לפני תביעה בגין לשון הרע מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") ובגין נגישה, רשלנות ושקר מפגיע מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה").

א. עיקר טענות הצדדים

1. התובע טוען כי בשעות הבוקר של יום 29.3.07, בעת שנסע ברכבו ברחוב ויצמן בתל אביב, בקרבת בית המשפט ועצר את רכבו ברמזור אדום, שמע צעקות של אישה: "הנה הגנב", "תעצרו אותו", "הוא גנב לי את האוטו" וכד'. התובע לא נתן לכך את דעתו, וכשהתחלף הרמזור לירוק, המשיך בנסיעה. מייד לאחר מכן הורתה לו שוטרת לעצור את רכבו, דרשה ממנו להציג מסמכי זיהוי, והוא עשה כדרישתה.

2. התובע טוען, כי לכל אורך ההתרחשות המתוארת, הניחה השוטרת את ידה על האקדח שהיה מצוי בחגורתה, דבר שגרם לו לחששות כבדים ולמתח נפשי, וכתוצאה מכך חש ברע, בין היתר נוכח מחלת הסוכרת ומחלת הלב הקשה מהן הוא סבל.

3. לאחר שהזדהה בפני השוטרת, הובהר לו על ידה כי הנתבעת התלוננה בפניה שהתובע גנב מהנתבעת את הרכב בו הוא נוהג.

הנתבעת מכחישה טענות אלה, ומוסיפה כי לא הייתה עדה לשיחה שבין התובע לשוטרת, כך שעליו להוכיח את הדברים הנטענים על ידו לגבי שיחה זו.

5. התובע טוען כי בעת חילופי הדברים בינו לבין השוטרת, המשיכה הנתבעת "ללבות את האש" ולצעוק כי הוא גנב, כי גנב ממנה את הרכב, וכי יש לעצור אותו.

הנתבעת מכחישה דברים אלה, וטוענת כי כל המתואר על ידי התובע, לא התרחש.

6. לטענת התובע, רק באותו שלב, הבין כי הנתבעת מנסה לטפול עליו אשמה כאילו גנב כלי רכב אחר, שהיה בחזקת בעלה דאז, מר אורי זוהר, ואשר ניטל על ידי התובע יום קודם לאירוע נשוא התובענה (להלן: "הרכב").

הנתבעת מכחישה את הטענה.

7. התובע טוען כי אירוע נטילת הרכב מחזקתו של מר זוהר, עמד במרכזו של הליך משפטי שהתנהל בבית המשפט השלום בכפר סבא, ואשר בפסק הדין שניתן בו, נקבע מפורשות כי הרכב ניטל כדין על ידי התובע, ומר זוהר הוא אשר החזיק בו שלא כדין, וכן נקבע כי התובע מעולם לא ניסה לפגוע במר זוהר באופן פיזי.

הנתבעת טוענת, לעניין זה, כי מדובר בפרשנות של התובע גרידא, וכי עליו להוכיח דברים אלה בתובענה שבכותרת.

8. התובע טוען כי הסביר לשוטרת את המצב לאשורו והציג בפניה את מסמכי הרישוי של הרכב, לפיהם הוא בעליו החוקי. לטענת התובע, הנתבעת המשיכה לעמוד על טענתה השקרית לפיה התובע גנב את הרכב ממר זוהר, ואף הוסיפה כי התובע ניסה לדרוס את מר זוהר ולפגוע בו פיזית.

הנתבעת טוענת כי דברים אלה לא היו ולא נבראו.

9. לטענת התובע, לאחר שהציג בפני השוטרת את המסמכים, שחררה אותו השוטרת לדרכו, והתנצלה על עגמת הנפש שנגרמה לו.

10. עוד טוען התובע כי תלונה שהוגשה נגדו למשטרה, על ידי מר זוהר, בגין אירוע נטילת הרכב, נגנזה על ידי המשטרה.

הנתבעת מודה בהגשת תלונה למשטרת ישראל.

11. התובע טוען כי הנתבעת עשתה את האמור לעיל על מנת להשפילו ולפגוע בשמו הטוב ועל מנת להפעיל עליו לחץ על מנת שימסור לה או למר זוהר את הרכב למרות שהם לא היו זכאים לקבלו.

