מבוא

1. התובעים, מר יצחק מושיאשוילי ומר דוד בירון הגישו בקשה לביצוע שטר כנגד הנתבעת הגב' לובה צחבורשוילי בגין 10 המחאות שסכומן הכולל הינו 180,000 ₪. ביום 6.9.10 ניתנה החלטה בהתנגדות לביצוע שטר, ונקבע על-ידי כב' הרשמת קרן כ"ץ, כי ההתנגדות מתקבלת בכפוף להפקדה. התיק הועבר לשמיעה לפני, לאחר שהנתבעת הפקידה את הערובה שנקבעה.

התובעים טוענים, כי מר אליעזר דזנשווילי (להלן: "מר אליעזר"), חב לתובעים בגין סחורות שמכרו לו, והנתבעת הציגה עצמה כשותפה של מר אליעזר, והתחייבה לשלם את חובו בתמורה לביטול צו עיכוב יציאה מן הארץ שהוטל נגדו על-ידי התובעים. לטענתם, הסכמות אלו, הועלו על הכתב בהסכם, עליו חתמו כל הצדדים.

הנתבעת טוענת, כי היא מסרה לידי התובעים את ההמחאות כהמחאות בטחון, שכן התובעים הטעו אותה לחשוב, כי מדובר בהלוואה עתידית שתינתן למר אליעזר, ולא בגין חוב קיים שלו כלפי התובעים. מכאן, טוענת התובעת לפגם בעסקת היסוד ולכישלון תמורה.

טענות הצדדים

2. התובע 1 הינו חבר בבורסת היהלומים ברמת-גן מזה כ- 15 שנה, ועוסק במסחר ביהלומים. לטענתו, במהלך החודשים אוקטובר 2007 עד ינואר 2008, מכרו הוא והתובע 2 יהלומים למר אליעזר.

במהלך תקופת ההתקשרות ביניהם, מר אליעזר נטל מהם סחורה על-פי "תעודות קומיסיון", במסגרתן התחייב שלא למכור ולא למסור את הסחורה שקיבל ללא הסכמתם המפורשת, להחזיר את הסחורה לפי דרישתם, לשלם להם את תמורתה תוך 24 שעות לאחר ביצוע המכירה, וכן התחייב הוא להיות אחראי לכל נזק או אובדן שייגרם לסחורה שלהם.

התובע 1 טוען, כי מר אליעזר נטל מהם סחורה בסך של כ-228,000 דולר, אך שילם רק סך של כ-49,500 דולר בלבד. למעשה, מר אליעזר נותר חייב להם סך של כ-178,500 דולר.

עוד טוען התובע 1, כי לאחר שמר אליעזר, במשך תקופה ממושכת, לא שילם את חובו, ובשל החשש, כי הוא עומד לצאת מהארץ לצמיתות, פנה התובע 1 לבית-המשפט השלום בתל-אביב, וניתן במעמד צד אחד, צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד מר אליעזר.

התובע 1 טוען, כי הנתבעת הציגה את עצמה כשותפה של מר אליעזר, המוכנה לקחת על עצמה את חובותיו כלפיהם, וזאת על-מנת להביא לביטול צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד מר אליעזר, ולהימנע מהגשת תביעה כנגדו.

התובע 1 טוען, כי למיטב זכרונו, נערכו כ- 4-5 פגישות אשר נפרסו על תקופה של כחודש וחצי, ביניהם ובין הנתבעת. לטענת התובע 1, במהלך הפגישות הללו, ובשל המשא ומתן אשר התנהל לצורך הסדרת החוב, הוארך מפעם לפעם, בהסכמת מר אליעזר, תוקפו של צו עיכוב היציאה מהארץ אשר ניתן במקור עד ליום 14.8.08.

התובע 1 טוען, כי במהלך הפגישות, התגבשו ההסכמות לפיהן הנתבעת תיקח על עצמה את חובו של מר אליעזר כלפיהם על סך של 160,000 דולר בלבד, תשלם את החוב בתשלומים, ובמידה והנתבעת תשלם את מלוא החוב תוך פרק זמן של כחצי שנה, הם יוותרו על יתרת החוב בסך של כ-20,000 דולר. לטענתו, הסכמות הללו הועלו על הכתב בהסכם מודפס אשר נחתם על-ידי התובעים, הנתבעת ומר אליעזר.

