לפני תביעה כספית בסך של 678,202 ₪, בגין דמי שכירות שחייבים הנתבעים לתובע ובגין נזקים שנגרמו על ידם למושכר שבבעלות התובע ואשר הושכר על ידו לנתבעת 1 ואשר האחרונה העבירה לחזקת הנתבעת 4, ללא רשות התובע. הנתבעת 1 הגישה הודעת צד ג' נגד נתבעים 4 עד 6 לשיפוי בגין כל סכום שבו היא תחויב במסגרת התביעה.

רקע

1. ביום 6.8.06 חתם התובע על הסכם שכירות עם הנתבעת 1 (להלן: "הופס"), שלפיו הוא משכיר לה נכס שבבעלותו ברח' החצב 4 באזור, שהנו מבנה בן שתי קומות (להלן: "המושכר"). תקופת השכירות נקבעה ל-36 חודשים, למן יום 1.10.06 ועד ליום 30.9.09, עם אופציה לשלש שנים נוספות. דמי השכירות נקבעו ל-5,000$ + מע"מ לשנתיים הראשונות, ל-5,417$ + מע"מ לשנה השלישית ול-5,833$ + מע"מ בתקופת האופציה. מנהל הנתבעת 1 ובעל מניות בה, הנתבע 2 (להלן: "מנחם") והנתבע 3, חתמו על כתב ערבות להבטחת כל התחייבויות הופס לפי ההסכם.

2. אין מחלוקת כי הופס שכרה את המושכר מהתובע לצורך ניהול מפעל לייצור ושיווק חומרי ניקיון. במסגרת הסכם השכירות הצהירה הופס, כי היא בדקה את המושכר ומצאה אותו תקין וראוי לשימוש למטרותיה וכי ידועים לה פרטי התב"ע והיתר הבנייה. עוד הצהירה הופס כי ידוע לה כי הטיפול בהשלמת הליכי קבלת היתר הבניה בשל שינויים שבוצעו במושכר טרם השכרתו, נמצאים בעיצומם וכי בכפוף לסיום הטיפול באלה על ידי המשכיר ועל חשבונו, לא תהיה לה טענות בקשר לכך והוא הדין לגבי גלריית המושכר. בכפוף להסתייגות הנ"ל, הצהיר התובע כי המושכר נבנה כדין ולפי התב"ע.

3. כיומיים לאחר תחילת תקופת השכירות, ביום 3.10.06, הגישה הופס בקשה לקבלת רישיון עסק. ביום 22.10.06, יצא מכתב מאת הממונה על רישוי עסקים במועצה המקומית אזור להופס, לפיו הופס לא החזירה את השאלון הסביבתי שנמסר לה. כמו כן, נרשם כי לפי חוו"ד מהנדסת המועצה, קיימות בעסק סככות ותוספת בנייה ללא היתר וכי טרם הוגשה כל בקשה להיתר לגבי אלה. הופס נדרשה במכתב זה להעביר את השאלון בדחיפות ולטפל בנדרש להוצאת ההיתר לבנייה הבלתי חוקית במושכר.

4. כשנה לאחר מכן, ביום 23.10.07, יצא מכתב נוסף מהממונה הנ"ל ולפיו הופס טרם השלימה הנדרש לקבלת רישיון העסק, כאשר ההיתר הזמני מרשויות כיבוי אש אמור לפוג ביום 20.12.07 וכי אם הרישיון לא יוצא עד אז, יוגש כתב אישום בגין ניהול עסק ללא רישיון. ביום 4.11.07 יצא מכתב מאת שירותי הכבאות לפיו יש לבצע כל הנדרש לקבלת היתר תוך 45 יום.

5. בשלב זה, כך טוען התובע, הפרה הופס את התחייבותה להעביר לידיו עד יום 1.10.07, המחאות מראש עבור תשלום דמי השכירות של השנה השנייה. התובע טוען כי ההמחאות נמסרו רק ביום 11.11.07, באיחור ותוך כך שסכומן ומועדן לא תאמו את החוזה. לפי התובע, ההפרשים החסרים עבור התקופה 1.10.07 עד 31.10.08 עמדו על 78,482 ₪ במונחי קרן.

6. בעקבות כך, פנה ב"כ התובע אל הנתבעים 1 עד 3 במכתב מיום 17.12.07 ודרש מהם לתקן את הפרת ההסכם על ידי העברת המחאות חדשות ונכונות ותשלום ההפרשים שנוצרו עד לאותו מועד לרבות ריבית פיגורים. משהמכתב לא נענה, הודיע התובע על ביטול ההסכם ודרש את סילוק ידה של הופס מהמושכר זאת במכתב ב"כ מיום 2.1.08. משלא נענה גם מכתב זה, הגיש התובע ביום 25.3.08 תביעת פינוי כנגד הופס.

7. לדברי התובע, בעקבות הגשת בקשת הרשות להגן של הופס, למד הוא לראשונה על עסקת מכר שבוצעה בחודש יוני 2008 בין הופס ולבין הנתבעת 4 (להלן: "הופס החדשה"), עסקה שבמסגרתה רכשה הופס החדשה את כל אמצעי הייצור של הופס ולמעשה רכשה את העסק החי שלה. כמו כן, הסתבר לו כי לפי גרסת הופס, היא העבירה טיוטת חוזה שכירות להופס החדשה אך ורק כדי לאפשר לאחרונה כתובת לצורך פתיחת תיק במע"מ וכל זאת ללא ידיעתו והסכמתו, בעוד לפי גרסת הופס החדשה, חוזה השכירות נועד לאפשר להופס החדשה להחזיק במושכר למשך שנה. מכל מקום, בשלב זה גם הסתבר לתובע כי מי שמחזיק במושכר בפועל הנה הופס החדשה.

8. בשלב זה, יום 15.4.08, יצא מכתב נוסף מאת הממונה על הרישוי, לפיו הוארך ההיתר הזמני לניהול העסק לשנה עד יום 10.4.09, כשנאמר במכתב כי אם עד למועד הנ"ל לא יוסדר כל הנדרש ולא יינתן אישור שירותי הכבאות, יוגש כתב אישום בגין ניהול עסק ללא רישיון.

9. פגישה שנערכה בחודש נובמבר 2008, בין יוסף שואף (בנו של התובע – להלן: "שואף"), מנחם (מטעם הופס) והנתבע 5, מר אלון חסן (להלן: "חסן") מטעם הופס החדשה, לא הביאה להסדר בין הצדדים. עם זאת, ביום 17.11.08 אישר בית המשפט את הסכמת התובע והופס שלפיה בקשת הרשות להגן של הופס תידחה ויינתן פסק דין לפינוי ובמקביל יאושר כתב תביעה מתוקן שעניינו תביעת פינוי כנגד הופס החדשה, חסן ושותפו, הנתבע 6. כמו כן, הסכימו התובע והופס כי כל צד שומר על זכותו לתבוע את משנהו על כל נזק כספי שנגרם לו.

10. ביום 12.2.09 הגיע התובע להסדר עם הנתבעים 4 עד 6, שלפיו אלה יפנו את המושכר עד יום 31.5.09 וכי כל טענות הצדדים במישור הכספי שמורות להם. אין מחלוקת כי הנתבעים 4 עד 6 פינו את המושכר עד למועד הנ"ל (למעט פינוי פסולת, חביות וברזלים שבסופו של דבר פונו על ידי התובע כפי שעוד יפורט בהמשך פסק הדין). כמו כן, לטענת התובע, הוא קיבל את המושכר עם נזקים רבים, שלא לדבר על חוב דמי השכירות שנותר מתקופת שהות הופס והופס החדשה במושכר.

11. כעבור שנה, בחודש מאי 2010, הגיש התובע את תביעתו דנא, בה הוא עותר לחייב את כל הנתבעים ביחד ולחוד בסכום של 612,718 ₪ בצירוף ריבית פיגורים ובסה"כ 678,202 ₪. סכום התביעה מורכב מיתרות חוב בגין דמי שכירות, בגין ארנונה ומים וכן בגין הוצאות שונות שנאלץ התובע להוציא לתיקון נזקים שנגרמו למושכר, כמו גם לצורך פינוי מיטלטלין ופסולת שנותרו בו.

12. תמצית טענות ההגנה של הנתבעים כפי שהועלו בכתבי ההגנה הנה כדלקמן – הנתבעים 1 ו-2 טוענים כי שילמו את מלוא דמי השכירות, כי התשלומים באיחור היו בהסכמת התובע, כי התובע הפר את ההסכם בכך שידע כי לא ניתן יהיה לקבל רישיון עסק לצורך ניהול עסקם של הנתבעים 1 ו-2 במושכר, כי טיוטת חוזה השכירות נשלחה אל הנתבעים 4 עד 6 לבקשתם לצרכי מע"מ בלבד וכי הם אלה שאחראים בכל מקרה כלפי התובע לכל הנזקים הנטענים, ככל שקיימים, כי הנתבעים 1 ו-2 השקיעו מאות אלפי שקלים במושכר וכי יש לקזז מהתביעה את נזקי הנתבעת 1 הנאמדים בכשני מיליון ₪ בגין שיפוץ המושכר, שכר עבודה בעניין זה, השבת מלוא דמי השכירות ששילמה וכן נזקים בגין אי קבלת רישיון העסק, כמו גם אובדן הכנסות.

13. הנתבעים 4 עד 6 טוענים כי אין בינם ולבין התובע כל יריבות, כי עד חודש 11/08 לא ידעו כלל על כל סכסוך בין התובע ולבין הופס, כי רכשו בחודש 6/08 את ציוד המפעל וחתמו על הסכם שכירות משנה עם הופס לפי מצגו של מנחם כי ישנו אישור של התובע לכך. עוד נטען כי הנתבעים 4 עד 6 שילמו להופס 250,000 ₪ בגין דמי השכירות לפי הסכם השכירות ולתקופה של שנה. בנוסף, הוכחשו כל הסכומים ונזקים הנטענים על ידי התובע, נטען כי התובע לא אפשר לנתבעים 4 עד 6 לתקן בעצמם את הנזקים הנטענים וכי לא נערך פרוטוקול מסירה בעת פינוי המושכר.

דיון

התביעה כנגד הנתבע 3

14. בא כוח התובע עותר בסיכומיו לפסק דין כנגד נתבע 3 בשל העובדה שהגיש כתב הגנה וזנח את הגנתו בהמשך (עמ' 1 לסיכומי התובע למטה). דא עקא, לא מצאתי בתיק האלקטרוני או בתיק הנייר כתב הגנה מטעם הנתבע 3. כתב ההגנה מטעם נתבעים 1 ו-2 הוגש על ידי עו"ד לוי, בשם הנתבעים הנ"ל בלבד. הנתבעים 4 עד 6 הגישו כתב הגנה בנפרד.

15. עם זאת, מצאתי מקום לתת פסק דין בהעדר הגנה כנגד הנתבע 3, נוכח העובדה ששוכנעתי כי ידע על הגשת התביעה כנגדו ועל ניהול ההליך כנגדו וחרף זאת לא הגיש כתב הגנה ולא התייצב לדיונים, כפי שיפורט להלן.

16. בא כוח הנתבעים 1 ו-2 המקורי, עו"ד אריה לוי, הצהיר לפרוטוקול בדיון של יום 23.5.11, שהתקיים בפני המותב הקודם שדן בתיק בתחילת הדרך (כב' השופטת אברהמי), כך: "לצורך הדיון היום אני מייצג גם את הנתבע 3, אם כי אין לי עדיין יפוי כוח. אני אודיע לביהמ"ש תוך 10 ימים לגבי סוגיה זו". שלוחו של אדם כמותו ועל כן הצהרתו של עו"ד לוי מחייבת את הנתבע 3 ושקולה לידיעתו הוא, אודות התביעה שהוגשה גם כנגדו.

17. עם זאת, בדיון הבא שהתקיים ביום 1.4.12, אף הוא בפני כב' השופטת אברהמי, עת כבר ייצגה את הנתבעים 1 ו-2 עו"ד פוטשניק (במקומו של עו"ד לוי ששוחרר מייצוג), ציינה היא את הדברים הבאים: "הבנתי לאחרונה מנתבע 3 שהוא לא מודע לקיומו של התיק, הוא גם לא היה מיוצג ע"י עו"ד לוי, הוא אמור להיפגש איתי אחרי פסח. אני מעריכה שאייצג אותו בעתיד, כרגע אין לי יפוי כוח חתום". בתם הדיון, הורה בית המשפט לעו"ד פוטשניק להודיע עד סוף חודש מאי באשר לייצוגו של הנתבע 3.

18. בקדם המשפט שהתקיים לפניי ביום 13.2.13, ציינה עו"ד פוטשניק כי היא לא מצליחה לאתר את הנתבע 3 וכי שוחחה עמו פעם והוא נעלם.

הנה כי כן, מכוח הצהרתו של עו"ד לוי, שלפיה הוא מייצג את הנתבע 3 בדיון של יום 23.5.11 ולכל הפחות נוכח הצהרתה של עו"ד פוטשניק, שממנה ברור כי גם אם הנתבע 3 לא היה מודע בעבר לקיומו של התיק (עובדה תמוהה כשלעצמה, נוכח הצהרתו המפורשת של עו"ד לוי), הרי ברור כי לכל הפחות למן שיחתו עם עו"ד פוטשניק, כבר היה מודע לתביעה כנגדו, יש לקבוע כי הנתבע 3 היה מודע לכך שהוגשה נגדו התביעה.

19. יש, אפוא, להחיל בנסיבות אלה את כלל הידיעה, שגובר על ההמצאה הפורמלית (ראה רע"א 449/04 דני בן אליעזר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ-פורסם; רע"א 1415/04 סרביאן נ' סרביאן-פורסם - ראה ארבעת השורות האחרונות לסעיף 5 לפסק הדין). בהתאם, בנסיבות אלה, משהפך מודע לתביעה כנגדו ומשלא הגיש כתב הגנה ולא התייצב לדיונים, יש מקום לתת כנגדו פסק דין בהעדר הגנה.

20. עם זאת, אין מקום לחייב את הנתבע 3 בסכום העולה על זה אשר יחויבו הנתבעים 1 ו-2, גם אם לא הגיש כתב הגנה וזאת מקום שהתביעה כנגד הנתבעים 1 ו-2 התבררה לגופה ומעמדו מבחינה משפטית של הנתבע 3, שערב להתחייבויות הנתבעת 1 לפי ההסכם, אינו שונה ממעמדם של הנתבעים 1 ו-2 לעניין הסכומים שהם אחראים להם כלפי התובע.

הפרשי דמי שכירות לתקופה 1.10.07 עד 31.10.08

גובה החוב

21. התובע עותר לחיוב הנתבעים 1 ו-2 בהפרשי דמי שכירות לתקופה 1.10.07 עד 31.10.08, בסכום של 78,482 ₪. בנו של התובע, יוסף שואף, שטיפל בשם התובע בכל המגעים מול הנתבעים, צירף כנספח ב' לתצהירו, טבלה מפורטת שמתייחסת מחד, לדמי השכירות ששולמו לתקופה הנ"ל ומאידך, ליתרת החוב בגין דמי השכירות שלא שולמו.

