עסקינן בבקשת התובע מיום 24.6.20 לביטולה של מחיקה מחוסר מעש שבוצעה ביום 7.8.13 ולהחייאת התיק למעשה.

לאחר עיון בבקשה ובנתוני התיק, מצאתי מקום לסלקה על הסף, ללא צורך בתגובת המשיבים, זאת הן מטעמים פרוצדורליים והן בהינתן הקשיים בה, העדר עילה של ממש והעובדה שאין בעמדת המשיבים כדי להצדיק תוצאה אחרת אף אם היה בזו כדי להביע הסכמה. אסביר:

עסקינן בתביעת נזקי גוף שנפתחה בחודש מאי 2010 ועניינה פיצוי בגין תאונת עבודה משנת 2005.

כבר מראשיתו של ההליך נדרש משלוחה של התראת מחיקה בשל חוסר מעש מצד התובע.

בהמשך, מונה מומחה מטעם בית המשפט שקבע נכות צמיתה ובית המשפט מצא עצמו שוב נדרש להתראה בשל חוסר מעש ביום 13.6.12 תוך דחייתו בשל כך של הדיון הקבוע ומתן ארכה למעש (הגשת תחשיבי נזק). התובע בחר שלא להגיב כלל.

שוב לא הוגשו תחשיבי נזק ובית המשפט הורה ביום 10.1.13 על התראת מחיקה נוספת.

רק בשלב זה ורק במועד הדיון המיועד – 6.2.13 - נתעורר התובע וביקש להשהות קידומו של ההליך על מנת לבחון הגשת חוו"ד בתחום הפסיכיאטרי. הדיון שנקבע בוטל וארכה ניתנה, תוך שנקבעה תזכורת פנימית. אף הפעם – התובע בחר בחוסר מעש וביום 27.5.13 ניתנה החלטה המורה על התייחסותו וציון מבוקשו תוך התראה למחיקת התביעה.

לבקשת התובע אושרה ארכה אחרונה עד ליום 1.8.13 וצוין מפורשות כי אי מעש במועד יביא למחיקה.

בהעדר מעש – נמחקה התביעה כאמור בשנת 2013.

מאז ועד לשנת 2019 ישב התובע בחוסר מעש וביום 8.5.19 הודיע לתיק על החלפת מייצגו. החלפת הייצוג אושרה תוך שבית המשפט מציין מפורשות כי התביעה נמחקה לפני כשש שנים. הדבר נשנה ביום 9.6.20 שעה שעו"ד שלישי הודיע על ייצוג ושוב העיר בית המשפט כי ההליך נמחק זה מכבר.

עתה כאמור מוגשת בקשה לביטול המחיקה – כשבע שנים לאחר מעשה!

דין הבקשה סילוק על הסף:

במישור הפרוצדורלי:

1. הבקשה הוגשה ללא תצהיר מפורט ערוך כדין לביסוס העובדות הנטענות והתובע הסתפק בתצהיר הערוך על דרך ההפניה, בניגוד למתחייב לפי תקנה 241(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").
2. התובע הגיש בקשתו במתכונת הרלבנטית לביטולן של החלטות שניתנו במעמד צד אחד, קרי - מתוקף תקנה 201 לתקנות והוא אף טוען בהתאם.

ספק רב אם יש מקום למסגרת דיונית זו בה בוחר התובע.

בענין זה אפנה להחלטתו של כב' השופט י.דנינו בת.א (ב"ש) 9023-10-18‏ ‏שלום פרימו נ' עיריית באר שבע (1.11.19). במקרה הנדון שם נמחק כתב התביעה בשל חוסר מעש ובית המשפט קובע כי מאחר שהתובע, באמצעות בא כוחו, לא היה בבחינת "נפקד" בתיק והיה לו יומו במובן הדיוני, הרי שלא ניתן לומר כי ההחלטה המורה על מחיקה בשל כך, הינה בבחינת החלטה שניתנה "על פי צד אחד". משעה שכך, נדחתה האפשרות לבקש ביטולה מתוקף תקנה 201 לתקנות. בית המשפט נסמך בניתוח משפטי זה על דברי כב' השופט א. רובינשטיין ברע"א 2373/17 סיגלית אוריון נ' אושרית טולציס (27.4.17) אשר נתן דעתו למעמדה של הוראת מחיקה הנעוצה באי הפקדת שכר המומחה לפי סעיף 131(ב) לתקנות וקבע כי נשלל במקרה כאמור שימוש בסעיף 201 לתקנות לצורך ביטולה. כך גם בת"א 11147-10-13 (מחוזי-חיפה) ‏ אחמד חמודה נ' די.בי.אס. שרותי לווין (1998) בע"מ (9.4.17) שאף בגדרו שלל בית המשפט שימוש בסעיף 201 לתקנות לגבי החלטה המורה על מחיקתו של כתב ההגנה שהגישו הנתבעים מכוח תקנה 122 לתקנות, לאחר שאלה לא פעלו בהתאם לצו שניתן לגילוי מסמכים.

