1. התובעת ילידת 7.2.55 נפגעה לטענתה כאשר ירדה ממדרגה מוגבהת שבאמצעיתה ברזיית מים, שהיתה מצויה בגן שעשועים בכפר יונה (להלן: "התאונה"). כתוצאה מהנפילה סבלה התובעת נזק גוף שבגינו היא מבקשת לחייב את הנתבעות בפיצוי.

המחלוקת נוגעת לשאלת האחריות וגובה הנזק בהעדר טענה לנכות.

נסיבות התאונה

2. ביום 29.6.08 יצאה התובעת יחד עם נכדה בן שנה לגן משחקים המצוי סמוך לאנדרטה שברח' מוריס פישר בכפר יונה. בשלב מסוים פנתה יחד עם נכדה לברזיה על מנת לשתות מים. וכך תיארה את התאונה (סעיף 4 לתצהירה):

"מיד לאחר שתיית המים, כאשר הסתובבתי לחזור לכיוון מתקני השעשועים, בעודי אני מחזיקה את נכדי בידיי, מעדתי ונפלתי על הרצפה, נחבטתי ונחבלתי קשות בפנים. למרבה המזל נכדי לא נפגע בתאונה."

התובעת הוסיפה והצהירה בתצהיר הנסיבות כי הברזיה ממוקמת מעל ובמרכזה של במת בטון נמוכה ומסוכנת עד כי נראה היה כי מדובר בהמשך הרצפה. במת הבטון הנ"ל צופתה בחלוקי נחל קטנטנים וחלקים שהעצימו את הסיכון והמפגע והקצה שלה היה במרחק של פחות מחצי מטר מהברזיה ולא היה מספיק מקום תמרון לבאי המקום.

3. הנתבעות הכחישו חבותן ולחילופין טענו לאשם תורם מלא של התובעת לקרות התאונה כאשר רשלנותה הבלעדית היתה הסיבה העיקרית והבלעדית לקרות התאונה.

4. אין חולק, כי התובעת נחקרה ע"י חוקר מטעם הנתבעות ביום 10.11.08 ונגבתה ממנה הודעה מפורטת עליה חתמה. בהודעה זו פירטה התובעת בפני החוקר את קרות התאונה לפרטים רבים כדלקמן:

"שחקתי איתו במזרקה עם המים ורציתי ללכת הצידה התקדמתי לכיוון ספסל ליד המזרקה. כשהתכוונתי לחזור עמו הביתה החזקתי את הנכד על הידיים ובגלל זה לא ראיתי את המדרגה הקטנה שבין המזרקה למדרכה, דרכתי לא טוב ונפלתי כשאני מחזיקה חזק את התינוק."

התובעת נחקרה על תצהירה ועומתה עם האמור בהודעה הנ"ל תוך שהיא מאשרת את דבריה לחוקר ותולה את האשם בתכנון לקוי לכאורה של מדרגת ההגבהה. כדבריה (בעמ' 6 ש' 26 לפרו'):

"הכל נכון, אבל זה לא קשור לעניין הלסת ששובר. כשנפלתי בגן שעשועים כי הברזיה שמתוכנן... זה לא נכון תכנון, חתכו זה. חתכו המדרגה ככה, בדיוק שמתי רגל פה. עליתי במדרגה, ראיתי אותה, אבל כשחזרתי בטח אני לא יכולתי לזרוק ילד ולראות במדרגה, מה זה צחוק? סה"כ חתכו המדרגה במשולש, איפה אני עמדתי. לא ראיתי. אחרי זה רציתי לחזור, לא ראיתי כבר, לא חשבתי שחתכו חצי המדרגה. זה לא קשור שנפלתי מכסא, לא קשור שהיה לי אירוע מוחי, זה בכלל לא קשור. בגלל שאני מטומטמת נפלתי באותו מקום בגלל ביטוח שלהם? אל תשלם..."

התובעת התבקשה גם בחקירה חוזרת להתייחס לאופן גביית העדות ע"י החוקר והשיבה (בעמ' 7 ש' 17 לפר'):

"היא כתבה הכל. אולי כתבה הכל, אבל אני לא אמרתי שלא ראיתי מדרגה. עליתי על מדרגה, כשהלכתי כן בגלל שתכנון לא נכון אני שמתי רגל בתוך המדרגה. לא חשבתי שזה פינה זה או פינה ההוא חתכו. חשבתי זה מסביב. כל בן אדם נורמאלי חושב ככה."

טענות הצדדים

5. לטענת ב"כ התובעת, הפרה הנתבעת 1 את חובת הזהירות כלפי התובעת שעה שהיה עליה לדאוג לבטיחותם של כל באי גן השעשועים לרבות סבים וסבתות ולהסיר כל מכשול או מפגע מדרכם. הואיל והבמה המוגבהת מסוכנת בהעדר מעקה בטיחות נוצרת מעין אשליה אופטית אשר מטעה את עין המתבונן כיוון שהוא עלול לדרוך במקום שהסתיימה הבמה במקום לרדת ממנה. לטענתו, יש ליתן אמון בגרסת התובעת, כי למרות שהחזיקה את נכדה על ידיה, עשתה זאת לצד גופה, ולכן לא הוסתרה הדרך מעיניה. בהעדר הפרשי צבעים או מעקה הועמד "מכשול" בפני התובעת, ולמחדל זה אחראיות הנתבעות.