22. לפי טבלה זו, הכוללת פירוט סכומי השיקים שהעבירו הנתבעים 1 ו-2 בגין התקופה הנ"ל ותאריכי הפירעון שנרשמו בהם, עולה כי הועברו שישה שיקים בסכום כולל 69,300 ₪ לתאריכי פירעון בחודשים 12/07 עד 2/08 וכן שמונה שיקים נוספים ע"ס 23,100 כל אחד ובסה"כ 184,800 ₪ לתאריכי פירעון לחודשים 3/08 עד 10/08 כולל.

23. סה"כ שולם, אפוא, על ידי הופס לתקופה 1.10.07 עד 31.10.08 סכום של 254,100 ₪, בעוד אשר לפי החישוב של התובע, היה צריך להיות משולם 332,579 ₪ (13 חודשים כפול 25,583.25 ₪ לחודש השווה לדמי השכירות שנקבעו בחוזה בסך של 5,000$ + מע"מ כפול 4.43 ₪ לדולר), כך שיתרת החוב הנומינלית עומדת על 78,482.25 ₪.

24. חישוב זה של שואף לא נסתר. אף לא אחד מהנתבעים הגיש חישוב אלטרנטיבי כלשהו. מנחם אפילו הודה למעשה שהעביר ההמחאות לשנה השנייה על סכום נמוך יותר, לטענתו עקב טענות שהיו לו כלפי שואף (ראה עדותו בעמ' 74, ש' 18 - 19, 25 - 26). לאחר מכן, ובסתירה לגרסתו הקודמת, העיד כי עשה כן עקב הפיקדון שנותר אצל התובע (עמ' 75, ש' 27 – 30).

25. טענת הנתבעים 1 ו-2 שלפיה החוב לא הוכח בשל אי צירוף העתקי המחאות ואסמכתאות נוספות דינה להידחות. מהרגע שצירף התובע חישוב מפורט כנזכר לעיל, הועברה חובת הראיה לכתפי הנתבעים להוכיח כי החישוב שגוי או כי שילמו יותר. חובת התשלום של דמי השכירות וגובה דמי השכירות לפי ההסכם, אינם שנויים במחלוקת, כך שהנטל רבץ על הנתבעים להוכיח כי פרעו ושילמו את מלוא דמי השכירות או כי נפלה שגגה בחישובי התובע. היה עליהם להביא חישוב אחר או ראיות המעידות על תשלום סכומים מעבר לזה שנרשם בחישובי התובע. היה על הנתבעים לפרט את כל התשלומים ששילמו, אם אלה אינם תואמים את חישובי התובע. משלא נעשה כן, יש לראות בתובע כמי שהוכיח את יתרת החוב.

26. טענת הנתבעים 1 ו-2 שלפיה לא נלקח בחשבון סכום הפיקדון של 75,000 ₪ דינה להידחות. בניגוד לרושם שניסתה באת כוח הנתבעים 1 ו-2 ליצור בחקירתו הנגדית של שואף, כאילו הוא הצהיר שקיבל לשנה הראשונה 12 המחאות (עמ' 28, ש' 22), שואף לא הצהיר זאת, אלא רק ציין כי זאת הייתה ההתחייבות של הופס (ראה ס' 5 ג' לתצהירו).

27. שואף נחקר ארוכות בעניין הפיקדון (עמ' 28 ש' 14 עד עמ' 29 ש' 29). אמנם, בתחילת החקירה היה נראה כי אינו זוכר בצורה מדויקת מה נעשה עם הפיקדון, אולם בהמשך חקירתו ציין כי סוכם עם מנחם שכספי הפיקדון ישמשו לתשלום שלושה חודשי שכירות של שנת השכירות הראשונה (עמ' 29, ש' 9). עדותו של שואף הייתה אמינה עליי בנקודה זו.

28. זאת ועוד: מאחר ולפי גרסת הנתבעים 1 ו-2, הם העבירו המחאות לתשלום השכירות של השנה הראשונה, ככל שהם סברו כי הפיקדון לא שימש לתשלום חלק מדמי השכירות של שנה זו וכי הועברו 12 המחאות לכיסוי דמי השכירות של השנה הראשונה, מה היה יותר קל מלהציג כראיה את צילומי ההמחאות או את דף החשבון של הופס כדי להוכיח זאת?

29. הנטל להביא ראיות בעניין זה חל על הנתבעים 1 ו-2, אשר העלו את הטענה ביחס לפיקדון כטענת הגנה. משלא הובאו הראיות שהיו בהישג יד של הנתבעים 1 ו-2 ושנראה כי היו שופכות אור על הסוגיה, חל הכלל שלפיו במקרה כזה קיימת חזקה שלו היו מובאות הראיות, היו פועלות דווקא כנגד מי שנמנע, ללא הסבר מניח את הדעת, מלהביא אותן.

אשר על כן, הוכח לפני כי יתרת החוב בגין דמי שכירות לתקופה 1.10.07 עד 31.10.08 הנה כנטען על ידי התובע, בסך נומינלי של 78,482 ₪.

אחריות הנתבעים 1 עד 3 ליתרת חוב דמי השכירות בתקופה 1.10.07 עד 31.10.08

30. הנתבעים 2 ו-3 חתמו על כתב ערבות להבטחת כל התחייבויות הופס כלפי התובע. הנתבע 2 לא כפר בערבותו זו. הנתבע 3 לא התגונן כנגד התביעה למרות שידע על קיומה ואף היה מיוצג לכאורה באחד הדיונים. די בכך כדי לחייב את הנתבעים 2 ו-3 לשלם לתובע כל סכום שתימצא הופס כחייבת בגין דמי השכירות והוא הדין לגבי שאר ראשי הנזק, שעוד יידונו בהמשך פסק הדין.

31. לגופה של אחריות הופס, הרי שהיא החזיקה במושכר עד ליום 1.6.08, מועד שבו הוכח כי העבירה את החזקה במושכר להופס החדשה (ראה טיוטת חוזה השכירות שהציג מנחם, כמו גם חוזה השכירות החתום שהציג חסן-נספח א' לתצהירו). עד למועד 1.6.08, ברור כי הופס חייבת בדמי השכירות החוזיים, הן מכוח התחייבותה בחוזה השכירות והן מכוח העובדה שהחזיקה במושכר.

32. אולם התובע טוען כי גם עבור התקופה מיום 1.6.08 ועד 31.10.08 (ואף מעבר לכך כפי שעוד יפורט בהמשך פסק הדין), יש לראות בהופס כחייבת בדמי שכירות, גם אם כבר לא החזיקה בנכס. דין טענת התובע להתקבל וזאת נוכח העובדה שהוכח לפניי כי העברת החזקה במושכר להופס החדשה נעשתה ללא אישור התובע ואף ללא ידיעתו וזאת בניגוד לסעיף 14.1 לחוזה השכירות, המחייב קבלת הסכמת המשכיר לצורך כך.

33. חוזה השכירות שבין התובע להופס קובע במפורש בסעיף 8.6, כי בכפוף לסעיפים 8.7 ו-14.3 (מצבים שבהם ניתנה הסכמת המשכיר לסיום השכירות או העברת המושכר כולו או חלקו לשוכר אחר – הסכמה שלא ניתנה במקרה דנא), אם יפנה השוכר את המושכר בטרם עת, יהיה עדיין חייב במלוא התשלומים לפי ההסכם. סעיף זה יש להחילו גם אם במקביל לפינוי המושכר, הכניס השוכר אדם אחר למושכר, אולם הדבר נעשה ללא רשות המשכיר.

34. מעבר לכך, גם בהעדר תניה חוזית בהסכם השכרות, הרי שמכוח חובת הזהירות וחובת תם הלב שחלה על השוכר ביחסיו עם המשכיר, שוכר שמעביר את החזקה לשוכר משנה או לאחר בניגוד לחוזה השכירות וללא רשות המשכיר, ממשיך להיות מחויב בדמי השכירות עד לפינויו של אותו שוכר משנה או אדם אחר מהנכס, בכפוף אמנם לחובת הקטנת הנזק שחלה על המשכיר, מכוחה מחויב המשכיר שלא לשקוט על שמריו ולפעול באופן סביר לפינוי אותו אדם שמחזיק במושכר שלא כדין ולאחר מכן להשכרת המושכר לאחר.

35. במקרה הנוכחי, הוכח לפני כי לתובע נודע על העברת המושכר להופס החדשה עם הגשת בקשת הרשות להגן של הופס, כנזכר בתצהיר שואף שלא נסתר בנקודה זו. אמנם, לא ברור מתי בדיוק לאחר חודש מרץ 2008 (מועד הגשת התביעה) הוגשה הבר"ל של הופס ומתי אם כן בדיוק נודע לתובע כי גורם חדש נכנס למושכר, אולם החסר שקיים ביחס לנתון זה, פועל, אם בכלל, לרעת הנתבעים, אשר הנטל עליהם להוכיח את טענתם בדבר אי הקטנת הנזק כראוי מצד התובע.

36. מכל מקום, חומר הראיות מורה על כך כי משנודע לתובע על המצב החדש שנוצר, הוא קיים ישיבה בחודש נובמבר 2008 עם נציגי הופס והופס החדשה בניסיון לפשרה. משלא צלח הניסיון, הגיע התובע במחצית חודש נובמבר להסדר עם הופס בדבר קבלת פסק פינוי כנגדה ובד בבד תוקנה התביעה, כך שתכלול את הנתבעים 4 עד 6 (ראה ההסדר נספח ז' לתצהיר שואף).

37. הופס מושתקת, אפוא, מלטעון לשיהוי על ידי התובע, בין היתר מקום שהיא עצמה בחרה להגיש בקשת רשות להגן ולא הסכימה מיד לתביעת הפינוי עם הגשתה בחודש מרץ 2008 וגם לא בסמוך לאחר מכן, אלא רק בחודש נובמבר 2008, למרות שהייתה מודעת לכך שהופס החדשה נכנסה למושכר כבר בחודש יוני 2008.

38. זאת ועוד: תוך זמן קצר מתיקון התביעה על ידי הכנסת הנתבעים 4 עד 6 אליה, היינו בחודש פברואר 2009, הגיע התובע להסדר עם הנתבעים 4 עד 6 לפינוי המושכר עד יום 31.5.09. יש לדחות את טענות הנתבעים 1 ו-2, לפיהן התובע לא פעל באופן סביר להקטנת נזקו, מאחר ואפשר לנתבעים 4 עד 6 לשהות במושכר עד סוף חודש מאי 2009, חרף העובדה שעמדה על הפרק כבר בחודשים נובמבר-דצמבר 2008, הצעה לפינוי המושכר על ידי הנתבעים 4 עד 6 בחודש מרץ 2009.

39. מעיון במכתביו של בא כוח הנתבעים 4 עד 6 מתחילת חודש דצמבר 2008 (נספח ב' לתצהיר חסן), עולה כי הנתבעים 4 עד 6 לא הסכימו ולו לשלם עבור דמי שכירות לתקופה יוני 2008 עד ינואר 2009, בה אין מחלוקת כי כבר ישבו במושכר (אמנם לפי טענתם הם כבר שילמו להופס דמי שכירות בגין תקופה זו ואף מעבר לכך, אולם עניין זה בוודאי שלא היה אמור לעניין את התובע, שלא קיבל דמי שכירות מהופס לתקופה זו).

40. כמו כן, ניכר מהמכתבים הנ"ל כי היו אמנם הצעות שונות שהועלו על ידי הנתבעים 4 עד 6, אולם בכל מקרה לא עמדה על הפרק הצעה בלתי מסויגת לפינוי המושכר בחודש מרץ. ההצעה בעניין זה הייתה במסגרת "הסדר פשרה", כעולה ממכתב עו"ד מישוק, מה שמרמז על ויתור טענות כנגד פינוי במועד זה. זאת ועוד: אם ההצעה הייתה באמת ובתמים לפינוי בחודש מרץ ללא תנאים כלשהם, מה מנע מהנתבעים 4 עד 6 לעשות כן באופן חד צדדי? מדוע היו זקוקים להסכמת התובע לצורך כך אם לא כדי לקבל ממנו כתב ויתור? אין הסבר לכך. עובדה היא שהסכמתם הבלתי מסויגת של נתבעים 4 עד 6, שאף כללה הצהרה מפורשת בדבר שמירה על טענותיו הכספיות של התובע כלפיהם, הושגה אך ורק בבית המשפט, בדיון של יום 12.2.09 (ראה פר' הדיון נספח ח' לתצהיר שואף).

41. מכאן, שהתובע פעל באופן סביר להקטנת נזקיו, מקום שהגיש ללא שיהוי תביעת פינוי כנגד הופס ולאחר מכן כנגד הנתבעים 4 עד 6. הסדר הפשרה מיום 12.2.09, שאפשר לנתבעים 4 עד 6 פינוי המושכר תוך שלושה וחצי חודשים (עד 31.5.09), היה סביר בהחלט בנסיבות, בפרט כאשר האלטרנטיבה הייתה לנהל משפט שהיה מסתיים ממילא לאחר יום 31.5.09, מועד שבו ממילא גם מסתיימת תקופת השכירות של הופס החדשה לפי הסכם השכירות שלה עם הופס.

42. לבסוף, אין כל ראיה בתיק לכך שהופס פנתה אל התובע לאחר מכירת הציוד להופס החדשה בדרישה לקבלת חלק מההמחאות חזרה, המחאות שחלקן באו לשלם על התקופה שלאחר 1.6.08.

אשר על כן, יש לראות בנתבעים 1 - 3 כאחראים כלפי התובע, גם לדמי השכירות לתקופה 1.6.08 עד 31.10.08.

43. לפיכך, התוצאה הנה כי יש לחייב את הנתבעים 1 עד 3 במלוא יתרת החוב שתבע התובע בגין הפרשי דמי שכירות לתקופה 1.10.07 עד 31.10.08, בסכום נומינלי של 78,482.25 ₪, בצירוף ריבית פיגורים כהגדרתו בסעיף 2 לחוזה השכירות (בשיעור פריים + 5%, מחושב על בסיס יומי) וזאת מכוח סעיף 9.8 לחוזה השכירות, הקובע תשלום ריבית כאמור בגין איחור בתשלומי דמי השכירות.

44. חישוב יתרת החוב לרבות ריבית הפיגורים, יש לעשות על ידי צירוף ריבית פיגורים כאמור לכל אחד מהסכומים הרשומים בטבלה נספח ב' לתצהיר שואף תחת העמודה "סה"כ הפרש לתשלום" מהראשון לחודש השכירות הרלוונטי הרשום תחת העמודה הראשונה של אותה טבלה ועד לתשלום בפועל.