לטענתו, על-פי ההסכם, הנתבעת תשלם את הסך של 160,000 דולר ב-32 תשלומים שווים על-סך של 5,000 דולר, כל אחד החל מיום 1.11.08 ובראשון לכל חודש עוקב.

כמו כן, טוען התובע 1, כי הוסכם שהנתבעת תמסור להם את ההמחאות לפיקדון בלבד, וביום פירעון של כל המחאה, הנתבעת תעביר את הסך של 5,000 דולר במזומן, לפי השער היציג של הדולר ותקבל בחזרה לידיה את ההמחאה עם זמן הפירעון לאותו יום.

עוד טוען התובע 1, כי הוסכם שמר אליעזר ימסור לו ולתובע 2, שטר חוב בסך של 20,000 דולר, אשר יהא ליום 1.11.10, ובמידה וישולם הסך של 160,000 דולר עד ליום 1.7.09, יבוטל שטר החוב, ויוחזר למר אליעזר.

כמו כן, טוען התובע 1, כי בהתאם לסעיף 7 להסכם, עם קבלת ההמחאות וחתימת כל הצדדים על ההסכם, יבוטל צו עיכוב היציאה מהארץ כנגד מר אליעזר.

לטענת התובע 1, בפגישתם האחרונה אשר נערכה בבית קפה במתחם בורסת היהלומים ברמת-גן, נכח מר יוסי שמש אשר הינו חבר בבורסת היהלומים ברמת-גן. התובע 1 טוען, כי במהלך הפגישה, הנתבעת מסרה להם 32 המחאות על סך של 18,000 ש"ח כל אחת לפקודתם, בחתימת ידה כמושכת ההמחאות, כאשר זמן הפירעון שלהן הוא בראשון לכל חודש, החל מיום 1.11.08 ועד ליום 1.6.11.

עוד טוען התובע 1, כי את ההמחאות מסרה להם יחד עם ההסכם, כאשר הוא חתום על ידה, וזאת לאחר שטיוטת ההסכם נמסרה לה לעיון מספר ימים קודם לכן. התובע 1 טוען, כי הנתבעת שילמה את שלושת התשלומים הראשונים על-פי ההסכם כסדרם, ובהתאם הוחזרו לה שלושת ההמחאות הראשונות בסדרה.

3. עדים נוספים מטעם התובעים הם מר דוד בירון, ומר יוסי שמש אשר תומכים בעדותו של התובע 1.

4. הנתבעת טוענת, כי בעבר קיימה מערכת יחסים עסקית עם התובעים, וכי את התובע 2 היא מכירה מזה עשרות שנים, משכך נוצרו בינה ובין התובעים יחסי אמון.

הנתבעת טוענת, כי מר אליעזר פנה אליה עם ה''עסקה" דנן, ומסר לה שהוא רוצה לפתוח חנות תכשיטים בקייב שבאוקראינה, וביקש כי תערוב להלוואה לה הוא זקוק.

הנתבעת טוענת, כי לצורך כך, הסביר לה, כי הוא זקוק להפקיד שקים חודשיים עוקבים בידי התובעים, על סך של 18,000 ש"ח כל אחד, לשם קבלת כספים מהתובעים (כ- 160 אלף דולר), וזאת לשם הקמת ותפעול החנות, וכן לצורך קבלת סחורה מהתובעים, אשר תימכר באותה חנות שבאוקראינה.

הנתבעת טוענת, כי מבחינתה, וכך מסר לה מר אליעזר, כי ההמחאות לא היו אמורות להיפרע. לטענתה, מר אליעזר היה אמור להעביר לה כל חודש סך של 18,000 ש"ח מרווחי החנות, והיא הייתה אמורה להעביר סך זה לתובעים, ולקבל בחזרה לידיה את המחאה של אותו חודש.

הנתבעת טוענת, כי היא לא שאלה יותר מדי שאלות. לטענתה באותה העת היא סמכה על מר אליעזר היות וקיימו מספר עסקאות יחדיו בתחום התכשיטים והיהלומים, שהסתיימו בהצלחה וברווח. לטענתה, גם הפעם הבטיח מר אליעזר, כי יופקו רווחים רבים.