12. התובע טוען כי דברי הנתבעת, המייחסים לו גניבה, ניסיון תקיפה וגרימת חבלה, מהווים פרסום לשון הרע אודותיו, בניסיון לפגוע בשמו, כאשר האירוע קרה בליבה של תל אביב, סמוך לבית המשפט, בשעת בקר עמוסה, כשהמקום הומה אנשי עסקים, עורכי דין ועוברי אורח, וסמוך למקום עבודתו של התובע, כעוזר לקונסול אוסטרליה בישראל. התובע טוען כי בעת האירוע, נאסף סביבו קהל, בו זיהה פקידי בנק מהסניף בו מתנהל חשבון הבנק של שגרירות אוסטרליה, המכירים אותו מעבודתו, והדבר הסב לו בושה ועגמת נפש רבה.

מנגד, טוענת הנתבעת, כי היה זה התובע שצרח והשתולל, ואיים שידאג לכך שרישיונה של הנתבעת, כחברת לשכת עורכי הדין, יישלל. הנתבעת טוענת כי קיימת לה עילת תביעה נגדית, בגין הוצאת לשון הרע של התובע כלפיה, סמוך לבית המשפט, במטרה לפגוע בשמה הטוב ובעסקיה. לטענתה, בשל כך עומדת לה טענת קיזוז כנגד התביעה שבכותרת.

13. עוד טוען התובע כי בתלונה האמורה בפני השוטרת והדברים שהוטחו בו, עוולה כלפיו הנתבעת בעוולת הנגישה ובעוולת שקר מפגיע. כמו כן, טוען התובע כי הנתבעת חבה כלפיו מכוח עוולת הרשלנות.

הנתבעת מכחישה את הטענות האמורות וטוענת כי לא הייתה מודעת לכך שהבעלות ברכב הועברה מבעליו הקודמים לתובע, ולכן לא מדובר בלשון הרע או בשקר מפגיע. כמו כן, טוענת הנתבעת, כי דבריה היו פניה למשטרה, על סמך המידע שהיה ידוע לה באותו מועד, ומתוך כוונה להגן על אינטרס כשר ועל קניינו של מר זוהר שהיה גם בן זוגה, וגם לקוחה באותה עת. מעשיה היו מסירת מידע אמת לשוטרת, המוסמכת לחקור, שעה שלנתבעת היה ידוע מהמשטרה כי היא מחפשת אחר התובע לצורך חקירתו. לפיכך הייתה לה חובה חוקית ומוסרית לפנות לשוטרת ולהסב תשומת ליבה לכך שהתובע חשוד בגניבת הרכב.

14. הנתבעת טוענת כי התביעה היא עוד נדבך במסע התעמרות והכפשה שהתובע פתח בו נגדה ונגד מר זוהר, במסגרתו הוא פועל להגיש נגדם תביעות שווא.

15. הנתבעת טוענת כי לא פתחה בהליך כלשהו נגד התובע, ממילא לא הליך נפל, ולפיכך היא מכחישה ביצוע עוולת הנגישה המיוחסת לה. כן טוענת הנתבעת כי אין לה כל חובת זהירות כלפי התובע, ובין היתר בשל כך אין במעשיה כל רשלנות.

ב. דיון והכרעה

1. כאמור, לסכסוך זה קשר ישיר לסכסוך קודם שהיה בין הצדדים, בקשר עם אותו רכב, אשר נדון בשני תיקים מאוחדים בבית המשפט השלום בכפר סבא (ת.א. 3432/07 ו- 3433/07) (להלן: "התביעה הראשונה"), ותביעה זו הוגשה כשלוש שנים לאחר האירועים עליהם היא נסובה.

2. בפסק דין מיום 20.12.09 בתביעה הראשונה, נפרשה המסכת העובדתית הכרוכה באותו סכסוך, שעיקרה, הרלוונטי לענייננו יפורט להלן.

3. הרכב, הובא לצורך תיקון, על ידי בעליו דאז, מר ישראל קאופמן, למוסך אותו ניהל התובע. באוקטובר 2003 הגיעו מר זוהר ומר קאופמן לידי הסכם לפיו מכר מר קאופמן את הרכב למר זוהר, תמורת 72,000 ₪, שישולמו בתשלומים חודשיים כפי יכולתו של מר זוהר, ובלבד שלא יפחתו מסך של 3,000 ₪ לחודש. כן הוסכם כי מר זוהר יקבל לרשותו את הרכב וכי העברת הבעלות תעשה עם קבלת התשלום האחרון.

