למשיבים להשיב לבקשה והם עשו כן. המשיבים שבים על טענותיהם כפי שהועלו בפני בית משפט קמא ותמציתן הובאה לעיל, ומוסיפים גם טענות נוספות, שחלקן אינן רלבנטיות לצורך הכרעה בעניין שבמחלוקת. משיב 3 הודיע שהוא מצטרף לתגובתם של משיבים 1 ו-2. לאחר שהמשיבים הגישו את תשובתם לבקשה, התרתי למבקשת להשיב לתשובה והיא עשתה כן.

הגיעה, אפוא, העת להכריע בבקשה.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושקלתי בדבר, הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות.
2. מושכלות יסוד הם כי סילוק תביעה על הסף, טרם בירורה, הוא צעד חריף אשר ייעשה במקרים נדירים בלבד. בית משפט קמא סבר כי אין מקום לצעד זה במקרה שלפנינו, ועמדה זו מקובלת עליי. בהחלטתו קבע בית משפט קמא, כי אין בעובדה שבקשתם של המשיבים לתקן את כתב התביעה במסגרת ההליך בחיפה (באופן כזה שייטען בו כי משיב 3 הוא שנהג ברכב ולא האב) נדחתה (הן על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה והן על ידי בית המשפט העליון), כשלעצמה, כדי למנוע מהמשיבים מלהגיש תביעה חדשה ובה לטעון כי משיב 3 הוא שנהג ברכב במועד התאונה. בית משפט קמא סבר, כי החלטותיהם של בית המשפט המחוזי בחיפה ושל בית המשפט העליון נגעו להליך שהתנהל בחיפה בלבד, ובגדרן נקבע שלא יתאפשר תיקון כתב התביעה במסגרת אותו הליך. הדבר מקובל גם עליי.
3. השאלה הטעונה הכרעה בעניין זה היא, האם יש לראות את החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה ואת החלטת בית המשפט העליון כשוללות לחלוטין מהמשיבים את האפשרות להעלות, בכל פורום שהוא, את הטענה כי מי שנהג במכונית הוא משיב 3 ולא אביהם, או שמא יש לומר כי החלטות אלה קבעו כי המשיבים מנועים מלעשות זאת אך בהליך שהתברר בבית המשפט המחוזי בחיפה, ועל כן אין לאפשר להם לתקן את כתב התביעה. אכן, בשתי ההחלטות נאמרו דברים ברורים וחריפים למדיי ביחס לשינוי הגרסה שנעשה על ידי המשיבים. עם זאת, עיון בהחלטות מעלה, כי הדיון שנערך על ידי שתי הערכאות היה באספקלריה של הדין החל על בקשות לתיקון כתבי תביעה בדרך כלל, ויישומו של הדין על עובדות המקרה שלפנינו. כך למשל, בסעיף 3 להחלטתו של בית המשפט העליון מובאת סקירה תמציתית של הדין שיסודו בתקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ונאמר שם, בין היתר, "כי יש להתחשב באינטרס הציבור שעה שנשקלת בקשה לתיקון כתב טענות.... התרה של תיקון, במיוחד בשלב מתקדם של ההליך, עלולה לפגוע באינטרס שיש לכלל המתדיינים בהתנהלות יעילה של מערכת המשפט. הקצאה של זמן שיפוטי מוגזם להליך מסוים באה, מטבע הדברים, על חשבונם של המתדיינים בתיקים אחרים".
4. לטענת המבקשת, ניהול ההליך בבית משפט השלום בירושלים יאפשר למשיבים "לעקוף" את ההחלטות שניתנו בעניינם במסגרת ההליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי בחיפה. אכן, יש ממש בטענת המבקשת, ואולם נראה כי למרות חוסר הנוחות שבדבר, מדובר ב"עקיפה מותרת". בעניין זה יש להדגיש, כי בית המשפט המחוזי בחיפה לא קבע מי נהג במכונית במועד אירוע התאונה. אילו בית המשפט המחוזי בחיפה היה קובע כי האב הוא זה שנהג במכונית, פשיטא שהדבר היה מהווה מעשה בית דין, ובמקרה כזה היה מקום לקבל את בקשת התובעת. אלא שכאמור, לא כך נקבע. כל שנקבע הוא, כי התובעים, אשר טענו בכתב התביעה שהגישו כי האב נהג במכונית, לא הוכיחו את תביעתם, וזאת לנוכח העובדה שחרף העובדה שבקשתם לתיקון כתב התביעה נדחתה, הם טענו בסיכומיהם כי האח הוא זה שנהג. וכך אמר בית המשפט המחוזי בסעיפים 16 ו-17 לפסק הדין:

"16. כפי שקבעתי בהחלטתי מיום 12.10.18 המחלוקת אינה מי נהג ברכב וכל שעלי להכריע הוא בשאלה האם התובעים הוכיחו טענתם בכתב התביעה – כי האב הוא שנהג ברכב (כאשר זו טענתם בכתב התביעה המתוקן הן נגד קרנית והן נגד הפניקס).