הנתבעת טוענת, כי היא מעולם לא הייתה שותפתו של מר אליעזר, ומעולם גם לא הציגה עצמה בפני איש כשותפתו, גם לא בפני התובעים. כמו כן, טוענת, היא כי מעולם לא נטלה חובות שלו כלפי אחרים, וגם מר אליעזר מעולם לא נטל חובות שלה כלפי אחרים.

לפיכך, טוענת הנתבעת, כי מר אליעזר מסר לה, כי הוא יתאם פגישה עם התובעים, וביקש ממנה להכין את ההמחאות.

הנתבעת טוענת, כי הפגישה הראשונה נערכה במהלך חודש אוקטובר 2008, בצהרי היום, בבית קפה שליד מקום עבודתה ברמת גן. לטענתה, בפגישה זו נכח התובע 1, ומר אליעזר, אך לא נכחו התובע 2 ומר שמש.

הנתבעת טוענת, כי הגיעה לפגישה עם ההמחאות כשהן כתובות, ועם הסכם שערכה בכתב ידה. לטענתה, בהסכם שערכה לא נזכר שטר חוב, ולא חוב בסך של 182,000 דולר, לא נזכר צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד מר אליעזר, ולא בא זכרו של ביטול הצו האמור בתמורה למסירת ההמחאות.

הנתבעת טוענת, כי הפגישה ארכה לא יותר מחמש דקות, ובמהלכה חתם התובע 1, על המסמך שערכה בכתב ידה בפניה, ולאחר מכן חתמו היא ומר אליעזר. לטענתה, התובע 1 נטל עימו את המסמך כדי להחתים עליו גם את התובע 2, אשר לא נכח בפגישה. לטענתה, זו הייתה הפעם האחרונה שראתה את ההסכם שערכה בכתב ידה.

הנתבעת טוענת, כי הפגישה השנייה נערכה כ- 10 ימים מאוחר יותר, בשעות הערב, במקום עבודתה, ומשך ה"פגישה" היה דקה אחת לכל היותר, וגם בפגישה זו מר שמש לא נכח. לטענתה, "הפגישה'" לא תואמה עמה כלל, והיא עמדה לצאת עם בני משפחתה לאירוע משפחתי.

הנתבעת טוענת, כי התובע 1 פשוט הופיע שם, ללא תיאום מוקדם, עם מסמך מודפס שערך, ואשר עליו החתים אותה (לצד יתר החתימות שכבר הופיעו בו), מבלי שקראה אותו, ובלי שהותיר בידיה עותק ממנו.

הנתבעת טוענת, כי סיבה נוספת להסכמתה לחתום על המסמך מבלי שקראה אותו - מעבר ליחסי האמון האמורים בינה ובין התובעים, היא חתימת הצדדים האחרים. הנתבעת טוענת, כי היא הניחה, שמדובר באותו נוסח מסמך שערכה בכתב ידה, רק בדפוס. הנתבעת טוענת, כי היא חששה שמא בעלה ו/או בניה ידעו על מסירת השקים והעסקה הנרקמת, אשר אודותיה טרם גילתה להם.

הנתבעת טוענת, כי במהלך שתי הפגישות דלעיל, איש מבין הנוכחים לא מסר לה על הקשיים של מר אליעזר לפרוע את חובו, על מצבו הכלכלי, על התחמקויות שלו מפירעון חובותיו או על שקרים ששיקר בקשר עם התחמקויות מחובות. כמן כן, טוענת הנתבעת, כי איש לא מסר לה, כי ההמחאות נמסרו בקשר עם חוב קיים של מר אליעזר הנובע מעסקאות יהלומים שביצע עם התובעים (קרי שהחוב מחליף חוב קיים), או כי היא ערבה יחידה.

הנתבעת טוענת, כי רק בחלוף חודש ימים כאשר נפרעה ההמחאה השלישית, מסר לה מר אליעזר, כי העסקה לא תצא אל הפועל. משכך, טוענת הנתבעת, כי פנתה לתובעים ודרשה, כי יחדלו מהצגת המחאות נוספות לפירעון, ושישיבו לה אותן. לטענתה, התובעים סירבו להשיב לה את ההמחאות.