4. מר זוהר לא שילם את מלוא התמורה. מר קאופמן יצא לחו"ל ביוני 2004, שב בתחילת נובמבר 2004, ובסמוך לכך יצא שוב לחו"ל וחזר ארצה בפברואר 2006. כל אותה תקופה לא שילם מר זוהר דבר על חשבון התמורה. כשהלין על כך מר קאופמן, שילם לו מר זוהר סכום נוסף של 10,000 ₪, ובנוסף מסרה לו הנתבעת בתובענה שלפני הוראת קבע בסך של 1,000 ₪ לחודש, למשך 40 חודשים, שמכוחה, בוצעו, בפועל, 7 תשלומים, בסך כולל של 7,000 ₪.

5. בעקבות זאת, ביום 5.6.06 שלח עו"ד הירשמן מטעמו של מר קאופמן, הודעת ביטול ההסכם שביניהם, בה דרש, בין היתר, השבת הרכב למר קאופמן, אך נתן למר זוהר ארכה בת 6 ימים לשלם את יתרת התמורה ובכך להשלים את העסקה למכירת הרכב.

6. מר זוהר לא שילם דבר, וביום 28.3.07 נכרת הסכם בין מר קאופמן לתובע שלפני, לפיו רכש התובע את הרכב ממר קאופמן, תוך שהוא יודע שהרכב מוחזק על ידי מר זוהר, תמורת סך של 40,000 ₪. כן התחייב התובע כי אם בעתיד יינתן פסק דין הקובע כי הרכב בבעלותו של מר זוהר, ישיב לו אותו התובע.

7. ביום 28.3.07 הגיע התובע למוסך בו עבד מר זוהר ונטל את הרכב, כאשר בידי התובע היה אישור זמני להעברת בעלות מאותו יום.

8. באותו יום פרסם מר זוהר ידיעה באתר אינטרנט לפיה נגנב רכבו והוא מבקש סיוע באיתורו (להלן: "הידיעה"). למחרת פרסם התובע תגובה באותו אתר, ובה כתב כי הרכב לא נגנב אלא נלקח על ידו, כבעליו החוקי (ועוד הוסיף כי מדובר בעוד ניסיון עקיצה לא מוצלח של מר זוהר) (להלן: "התגובה").

9. בתביעה הראשונה תבע מר זוהר את מר קאופמן והתובע בגין שווי הרכב, אבדן השקעות שטען כי ביצע בו, ציוד שנותר בתוכו ועגמת נפש. מר קאופמן הגיש תביעה שכנגד נגד מק זוהר לשלם לו את הפרש המחיר בין זה שבו נמכר הרכב למר זוהר לבין זה שבו נמכר הרכב לתובע, שווי כלי עבודה שמסר לזוהר, חובות בגין קנסות ועגמת נפש. התובע שלפני, הגיש במסגרת התביעה הראשונה תביעה נגד זוהר לשווי חלקים שמסר לו במוסך וכן פיצוי בגין לשון הרע בגין הידיעה שבאתר האינטרנט. בנוסף תבע מר זוהר את התובע דכאן, לשלם לו פיצוי בגין לשון הרע שבפרסום התגובה באתר האינטרנט, לשון הרע כלפי מר זוהר במקום עבודתו במוסך, וכן אמירות של התובע לחבריו של זוהר המחשידות אותו כגנב.

10. בפסק הדין בתביעה הקודמת נקבע כי נטילת הרכב על ידי התובע הייתה כדין, נעשתה לאחר שבא-כוחו של מר קאופמן הודיע למר זוהר על ביטול החוזה ביום 7.6.06, בה ניתנה למר זוהר ארכה לפנים משורת הדין לשלם את מחיר הרכב תוך 7 ימים, אך הוא לא שילם את יתרת התמורה, וכי ביטול ההסכם בין מר קאופמן למר זוהר, נעשה כדין. כן נקבע כי מר קאופמן והתובע היו רשאים להתקשר בהסכם למכירת הרכב ממר קאופמן לתובע, וכי מיום 12.6.06 (7 ימים לאחר מכתב הביטול), החזיק מר זוהר ברכב שלא כדין, ולא היה מקום לכך שייחס לתובע מעשה של גניבה. כן נקבע, שבשלב כלשהו ביום 28.3.07, נודע למר זוהר כי התובע מחזיק ברישיון רכב הנחזה להיות כדין. בנוסף נקבע כי התובע הודיע למר זוהר, לפני שנטל את הרכב, כי הוא מתכוון לקחת אותו, ובכך שמר זהר לא עשה ולא אמר דבר, היה משום הסכמה פאסיבית לנטילת הרכב.