לטענת ב"כ הנתבעות, לאחר שהתובעת אישרה את הגרסה שמסרה לחוקר לא הוכחה כל רשלנות מצד הנתבעת 1. יתר על כן, אין להתפלא לקרות התאונה כאשר התובעת סבלה בעברה משני אירועים מוחיים, ואף היום מתנהלת בקושי כשהיא צולעת ומושכת רגל. כמו כן, הודתה התובעת, כי בעלותה על הבמה ראתה את המדרגה ובשעה שביקשה לרדת ממנה הסתיר לה נכדה את שדה הראיה. לכן לא היה בדברים אלו כדי להצביע על התרשלות כלשהי מטעם הנתבעת וגם הכשל הבטיחותי לא הוכח בבדל ראיה. לא כל שכן, לא הוגשה חוו"ד מתאימה להוכחתו.

דיון

6. הלכה פסוקה היא, כי רשות מקומית חבה חובת זהירות מושגית למי שעושה זמנו בגן שעשועים ציבורי.

(ראה: ע"א 343/74 גרובנר נ' עירית חיפה פ"ד ל (1) 141)

בכלל חובת הזהירות המושגית באה גם החובה לדאוג לבטיחותם של מתקני שעשועים או מתקנים אחרים בגן, וזאת גם בתפקיד הנתבעת כמחזיקה במקרקעין.

כפי שנקבע עוד בפרשת ועקנין (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד לז (1) 113), הרי חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת על פי מבחן הציפיות. קרי, האם אדם סביר צריך היה לצפות, בנסיבות המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק. מתן התשובה כרוך גם בהכרעה ערכית של מדיניות שיפוטית אם אדם סביר צריך היה לצפותו. חובת זהירות זו מיוחדת למזיק וניזוק ספציפי, נזק ספציפי והתנהגות ספציפית.

עוד הודגש בפסה"ד הנ"ל, כי חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים.

בכל הנוגע לטענה כי הבמה הנ"ל היתה מסוכנת כבר נקבע כי עת שנטען כי נזק נגרם מחפץ או עצם שנותר בחוץ על ביהמ"ש לבדוק את טיבו, האם נמצא באחריות הנתבע, ואם האחרון נקט פעולות ראויות להגנת המשתמש בו מפני פגיעה.

(ראה ע"א 2061/90 מרצלי נ' מ"י, פ"ד מז (1) 802)

בהקשרים עובדתיים מסוימים ניתן לקבוע שחלה על הנתבעת 1 חובת זהירות קונקרטית, שעה שהעמידה לרשות הציבור ברזיית מים המותקנת על במת בטון. ניתן לומר, כי מחובתה היה לנקוט אמצעי זהירות סבירים למניעת החלקה או נפילה.

השאלה אם כן היא, האם הפרה הנתבעת 1 את חובת הזהירות כלפי התובעת.

מן הכלל אל הפרט

10. מעדות התובעת עלה, כי עלתה על המדרגה כשהיא אוחזת בידיה את נכדה הקטין והגיעה לברזיה. משפנתה לרדת מהבמה לכיוון ספסל סמוך מעדה ונפלה. התובעת אישרה את דבריה לחוקר שנגבו בסמוך לתאונה כי בפועל בהחזיקה את נכדה לא ראתה את המדרגה "ודרכה לא טוב". היא שקשרה בין אחזקת הילד לבין שדה הראיה שנחסם לפניה, בעוד שהיא מציינת, כי פניה היו להגיע אל הספסל המצוי במפלס הנמוך מהבמה. אני מוצאת כי ניסיונה המאוחר לתלות את הנפילה בתכנון לקוי של המדרגה הוא ניסיון ליצור יש מאין ע"מ להקים עילת תביעה. מכל מקום, גם אם היה בסיס לטענה זו היה על התובעת להתאמץ יותר בהבאת מסכת ראיות נרחבת יותר להוכחת טענתה.

לא זו אף זו, עדות התובעת היתה עדות בעל דין יחידה בלא שנתמכה בסיוע ראייתי כלשהו, וככזו לא היה די כדי להוכיח את תביעתה עפ"י מאזן ההסתברויות האזרחי. יודגש, כי התובעת הודתה בקיומם של עדים לתאונה אשר אי הבאתם לעדות לפחות את השכנה שגרה בסמוך, פועל לחובתה.

עוד אציין, כי התובעת ביקשה להסתייע בתמונת המקום, אולם לטעמי אין בכך די מבלי להביא בפני ביהמ"ש נתונים עובדתיים מלאים. ניכר מהתמונות כי הבמה היתה נמוכה ביותר, ובסביבתה לכאורה היה חול אולם לא ידוע מה מרחק הפסיעות מקצה המדרגה עד לברזיה ובכל פאות הבמה לרבות זו שממנה מעדה. בהעדר נתונים אלו, לא ניתן כלל לקבוע דבר קיומו של כשל תכנוני או הצורך הסביר בהתקנת מעקה.

11. לאור האמור, משלא הוכיחה התובעת תביעתה, דינה להדחות.

לפנים משורת הדין, ולאור מצבה הכללי של התובעת שסבלה נזק גוף, אינני עושה צו להוצאות.

ניתן היום, כ"א כסלו תשע"ג, 05 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.