אחריות הופס החדשה לדמי שכירות לתקופה 1.6.08 עד 31.10.08

45. גם הופס החדשה מחויבת לשלם לתובע הפרשי דמי שכירות שלא קיבל לתקופה 1.6.08 עד 31.10.08. אין מחלוקת כי במועד זה כבר הועברה החזקה במושכר אליה (כעולה מחוזה השכירות נספח א' לתצהיר חסן ומההודעה לצד ג' של הופס בסעיף 15).

46. לפי סעיף 14.1 להסכם, השוכר לא יהיה רשאי להעביר את זכויותיו לאחר, אלא בשני מקרים, האחד, מקום שהשוכר מבקש להעביר חלק מהמושכר בשכירות משנה והשני, כי השוכר מבקש לפנות את המושכר כולו, כשבשני המקרים, אחד התנאים לכך הנו קבלת הסכמת המשכיר מראש.

47. הוכח לפניי כי אף לא אחד מהנתבעים קיבל את הסכמת התובע להעברת החזקה במושכר לנתבעים 4 עד 6. הנתבעים אינם טוענים כלל כי פנו אל התובע לקבל הסכמתו. אין בכתבי הטענות של הנתבעים 1 ו-2 או בתצהירו של מנחם טענה כזו.

48. לפי גרסת הנתבעים 1 ו-2 בכתב הגנתם (ס' 29), הם העבירו טיוטת חוזה שכירות לנתבעים 4 עד 6 רק כדי שאלה יוכלו לקבל כתובת לצרכי פתיחת תיק במע"מ. גרסה זו כבר השתנתה מעט בחקירתו הנגדית של מנחם, עת טען כי סוכם עם הנתבעים 4 עד 6 כי תינתן להם האפשרות להתארגן במושכר לתקופה קצרה של כחודש וחצי כחלק מעסקת רכישת הציוד ולקראת העברת הציוד על ידם למקום ניהול עסקם שהיה מתוכנן למקום אחר בדרום (ראה עמ' 75, ש' 5 - 8).

49. הנתבעים 4 עד 6 גם הם אינם טוענים כי קיבלו את הסכמת התובע או פנו אליו בעניין זה. לפי גרסתם, הם הסתמכו על דבריו של מנחם, שלפיהם התקבלה הסכמה כאמור (ראה עדותו של חסן עמ' 55, ש' 1 – 5, 14 – 19; עמ' 56, ש' 1 – 8) ואפילו לא התעניינו אם יש להופס הסכם שכירות עם התובע (עמ' 55, ש' 29 – 30).

50. הסתמכות זו, גם אם נכונה היא, אינה יכולה להוות טענת הגנה לנתבעים 4 עד 6 כלפי התובע. אדם שבא לשכור נכס משוכר של נכס, אינו יכול לצאת ידי חובתו בכך שיסתמך על דבריו של השוכר שלפיהם ניתנה הסכמת המשכיר לשכירות המשנה. אדם כזה חייב לברר ישירות עם המשכיר, אם ניתנה הסכמתו ורצוי גם כי יקבל על כך אסמכתא בכתב. גם חסן עצמו הודה בחקירתו כי בדיעבד היה נוהג אחרת (עמ' 59, ש' 2).

51. מסקנה זו נכונה לדעתי גם אם בהסכם השכירות רשום ברחל בתך הקטנה כי השוכר רשאי להשכיר את הנכס בשכירות משנה ללא צורך בקבלת הסכמת המשכיר וללא תנאי נוסף (מצב שלא קיים בחוזה נשוא התביעה). גם אז ולמען הזהירות, מצופה משוכר משנה סביר וזהיר, לוודא הנושא ישירות מול המשכיר ועל אחת כמה וכמה במקרה דנא, מקום שהסכם השכירות מתנה עסקה כזו בהסכמת המשכיר. הנתבעים 4 עד 6 פעלו, אפוא, בעניין זה ברשלנות ואפילו בעצימת עיניים, שעה שהסתפקו בהצהרתו של מנחם, שכן לא צריך להיות עו"ד מדופלם כדי להבין את הצורך בפנייה אל המשכיר בנסיבות שכאלה.

52. טוענים הנתבעים 4 עד 6 כי התובע מושתק מלתבוע אותם, בשל העובדה שנקבע בהסכם השכירות שבין התובע להופס (ס' 8.7.3), כי "השוכר יישאר, בכל מקרה, האחראי הבלעדי כלפי המשכיר לקיום כל ההתחייבויות נשוא חוזה זה" (ההדגשה בקו שלי-י.ד.).

53. דין הטענה להידחות. ראשית, אין תחולה במקרה הנוכחי לסעיף 8.7.3 הנ"ל וזאת מקום שאליבא דכל הצדדים, לא מדובר היה בשכירות משנה של חלק מהמושכר, אלא השכרת המושכר כולו לנתבעים 4 עד 6 והרי סעיף 8.7 קובע במפורש: "השוכר יהיה רשאי להשכיר חלק מן המושכר בשכירות משנה ובלבד ש:" (ההדגשה בקו שלי-י.ד.), כך שברור שגם סעיף 8.7.3 ושאר התנאים בסעיפי המשנה 8.7.1 ו- 8.7.2, מתייחסים למצב של שכירות משנה של חלק מהמושכר, כמפורט ברישא (בסעיף 8.7), מצב שכאמור אינו ישים במקרה דנא.

54. זאת ועוד: ממילא הנתבעים לא קיימו את אחד התנאים הנוספים שעניינו קבלת הסכמת המשכיר לזהותו של שוכר המשנה (סעיף 8.7.1), כאשר ברור מקריאת סעיף 8.7 על סעיפי המשנה שלו, כי אם בכלל יש לפרש את סעיף 8.7.3 ככזה החוסם בכל מקרה תביעה של המשכיר כנגד שוכר המשנה, ברור כי תוקפו של סעיף זה מותנה בכך שהמשכיר נתן את הסכמתו לזהותו של שוכר המשנה, דבר שלא התקיים במקרה הנוכחי.

55. טוענים הנתבעים 4 עד 6 כי הם כבר שילמו להופס דמי שכירות לשנה מלאה ועל כן אינם מחויבים לשלם סכום נוסף כלשהו בגין דמי שכירות לתובע. דא עקא, דבר התשלום להופס, גם אם נכון הוא, אינו יכול להוות הגנה כנגד תביעת התובע.

56. מקום שהוכח כי הופס החדשה תפסה חזקה במושכר ללא קבלת הסכמת התובע, מבלי שפנו אליו כלל ושלא כדין למעשה, היא חייבת כלפי התובע בדמי שכירות ראויים, גם אם כבר שילמה דמי שכירות להופס (ובמקרה כזה, לכל היותר עומדת לה תביעת שיפוי כנגד הופס). לעניין גובה דמי השכירות הראויים, די לי בדמי השכירות שנקבעו בהסכם השכירות שבין התובע והופס, לצורך הוכחת עניין זה, כשהנתבעים 4 עד 6 ממילא לא הביאו ראיה לסתור בנקודה זו.

57. לפיכך, הופס החדשה חייבת לתובע הפרשי דמי שכירות בסכום של 58,616.25 ₪ עבור התקופה 1.6.08 עד 31.10.08, כעולה מהטבלה נספח ב' לתצהיר שואף, שכאמור נתוניו לא נסתרו. חישוב הסכום לתשלום כאן יהיה על ידי צירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין לכל סכום הרשום בטבלה נספח ב' לתצהיר שואף תחת העמודה "סה"כ הפרש לתשלום" ביחס לחודשים יוני 2008 כולל עד אוקטובר 2008 כולל, מהראשון לחודש השכירות הרלוונטי ועד לתשלום בפועל.

דמי שכירות לתקופה 1.11.08 עד 31.5.09

גובה החוב

58. התובע עותר לחיוב הנתבעים כולם בגין דמי שכירות לתקופה 1.11.08 עד 31.5.09, בסכום קרן של 179,081 ₪, לפי חישוב של שבעה חודשים כפול דמי השכירות החודשיים לפי החוזה בסך של 25,583 ₪. הנתבעים לא הביאו כל חישוב אלטרנטיבי משלהם ביחס לגובה החוב הנטען לתקופה זו ועל כן יש לקבל את חישובו של התובע.

אחריות הנתבעים 1 עד 3

59. אותו ההיגיון ואותם הנימוקים שציינתי באשר לאחריות הנתבעים 1 עד 3 לדמי שכירות בתקופה 1.6.08 ועד 31.10.08 חרף אי החזקתה של הופס במושכר בתקופה זו, חלים גם על התקופה 1.11.08 עד 31.5.09 ואין לי אלא להפנות לדברים שציינתי בעניין זה בפסק הדין לעיל.

60. אין מחלוקת כי בחודש נובמבר 2008, הגיעו התובע והופס להסדר פשרה שלפיו תביעת הפינוי כנגד הופס תתקבל ותחת הופס יצורפו כנתבעים לכתב תביעה מתוקן, הנתבעים 4 עד 6. הנתבעים 1 ו-2 טוענים כי לכל הפחות בכך הסתיים חלקם ומכוח הסדר זה, הם אינם אחראים עוד כלפי התובע לדמי שכירות מעבר לתאריך זה.

61. גם כאן יש לדחות את טענת הנתבעים 1 ו-2. הסדר הפשרה (נספח ז' 2 לתצהיר שואף), קבע במפורש כי "הן התובע והן הנתבעת שומרים על זכותם לתבוע, צד את משנהו, על כל נזק כספי שנגרם לו". על רקע הצהרה מפורשת זו, ברור כי התובע לא ויתר על כל טענה כספית כנגד הנתבעים 1 עד 3.

62. הרבה למעלה מן הדרוש אציין כי לא נעלם מעיני כי נעשה שימוש במילה "שנגרם", תחת, למשל, להוסיף גם את המילים "ואשר ייגרם". דא עקא, אין לפני ולו טענה מצדם של הנתבעים 1 ו-2 בעניין זה (תצהירו של מנחם אינו כולל כל התייחסות לניסוח הסדר הפשרה ולכוונת הצדדים ביחס אליה לרבות לא למשמעות שיש לייחס למילה "שנגרם"). די בכך כדי שהנוסח שנבחר לא יהווה מכשול מלפני מסקנתי.

63. למעלה מן הדרוש, אציין כי בנסיבות חתימת ההסדר בכללותן, בהן התובע מצא את עצמו עם גורם שאינו מוכר לו, שתפס חזקה במושכר, לא שילם לו דמי שכירות ואשר התובע נאלץ לנהל מולו תביעת פינוי, שאין לדעת כיצד ומתי תסתיים, יש לפרש את הפסקה האמורה כמאפשרת לתובע לתבוע מאת הנתבעים 1 עד 3 גם נזקים שעוד ייגרמו לו לאחר מועד חתימת ההסדר, בפרט מקום שבמועד חתימת ההסדר, הופס החדשה עדיין הייתה במושכר ולא היה ברור מתי תצא ממנו ומה יהיה מצב המושכר בעת הפינוי.

64. אין זה מתקבל על הדעת כי כוונת הצדדים הייתה שהתובע יוותר בנסיבות הנ"ל על תביעה בגין נזקים כאמור (דמי שכירות ופגיעה במושכר), דווקא ממי שהפר כלפיו את ההסכם וגרם במו ידיו להכנסת גורם בלתי מוסכם וידוע למושכר, מי שהנו היחיד שיש לתובע הסכם עמו, כמו גם סנקציות חוזיות כלפיו ובטחונות, כגון ערבים.

65. לפיכך, יש לחייב את הנתבעים 1 עד 3 לשלם לתובע 179,081 ₪ בצירוף ריבית פיגורים כהגדרתו בסעיף 2 להסכם השכירות ביחס לכל תשלום חודשי של דמי שכירות (בסך 25,583 ₪) בתקופה 1.11.08 עד 31.5.09 ולמן ה-1 לכל חודש בתקופה הנ"ל ועד לתשלום בפועל.

אחריות הופס

66. אין מחלוקת כי הופס החדשה החזיקה במושכר גם בתקופה 1.11.08 ועד ל- 31.5.09. אין מחלוקת כי הופס החדשה לא שילמה לתובע דמי שכירות כלשהם גם בגין תקופה זו. כל הנימוקים שציינתי קודם לכן ביחס לחבות הופס החדשה כלפי התובע בגין דמי שכירות לתקופה 1.6.08 עד 31.10.08, חלים גם ביחס לתקופה 1.11.08 עד 31.5.09.

67. לפיכך, יש לחייב את הופס החדשה לשלם לתובע 179,081 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ביחס לכל תשלום חודשי של דמי שכירות (25,583 ₪) בתקופה 1.11.08 עד 31.5.09 ולמן ה-1 לכל חודש בתקופה הנ"ל ועד לתשלום בפועל.

ארנונה, מים, חשמל ונזקים למושכר

ארנונה

68. התובע עותר לחיוב הנתבעים בסך של 57,829 ₪ בגין יתרת חוב ארנונה לתקופה עד 31.5.09. התובע הוכיח את חוב הארנונה ואת שיעורו על ידי צירוף פלט מחשב של המועצה המקומית (נספח ט' לתצהיר שואף), שמעיד על יתרת החוב האמורה ושעליה נרשם בכתב יד (ולצדו חותמת המועצה המקומית וחתימה): "לבקשתכם! סה"כ עבור ארנונה עד לתאריך 31.05.09, וזאת עפ"י התשלום שבצעתם בתאריך 03.08.09 בשיק דחוי לתאריך 30.12.09". די לי במסמך הנ"ל כדי להגיע למסקנה שהתובע עמד בחובת הראיה להוכחת קיומו של חוב הארנונה ושיעורו.

69. טענת הנתבעים שלפיה לא ניתן לזהות כי החוב בתדפיס מתייחס למושכר דינה להידחות. לעניין זיהוי המושכר, על גבי תדפיס הארנונה נספח ט' לתצהיר שואף, נרשם "חשבון משלם: 253500", שהוא אותו חשבון משלם שנרשם על גבי חשבון המים נספח י' לתצהיר שואף, שבו רשומה כתובת המושכר, היינו רח' חצב 4 אזור. די בכך כדי שאגיע למסקנה כי חשבון הארנונה מתייחס למושכר נשוא התביעה.

70. בכל הנוגע לתקופת החוב, הוכח כי החוב הנו לתקופה עד 31.5.09, כפי שנרשם במפורש בכתב יד על החשבון כנזכר לעיל. הנתבעים 1 – 3 חייבים בכל הפרשי חוב הארנונה, בין אם אלה מתייחסים לתקופה שלפני 1.6.08 או לתקופה שלאחריה וזאת מאותם הנימוקים שציינתי לדחיית טענתם אודות העדר חובה מצדם לשלם דמי שכירות בתקופה שלא החזיקו במושכר.