ב.1. השתק עילה

1. התובעת טוענת בפתח סיכומיה כי בתביעה הראשונה יש משום השתק עילה, המקים מחסום בפני התובע מלהגיש את התביעה שבכותרת.

2. אינני מקבלת טענה זו. ראשית, הנתבעת לא הייתה צד לתביעה הראשונה (אלא רק ייצגה את מר זוהר שהיה אז בעלה). שנית, האירועים שלגביהם נטען בתביעה הראשונה כי היו לשון הרע, נסובו על הידיעה והתגובה באתר האינטרנט, ולא על האירוע נשוא התביעה שלפני.

3. לפיכך אין בתביעה הראשונה כדי ליצור מעשה בית דין המונע הגשת התביעה שלפני.

ב.2. מעשי התובעת היו כשלוחה בלבד

1. בנוסף, טוענת הנתבעת, כי כל שעשתה, עשתה כשלוחה של מר זוהר, הן בהיותה באת-כוחו והן בהיותה בת זוגו.

2. אינני מקבלת טענה זו. העובדה שעורך-דין פועל עבור מרשו, אין בה כדי לאיין את אחריותו האישית של עורך-הדין בגין עוולות שהוא מבצע. במקרה כזה, אפשר שהלקוח ועורך הדין יהיו שניהם מעוולים כלפי הנפגע.

ראה: רע"א 5058/99 כספי נ' עו"ד מנחם דויטש פ"ד נה(4) 529 (5.6.01).

3. לפיכך, נדחית טענת הנתבעת ולפיה אין עילת תביעה נגדה בשל כך שלטענתה, היא פעלה אך ורק כבאת כוחו של מר זוהר.

ב.3. לשון הרע הנטענת

1. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;"

2. התובע טוען כי הנתבעת כינתה אותו "גנב" ואמרה כי יש לעצור אותו.

3. לא יכול להיות חולק כי באמירה כאמור יש כדי להוות לשון הרע כאמור בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע.

4. הנתבעת טוענת כי לא כינתה את התובע "גנב" אלא הודיעה לשוטרת כי על פי הידוע לנתבעת, התובע דרוש לחקירה בחשד לגניבת רכבו של מר זוהר. לטענתה, אפשר והאמירה התפרשה אצל השוטרת כפי שרשמה, או שרשמה כפי שרשמה לשם הקיצור שכן מדובר בדו"ח ולא בגביית עדות.

5. אינני מקבלת גרסה זו של הנתבעת, אשר אינה עולה בקנה אחד, בין היתר, עם הדו"חות שרשמו שתי השוטרות שהיו באירוע.

6. השוטרת בתיה דדון ציינה בדו"ח שרשמה (מוצג ת/1) כי הנתבעת פנתה אליה בצעקות ובהיסטריה, הצביעה על הרכב בו נהג התובע, וטענה כי גנב לה את הרכב, וכי לדבריה הצטרף בעלה, שנכח במקום והוסיף כי התובע ניסה לדרוס אותו כשלקח את הרכב. כן רשמה כי בבירור שעשתה עם התובע הוא טען כי הרכב שלו, וכי אז טענה בפניה הנתבעת כי הרכב שנגנב על ידי התובע הוא רכב אחר, ולא הרכב בו נהג בעת האירוע. בעקבות זאת הציג בפניה התובע רישיון רכב על שם ישראל קאופמן והעברת בעלות על שם התובע מיום 28.3.07. לפי הרישום בדו"ח, בעקבות זאת טענה הנתבעת באזני השוטרת כי הרכב שייך לבעלה אלא שהוא לא עשה העברת בעלות מישראל קאופמן. לסיום רשמה השוטרת כי מדובר בסכסוך בין הצדדים, כי הפנתה אותם להגיש תלונה הדדית ושחררה את המעורבים לדרכם.