  נראה על פניו כי יש מקום ליישום עיקרון זה בענייננו בהינתן ההשתלשלות המובאת לעיל.

1. אף אם תידון הבקשה במסגרת סעיף 201 לתקנות, עדיין - ניכר חסרונה הזועק של בקשה סדורה להארכת מועד הנושאת נימוקים כבדי משקל, שכן בקשה מכח הסעיף האמור ניתן להגיש אך תוך 30 ימים. יושם לב – הוראת המחיקה הודעה למעשה לפני שנים למשרד ב"כ התובע וכמוה שהודעה לתובע עצמו. יתרה מכך, התובע עצמו המבקש לעשות אבחנה בין ידיעת בא כוחו לידיעתו הוא, מודה כי הוא ער למחיקה חודשים רבים קודם להגשת הבקשה. התובע בחר להתמודד עם מציאות זו אך בהגשת תלונה לוועדת האתיקה בשנת 2019.

במישור המהותי – לגופן של טענות:

1. אף אם אתייחס לנתון בפניי כבקשה סדורה להארכת מועד לביטול החלטה מתוקף סעיף 201 לתקנות, הרי שאין בנימוקיה כדי להצדיק סטייה כה משמעותית וחריגה מענייני פרוצדורה ומעקרון סופיות הדיון.
2. שעה שהזכות לבטל החלטה שניתנה במעמד צד אחד נתונה תוך 30 ימים, בקשה המוגשת בחלוף שנים כה רבות היא בלתי סבירה בעליל וקשה עד מאד להניח מסד הולם ומשכנע לבקשה כזו.
3. סבורתני כי די בפירוט השתלשלות הדברים לעיל כדי להמחיש כי לתובע ניתנו מספיק הזדמנויות לקבלת יומו וכי לא בנקל הגיעו הדברים לכדי מחיקה. בחירת התובע להתמודד עם זו אך עתה אינה מתיישבת עם סדרי עבודה תקינים, עיקרון סופיות הדיון, חשיבות המשאב השיפוטי והצורך לנצלו כראוי, וכך גם עם חובת תום הלב.

התובע טוען כי הוא עולה מאתיופיה, נעדר כל השכלה וכי סמך על בא כוחו שטען שההליך בטיפול ואף טיפל עבורו בהליכים מול המל"ל.

התובע היה מיוצג והעובדה שפנה לטענתו מעת לעת לבא כוחו (לא ברור באיזו מידה ועד מתי) ושבפיו טענות נגד בא כוחו, אינה מספקת כלל עת עסקינן בשיהוי בלתי סביר. מחובתו של בעל דין מכל מקום לעקוב ולוודא קידום עניינו ואין סביר הדבר כי התובע יבחר בחוסר מעש שנים כה רבות ויזנח למעשה עניינו בהליך ואז יבקש לחדשו. לאמור משנה תוקף שעה שכבר לפני כשנה נעשתה פניה לתיק מטעמו, גם אז בשיהוי ניכר ועת גם מאז השתהה התובע.

1. ערה אני לכך שמדובר בתביעת נזקי גוף (בעבודה), על משמעות הדבר, אולם ועדיין - לאורך הרוח המאפיין את הרצון לאפשר מימושה של זכות גישה לערכאות, חייב שיהא גבול.