71. לגבי הנתבעים 4 עד 6, ככל שהם ביקשו להראות כי חלק מהחוב שצוין בנספח ט' לתצהיר שואף מתייחס לתקופה שלפני כניסתם למושכר, היינו לתקופה שלפני יום 1.6.08, היה עליהם להביא ראיה בעניין זה, דבר שלא נעשה, למרות שניתן היה בקלות לעשות כן על ידי פניה למועצה המקומית. במצב דברים כזה, חלה החזקה שלפיה לו הובאה הראיה, הייתה פועלת לרעת הנתבעים 4 עד 6.

72. גם הטענה שלפיה לא צורפה קבלה להעיד על פירעון ההמחאה שנזכרת בתדפיס, אינה מקנה הגנה לנתבעים. לצורך קבלת תביעתם בראש הנזק הנוכחי, די לתובע שיראה כי נותר חוב ארנונה (דבר שהוכח), ואין חובה מצדו להראות שפרע את החוב וזאת מהטעם שמדובר בחוב ודאי שעל התובע לשלם. למעלה מכך, שואף העיד כי ההמחאה שולמה ועדותו אמינה עליי (עמ' 39, ש' 22). כמו כן, מקום שצוין על גבי החשבון עצמו כי נמסרה המחאה לתשלום, היה על הנתבעים, הטוענים לכך, להביא ראיה שהיא לא נפרעה, דבר שלא נעשה.

73. גם הטענה שלפיה העירייה מחקה את הנתבעים 1 ו-2 כמחזיקים בנכס לאחר מתן פסק הדין לפינוי (טענה שממילא נסתרת על ידי חשבון המים נספח י' לתצהיר שואף שמועדו 10.9.09, בו עדיין רשומה הופס כמחזיקה בנכס יחד עם שואף), אינה מקנה הגנה לנתבעים. זהותו של הרשום כמחזיק בעירייה משליכה בעיקר על היחסים שבין העירייה ולבין אותו מחזיק והבעלים של הנכס ואינו יכול לגרוע מכל תביעה של הבעלים של הנכס כנגד שוכר שחייב לפי הסכם השכירות ו/או לפי כל דין אחר לשלם לתובע את חוב הארנונה.

74. טענת הנתבעים 4 עד 6 שלפיה יכול היה התובע להודיע למועצה כי הוא אינו מחזיק בנכס וכך לפטור את עצמו מחד מתשלום הארנונה ומאידך לאפשר לנתבעים 4 עד 6 לבחון את חיובי הארנונה ולהביא להפחתתם וכל שאר טענותיהם בסעיף 26 לסיכומים, אינן מעלות כל הגנה ויתרה מכך – הטענות מועלות בחוסר תם לב מובהק.

75. בעל נכס לא יכול להודיע סתם כך על אי החזקתו במושכר ללא העברת שם של מחזיק אחר. משמע – לפי הצעת הנתבעים 4 עד 6 בסיכומיהם, היה על התובע להודיע כי הופס החדשה מחזיקה בנכס. דא עקא, בהעדר הסכמה מראש מצד התובע להעברת החזקה במושכר להופס החדשה ועמדתו שלפיה מדובר בפולשת בלתי חוקית למושכר, ברי כי לא היה כל מקום מצד התובע לרישום הופס החדשה כמחזיקה ברשות המקומית, דבר שהיה עלול להתפרש כהכשרת מעמדה במושכר.

76. יתרה מכך - משלא נכנסה הופס החדשה לנכס בצורה חוקית (לא דאגה לקבל את הסכמת התובע), היא מושתקת מכוח דיני תם הלב, מלטעון כיום כי היא יכולה הייתה להביא להפחתת חיובי הארנונה, בפרט מקום שהיא לא מצאה לנכון ולו לשלם שקל אחד בגין ארנונה כל תקופת שהותה במושכר.

77. אם לא די בכך, לכל היותר הייתה יכולה הופס החדשה, בנסיבות, להעביר לידי התובע בסמוך לכניסתה למושכר ומראש את מלוא חוב הארנונה עד 31.5.09 ולבקש את רשותו של התובע להגיש בשמו השגה על חיובי הארנונה, ככל שסברה כי יש עילה להפחתתם. גם אז ספק בעיני אם בנסיבות היה מחויב התובע לקבל הצעה מעין זו, ככל שלא ניתנה במסגרת הסדר פשרה כולל, אולם ממילא הצעה כזו לא ניתנה כלל על ידי הנתבעים 4 עד 6. לבסוף, הטענה אודות האפשרות להפחתת חיובי הארנונה נטענה בצורה סתמית וכללית ולא הוכח כלל כי ניתן היה להפחית את חיובי הארנונה.

78. מדובר אם כן ועם כל הכבוד, בטענות מופרכות וחסרת בסיס על פניהן, שעצם העלאתן האריך לשווא את הדיון שלא לצורך. הוא הדין לגבי הטענה הנזכרת בסעיף 26.6 לסיכומי הנתבעים 4 עד 6, שאינה אלא בבחינת ספקולציה סתמית, כללית ובלתי מוכחת.

79. יש לחייב, אפוא, את כל הנתבעים ביחד ולחוד ביתרת חוב הארנונה בסך של 57,829 ₪, ולגבי הנתבעים 1 עד 3 בצירוף ריבית פיגורים כהגדרתו בסעיף 2 לחוזה השכירות, מיום 30.12.09 (מועד פירעון השיק הדחוי של התובע כנזכר בתדפיס נספח ט' לתצהיר שואף) ועד לתשלום בפועל ולגבי הופס החדשה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהמועד הנ"ל ועד לתשלום בפועל.

ביוב ומים

80. התובע עותר לחיוב הנתבעים בסך של 24,664 ₪ ₪ בגין יתרת חוב עבור אגרת ביוב ומים. להוכחת החוב צורף לתצהיר שואף חשבונית עסקה מיום 10.9.09 של המועצה המקומית אזור (נספח י' לתצהיר שואף), שמעידה על יתרת החוב האמורה לתקופה עד 30.6.09, כעולה מהכיתוב בכתב יד שנרשם על גבי החשבון: "תשלום מים עד 30.6.09" כשלצדו חותמת של תאגיד המים ולידה חתימה.

81. טענת הנתבעים 1 ו-2 שלפיה אין הם חייבים בחוב המים, מקום שלא החזיקו בפועל במושכר, דינה להידחות מאותם הנימוקים שציינתי לדחיית טענתם אודות העדר חובה מצדם לשלם דמי שכירות וארנונה בתקופה שלא החזיקו במושכר. טענת הנתבעים שלפיה לא צורפה קבלה המוכיחה את תשלום החוב, אינה מקנה להם הגנה שכן כאמור, לא נדרש מהתובע להוכיח כי שילם את החוב בפועל, אלא רק להוכיח את קיומו.

82. גם כאן, העובדה שלא ניתן לדעת בדיוק מה היא תחילת תקופת החוב, אינה גורעת מחיוב הנתבעים 4 עד 6 במלוא הסכום, שכן היה עליהם להביא ראיה בעניין זה, ככל שסברו שתחילת תקופת החוב הנה לפני מועד כניסתם למושכר.

83. לא נעלם מעיני כי חשבון המים מתייחס לתקופה עד 30.6.09 ולא עד 31.5.09 (מועד פינוי המושכר). אמנם, היה על התובע להביא אישור המתייחס לתקופה עד 31.5.09 כפי שנעשה בעניין חשבון הארנונה. עם זאת, הנתבעים לא העלו טענה זו במפורש והסתפקו בטענה כללית שלפיה לא הוכחה תקופת החוב, כך שההתייחסות שלי לתאריך 30.6.09 להלן, הנה לדעתי מעבר לנדרש.

84. איני סבור כי בנסיבות העניין שלפניי, ציון התאריך 30.6.09, המאוחר בחודש לעומת מועד פינוי המושכר, יש בו כדי להפוך את הקערה על פיה ולהביא לדחיית התביעה בראש הנזק הנוכחי, אך ורק בשל כך. בנסיבות, אני סבור שגם כאן, היה על הנתבעים דווקא, להביא ראיות שיוכיחו איזה סכום, אם בכלל, מתוך חשבון המים בסך 24,664 ₪, מתייחס לתקופה שלאחר 31.5.09 ועד 30.6.09. משלא פעלו הנתבעים בעניין זה, יש להניח כי הראיות בנושא היו פועלות כנגדם וכי היה מסתבר שאמנם נרשם כי תקופת החוב הנה עד 30.6.09, אולם החיובים עצמם הנכללים בסכום החוב הנזכר הנם עד חודש מאי 2009 כולל. מכל מקום, בהעדר ראיה מצד הנתבעים בעניין זה, הם לא הוכיחו שיש לקזז מחשבון המים סכום כלשהו.

85. אשר על כן, יש לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד בסכום של 24,664 ₪, ולגבי הנתבעים 1 עד 3 בצירוף ריבית פיגורים כהגדרתו בסעיף 2 לחוזה השכירות, מיום 10.9.09 (מועד בחשבון) ועד לתשלום בפועל ולגבי הופס החדשה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהמועד הנ"ל ועד לתשלום בפועל.

חוב חשמל, הוצאות לשיקום רשת החשמל ולחידוש הזרם על ידי חברת חשמל

86. התובע עותר לחיוב הנתבעים בסך של 39,495 ₪ ₪ בגין חוב חשמל ובגין עבודות לשיקום מערכת החשמל במושכר, אשר נותרה הרוסה, כמו גם חיוב בסך של 2,039 ₪ נוספים, בגין ביקורות חברת החשמל שנעשו כתנאי לחידוש הזרם. להוכחת החוב צורף לתצהיר שואף חשבוניות שונות (נספח י"א לתצהירו).

87. הנתבעים מכחישים את התביעה בראש נזק זה וטוענים, בין היתר, כי החשבוניות אינן רלוונטיות, אינם מתייחסות לתקופה הרלוונטית וכי הם לא גרמו כל נזק למערכת החשמל. כמו כן, נטען כי לא נערך פרוטוקול מסירה מסודר של הנכס ולא ניתנה לנתבעים הודעה על הנזקים בסמוך לאחר פינוי המושכר או אפשרות לתקן את הנזקים.

88. בתצהירו, מצהיר חסן שמערכת החשמל עבדה כראוי (ס' 21). גם לפי תצהירו של שואף (ס' 22), זרם החשמל נותק עקב אי תשלום חשבון חשמל. הוא לא ציין בתצהירו כי הזרם נותק עקב בעיה במערכת החשמל. עם זאת, התובע הצהיר כי הנתבעים הותירו את מערכת החשמל הרוסה, ארון החשמל ומערכת החיווט קרועים לקויים ומסוכנים לשימוש, באופן שאילץ את התובע לבצע עבודות השלמה ותיקון רבות ולאישור מוקדם של חברת החשמל כתנאי לחידוש הזרם (ס' 22 הנ"ל).

89. לאחר שעיינתי בחומר הראיות, נחה דעתי כי התובע לא הוכיח את נזקיו בראש נזק זה. יש הבדל עצום בגין הוכחת חובו של שוכר בגין חשבון ארנונה ולבין הוכחת חובו בגין נזקים שגרם למושכר. בעוד אשר לעניין הראשון די בהוכחת עצם קיומו של החוב, כדי להביא לחיוב השוכר בו, לא כך כשמדובר בחוב נטען בגין נזקים שגרם השוכר למושכר או למערכת במושכר, כגון מערכת החשמל. במקרה כזה, לא די בצירוף חשבונית פלונית והוספת שורה בתצהיר העדות המפנה אליה ו/או הטוענת כי נגרמו נזקים.

90. במקרה של טענה לנזק למושכר וכדי להביא לחיוב הנתבעים בסכומים שלפי הטענה שולמו לשיקום מערכת החשמל, היה על התובע להביא ראיות המוכיחות כדבעי את הנזק שנגרם, כמו גם את אחריות הנתבעים לנזק זה.

91. התובע לא עמד בכך. העובדה שהתובע נמנע מלערוך פגישה במעמד פינוי המושכר בנוכחות הנתבעים, שבה ייבדק המושכר ויתועדו הנזקים בנוכחות הנתבעים פועלת לרעתו בהקשר של הוכחת אחריות הנתבעים לנזקים.

92. הוא הדין באשר לעובדה שלא נשלח בסמוך לאחר פינוי המושכר ולפני ביצוע עבודות התיקונים, מכתב התראה שיפרט את הנזקים ולכל הפחות יאפשר לנתבעים להיווכח בנזקים הנטענים לפני תיקונם על ידי התובע. למעשה, לא נשלח מכתב כאמור מעולם. התובע בחר להגיש את התביעה ללא התראה כלשהי.

93. גם אם הפרו הנתבעים את חוזה השכירות וחובותיהם לפי הדין כלפי התובע, עדיין היה מחויב התובע לתת להם התראות כאמור ולאפשר להם להיווכח בנזקים הנטענים, אם לא הזדמנות לתקן אותם. משלא פעל כך התובע ותיקן את הנזקים ללא מתן התראה לנתבעים, גרם לנתבעים נזק ראייתי חמור ובנסיבות המקרה דנא, עד כדי השתקתו מלתבוע את הנתבעים בגין נזקים אלה.

94. זאת ועוד: התובע לא הביא חוות דעת של מהנדס חשמל או של חשמלאי (ולכל הפחות של שמאי), שיסביר איזה נזק נגרם בדיוק ומה העלות לתיקונו. מדובר הרי בעניין מקצועי, שמחייב עדות מומחה, לא רק מטעמי קבילות (נניח שהנתבעים לא טענו במישור זה), אלא גם מטעמי המשקל שיש לייחס לעדות בעניין זה, כשהיא באה ממי שאינו מומחה לדבר. באמצעות חוות דעת כאמור, ניתן היה להוכיח לא רק את הנזקים הנטענים, אלא גם לשפוך אור על הסיבה להתרחשותם ובהתאמה על שאלת אחריות הנתבעים להם. התובע לא עמד בכך. חוות דעת לא הובאה. התובע אפילו לא הביא לעדות את מי מהקבלנים שביצעו את העבודות הנטענות במושכר, שגם הם היו יכולים לשפוך אור על הסוגיה.

95. שואף גם לא התייחס בתצהירו בנפרד לכל חשבונית וחשבונית שצירף ולא הסביר בגין מה שולמה ואיזה עבודות בוצעו במסגרתה. יש ממש בטענות הנתבעים כי גם לא הוכח באיזה מצב בדיוק נמסר המושכר להופס והאם מערכת החשמל שנמסרה לה הייתה ללא פגע או עד כמה הייתה תקינה במאת האחוזים (לפי תצהיר מנחם וחלק מצרופותיו, עולה כי הופס השקיעה כספים בעבודות חשמל במושכר). אפילו בתצהירה של הגב' קטנר, אין התייחסות מפורשת למערכת החשמל, למרות שכן ניתנה התייחסות ספציפית לנזקים אחרים.