הנתבעת טוענת, כי היא מעולם לא קיבלה תמורה כלשהי בגין ההמחאות שמסרה לתובעים, וכי ביטול צו עיכוב יציאה מן הארץ, איננו יכול להיחשב לתמורה שניתנה בעבור ההמחאות, אלא לתוצאה מתחייבת מן העסקה שלה טוענים התובעים.

עוד טוענת הנתבעת, כי לפי סעיף 5 לחוק המתנה, תשכ"ח- 1968, רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו ליתן מתנה. לפיכך, ומאחר שאין עוד ביכולתה להתחייב ליתן מתנות לאחרים, זכאית היא לחזור בה מהתחייבותה.

הצדדים הגישו לתיק בית-המשפט בדיקות פוליגרף, אולם ביום 10.4.13 ניתנה החלטה לפיה חוות דעת בעניין פוליגרף, אינן יכולות לשמש כראיה בהליך משפטי, ואין מקום לקבל את שתי הבדיקות מטעם שני הצדדים כראייה.

דיון והכרעה

5. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, ועיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, במוצגים, ובסיכומי הצדדים, אני קובעת, כי דין התביעה להתקבל.

בתיק דנן, הנתבעת טוענת שתי טענות הגנה עיקריות: האחת, כישלון תמורה מלא, שכן לטענתה, התובעים לא נתנו לה תמורה כלשהי עבור ההמחאות שהעבירה לתובעים, והטענה השנייה, כי ישנו פגם בעסקת היסוד, שכן לטענתה התובעים הטעו אותה לחשוב, כי מסרה את ההמחאות בגין הלוואה חדשה שתינתן למר אליעזר, ולא בפירעון של חוב קיים שיש למר אליעזר כלפי התובעים.

לאחר בחינת חומר הראיות בתיק, הכולל את המסמכים שצורפו לכתבי הטענות, ולאחר שמיעת העדויות והתרשמות בית-המשפט מהן עולה, כי אין מקום לקבל את טענות הנתבעת, ויוסבר.

סעיף 29(א) לפקודת השטרות (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה"), קובע, כי "כל צד שחתימתו מצויה על השטר, חזקה לכאורה שנעשה צד לו בעד ערך". על-כן, על הנתבעת הנטל להוכיח לפני בית-המשפט, כי התובעים לא נתנו לה תמורה בת ערך עבור ההמחאות שמסרה לתובעים.

התובעים טוענים, כי הפשרה אשר הושגה בינם לבין הנתבעת ומר אליעזר, ואשר במסגרתה הוסכם על ביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ אשר הוטל על מר אליעזר, וכן הפחתת סכום של 20,000 דולר מחובו של מר אליעזר כלפי התובעים, הינם תנאים המהווים תמורה הולמת בגין ההמחאות.

התובעת לעומתם טוענת, כי לא ניתנה לה על-ידי התובעים כל תמורה, לא כל שכן שוות ערך לסכום הכולל של ההמחאות שהינו 160,000 דולר, ועל כן, עומדת לה טענת ההגנה של כישלון תמורה מלא.

מכאן, עולה השאלה האם התנאים שהוגדרו בהסכם הפשרה שחתמו עליו התובעים, הנתבעת ומר אליעזר, הינם בבחינת תמורה בת ערך בהתאם לסעיף 26 (א) לפקודה, והאם אכן התמורה נכשלה כטענת הנתבעת.

סעיף 26(א) לפקודה קובע מהי תמורה בת ערך:

"תמורה בת ערך יכול שתהא –

1. כל תמורה המספקת כדי להעמיד התקשרות פשוטה.
2. חוב קודם או חבות קודמת; ודינם כדין תמורה בת ערך בין שהשטר הוא בר פירעון עם דרישה ובין שהוא בר פירעון בזמן עתיד".

כמו כן, בעניין זה, יפים דבריו של המלומד יואל זוסמן:

"תמורה הוגדרה בהלכה לאמור:

"תמורה בעל ערך כמשמעותה בחוק, פירושה:

זכות, ענין, תועלת או טובת הנאה שזכה בהם הצד האחד,

או כל מחדל, נזק, הפסד או אחריות שנשא או קיבל עליו

הצד שכנגד".

במרוצת הזמן הלכה וגדלה הנטיה לראות את עיקר התמורה

לא בהנאה שהחייב מפיק מהעסק, אלא בנזק אשר נגרם

לנושה, שהוא, כביכול, המחיר שבו קנה לו את ההתחייבות"...