אציין במאמר מוסגר כי ביטול מתוקף שיקול הדעת הנתון ע"פ סעיף 201 לתקנות (במובחן מביטול מחובת הצדק, שאינו רלבנטי כלל וכלל) מחייב התייחסות אף לסיכויי תביעתו של מבקש הביטול ובענין זה מצבו של התובע אינו פשוט. על התובע לחצות את משוכת החבות ובנוסף – את סכנת ה"בליעה" המסתמנת לגבי היקף הפיצוי, שעה שמומחה בית המשפט קבע נכות צמיתה בתחום הנוירולוגי בשיעור של 10% בלבד לצד 10% בגין צלקות בעוד המל"ל קבע, לטענת התובע, 42% נכות (לאחר הפעלת תקנה 15). הטענה כי ישנה נכות פסיכיאטרית לא הומחשה בסופו של דבר.

1. אוסיף ואומר כי אף אם היתה הבקשה מוגשת בחלוף שנה אחת, נראה כי היה מקום לדחותה. התובע יכול היה להגיש תביעה חדשה בשעתו ואף זאת לא עשה.

אין אלא להבין כי התובע מבקש לעקוף באמצעות בקשה זו טענת התיישנות, שיש להניח שהיתה מועלית מנגד. לא בכדי התובע מציין בבקשתו כי ספק אם יוכל לפתוח בתביעה חדשה. מכל מקום, מבלי להכריע בטענה פונציאלית זו אומר כי ככל שהנתבעים אינם עומדים על טענה כזו, ממילא יוכל התובע לברר תביעתו בתביעה חדשה שתוגש. אם יימצא כי הם עומדים על זו, הרי שהיענות לבקשה דכאן משמעותה גרימת עוול דיוני ע"י ניטרול הטענה (לצורך ההשוואה, הפסיקה שוללת עקיפת טענת ההתיישנות ע"י תיקון כתב תביעה בדרך של צירוף עילה שהתיישנה. ראה רע"א 10225/16 ‏ פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב (9.2.17)). ביטויו של עוול זה הוא אף בכך שנמצאנו מאלצים את הנתבעים לאתר ולוודא קיומן עדיין של ראיות בהתייחס לארוע מושא התביעה הגם ש – 15 שנה חלפו מאז.

בית המשפט אינו מתיימר לטעון בשם הנתבעים, אולם אין להתעלם ממציאות צפויה למדי.

1. טרם סיום אפנה לפסיקת בית המשפט העליון במקרה שנדון ברע"א 1273/15 מאירפלד השקעות וניהול בע"מ נ' סטרפלאסט תעשיות 1967 בע"מ (21/04/15). במקרה דשם ניתן פסק דין בהעדר התייצבות. בחלוף כשבעה חודשים הגישה המבקשת לבימ"ש המחוזי בקשה לביטול פסק הדין, ובקשה להארכת מועד להגשת בקשת הביטול וזו נדחתה.

בית המשפט העליון מוצא קושי רב בבקשה להארכת מועד הנתלית בייצוג לא הולם מצד בא כוחה. מכל מקום, בבחנו אף את סיכויי הליך כנדרש לצורך הבקשה להארכת מועד, כמו גם לצורך בקשת הביטול גופה, קובע בית המשפט כי הגם שניתן להניח כי עומדים למבקשת סיכויים סבירים להצליח בהגנתה, הרי שיש צורך באיזון מול נסיבות אי-ההתייצבות ואינטרס המשיבה. בהקשר זה, קובע בית המשפט כי התרשלות המבקשת ופרקליטה הקודם עולה כדי הזנחת עניינם, כאשר תקופה ארוכה לא טרחו לברר האם נקבע מועד לדיון ומה עלה בגורל התיק וכי במצב דברים זה יש לבכר את עקרון סופיות הדיון.

אם כך נקבע לגבי איחור בן שבעה חודשים שהמבקשת תולה בבא כוחה, קל וחומר בענייננו.

1. לאור כל האמור ועם כל ההבנה לרצונו של התובע, נראה כי המזור למצבו הוא ההכרה בנכותו מצד המל"ל וככל שאין בכך די, יפנה טענותיו לבא כוחו דאז בהליך מתאים. בקשה זו נדחית.

ניתנה היום, כ' תמוז תש"פ, 12 יולי 2020, בהעדר הצדדים.