96. זאת ועוד: החשבונית הראשונה של אבי אור שירותי חשמל בסך של 23,107 ₪, לא מפרטת את העבודות שבוצעו. כל שנרשם בה הנו כי מדובר ב"עבודות חשמל עפ"י הצעת מחיר מס' (1807 ו-1808)", מבלי שהצעות המחיר צורפו לתצהירו של שואף, כדי שניתן יהיה לדעת איזה עבודות בדיוק בוצעו. החשבונית הנה מיום 21.1.10 בעוד המושכר פונה ביום 31.5.09. שואף נשאל מתי נכנס השוכר החדש למושכר ולא נתן תשובה מדויקת בעניין זה. תחילה העריך זאת במס' חודשים לאחר פינוי המושכר על ידי הנתבעים 4 עד 6, לאחר מכן אמר אולי לאחר כחצי שנה ולבסוף העריך את התקופה בכשמונה חודשים (עמ' 31, ש' 25 – עמ' 32, ש' 5). אם לא די בכך, אין כל הוכחה לתשלום בפועל של הסכום הנזכר בחשבונית שהנה חשבונית מס בלבד, מבלי שצורפה קבלה או הוכחה אחרת לתשלומה. בניגוד למה שציינתי ביחס לתביעה בגין חוב ארנונה (חוב שהנו ודאי למעשה ועל כן לגביו אין חובה להוכיח כי הוא כבר שולם בפועל), במקרה של נזקים שנגרמו למושכר, לא כך פני הדברים. החוב אינו מובן מאילו ואינו ודאי. לפיכך, הוכחת תשלום בפועל בגין עבודות שבוצעו לפי הטענה לתיקון הנזקים הנה מחויבת המציאות, מקום שלא הוגשה חוות דעת שמאית או הנדסית ביחס לעלות התיקון וודאי מקום שנטען כי התיקונים כבר בוצעו ושולמו, שכן התשלום בפועל במקרה כזה, יהווה נדבך חשוב בהוכחת עצם קרות הנזק.

97. החשבונית השנייה, בסך של 5,800 ₪, של י. סופר מערכות חשמל, אמנם מציינת כי מדובר בתיקון נזקים למערכת החשמל ואליה צורף שובר השיק שבאמצעותו שילם התובע את החשבונית. עם זאת, לא די בחשבונית זו כדי להוכיח את הנזקים הנטענים וזאת בהעדר עדות של מומחה או של קבלן החשמל עצמו שביצע את העבודות ובשל שאר הנימוקים שפירטתי לעיל ובהם אי מתן אפשרות לנתבעים להיווכח בנזקים טרם תיקונם וכן לא די בחשבונית הנ"ל כדי להוכיח שמי מהנתבעים גרם לנזק הנטען.

98. חשבונית שלישית של חברת אמיר הנדסה בסך 870 ₪ הנה עבור "במת מספריים" ולא ברור כלל מה הקשר בינה ולבין הנזקים הנטענים.

99. שלשת החשבוניות הבאות של חברת חשמל, הנן בלתי קריאות לחלוטין, כך שאין לייחס להן בכל מקרה כל משקל. החשבונית האחרונה הנה של חברת חשמל, בסך 671 ₪, בגין חודש 08/09, מועד שבו הנתבעים כבר פינו את המושכר ואין תביעה של התובע לגביו.

100. בנסיבות אלה ומכל הנימוקים שפורטו לעיל, ההצהרה הלאקונית של שואף בתצהירו, החשבוניות שצורפו לתצהירו, כמו גם תמונה בודדת של חוטי חשמל קרועים (ראה ת/1), לא די בהן כדי לעמוד בחובת הראיה ובנטל השכנוע, כדי שבית המשפט יחייב את הנתבעים בעשרות אלפי שקלים בראש נזק זה.

תביעת התובע בראש נזק זה נדחית, אפוא.

דלת הגלילה של המושכר

101. התובע עותר לחיוב הנתבעים בסכום של 7,572 ₪ ששילם להחלפת דלת הגלילה של המושכר שהייתה הרוסה וטעונה החלפה. בתצהיר שואף ישנה התייחסות לכך (ס' 23). כמו כן, צורפה חשבונית בגין סכום זה ממועד 27.7.09, לרבות שובר השיק שבאמצעותו שולמה החשבונית.

102. מכל הנימוקים שפירטתי לעיל (אי הבאת חוות דעת שמאית או הנדסית, העדר פנייה אל הנתבעים לערוך פגישת מסירה של המושכר או פרוטוקול מסירה בנוכחות כל הנתבעים, העדר פניה אל הנתבעים המאפשרת להם להיווכח בנזקים בטרם יתוקנו), דין התביעה להידחות גם כאן.

103. בנסיבות הנזכרות לעיל, לא די בתצהירו הלאקוני של שואף וגם לא די בהצהרתה של הגב' פאני קטנר בתצהירה בדבר גרימת נזק לדלת בתקופת הופס (ס' 15), עדה שאינה חפה מאינטרסים (הוכח כי העדה סיימה את עבודתה אצל הופס בסכסוך כספי חריף מול הופס ומנחם, שפכה עליו כוס מים במהלך הבוררות ביניהם, עודנה כעוסה עליו גם במועד עדותה לפניי וכל מטרת תצהירה היה להביא להטלת אחריות בגין נזקים למושכר על הופס במקום הופס הישנה -ראה עמ' 49, ש' 18; עמ' 50 ש' 24), כדי להוכיח את אחריות מי מהנתבעים למימון הזמנת דלת חדשה, בפרט כשמדובר כאמור במושכר ישן ואין כל ראיה כי בעת מסירת המושכר להופס, הדלת הייתה תקינה לחלוטין.

אשר על כן, התביעה נדחית בראש נזק זה.

התקנת מערכת בקרת אש שפורקה ונגזלה ותיקון נזקים שנגרמו למתזים

104. התובע עותר לחיוב הנתבעים בסך של 39,796 ₪ בגין התקנת מערכת בקרת אש שפורקה ונגזלה ובסך של 15,145 ₪ בגין תיקון נזק שנגרם למתזים. בעניין זה ניתנה הצהרת שואף בתצהירו (ס' 24) וכן צורפו שתי חשבוניות מס (נספח יג').

105. לאחר שעיינתי בחומר הראיות ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי יש לקבל חלקית את התביעה לשיפוי בגין התקנת מערכת בקרת האש. הטענה הנה כי המערכת נלקחה על ידי הנתבעים 4 עד 6. בעדותו, הצהיר שואף כי המושכר נמסר עם מערכת הכיבוי (עמ' 33, ש' 13 – 14). עדות זו נתמכת על ידי חשבונית מיום 10.11.06 של תקשורת השרון, שצורפה לתצהיר מנחם ואשר ממנה עולה כי נעשתה "השמשת מע' גילוי אש ועשן התקנות משלימות והשמשת מע' אזעקה כולל תיקון קצרים ...".

106. מנגד, לא מצאתי כל הכחשה מצד הנתבעים 4 עד 6 בתצהירים שהוגשו מטעמם, ביחס לטענתו המפורשת של התובע, אודות לקיחת מע' גילו האש. אין זכר לעניין זה בתצהירי חסן, קטנר וזהבי (זהבי היה אחראי מטעם הופס החדשה על העברת הציוד מן המושכר למפעל החדש). גם לא הוכח כי במפעל החדש של הופס החדשה נרכשה מערכת חדשה. זאת ועוד: כאשר מדובר בטענה ללקיחת ציוד (במובחן מטענה לגרימת נזק), אין משמעות לחסרונה של חוות דעת מקצועית.

107. מנגד, מאחר ומדובר במערכת חדשה שהותקנה, לעומת מערכת ישנה שנלקחה, אני מפחית את הפיצוי בראש נזק זה בשיעור 50%.

על רקע כל האמור לעיל, יש לחייב את הופס החדשה בסכום של 19,898 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 7.12.09 ועד לתשלום בפועל.

108. בכל הנוגע לנזקים הנטענים למתזים, הרי שבהעדר חוות דעת או עדות הקבלן שביצע את העבודות או תמונות של הנזק, כשמצטרפת לכך העובדה שלא צורפה קבלה או אסמכתא אחרת לתשלום החשבונית, אין מנוס מלקבוע כי הנזק לא הוכח. בנסיבות אלה, גם אחריות מי מהנתבעים לנזק הנטען לא הוכח, בפרט מקום שלא ניתנה להם ההזדמנות לבדוק את המתזים לפני תיקונם או החלפתם. כמו כן, מעיון בחשבונית שצורפה, עולה כי מדובר בשינויים ותוספות במערכת הספרינקלרים ולא בתיקון נזקים. גם עובדה זו מחזקת המסקנה כי יש לדחות את התביעה.

חשבונית חברת ח.פ.ש

109. התובע עותר לחייב את הנתבעים בסכומים משמעותיים נוספים, כך למשל, בסכום של 110,092 ₪, בגין תשלון לקבלן ח.פ.ש., עבור תיקון נזקים שונים שנגרמו למושכר ופינוי זבל וברזלים. הנתבעים מעלים גם כאן שורה של טענות, כגון, שהנזקים לא נגרמו על ידם, כי כך המושכר נמסר להם, כי לא הוכח תשלום בפועל של סכומי הנזק הנטענים ועוד.

110. לאחר עיון בחומר הראיות ובטענות הצדדים, מצאתי כי יש לדחות את התביעה בראש נזק זה למעט בשוליה, כפי שעוד יפורט. כל שקבעתי לעיל בפרקים קודמים לפסק הדין לעניין הראיות שצריך להביא ואשר לא הובאו, חל גם לגבי הנזקים הנטענים במסמך חברת ח.פ.ש. נספח טו' והחשבונית נספח טז'.

111. גם כאן, לא הובאה חוות דעת הנדסית או שמאית. ראיות התובע הנן שוב, הצהרה לאקונית של התובע בתצהירו והפניה לחשבוניות, מבלי שניתן הסבר מפורט בתצהירו לכל חשבונית וחשבונית. כאן התובע אמנם צירף תמונות (ת/1), אולם מדובר בעיקר בתמונות שמעידות על כך שרצפת המושכר הייתה פגועה (ואף זאת במועד הפינוי, מבלי שהובאה ראיה כי הרצפה הייתה תקינה בעת מסירת המושכר להופס) וכי נותרה פסולת רבה וברזלים במושכר ובחצריה. התמונות לא מכסות את כל הנזקים הנטענים ולא ברור מדוע. אין כל הסבר מדוע לא צולמו שאר הנזקים הנטענים.

112. כמו כן, גם כאן קיים קושי נוסף, שעניינו חשבוניות שצורפו ללא קבלות וללא אסמכתא אחרת לתשלום בפועל של העבודות הנטענות. כאשר התובע מצרף לחשבוניות אחרות שעניינן ראשי נזק אחרים, שוברי שיקים שמעידים על המחאות שהוציא לתשלום אותן חשבוניות ובראש הנזק הנוכחי, הוא אינו מצרף שוברים כאמור וגם לא קבלות או כל אסמכתא אחרת, הדבר אומר דרשני ולכל הפחות מקשה על בית המשפט לקבוע במידת ההסתברות הנדרשת כי ביצוע התשלום הוכח לפניו.

113. כאמור, כאשר עסקינן בתביעת נזק שנגרם למושכר ובפרט כשלא מוגשת חוות דעת של מומחה והתובע טוען כי הנזק תוקן ושולם, הוכחת התשלום בפועל, הנה נדבך חשוב ביותר בהוכחת עצם קרות הנזק וקיומו.

114. התובע צירף חשבונית של חברת ח.פ.ש. מיום 8.9.09 בסך של 110,092 ₪. כאמור, אין כל ראיה לתשלום חשבונית זו. מעבר לכך, וביחס לפירוט העבודות במסמך מיום 8.9.09 שמתייחס לחשבונית זו, שואף הודה בחקירתו כי פירוק הגלריה והסככות (שלא היה להן היתר), ואשר הוקמו על ידי השוכר הקודם לפני הופס (עמ' 26, ש' 1 – 6), נעשה כדי לאפשר את הוצאת היתר הבניה לחלקים האחרים של המושכר שלא היה להם היתר (עמ' 32, ש' 26 עד עמ' 33, ש' 4).

115. מעדותו במקום אחר (עמ' 30, ש' 16 – 23), עולה כי סעיפים 1 ו-3 לפירוט העבודות מיום 8.9.09, שיחדיו מגיעים לסכום של 38,000 ₪, עניינם פירוק אותה גלריה ואותן סככות, ששואף הודה כי פורקו לצורך הכשרת המושכר מבחינה היתרית ולא עקב נזקים שנגרמו להם, מה גם שלפי הסכם השכירות עצמו, התובע לקח על עצמו ועל חשבונו להכשיר את המבנה מבחינת היתרי בניה (ס' 6 פסקה שניה). ברור, אם כן, שאין מקום לחייב את הנתבעים בעלות של פירוק הגלריה וסככות.

116. בכל הנוגע לשאר העבודות הנזכרות במסמך מיום 8.9.09, שעניינן סגירת חורים בקירות חיצוניים, תיקון הרצפה, צביעת אולם הקרקע ושיפוץ דלתות, אין מקום לחייב את הנתבעים בכל סכום בגינם. התובע לא הוכיח כי הנתבעים גרמו לנזקים הנ"ל. התובע לא תיעד את מצב המושכר לפני שנמסר להופס. על כך אין מחלוקת. גם אין מחלוקת כי מדובר בנכס ישן, אשר הושכר לחברת תמרוקים למשך כ-16 שנה לפני שהושכר להופס (עדות שואף עמ' 25, ש' 24).

117. בהעדר תיעוד של מצב המושכר בעת מסירתו להופס (שכאמור היה ישן מאוד כבר אז), לא ניתן להשוות את מצב המושכר במועד כניסת הופס למצבו במועד עזיבת הופס החדשה. במצב כזה ובנסיבות המקרה דנא, בית המשפט אינו יכול לקבל החלטה מושכלת שלפיה הנזקים הנטענים נגרמו דווקא על ידי מי מהנתבעים.

118. אפילו בתצהירה של הגב' קוטנר, שעבדה במושכר עוד אצל חברת התמרוקים בלמונט ולפני כניסת הופס למושכר, לרבות בתקופת הופס וכולל בתקופת הופס החדשה, אין הצהרה על כך שהופס קיבלה את רצפת המושכר במצב שונה מזה שנמסרה לתובע.

119. גב' קוטנר אמנם מציינת בתצהירה כי הנזקים למבנה נגרמו על ידי הופס וגם בעדותה לשאלת בא כוח התובע ציינה כי הנזקים שציינה בתצהירה נגרמו על ידי הופס, אולם יש לשקול הצהרתה בזהירות רבה ועל רקע כלל הנסיבות. ראשית, מדובר בהצהרה כללית (ס' 17), ללא התייחסות ספציפית לרצפת המושכר. שנית, ניכר מתצהירה כי כאשר רצתה להתייחס ספציפית לעניין מסוים, עשתה כן (התייחסות לדלת הגלילה, לסככות והגלריה, למעלית, צינור כיבוי אש). שלישית, ניכר שהמטרה העיקרית של תצהירה היה להוכיח כי מצב המושכר בעת החזרתו לתובע על ידי הופס החדשה היה זהה למצבו בעת עזיבת הופס את המושכר וכי כל נזק שנגרם, אם בכלל, נגרם על ידי הופס ולא הופס החדשה. מסקנה זו נתמכת ממה שאמרה קטנר בחקירה הנגדית לשאלת בא כוח התובע (עמ' 49, ש' 9 – 12). רביעית, הוכח כאמור כי מדובר בעדה שאינה חפה מאינטרסים ואשר אף מסוכסכת עם מנחם וכעוסה עליו מאוד.