..."הסכם לבטל תביעה שהוגשה נגד פלוני משמש תמורה לשטר

שניתן על ידי אלמוני. ...הסכם שנעשה לשם יישוב סכסוך על דרך

של פשרה משמש תמורה לשטר שניתן, ואין בודקים אם התביעה

עליה התפשרו הייתה מבוססת או לא".

(ראו: יואל זוסמן דיני שטרות (מהדורה שישית, 1983) עמודים 131-133).

לאור האמור לעיל עולה, כי התנאים שנקבעו בהסכם הפשרה, דהיינו, ביטול צו עיכוב יציאה מן הארץ, וכן הפחתת החוב המקורי של מר אליעזר, הינם תנאים המהווים תמורה בת ערך בהתאם לסעיף 26(א) לפקודה.

בנוגע לשאלה האם מדובר בתמורה הולמת, יפים דבריו של המלומד שלום לרנר:

"התמורה בדיני חוזים עשויה להיות מיידית (executed)

או הבטחה לקיים משהו בעתיד (executory). התובע זכאי

לאכוף התחייבות שנערכה לטובתו, אם, בד בבד או לאחר

אותה התחייבות, נתן או הבטיח לתת תמורה. בית המשפט

אינו נכנס לעובי הקורה ואינו שוקל את שווי ההבטחות ההדדיות,

אם התמורה אכן ראויה ביחס לשווי ההתחייבות הנגדית".

(ראו: שלום לרנר דיני שטרות (מהדורה שנייה, 2007) עמוד 216).

יתרה מכך, הטענה, כי ביטול צו עיכוב יציאה מן הארץ של מר אליעזר הינה תמורה בת ערך אשר ניתנה לנתבעת בגין מסירת ההמחאות על-ידה, מקבלת משנה תוקף, לנוכח הראיות והעדויות העולות מן התיק.

הנתבעת חוזרת ומדגישה, כי אינה שותפתו של מר אליעזר, ומעולם לא הציגה עצמה ככזו, אולם אין בטענתה זו כדי לאיין את העובדה הפשוטה, כי אין כל צורך או חובה, שהנתבעת ומר אליעזר יהיו שותפים עסקיים, ודי בעובדה, כי לנתבעת קיים אינטרס עסקי מובהק בעסקיו של מר אליעזר.

מעיון בעדותה של הנתבעת בבקשת רשות להתגונן עולה, כי הנתבעת ומר אליעזר קשרו קשר עסקי לצורך פתיחת חנות התכשיטים שבאוקראינה, ועל-כן לנתבעת אכן היה קיים אינטרס עסקי מובהק בעסקו של מר אליעזר:

"ש. למה נתת לו הלוואה של 160,000 דולר?

ת. כי האדון היה צריך להקים חנות בקייב ואני הייתי צריכה

לספק תכשיטים. זה שלא הועברה ההלוואה אז לא יכולנו לקנות

את כל הסחורות ונגרמו נזקים. ממשיכים לממן את החנות שעדיין קיימת בקייב.

ש. לצורך מה היה צריך הלוואה אם החנות קיימת?

ת. החנות קיימת, הוא היה צריך כסף לקניית תכשיטים.

ש. איפה כתוב בתצהיר שלך שזה היה הצורך לקנות תכשיטים?

ת. החנות לא הייתה קיימת בזמן שחתמנו על ההתחייבות אבל

בהסתמך על זה שאליעזר צריך לקבל הלוואה, לכן הזמנו סחורות

ולקחנו את החנות.

ש. אם לא נתנו כסף למה שכרתם את החנות?

ת. עוד לא פתחנו את החנות, השכרנו את החנות, השכרנו את המקום,

נתנו מקדמה, הזמנו תכשיטים והתכוננו לפתוח את החנות.

בסוף החנות לא נפתחה".

(ראו: פרוטוקול מיום 6.9.10 עמוד 2 שורות 15-26).

ובהמשך לעניין זה, העידה הנתבעת בחקירתה הנגדית, בלשון רבים, כאשר התכוונה אליה ואל אליעזר גם יחד, בפעולותיהם בפתיחת ובהפעלת החנות:

"ש. מפנה לעמוד 2, שורה 13, מצטט... מפנה אותך לשורה 16,

מצטט.. מי זה הזמנו, שכרנו, לקחנו, קנינו, היינו. מי אלה?