7. הנתבעת טוענת כי אין לקבל את האמור בדו"ח השוטרת כמתאר נכונה את שאירע, הואיל והשוטרת בחקירתה הנגדית לא זכרה דבר מנסיבות האירוע.

8. אינני מקבלת את טענתה שלעיל של הנתבעת. ראשית, אין זה חריג כי שוטר הנתקל במסגרת תפקידו בעניינים רבים, לא יזכור פרטים של דבר שאירע חמש שנים קודם למתן עדותו, שעה שאין מדובר במעשה פשע חריג, אלא בתלונה שהסתיימה בלא כלום.

9. לשוטרת אין אינטרס במחלוקת שבין הצדדים, והיא הוכשרה לצורך תפקידה, בין היתר, לתעד אירועים הצריכים תיעוד, וכך עשתה. לפיכך יש להניח כי תיעדה כראוי את תוכן הדברים שנאמרו לה על ידי התובעת ואת הלך הרוח, אם לא במדויק, לפחות, בקירוב רב, וכי עיקרי הדברים נרשמו כראוי.

10. כן טוענת הנתבעת, כי תמיכה לגרסתה, כי לא טענה לגניבה מצדו של התובע, ניתן למצוא בדו"ח השוטרת הנוספת שהייתה במקום, סיגלית בן נעים, שם נרשם בחלק של "פרטי המקרה" שהנתבעת התלוננה על שבל"ר ולא על גניבה (דף אחרון לנסח ג' למוצג ת/12).

11. אינני מקבלת טענה זו. הנתבעת מתעלמת מהחלק שנרשם ב"פרטי טיפול באירוע" לפיו הנתבעת הצביעה על "גניבת רכבה".

12. לפיכך, מהדו"חות שניתנו על ידי שתי השוטרות עולה כי הנתבעת התלוננה על גניבת הרכב על ידי התובע, לא על נטילתו, ולא כי התובע דרוש לחקירה על ידי המשטרה וכו'.

13. אוסיף ואציין כי לא הייתה לנתבעת סיבה לחשוב שאין בידי המשטרה למצוא את התובע שכן לא מדובר במי שפרטיו או כתובתו אינם ידועים.

14. לפיכך אני מקבלת את גרסת התובע, לפיה טענה הנתבעת שהוא גנב את הרכב, וכאמור, בדברים אלה יש משום לשון הרע כאמור בחוק איסור לשון הרע.

ב.4. פרסום לשון הרע

1. על מנת שתתקיים עוולת לשון הרע יש צורך בפרסום כאמור בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, לאדם זולת הנפגע.

2. דבריה של הנתבעת הגיעו לאזני השוטרות, ובכך מתקיים יסוד הפרסום.

3. התובע טוען כי בנוסף לשוטרות, שמעו את דברי הנתבעת גם אחרים, חלקם, לטענתו, אנשים המכירים אותו. אולם, התובע לא הביא כל ראייה לטענה זו.

4. לפיכך, בהבדל מהעניין שנדון בתביעה הראשונה, בה פורסמה הידיעה באתר האינטרנט על ידי מר זוהר, והפרסום היה מופנה כלפי כל הנכנסים לאתר ואף הגיע אליהם (אמנם ללא ציון שמו של התובע, אך כך שזהותו הייתה ידועה למבקרי האתר), בענייננו, הדברים נאמרו לשוטרות.

5. הנתבעת אינה חולקת כי בדיעבד התברר לה שהתובע לא גנב את הרכב שכן היה שלו, אלא שלטענתה, בעת שפנתה לשוטרות, לא ידעה על כך, אלא סברה כי מר זוהר מחזיק ברכב כדין, וכי התובע גנב ממנו את הרכב. התובע טוען כי הנתבעת ידעה היטב כי אין מדובר בגניבה וכי היא אמרה לשוטרות שגנב את הרכב בכוונה להוציא כלפיו לשון הרע, ובכוונת זדון, כדי ללחוץ עליו להעביר את הרכב לבן זוגה, למרות שידעה שבן זוגה לא זכאי להחזיק ברכב.

6. סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע קובע:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו..."

7. הנתבעת טוענת כי דבריה חוסים תחת מספר חלופות אותן מונה הגנת תום הלב שבסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.