120. על רקע האמור לעיל, לא ניתן לסמוך על ההצהרה הכללית של קטנר בסעיף 17 לתצהירה, כדי להגיע למסקנה ברמת ההסתברות הנדרשת, כי הופס או הופס החדשה הרסו את רצפת המושכר בשנה ושמומה חודשים שהחזיקו במושכר, בפרט בהעדר תיעוד של מצב הרצפה בעת מסירת המושכר להופס ועל רקע העובדה שמדובר במבנה ישן ששימש כמושכר לחברת תמרוקים למשך 16 שנה. טענתו של שואף בחקירתו הנגדית כאילו המושכר שופץ לאחר עזיבת חברת התמרוקים ולפני כניסת הופס, לא הוכחה דיה ונטענה בצורה כללית.

121. גם לא מצאתי מקום לחייב את הנתבעים בעלויות הנטענות לצביעת האולם, מקום שלא הוכח כי כך נמסר המושכר להופס ומקום שבחוזה השכירות, נקבע כי השבת המושכר תהיה במצבו כפי שהתקבל בכפוף לבלאי סביר ולא לאחר צביעה מחדש (ס' 20.1).

122. עם זאת, יש לחייב את הופס החדשה בסכום כלשהו בגין הוצאות פינוי הברזלים/צינורות וקונסטרוקציית הברזל/צינורות שנותרו בנכס, כפי שהוכח מהתמונות ת/1 וכפי שהודה זהבי בתצהירו ובעדותו. בנסיבות, היה על הופס החדשה לפנות את הנ"ל עד למועד הפינוי שהיה ידוע כשלושה חודשים מראש ולא הייתה כל חובה מצד התובע לתת להם ארכה לעשות כן, גם אם לא הספיקו לבצע זאת עד למועד הפינוי.

123. עבודות אלה תומחרו במסמך נספח טו' בסכום של 4,000 ₪ עבור פירוק צינורות ועבור עבודה נוספת שלא קשורה ובסכום של 5,000 ₪ בגבין ניקיון השטח. בנסיבות ובהעדר קבלה על התשלום, אני מעמיד את סכום הפיצוי כאן על סכום כולל של 3,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 8.9.09 עד לתשלום בפועל, אשר ישולמו על ידי הופס החדשה.

חשבונית חברת מ.א.א.ר

124. התובע צירף חשבונית על סך 19,720 ₪ של חברת מ.א.א.ר, אולם בחשבונית זו (שאמנם נרשמו בה פרטי המחאה שניתנה בגינה), לא מפורטות העבודות שבוצעו. כל שנרשם הנו "חשבון סופי עבור עבודות בנכס". בנסיבות שכאלה ובהעדר כל פירוט בחשבונית, כמו גם בתצהיר עצמו, לגבי העבודות שביצעה חברה זו בנכס, ומשאר הנימוקים שנתתי לעיל, יש לדחות את ניסיון התובע לחייב את הנתבעים בגין סכום זה.

חשבונית של אבוטבול אילן – תיקון נזקים והחלפת פריטים שנשברו

125. שואף צירף לתצהירו חשבונית על סך 28,652 ₪ בגין תשלום לקבלן אבוטבול. בחשבונית זו, אמנם ישנו פירוט של עבודות שבוצעו, ובהן, תיקוני גבס, החלפת זכוכית שבורה, תיקון דלתות למצב סגירה, השלמה + תיקון תקרות אקוסטיות, סגירת פתחים בקירות גבס, אספקת והחלפת דלתות שבורות, אסלות שבורות כולל ניאגרה, החלפת כיורי רחצה, השלמת חלון זכוכית שחסר והתקנת ברז מטבח שבור ודולף.

126. מנגד, לא הוכח כי חשבונית זו שולמה וכל שאמרתי לעניין זה בפרקים קודמים חל גם כאן. מבצע העבודות לא הובא לעדות. אין תיעוד של הנזקים הנטענים וזאת חרף העובדה שהתובע מצא לנכון לצלם תמונות של המושכר לאחר פינויו (ראה ת/1). מדוע לא מצא אם כן לנכון לצלם גם את שאר הנזקים הנטענים, כגון אסלות שבורות וכו'? לא ברור. כמו כן, בעניין זה כן ניתנה התייחסות מפורשת של קטנר בתצהירה (ס' 18 ו-19). כך גם בתצהיר זהבי (ס' 12 ו-13) אשר הכחישו את מרבית הנזקים הנ"ל.

בנסיבות אלה, אין מנוס מדחיית התביעה ביחס לחשבונית זו.

חשבוניות מסגריית דן והד מעליות - בנושא המעלית

127. התובע עותר לחייב את הנתבעים בסכום של 3,248 ₪ בגין החלפת דלת פיר מעלית ובסך של 6,612 ₪ בגין הפעלה ראשונית וטיפול מונע שנעשה למעלית על ידי חברת הד שירותי מעליות. בעניין הנזק למעלית, הנושא נזכר בתצהיר שואף (ס' 27). הנושא גם מוזכר בתצהיר קטנר, כנזק שנגרם כבר בתקופת הופס (ס' 14).

128. דא עקא, מכל הנימוקים שכבר פירטתי לעיל (אי הבאת חוות דעת שמאית או הנדסית, העדר פנייה אל הנתבעים לערוך פגישת מסירה של המושכר או פרוטוקול מסירה בנוכחות כל הנתבעים, העדר פניה אל הנתבעים המאפשרת להם להיווכח בנזקים בטרם יתוקנו), דין התביעה להידחות גם כאן.

129. בנסיבות הנזכרות לעיל, לא די בתצהירו הלאקוני של שואף וגם לא די בהצהרתה של הגב' פאני קטנר בתצהירה בדבר גרימת נזק לדלת בתקופת הופס (ס' 15), עדה שכאמור אינה חפה מאינטרסים, כדי להוכיח את אחריות מי מהנתבעים לנזקים הנ"ל, בפרט כשמדובר כאמור במושכר ישן. גם כאן אין כל ראיה לתשלום של החשבוניות שצורפו.

חשבונית יראב שירותי נוי - נזקי ניקיון ופינוי פסולת

130. אני מוצא לנכון לחייב את הופס החדשה בסכום של 2,330 ₪ בגין הוצאות פינוי באמצעות מנוף של פסולת וחביות. הנושא מוזכר בתצהיר שואף (ס' 28). הנושא הוכח בחשבונית ובקבלה (נספח יז' לתצהיר שואף) וכן בתמונות ת/1, שמעידות על פסולת רבה ביותר (קרטונים, אשפה, שקיות, חביות ועוד) שנותרו בנכס. הוכח בתצהיר זהבי ובעדותו כי הופס החדשה לא פינתה את הפסולת עד למועד הפינוי במודע וזאת עקב כך שלא הספיקה לעשות כן. בנסיבות אלה, לא קמה לה זכות מוקנית לבצע את הדבר לאחר מועד הפינוי ויש לחייבה בעלות של עניין זה.

131. יש לחייב כאן את הופס החדשה בסכום של 2,330 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 15.7.09 ועד לתשלום בפועל.

טענות הקיזוז של נתבעים 1 ו-2

132. הנתבעים 1 ו-2 טוענים בסיכומיהם כי התובע ידע עוד לפני כריתת החוזה כי הופס לא תוכל לקבל רישיון לעסק במושכר או היתר רעלים ממשרד לאיכות הסביבה או היתר בניה לקומה ב' של המושכר. לפיכך, הנתבעים הנ"ל עותרים לקיזוז כל הסכומים שהשקיעו לשיפוץ המושכר בסך של 126,753 ₪, בתוספת שכר עובדים בסך של 150,000 ש"ח ובסה"כ 276,753 ₪ ולאחר שיערוך ליום התביעה, 317,278 ₪.

133. דין הטענות הנ"ל להידחות. לא הוכח כי התובע ידע מראש שהופס לא תוכל לקבל רישיון עסק. לגבי הכשרת הבניה הלא חוקית, דווקא ממכתבי המועצה המקומית שהפצירו בהופס לדאוג להוצאת היתר, ניתן להסיק כי הדבר היה אפשרי ומכל מקום לא הוכח על ידי הנתבעים כי לא הייתה אפשרות לכך.

134. עם זאת, אכן הוכח כי התובע לא פעל לפי התחייבותו בפסקה השנייה לסעיף 6 לחוזה השכירות, לקידום הכשרת חלקי המושכר שלא היה להם היתר. הופס אמנם הפרה את חוזה השכירות כבר בחודש אוקטובר 2007, עת לא העבירה את ההמחאות לשנת השכירות הבאה וגם בחודש נובמבר המשיכה בהפרת החוזה, עת לא העבירה המחאות לפי ההסכם. עם זאת, התובע היה מחויב לפעול להכשרת הבניה לכל הפחות מחתימת הסכם השכירות ועד למועד ההפרה. ממכתביי המועצה המקומית, שצורפו לתצהיר מנחם (נספח ב' וג'), עולה שלא הייתה פעילות כאמור מצד התובע. התובע עצמו לא טען אחרת.

135. מנגד, הוכח כי הופס עצמה לא עמדה בחובתה למלא שאלון סביבתי של המשרד לאיכות הסביבה. ראה המכתב נספח ב' לתצהיר מנחם. ללא מילוי שאלון זה, ממילא לא הייתה הופס מקבלת אישור ממשרד איכות הסביבה להפעיל את עסקה.

136. כמו כן, וזה העיקר, לא הוכח לי כל קשר סיבתי בין מחדלי התובע מלהכשיר את חריגות הבניה במושכר ולבין עזיבת הופס את המושכר והעברת המושכר להופס החדשה. אין כל ראיה לכך שהופס עזבה את המושכר עקב אי הכשרת חריגות הבניה במושכר על ידי התובע. לא ניתן למצוא בתצהיר מנחם ולו טענה כאמור. גם לא ניתן למצוא בחומר הראיות פניה בכתב של מנחם אל שואף בנושא זה.

137. מנחם מתאר בתצהירו את מחדלי התובע בקשר לחריגות הבניה ולאחר מכן ישר עובר לפירוט ההוצאות שהשקיע במושכר. לא ניתן למצוא בכל התצהיר טענה שלפיה הופס עזבה את המושכר עקב אי הכשרת החריגות. בחקירתו הנגדית על ידי בא כוח התובע, כאשר נשאל האם נכון שלא פנה בשום שלב לסיים את חוזה השכירות, לא ענה ישירות על השאלה וטען כי פנה אל שואף בנושא הליקויים במושכר, כאשר התובע הודה בפניו כביכול שהוא לא פועל בנושא (עמ' 82, ש' 12 – 20).

138. גם אין כל הסבר מדוע מכרה הופס את כל הציוד שלה להופס החדשה ולמעשה את המפעל כעסק חי ולא עברה למושכר אחר לצורך המשך ניהול עסקה. עצם מכירת הציוד כולו להופס החדשה תחת מעבר למושכר אחר והמשך ניהול העסק שם, מחזק את המסקנה כי הפסקת ניהול העסק לא נבעה מאי הכשרת החריגות, אלא מסיבות אחרות הנוגעות להופס (מצבה הכלכלי או סיבה אחרת הנעוצה בה ובמנחם).

139. זאת ועוד: ממילא הוכח כי לא היה דבר שמנע מהופס לנהל את העסק לפחות עד 10.4.09, נוכח ההיתר הזמני שניתן על ידי הרשות המקומית למן כניסת הופס למושכר עד למועד הנ"ל (ראה מכתב המועצה מיום 15.4.08 נספח ו' לכתב ההגנה של נתבעים 1 ו-2). גם הוכח כי הופס החדשה ניהלה את העסק ללא בעיה והפרעה עד עזיבתה את המושכר (ראה עדות הגב' קטנר עמ' 49, ש' 3 – 4), דבר שגם הופס הייתה יכולה לעשות, לפחות עד 10.4.09.

140. מכל מקום, ברור אם כן, שאין שחר לטענה אודות נזק של מיליוני שקלים עקב אובדן רווחים ועקב מכירת המפעל בהפסד של מיליוני שקלים. טענה זו, שנטענה בכתב ההגנה של הנתבעים 1 ו-2 ואשר נזנחה בסיכומים (ודי בכך כדי להביא לדחייתה), לא הוכחה כלל ועיקר (הטענה נטענה בצורה סתמית וכללית וללא ראיות).

141. אולם בנסיבות העניין שפורטו לעיל גם אין בסיס באותה מידה לטענה שלפיה יש לקזז מכל סכום שייפסק כנגד הנתבעים 1 ו-2, את ההוצאות שהוציאה הופס לשיפוץ המושכר וזאת מקום שלא הוכח כי אובדן ההנאה מהשיפוץ הנ"ל נבע ממחדל של התובע, אלא כאמור, הוכח כי הדבר נבע מהחלטה עצמאית שקיבל מנחם, להפסיק ולנהל את העסק באמצעות הופס ובכלל. הוא הדין לגבי שכר העבודה ששולם בגין עבודות השיפוץ שקיזוזו התבקש, עוד טענה שאין בינה ולבין התנהלות התובע כל קשר סיבתי ואשר גם היא נטענה בצורה סתמית, ללא הוכחת מרכיב כלשהו מטענה זו, לרבות לא הסכום הנטען של 150,000 ₪.

אחריותם האישית של נתבעים 5 ו-6

142. התובע טען בכתב התביעה (ס' 13), ׂכי הנתבעים 5 ו-6 אחראים באופן אישי למחדלי הופס החדשה, "...בין היתר, כי העברת זכויות השכירות אינה כדין, כי אין תוקף ל"שכירות המשנה" לה הם טוענים ולשאר מעשי המרמה וההונאה שמייחסים אלה (הנתבעים 1 ו-2 – י.ד.) לאלה (נתבעים 4 עד 6 – י.ד.). כמו כן, בסעיף 27 ד' לכתב התביעה, נכתב כי "בהיות הנתבעים 5 ו-6 מי שפעלו ביודעין ושלא כדין בכל הנוגע להתנהלות הנתבעים 1 – 3, הרי הם חבים באופן אישי לנזקים שגרמה הנתבעת 4". הנתבעים 5 ו-6 בכתב הגנתם טענו כי אין מקום להרמת מסך ההתאגדות וכי לא הוכח כל מרמה נטענת.

143. בסיכומי הצדדים, חזר התובע על טענתו שלפיה יש לחייב את הנתבעים 5 ו-6 אישית וזאת נוכח העובדה שהטענות כנגד הופס החדשה הנן טענות מרמה, שלא לומר עבריינות מובהקים (תשלום כסף שחור וזיוף מסמכים).

144. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים ולחומר הראיות, נחה דעתי כי יש לחייב גם את הנתבעים 5 ו-6 באופן אישי, בכל הסכומים שבהם חויבה הופס החדשה.

145. למעשי הופס החדשה אחראים חסן וגוזלנד באופן אישי וביחד ולחוד. חסן העיד כי מי שטיפל במו"מ מול מנחם ביחס לכניסת הופס החדשה למושכר היו גוזלנד ואפללו (עמ' 55, ש' 24 – 26; עמ' 65, ש' 29-30). גוזלנד לא נתן תצהיר, לא העיד והיה מיוצג על ידי אותו עו"ד שייצג את חסן, כך שדברי חסן הנ"ל מחייבים אותו. מצד שני, כשנשאל חסן למה גוזלנד לא נתן תצהיר עדות בתיק, ענה שהסיבה לכך נעוצה בזה שהוא מצוי בפרטים ושותפו דאז גוזלנד יושב בכלא (עמ' 61, ש' 8). כמו כן, חסן העיד כי היה במושכר לפחות פעם אחת לפני רכישת הציוד מהופס (עמ' 57, ש' 12-13). מהאמור לעיל ומשאר הראיות בתיק, ובהן עדותו של חסן שלפיה הוא טיפל בתשלום דמי השכירות לידי מנחם, עולה כי גם חסן וגוזלנד היו מעורבים אישית במגעים מול מנחם ובעסקת השכירות מול הופס ובכניסה למושכר בכלל.

146. אין מחלוקת כי חסן וגוזלנד היו בעלי המניות של הופס החדשה בתקופה הרלוונטית (ראה סעיף 23 לכתב ההגנה של נתבעים 4 עד 6). מעדויות חסן ומשאר חומר הראיות כנזכר לעיל, עולה כי חסן וגוזלנד ניהלו בפועל את הופס החדשה וכאמור ניהלו אישית את המגעים ביחס לכניסה למושכר. במצב דברים זה, בו פעלו חסן וגוזלנד בשם הופס החדשה במגעים לצורך כניסתה למושכר ואף לגרסתם לצורך שכירות משנה במושכר, פשיטא כי הם חבים חובת זהירות כלפי התובע שהנו הבעלים של המושכר. חובת זהירות זו מתבטאת במקרה הנוכחי בחובה לוודא עם הבעלים של המושכר כי הם רשאים לתפוס חזקה בו ו/או לשכור את המושכר בשכירות משנה.

147. כפי שכבר פירטתי בהחרבה לעיל, חובה זו הופרה על ידי הופס החדשה. האחריות האישית לכך צריכה להיות מוטלת על מי שניהל את כל הנושא ופעל ברשלנות ואף בעצימת עיניים ולמעשה בחוסר תם לב בשם הופס החדשה בעניין זה, הלא הם חסן וגוזלנד. ההתנהלות הנ"ל מוכחת היטב בין היתר בדבריו הבאים של חסן: ש: ואתה לא התעניינת אם קיים חוזה שכירות בין הופס הישנה לבין שואף? ת. לא התעניינתי. ש. מה האמנת בזמנו? ת. לא האמנתי כי חיים ואני עשינו עסקה ומן הסתם הוא אמר שאין התנגדות של בעל המקום, הוא גם שילם לו את הכסף עד חודש מאי ואין שום בעיה, בעצם אני גם נכנס על אותו פורמט לא צריך שינויים, לא תקעתי מסמר במקום ואין שון בעיה. לכן לא ראיתי לנכון שתהיה בעיה פה, כי אם אין מקום אין מפעל אין שום דבר אם אין לי אישור לשהות במקום. אני מבהיר לשאלת ביהמ"ש כמו שאני בא וקונה אוטו ממישהו שמציע לי רכב למכירה, אם הוא נראה לי אמין וישר ואני יודע שהוא רופא אני לא אומר תביא לי ניירות לראות שאתה בעל האוטו אני מאמין. גם פה האמנתי שזה העסקה הרי לא יעלה על הדעת שאעשה עסקה במקום שאין לי אישור להיות שם או שבדיעבד מסתבר שיש לי צו פינוי שם".

148. מדברים אלה ברור כי חסן וגוזלנד התנהלו ברשלנות ברורה לכל הפחות ולמעשה היו אדישים ועצמו עיניהם ביחס לאפשרות שאין להופס אישור להשכיר את המושכר בשכירות משנה. לא צריך להיות עו"ד מדופלם, כדי להבין שלא יעלה על הדעת לתפוס חזקה במושכר, אך ורק על סמך מילה בע"פ של השוכר ומבלי לקבל את אישור המשכיר והבעלים של הנכס או לכל הפחות לעיין בחוזה השכירות שבין הבעלים של הנכס ולבין השוכר, כדי לוודא שהזכות של השוכר להשכיר את המושכר בשכירות משנה קיימת והנה ללא סייג. גם עניין אלמנטרי זה לא מצאו חסן וגוזלנד לעשות (ראה עמ' 55, ש' 16, 29 – 30).

149. יתרה מכך – אני מקבל את גרסת מנחם, שלפיה הוא עצמו מעולם לא נתן להופס החדשה אישור לתפוס את המושכר לתקופה של שנה והופס החדשה באמצעות הנתבעים 5 ו-6, המשיכה להחזיק במושכר מעבר לתקופת המעבר הקצרה של חודש-חודש וחצי אשר הותרה להם.

150. בכתב הגנתם של נתבעים 1 ו-2 נטען כי טיוטת חוזה שכירות המשנה שנשלחה אל הנתבעים 4 עד 6, נשלחה כדי לאפשר להופס החדשה לפתוח תיק במע"מ (ס' 29). על גרסה זו, לפיה לא השכיר את המושכר בשכירות משנה חזר מנחם בחקירתו הנגדית (עמ' 74, ש' 31 עד עמ' 75, ש' 4) וציין כי לבקשת חסן ולצורך העתקת המפעל על ידי הנתבעים 4 עד 6 לדרום "...הרשיתי לו חודש חודש וחצי להעביר את הדברים" (עמ' 75, ש' 5 – 9; ראה גם עמ' 78, ש' 26 – 29). מנחם העיד כי הכוונה של שני הצדדים הייתה שהנתבעים 4 עד 6 מעבירים את המפעל והציוד לדרום ולא נשארים במושכר (עמ' 75, ש' 14 – 19). יש לזכור כי בתקופה זו כבר מסר מנחם שיקים לתובע שכיסו את דמי השכירות עד לסוף חודש יולי 2008. מנחם הכחיש מכל וכל כי אפשר לחסן להישאר במושכר מעבר לחודש חודש וחצי האמורים ודחה מכל וכל את טענת חסן בעניין זה (עמ' 76, ש' 8 – 16). עדותו של מנחם בנקודה זו הייתה אמינה עליי. עדותו בעניין זה הייתה עקבית וקוהרנטית וניכר שהדברים "בוערים בעצמותיו".

151. מנגד, עדותו של חסן לא הייתה אמינה עליי. הנתבעים 4 עד 6 לא הביאו לעדות את גוזלנד ואת אפללו, שחסן עצמו ציין כי הם אלה אשר ניהלו את המגעים מול מנחם בעניין השכירות (עמ' 56, ש' 12 – 14). גם מנהל המפעל מטעם הופס החדשה, אשר מנחם העיד כי ביקש ממנו לצרכי מע"מ את טיוטת החוזה (עמ' 76, ש' 23), לא הובא לעדות.

152. גם ביחס לאי תשלום דמי השכירות נהגו חסן וגוזלנד בחוסר תם לב, שכן כפי שעוד יפורט בהמשך פסק הדין, הוכח טענת התשלום של דמי השכירות לידי מנחם אין לה כחל בסיס וחרף זאת המשיכה הופס החדשה לשהות במושכר, מבלי ששילמה דמי שכירות כלשהם, לא לתובע ולא להופס.

153. אשר על כן, יש לחייב את חסן וגוזלנד באופן אישי בחובות הופס החדשה כלפי התובע וזאת נוכח הרשלנות שלהם, עצימת העיניים שלהם ויתרה מכך - חוסר תם הלב שלהם בהתנהלותם בקשר לתפיסת חזקה במושכר השייך לתובע ללא רשות או זכות ממנו ושהייה בו אפילו מעבר לזמן שמנחם התיר להם לשהות בו כמו גם אי תשלום סכום כלשהו בגין דמי שכירות בתקופה זו וזאת כנושאי משרה ניהולית בהופס החדשה וכמי שניהלו בפועל את ענייניה הנ"ל ואשר לא רק היו מעורבים אישית במעשים ובמחדלים הנ"ל אלא אף היו הנווטים הראשיים בעניין זה (לעניין אחריות אישית של מנהלים ונושאי משרה בנסיבות של רשלנות וחוסר תם לב ראה ת.א. (חיפה) 489/95 ש. שינדלהיים נ' מרכז כנא מאיר – פורסם).

הודעת צד ג'

154. הופס שלחה הודעת צד ג' לנתבעים 4 עד 6 וזאת בגין מלוא סכום התביעה. לטענתה, כל חוב שנותר, אם בכלל, וכל נזק שנגרם, אם בכלל, הנו באחריות הנתבעים 4 עד 6, אשר לא היו רשאים כלל להחזיק במושכר. הנתבעים הנ"ל הכחישו את ההודעה, טענו כי שילמו את מלוא דמי השכירות להופס וכי הופס, אם בכלל, היא זו שגרמה לנזק הנטען למושכר.

דמי שכירות

155. על רקע הממצאים שלי, לפיהם חייבתי את הנתבעים 1 עד 3 לשלם לתובע הפרשי דמי שכירות גם לתקופה 1.6.08 ועד 31.5.09, עת הופס כבר לא ישבה במושכר, יש לחייב את הופס החדשה לשפות את הופס בגין הפרשים אלה וזאת מאחר ואין מחלוקת כי הופס החדשה החזיקה במושכר בתקופה זו.

156. טענת הנתבעים 4 עד 6 שלפיה הופס החדשה שילמה דמי שכירות להופס דינה להידחות. טענה זו הועלתה בכתבי ההגנה של הנתבעים 4 עד 6 לתביעה ולהודעה. מכאן, שטענות אלה נחשבות כמוכחשות על ידי הופס, גם אם לא הוגש כתב תשובה מטעמה בהודעה וודאי שהוא הדין ביחס להליך התביעה, שכן טענה שמעלה נתבע בכתב הגנתו נגד נתבע אחר לאותו כתב תביעה, תמיד תיחשב כמוכחשת על ידי אותו נתבע אחר, מבלי שעל האחרון להגיש כתב טענות כלשהו בעניין זה. מעבר לכך, בכתב ההגנה של הנתבעים 1 ו-2, קיימת דווקא התייחסות מפורשת לנושא זה והכחשה פוזיטיבית של קבלת תשלום כלשהו בגין חוזה שכירות המשנה (סעיף 29 לכתב ההגנה).

157. אמנם, נכון הדבר כי לא הייתה התייחסות בתצהיר העדות הראשית של מנחם לטענת הנתבעים 4 עד 6 אודות תשלום דמי שכירות לידי מנחם ואמנם היה מקום להתייחסות כאמור, אולם, מנחם, עת נחקר על כך בחקירה נגדית על ידי בא כוח הנתבעים 4 עד 6, הסביר כי בתצהירו הבין שעליו להתייחס לתביעה ולא כל כך התייחס לטענות של מר חסן התייחס (עמ' 84, ש' 23 עד עמ' 86, ש' 9).

158. אני נוטה לקבל את ההסבר הנ"ל וזאת נוכח העובדה שלא שנויה במחלוקת, לפיה הופס והופס החדשה מנהלות הליכי בוררות על עסקת מכירת הציוד לרבות בנושא ההתחשבנות בגין דמי השכירות ולפי הצהרתו של מנחם, שלא רק שלא נסתרה אלא אף נתמכת ממש בכתב ההגנה של נתבעים 4 עד 6 (ראה סעיף 19) ובעדותו של חסן (עמ' 62, ש' 26), הוא הכחיש את דבר קבלת דמי השכירות כבר בהליכי הבוררות הנ"ל וברור וידוע כי הנושא נמצא במחלוקת בין הצדדים.

159. נראה אם כן שאי ההתייחסות בתצהירו של מנחם לעניין תשלום דמי השכירות על ידי חסן נבעה מטעות שבהיסח הדעת שלו ושל באת כוחו ולא עקב העובדה שהוא מודה בטענה זו.

160. על רקע הסבר זה, וכן על רקע הגרסה החד משמעית של מנחם במהלך חקירתו הנגדית, לפיה מעולם לא קיבל דמי שכירות מאת הנתבעים 4 עד 6 (עמ' 78, ש' 18 עד 29; עמ' 86, ש' 7 – 9), גרסה שהייתה אמינה עליי ואשר הנה מועדפת עליי על פני גרסתו של חסן, כמו גם נימוקים נוספים שקיימים לקבלת גרסת מנחם, הכל כפי שעוד יפורט בהמשך פסק הדין, אני נוטה לקבל את ההסבר שנתן מנחם להעדר התייחסות בתצהירו לנושא תשלום דמי השכירות מאת הנתבעים 4 עד 6 לידיו.

161. כמו כן, על רקע העובדה שרואים את טענות הנתבעים 4 עד 6 בכתבי ההגנה לעניין תשלום דמי השכירות כמוכחשים על ידי הופס, כמו גם על רקע הטענה המפורשת של הכחשת תשלום זה בכתב ההגנה של הנתבעים 1 ו-2, לא ניתן לומר שגרסתו בעניין זה בחקירה הנגדית כמוה כהרחבת חזית, בפרט כאשר לא התווספה כל עובדה לגרסה זו, למעט הכחשת קבלת התשלום, כך שלא ניתן לומר ממילא כי הגרסה הייתה צריכה לקבל ביטוי בכתב תשובה.

162. לגופו של עניין וכאמור, יש לקבל את גרסת מנחם ולדחות את גרסת חסן בעניין תשלום דמי השכירות. הנתבעים 4 עד 6 לא הביאו כל ראיה ממשית לגבי תשלום דמי השכירות, לבד מהצהרה סתמית וכללית של חסן בתצהירו.

163. חסן נמנע מלפרט בכתב הגנתו ובתצהירו, מתי בדיוק והיכן התבצעה העברת הסכום של 250,000 ₪ במזומן לידיו של מנחם. כאשר בעל דין טוען להעברת סכומים במזומן לפלוני, מבלי שקיימת על כך אסמכתא בכתב, נודעת חשיבות רבה, לצורך מתן אמון בגרסתו והענקת משקל ראייתי לה, לפירוט המועד המדויק של העברת הכספים ומקום ההעברה. כאמור, לא ניתנו כל פרטים בעניין זה. גם כשנחקר על כך בחקירה נגדית, לא ידע לומר מתי הכספים הועברו (עמ' 71, ש' 1 – 3).