ת. אני.

ש. אליעזר לא?

ת. אליעזר גם כי הוא מכיר את קייב..."

(ראו: פרוטוקול מיום 3.12.14 עמוד 56 שורות 9-13).

מהאמור מעדות הנתבעת לעיל ניתן להיווכח, כי לנתבעת היה מניע עסקי לפעול לביטולו של צו עיכוב יציאה מן הארץ של מר אליעזר, וזאת לצורך פתיחת החנות שבאוקראינה, והפקת רווחים ממנה.

כמו כן, אף טענותיה והסבריה של הנתבעת בכל הנוגע לעסקת היסוד אשר נקבעה בהסכם שנחתם בין הצדדים, וכן התנהלות הנתבעת לאחר חתימת ההסכם, אינם ראויים, אינם מניחים את הדעת, ואינם מסייעים לה לתמוך בגרסתה.

אין חולק, כי הנתבעת חתמה על הסכם הפשרה, ולאחריו העבירה את המחאותיה, ואף שילמה את שלושת התשלומים הראשונים לידי התובעים. אולם, הנתבעת טוענת, כי היא לא קראה את ההסכם לפני שחתמה עליו, ההמחאות היו לצורך ביטחון, וכי התובעים הטעו אותה לחשוב, כי מדובר בהלוואה עתידית שתינתן למר אליעזר, ולא בחוב שקיים לו כלפי התובעים, ולכן משגילתה זאת היא ביטלה את ההמחאות.

בנוגע לטענת הנתבעת, כי היא לא קראה את ההסכם טרם חתמה עליו, הרי שהלכה ידועה היא, כי אדם החותם על מסמך בלא לדעת תכנו, לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא (ראו: ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור ואח', פ"ד יט(2) 113, 117), זאת ועוד: "כלל הוא, כי אדם החותם על מסמך מוחזק כמי שקרא אותו והבין את תוכנו וכי חתם עליו לאות הסכמתו" (ראו: ע"א 6799/02 משולם נ' הבנק המזרחי המאוחד בע"מ, נ"ח (2) 145 (2003)).

לא זו אף זו, מעבר לעובדה, כי כל טענות הנתבעת אשר נטענות בעל-פה הן כנגד מסמך בכתב, הרי שאף ההסכם לו טוענת הנתבעת, כי כתבה בכתב ידה הסותר לכאורה את התנאים שנקבעו בהסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים, לא הוצג לפני בית המשפט, ועל-כן אף מנימוק זה דין טענתה להידחות.

אשר לטענת הנתבעת, כי ההמחאות ניתנו לביטחון מאחר שהתובעים חפצים לבחון את כושר הפירעון שלה, ולכן פרעה את ההמחאות הינה טענה בלתי סבירה בנסיבות העניין אשר אינה עומדת במבחן המציאות, ואינה מתיישבת עם הראיות והעדויות בתיק.

אם אכן כטענת הנתבעת סוכם ליתן למר אליעזר הלוואה מטעם התובעים, מדוע הסכימה לפרוע את ההמחאות עוד טרם ניתנה ההלוואה לכאורה. לשאלה זו ענתה הנתבעת:

"ש. היו 3 המחאות שנפרעו. תסבירי לי למה פרעת

את ההמחאות. ההלוואה לא ניתנה באותו שלב?

ת. לא.

...

"ת. ...בהמחאה השלישית נדלקה לי נורה, אבל

עדיין פרעתי ואמרתי לאליעזר יותר לא אשלם שום אגורה..."

(ראו: פרוטוקול מיום 3.12.14 עמוד 59 שורות 7-8, ושורות 17-18).

לעומת זאת, בתצהיר עדות ראשית מטעמה טענה הנתבעת, כי רק לאחר פירעון ההמחאה הראשונה נודע לה, כי ההלוואה טרם התקבלה לידי מר אליעזר.

בהמשך, כשנשאלה הנתבעת מדוע היא זו שנתנה את ההמחאות לידי התובעים, ענתה:

"ש. למה לא ביקשת מאליעזר שהוא יתן להם שיקים.

בשביל מה את נתת שיקים?

ת. אני לא יודעת למה. כנראה לאליעזר לא היו שיקים. לא יודעת.