17. לאור עמדתם המפורשת של התובעים בסיכומיהם, לפיה מי שנהג ברכב היה האח – אין לי אלא לקבוע כי טענת התובעים לפיה האב נהג ברכב (כפי שנטען בכתב התביעה) – לא הוכחה וממילא בנסיבות אלה – דין התביעה להדחות הן כלפי קרנית והן כלפי הפניקס".

1. העולה מן האמור הוא, שהמשמעות של סילוק התביעה על הסף היא "נעילת הדלת" בפני המשיבים – אשר לטענתם נגרמו להם נזקי גוף כתוצאה מתאונת דרכים – וזאת מבלי שהוכרעה בצורה פוזיטיבית שאלת זהות נהג הרכב במועד התאונה.
2. למבקשת יש, כאמור, טענות כבדות משקל ביחס לחוסר אמינות המשיבים ובני משפחתם ולשינוי הגרסה שנעשה על ידם. דומה, לכאורה, שיש ממש בטענות המבקשת, ואולם אני סבור כי חרף כובד משקלן של הטענות, אין עילה לסלק את תביעתם של המשיבים על הסף, ואין מנוס מקיום הליך כהלכתו, במסגרתו תתבררנה העובדות ובית המשפט יקבע ממצא בשאלה, האם יש לקבל את טענת המשיבים כי אחיהם, משיב 3, היה זה שנהג במועד אירוע התאונה, או שמא היה זה אביהם, כפי שטוענת המבקשת.
3. המבקשת מוסיפה וטוענת, כי במסגרת ההליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי בחיפה נקבע, כי המבקשת אינה נושאת באחריות לנזקים שנגרמו למשיבים באותה תאונה, וקביעה זו מהווה השתק עילה החוסם את דרכם של המשיבים מלהגיש תביעה חדשה. אלא שבעניין זה מקובלת עליי קביעתו של בית משפט השלום ולפיה, "עילת התביעה כלפי חברת הפניקס כמבטחת האב איננה זהה לעילה נגד כמבטחת האח" (סעיף 15 להחלטה). אכן, במסגרת התביעה שהתבררה בבית המשפט המחוזי בחיפה נבחנה שאלת אחריותה של המבקשת על יסוד ההנחה שהאב הוא זה שנהג במכונית במועד אירוע התאונה. משמעות פסק הדין שניתן באותו הליך היא, שעל יסוד הנחה זו אין המבקשת נושאת באחריות לנזקי המשיבים, ואולם כאמור, אני סבור כי קביעה זו אינה חלה על מערכת עובדתית שונה, בה האח, ולא האב, היה זה שנהג במכונית. עניין זה יצטרך להתברר, הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי, במסגרת בירור התביעות המונחות על שולחנו של בית משפט השלום.
4. טענה נוספת שמעלה המבקשת היא, שפסק הדין שניתן בבית משפט השלום בירושלים בתביעה שהאב הגיש בנפרד נגד המבקשת, חוסם את דרכם של המשיבים מלהגיש את תביעתם הנוכחית (פסק הדין שניתן על ידי כב' השופט כ. מוסק בת.א. (שלום ירושלים) 10292/04). אין בידי לקבל טענה זו, הואיל ועל פני הדברים נראה, כי ההליך שהתקיים בתיק זה דומה, בעיקרו, להליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי בחיפה, והוא הלך בעקבותיו. מכאן, שכשם שאין לראות בהליך שהתברר בחיפה כחוסם את דרכם של המשיבים, כך גם, לדעתי, אין לראות בהליך שהתברר בפני כב' השופט מוסק כחוסם את דרכם.

סוף דבר

1. מהטעמים אותם מניתי, הגעתי לכלל מסקנה שיש לדחות את הבקשה. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ט אלול תשע"ד, 14 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.