8. בנסיבות העניין הגעתי לכלל מסקנה כי אכן, עומדת לנתבעת ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע. פנייתה של הנתבעת הייתה לשוטרות, כאשר משטרת ישראל היא הרשות המוסמכת לקבל תלונות מסוג זה. לאחר שקלול כל הנסיבות, אין לומר כי הנתבעת לא הייתה רשאית לפנות לשוטרות בטענה כי מדובר בגניבה. ראשית, לא מן הנמנע שלא כל המידע שהיה בידי מר זוהר, היה גם בידי הנתבעת, הגם שכאמור הייתה גם בת זוגו וגם עורכת דינו באותה עת. שנית, יש אינטרס ציבורי לאפשר לאזרח לפנות למשטרה, בעת צרה, גם אם אינו בטוח כי תלונתו תתקבל בסופו של דבר. לא מוטל על האזרח לחקור ולבדוק, בטרם הגשת התלונה, אם היא מבוססת דיה. זהו תפקידה של המשטרה. האזרח זכאי להניח את תלונתו לפני המשטרה, ולהותיר לה, ובמידת הצורך, לערכאות משפטיות, להגיע למסקנות המתבקשות. זאת, בתנאי, כמובן, שאין מדובר בתלונת שווא, הנעשית ממניעים זדוניים. המצב האחרון הוא מצב קיצוני, ולא הוכח שכך היה בענייננו.

ראה: ת.א. 9823-08-09 צמח נ' רוכברגר (22.2.13).

9. אציין עוד לעניין זה, כי גם בית המשפט ציין בפסק הדין בתביעה הראשונה (סעיף 13) כי אלמלא הגיע למסקנה כי בשתיקתו של מר זוהר היה משום הסכמה פאסיבית לנטילת הרכב על ידי התובע, הרי שהסעד העצמי שבו נקט התובע, היה ראוי לכל גנאי, וכי בסופו של יום יש לומר כי מעשהו של התובע מתאזן עם מעשהו של מר זוהר.

10. התובע טוען כי פנייתה של הנתבעת לשוטרות לא הייתה בתום לב, וכי היא "ארבה" לו, סמוך למקום עבודתו. טענה זו לא נתמכת בתשתית ראייתית כלשהי, ובנוסף, הרי הנתבעת לא יכלה לתזמן את הימצאותן של השוטרות במקום בו היו, אף אם יכלה לחזות את נסיעתו של התובע בצומת, דבר שאף הוא מוטל בספק.

11. דומה כי אף התובע עצמו לא סבר כי חל איסור על הנתבעת לפנות כפי שפנתה לשוטרות, שאחרת, סביר להניח בנסיבות העניין, ובהתחשב בין היתר בטיב טענותיו, ובכך שהתקיימו בינו לבין בן זוגה דאז של הנתבעת הליכים נוספים, בהם היא השתתפה כבאת כוחו, שלא היה ממתין כשלוש שנים לצורך הגשת התביעה, כפי שעשה.

12. לאור האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי מדובר בפרסום מוגן.

ב.5. נגישה ורשלנות ושקר מפגיע

1. משהגעתי למסקנה שלעיל, כי מדובר בפרסום מוגן, ממילא אין במעשיה של הנתבעת משום עוולת הנגישה או הרשלנות. הסיפא לסעיף 60 לפקודה מאפשר במפורש מסירת ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים. כמו כן, בפנייתה לא חרגה הנתבעת מסטנדרט ההתנהגות הסביר בנסיבות.

2. לפיכך, דין התביעה בעילה של נגישה ורשלנות, להידחות.

3. אשר לעילה של שקר מפגיע, על פי סעיף 58 לפקודה, הרי שזו נזנחה על ידי התובע בסיכומיו ומכאן התייתר הדיון בטענה זו. יתר על כן, התובע לא הוכיח שסבל נזק ממון שהוא תנאי לתביעה בעילה זו.

4. לפיכך אין לקבל את התביעה גם בעילה של שקר מפגיע.

ג. פסיקתא

לאור כל האמור לעיל, נדחית התביעה.

בנסיבות העניין, כאשר נטען ביחס לתובע כי הוא גנב, שעה שלא גנב את הרכב אלא היה בעליו, לא ראיתי לנכון לעשות צו להוצאות.

ניתן היום, י"ט אלול תשע"ג, 25 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.