ש. שאלת אותו?

ת. לא.

ש. לא עניין אותך?

ת. לא. אני יותר מידי תמימה ומאמינה לאנשים...".

(ראו: פרוטוקול מיום 3.12.14 עמוד 59 שורות 26-31).

מעיון בתשובותיה של הנתבעת עולה, כי התנהלות הנתבעת מהווה היתממות שלאחר מעשה, והסבריה קלושים ואינם משכנעים, בכל הנוגע לפגם בעסקת היסוד לו טוענת הנתבעת.

יתרה מכך, מעדותו של מר אליעזר עולה, כי העובדה שביקש לנסוע לאוקראינה על-מנת להרוויח כסף היה ידוע לנתבעת, והוא אף הודה, כי ההמחאות הן על חשבון חוב אשר קיים לו כלפי התובעים:

"ש. אמרת להם לעזור לך לצאת מאוקראינה ואני אשתדל להרוויח כסף?

ת. אמרתי לכולם גם לה."

(ראו: פרוטוקול מיום 29.1.14 עמוד 46 שורות 20-21).

וכן:

"באת לנתבעת וביקשת שיקים שתתן על חשבון החוב

ותסע לאוקראינה ואעשה כסף ותחזיר לה?

ת. נכון."

(ראו: פרוטוקול מיום 29.1.14 עמוד 48 שורות 9-10).

הנה כי כן, גם עדותו של מר אליעזר איננה מועילה לתמיכה בגרסת הנתבעת.

אשר על כן, ולאור כל הנימוקים שהובאו לעיל עולה, כי ניתנה תמורה בת ערך, ולא נגרם כל פגם בעסקת היסוד, ולכן יש לחייב את הנתבעת על-פי התביעה.

אשר לטענה החלופית שטוענת הנתבעת בתצהירה ובסיכומיה, כי בנסיבות המקרה דנן, מדובר בהתחייבות הנתבעת לתת מתנה לתובעים, על-פי סעיף 5 לחוק המתנה, תשכ"ח – 1968, הרי שאף טענה זו דינה להידחות מכול וכל.

ראשית, מדובר בהרחבת חזית אסורה, שכן טענה זו הינה טענה עובדתית, שיש להעלות בהזדמנות הראשונה עוד בשלב ההתנגדות, ולא בשלב תצהירי עדות ראשית. יתרה מכך, בהחלטת יום 17.1.12 נקבעו מסמרות בעניין זה, כי הנתבעת לא תוכל לתקן את כתב ההגנה, כך שיוספו לו עילות הגנה נוספות שמקורן בחוק המתנה, וכי לא ניתן יהיה להעלות טענות עובדתיות חלופיות. על כן, אף מטעם זה לא הייתה רשאית הנתבעת להעלות טענה זו.

אולם, למעלה מן הצורך , לגופה של הטענה, יאמר כי מעבר לעובדה, כי טענתה זו של הנתבעת אינה מתיישבת עם מכלול הראיות והעדויות בתיק, שכן הגדרת מתנה לפי חוק המתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה, בעוד שכפי שהובא לעיל, הוכח, כי ניתנה תמורה בת ערך לנתבעת עבור ההמחאות, מכאן שטענה זו אינה יכולה לעמוד לנתבעת.

יתרה מכך, בניגוד לטענת הנתבעת, כי מדובר בהתחייבות לתת מתנה מצידה, הרי שמעיון בעדותה לפני בית-המשפט, עולה כי הנתבעת סתרה את טענתה זו והעידה את ההפך הגמור, כי היא לא התכוונה לתת מתנה (ראו: פרוטוקול מיום 3.12.14 עמוד 61 שורות 19-20).

לאור האמור לעיל, אף דין טענה זו להידחות.

סיכום

6. אשר על כן, לאור כל הנימוקים לעיל, התביעה מתקבלת בזה במלואה, והליכי הוצאה לפועל בתיק 01-38336-10-1 יימשכו כסדרם.

בנוסף, הנתבעת תשלם לתובעים יחד הוצאות משפט, ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 20,000 ש"ח (כולל מע"מ), ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח עותק פסק-הדין לצדדים.

המזכירות תבצע סגירת תיק.

ניתן היום, כ"ו תמוז תשע"ה, 13 יולי 2015, בהעדר הצדדים.