164. לעניין מעמד העברת הכספים, רק בחקירתו הנגדית, כשנשאל לעניין זה הסתבר, כך לפחות לפי גרסתו, כי הסכום ששולם במזומן לידיו של מנחם שולם בנוכחות שותפו של חסן, הלא הוא הנתבע 6 ובנוכחות מר יגאל אפללו, שהציע לחסן את העסקה (עמ' 60 ש' 8 – 11; עמ' 56 ש' 13 – 14). עוד למדנו מעדותו של חסן כי מקור כספי המזומן היה אביו, אשר כביכול שלח לו את הכספים.

165. חרף זאת, חסן לא מצא לנכון להביא לעדות את מי מהנ"ל. עובדה זו פועלת חזק לרעתו. כאשר מדובר בהעברת כספים במזומן ללא אסמכתא בכתב, אשר נעשתה בנוכחות עדים והטוען לתשלום לא מביא את העדים וגם אין בפיו הסבר מניח את הדעת לאי הבאתם, קמה חזקה כי לא היו מעידים, עדותם הייתה פועלת לרעת מי שנמנע מזלמן אותם. הנ"ל חל ביתר שאת לגבי הנתבע 6, שותפו של חסן, שהנו בעל דין בתיק זה, המיוצג אף הוא על ידי עו"ד מישוק. העובדה שהנתבע 6 שוהה במאסר, כטענת חסן, אינה סיבה שלא לזמן אותו לעדות. לגבי אפללו, לא ניתן כל הסבר לאי הבאתו לעדות. כנ"ל לגבי אביו של חסן, שלפי הטענה העביר לו את הסכום שהועבר למנחם ואשר גם עדותו הייתה מתבקשת בנסיבות.

166. עובדות נוספות שמחזקות את המסקנה כי לא הוכחה טענת חסן לגבי תשלום דמי השכירות, נוגעות לכך שחסן לא צירף את ספרי הנהלת החשבונות של הופס החדשה כדי להוכיח את דבר התשלום או את דבר הלוואת הבעלים שהופס החדשה קיבלה כביכול מאביו של חסן ולא נתן כל הסבר מניח את הדעת מדוע לא עשה כן כשנחקר על כך. חסן טען כי לא רשם את ההוצאה בספרים כי הנושא נמצא בהתדיינות ורצה להמתין עד לתוצאה בהליך המשפטי (עמ' 71, ש' 9 – 21). ברור כי מדובר בהסבר קלוש. הרי את ההלוואה צריך היה לרשום עוד בעת קבלת הכספים מאביו של חסן ואת ההוצאה כבר בעת תשלום הכספים להופס, הרבה לפני שהתגלע הסכסוך בין הצדדים.

167. זאת ועוד: הוכח כי חסן השלים עם כך שמנחם לא הנפיק לו חשבונית מס בגין המע"מ שהיה גלום בסכום ששילם וזאת יש להסיק נוכח עדותו שלפיה הוא ביקש חשבונית וחרף זאת לא קיבל אותה ובהעדר כל ראיה לדרישה נוספת של חסן מאת מנחם בעניין זה לאחר מכן, תוך כך שהוא מונע מהופס החדשה, ללא הגיון או הסבר, להתקזז על המע"מ שגלום בסכום ששולם ואשר עמד על עשרות אלפי שקלים (עמ' 60, ש' 24 – 30).

168. לסיכום, יש לדחות את טענת התשלום של דמי השכירות ועל כן יש לחייב את הופס החדשה לשפות את הופס בדמי השכירות שחויבה היא לשלם לתובע לתקופה 1.6.08 עד 31.10.08, בסכום של 58,616.25 ₪, לרבות שיפוי בגין הריבית שחויבה בו, נזק שלא היה נגרם לה אלמלא מחדל הופס החדשה מלשלם את דמי השכירות במועד ובכלל. הוא הדין לגבי הסכום שבו חויבה הופס לשלם לתובע כדמי שכירות עבור התקופה 1.11.08 עד 31.5.09, בסכום של 179,081 ₪ וגם כאן מאותם הנימוקים לרבות שיפוי בגין הריבית.

שאר ראשי הנזק

169. יש לחייב את הופס החדשה לשפות את הופס בסכום של 57,829 ₪ בצירוף ריבית הפיגורים בגין יתרת חוב הארנונה וזאת נוכח שהות הופס החדשה במושכר מיום 1.6.08 ובהעדר הוכחה מצד הופס החדשה כי החשבון כולל חיובים בגין חודשים מלפני 1.6.08. הוא הדין לגבי החיוב בגין חוב המים והביוב בסך של 24,664 ₪.

חיוב אישי של חסן וגוזלנד

170. מאותם הנימוקים שפירטתי ביחס לחיוב האישי של חסן וגוזלנד בחובות הופס החדשה כלפי התובע, יש לחייב אותם באופן אישי בחובות הופס החדשה שאישרתי לעיל כלפי הופס במסגרת הודעת צד ג'.

171. ההתנהלות הבעייתית בנושא הכניסה למושכר נעשתה גם כלפי הופס ותוך הפרה בוטה ובמודע של סיכום הדברים שלפיו לא תשהה הופס החדשה במושכר יותר מחודש חודש וחצי. אם לא די בכך שהופס החדשה נותרה במושכר במשך שנה תמימה, היא לא שילמה דמי שכירות כלשהם לתובע כשכל טענותיהם של הנתבעים 4 עד 6 בעניין תשלום דמי שכירות להופס נדחו מכל וכל כמפורט לעיל. בעקבות כך, כל ההשלכות של עניין זה נפלו על כתפי הופס והנתבע 2.

סוף דבר

אשר על כן, אני מחייב את הנתבעים 1 עד 3 ביחד ולחוד, לשלם לתובע, תוך 30 יום מקבלת פסק הדין, את הסכומים שלהלן במצטבר:

1. את מלוא יתרת החוב שתבע התובע בגין הפרשי דמי שכירות לתקופה 1.10.07 עד 31.10.08, בסכום נומינלי של 78,482.25 ₪, בצירוף ריבית פיגורים כהגדרתו בסעיף 2 לחוזה השכירות (בשיעור פריים + 5%, מחושב על בסיס יומי). חישוב יתרת החוב לרבות ריבית הפיגורים, יש לעשות על ידי צירוף ריבית פיגורים כאמור לכל אחד מהסכומים הרשומים בטבלה נספח ב' לתצהיר שואף תחת העמודה "סה"כ הפרש לתשלום" מהראשון לחודש השכירות הרלוונטי הרשום תחת העמודה הראשונה של אותה טבלה ועד לתשלום בפועל.
2. את מלוא יתרת החוב בגין דמי שכירות לתקופה 1.11.08 עד 31.5.09 בסך של 179,081 ₪ בצירוף ריבית פיגורים כהגדרתו בסעיף 2 להסכם השכירות. חישוב יתרת החוב הנ"ל לרבות ריבית הפיגורים, יעשה על ידי צירוף ריבית פיגורים כאמור לדמי השכירות החודשיים בסך של 25,583 ₪ למן הראשון לכל חודש ועד לתשלום בפועל ביחס לכל אחד מהחודשים בתקופה 1.11.08 עד 31.5.09.
3. יתרת חוב הארנונה בסך של 57,829 ₪ בצירוף ריבית פיגורים כהגדרתו בסעיף 2 לחוזה השכירות, מיום 30.12.09 ועד לתשלום בפועל.
4. יתרת חוב בגין מים וביוב בסכום של 24,664 ₪, בצירוף ריבית פיגורים כהגדרתו בסעיף 2 לחוזה השכירות, מיום 10.9.09 (מועד בחשבון) ועד לתשלום בפועל.
5. בנסיבות, על רקע התוצאה, 50% מסכומי האגרות בתביעה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ששילם התובע את האגרות ועד לתשלום בפועל לידיו.
6. בנסיבות, שכר טרחת עו"ד, בסכום של 40,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל.

אני מחייב את הנתבעים 4 עד 6 ביחד ולחוד, לשלם לתובע, תוך 30 יום מקבלת פסק הדין, את הסכומים שלהלן במצטבר:

1. הפרשי דמי שכירות בסכום של 58,616.25 ₪ עבור התקופה 1.6.08 עד 31.10.08. חישוב הסכום לתשלום כאן יהיה על ידי צירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין לכל סכום הרשום בטבלה נספח ב' לתצהיר שואף תחת העמודה "סה"כ הפרש לתשלום" ביחס לחודשים יוני 2008 כולל עד אוקטובר 2008 כולל, מהראשון לחודש השכירות הרלוונטי ועד לתשלום בפועל.
2. חוב דמי שכירות בסך של 179,081 ₪, עבור התקופה 1.11.08 עד 31.5.09 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין. חישוב יתרת החוב הנ"ל לרבות הפרשי ההצמדה והריבית, יעשה על ידי צירוף הפרשי הצמדה וריבית כאמור לדמי השכירות החודשיים בסך של 25,583 ₪ למן הראשון לכל חודש ועד לתשלום בפועל, ביחס לכל אחד מהחודשים בתקופה 1.11.08 עד 31.5.09.
3. יתרת חוב הארנונה בסך של 57,829 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 30.12.09 ועד לתשלום בפועל.
4. יתרת חוב מים וביוב בסכום של 24,664 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 10.9.09 ועד לתשלום בפועל.
5. נזקי לקיחת מערכת גילוי העשן בסכום של 19,898 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 7.12.09 ועד לתשלום בפועל.
6. הוצאות פינוי הברזלים/צינורות וקונסטרוקציית הברזל/צינורות שנותרו בנכס, בסך של 3,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 8.9.09 עד לתשלום בפועל.
7. הוצאות פינוי נוספות מהנכס בסך של 2,330 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 15.7.09 ועד לתשלום בפועל.
8. בנסיבות, על רקע התוצאה, 50% מסכומי האגרות בתביעה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ששילם התובע את האגרות ועד לתשלום בפועל לידיו.
9. בנסיבות, שכר טרחת עו"ד, בסכום של 40,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל.

התובע יהיה רשאי לפעול במקביל כנגד כל הנתבעים יחד, לגביית הסכומים שבהם חויבו הנתבעים הנ"ל כמפורט לעיל, אולם לא יהיה זכאי להיפרע בפועל, מאת כל הנתבעים הנ"ל יחד, יותר מאשר הסכומים שנפסקו לחובת הנתבעים 1 עד 3 בצירוף הסכומים שבהם חויבו הנתבעים 4 עד 6 בסעיפים 5, 6, 7 ו-9 (למען הסר ספק, חיוב שכר הטרחה הוא מצטבר, כך שאזכור סעיף 9 לעיל נעשה בידיעה ובכוונה).

בהודעת צד ג', אני מחייב את צדדי ג' ביחד ולחוד לשלם לנתבעת 1, תוך 30 יום מקבלת פסק הדין, את סכומים הבאים במצטבר:

1. מלוא הסכומים שבהם חויבה הנתבעת 1 לשלם לתובע עבור דמי שכירות לתקופה 1.6.08 עד 31.10.08, היינו סך של 58,616.25 ₪, בצירוף ריבית פיגורים כפי סעיף 2 להסכם השכירות, כאשר חישוב הסכום לתשלום כאן יהיה על ידי צירוף ריבית פיגורים כאמור לכל סכום הרשום בטבלה נספח ב' לתצהיר שואף תחת העמודה "סה"כ הפרש לתשלום" ביחס לחודשים יוני 2008 כולל עד אוקטובר 2008 כולל, מהראשון לחודש השכירות הרלוונטי ועד לתשלום בפועל.
2. את מלוא יתרת החוב בגין דמי שכירות לתקופה 1.11.08 עד 31.5.09 בסך של 179,081 ₪ בצירוף ריבית פיגורים כהגדרתו בסעיף 2 להסכם השכירות. חישוב יתרת החוב הנ"ל לרבות ריבית הפיגורים, יעשה על ידי צירוף ריבית פיגורים כאמור לדמי השכירות החודשיים בסך של 25,583 ₪ למן הראשון לכל חודש ועד לתשלום בפועל ביחס לכל אחד מהחודשים בתקופה 1.11.08 עד 31.5.09.
3. יתרת חוב הארנונה בסך של 57,829 ₪ בצירוף ריבית פיגורים כהגדרתו בסעיף 2 לחוזה השכירות, מיום 30.12.09 ועד לתשלום בפועל.
4. יתרת חוב בגין מים וביוב בסכום של 24,664 ₪, בצירוף ריבית פיגורים כהגדרתו בסעיף 2 לחוזה השכירות, מיום 10.9.09 (מועד בחשבון) ועד לתשלום בפועל.
5. 85% מסכומי האגרות שחויבה הנתבעת 1 לשלם לתובע כשמחצית מהסכום הנ"ל יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ששילם התובע את המחצית הראשונה של האגרה ועד לתשלום בפועל והמחצית השנייה של הסכום הנ"ל יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ששילם התובע את המחצית השנייה של האגרה ועד לתשלום בפועל,
6. 85% מהסכום שחויבה הנתבעת 1 לשלם לתובע בגין שכר טרחת עו"ד בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל.
7. 50% מסכומי האגרות ששילמה הנתבעת 1 בהודעת צד ג', בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום תשלום האגרות על ידה ועד לתשלום בפועל לידיה.
8. שכר טרחת עו"ד בהודעת צד ג' בסכום של 40,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל.

למען הסר ספר, תשלום הסכומים שנפסקו בהודעת צד ג' לטובת נתבעת 1, אינו מותנה בתשלום על ידי הנתבעת 1 את הסכומים שבהם היא חויבה לשלם לתובע, אולם מיותר לציין כי כל סכום שצדדי ג' ישלמו לתובע לפי פסק הדין בתביעה העיקרית ואשר גם הנתבעת 1 חויבה לשלם אותו לתובע ואשר חלה על צדדי ג' לגביו חובת שיפוי ותשלום לנתבעת 1 לפי פסק הדין בהודעת צד ג', יהיו צדדי ג' פטורים מלשלם לנתבעת 1 במסגרת ההודעה.

כמו כן, על רקע העובדה שלא שולמה המחצית השנייה של האגרה על ידי הנתבעת 1 בגין הודעת צד ג', בין היתר, עקב טעות של המזכירות שלא הוציאה דרישת תשלום בנושא זה ועל רקע החלטתי מיום 1.6.14, אני קובע שמתוך הסכומים שחייבים צדדי ג' לנתבעת 1 לפי פסק דיני זה, יעבירו הם לקופת בית המשפט תחילה ולפני כל תשלום לידי הנתבעת 1, סכום השווה למחצית השנייה של האגרה בהודעת צד' ג' וזאת להבטחת המחצית השנייה של האגרה ככל שהנתבעת 1 לא תקבל פטור בגינה ולא תשלם אותה.

המזכירות תדוור את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ח סיוון תשע"ד, 16 יוני 2014, בלשכתי.