זוהי תביעה בגין נזקים שנגרמו לאופנועו של התובע בתאונה מיום 15.2.09 בה היה מעורב רכבו של הנתבע 1 שבוטח על ידי הנתבעת 2.

הצדדים אינם חלוקים בשאלת אחריות הנתבעים לתאונה אלא רק בשאלת היקף הנזק.

אין חולק כי הנתבעת 2 שילמה לתובע פיצוי בסך 18,825 ₪ בגין נזק לאופנוע וסך 900 ₪ עבור חוות דעת השמאי. ואולם, טוען התובע כי שמאי מטעמו שבדק את הרכב המליץ לסלק את התביעה על בסיס אובדן כללי וזאת לאור היקף הנזקים והתכנות לגילוי נזקים מכניים נוספים עקב התאונה. השמאי העריך את שווי האופנוע בסך 60,000 ₪, בניכוי שרידים בסך 27,000 ₪ (מכירה במצבו הניזוק לשיקום) תוספת בסך 225 ₪ עבור פירוקים, ובסך הכל 33,225 ₪. לפיכך, טוען התובע כי על הנתבעת 2 להשלים את ההפרש בין הסכום שכבר שולם לסכום אותו קבע השמאי מטעמו, וכן טוען כי על הנתבעים להשיב לו את ההפרש בגין עלות חוות הדעת, שעלותה סך 1,400 ₪.

הנתבעים טענו להגנתם (פרט לטענות השבלוניות המועלות תדיר בכל כתב הגנה) כי שמאי מטעם קבע כי הנזק לאופנוע מוערך בסך 16,222 ₪ ועל כן הפיצוי אותו שלמה הנתבעת 2 לתובע, אף עולה על סכום זה, ולכן אין מקום לתביעה.

במעמד הדיון העידו התובע והשמאים מטעם הצדדים.

בחקירתו הנגדית של התובע אמר התובע כי הוא מכר את האופנוע באמצעות חברת מטרו אליה הובא האופנוע לאחר התאונה, בין היתר לאור חוות דעתו של השמאי, מר תורתי, שהמליץ לעשות כן בחוות דעתו. ברי כי אילו לא היה מוכר התובע את האופנוע הרי שהוא היה זכאי לפיצוי בגין הנזקים אותם העריך השמאי בחוות דעתו, בהנחה כי לא הובאה חוות דעת או ראיה אחרת לסתור את קביעות השמאי.

קיימת איפוא מחלוקת בין הצדדים בשאלת היקף הנזק, וזאת לאור חוות דעתו של שמאי הנתבעים מר גולדשטיין, אשר קבע נזק בסך 18,825 ₪, לעומת חוות דעת השמאי מטעם התובע. במילים אחרות, על בית המשפט להכריע איזו חוות דעת הוא מעדיף.

לכאורה יש מקום להעדיף את חוות דעתו של שמאי התובע שכן הוא בדק פיזית את האופנוע, לעומת שמאי הנתבעת שלא בדק אותו פיזית והסתמך רק על תמונות שנשלחו. דא עקא, שבמקרה זה ציין שמאי הנתבעת בפתח חוות דעתו, שנערכה ביום 3.6.09, כי למרות פניות חוזרות ונשנות לבדיקת האופנוע לא נענו לו וכי נאמר לו שהאופנוע נמכר, תוך שהוא מציין כי עד ליום חוות דעתו לא הוצגה לו אסמכתא על העברת בעלות, פרטי הרוכש וזכרון דברים. על דברים אלו חזר גם בחקירה הנגדית במספר הזדמנויות והוסיף ופירט כי אף יצר קשר טלפוני עם התובע משום שבעבר בדק עבורו את האופנוע עקב תאונה קודמת שעבר. הוא גם סיפר כי התובע לא כל כך שיתף עימו פעולה כאשר ביקש ממנו את זכרון הדברים. אני נותן אמון בדברים אלו של שמאי הנתבעת שכן לא התרשמתי כי היה לו אינטרס כלשהו שלא לבדוק את האופנוע פיזית. הרי אם בדק בעבר את אותו האופנוע מדוע שלא יבדוק אותו פעם נוספת על מנת ליתן חוות דעת מושכלת.

ברור כי לשם הבדיקה מטעם הנתבעת, וכאשר עולה כי האופנוע נמכר במצבו כניזוק באמצעות מוסך מטרו, צריך ויכול היה התובע לברר את פרטי הרוכש ולהציג את כל האסמכתאות התומכות במכירת האופנוע. דא עקא שהתובע לא צירף לכתב התביעה ואף לא הציג לבית המשפט כל ראיה בדבר המכירה, סכום המכירה וזהות הרוכש. אף שעבר פרק זמן ניכר למדי בין הגשת כתב התביעה לבין מועד שמיעת הראיות, ובשים לב לכך כי התובע ידע גם ידע כי הנתבעת טענה להעדר שיתוף פעולה מצידו (כאמור ברישא של חוות דעת שמי הנתבע ) – הרי שגם אז לא טרח התובע לנסות להדוף טענות אלו ולהציג ראיות בדבר המכירה, או למצער, לברר את פרטי הרוכש וזאת על מנת לאפשר לשמאי מטעם הנתבעת לבדוק את האופנוע פיזית. אילו היה פועל כך והנתבע לא היתה טורחת לבדוק את האופנוע פיזית, או אז יכול והנתבעת היתה מושתקת מלטעון כי נבצר ממנה מלבדוק את הרכב.

בהקשר זה יצוין כי התובע אמר בחקירה הנגדית כי לא היה לו כל קשר עם המכירה אלא כי חברת מטרו (בעל המוסך) היא שדאגה לבצע את המכירה ולהחתים אותו על כל הניירת הדרושה. הוא אף אמר כי קיבל שיק ואף חתם על מסמך להעברת בעלות – אלא שכל אלו לא צורפו לכתב התביעה ואף לא הוצגו בשלב הראיות. סבורני כי אין בכל אלו כדי שהתובע יצא ידי חובתו. התובע הוא הנושא בנטל השכנוע להוכחת תביעתו. התובע יכול היה לבקש מחב' מטרו פרטים על המכירה ועל הרוכש ולהעביר פרטים אלו לנתבעת או לשמאי מטעמה. התרשמתי כי בתשובותיו בחקירה הנגדית בעניין זה הוא טמן ראשו בחול.

כידוע, מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה או עדות שהיא לטובתו, אשר לפי השכל הישר, עשויה לתרום לגילוי האמת, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו הסבר סביר למחדלו, ניתן להסיק שאילו הביא אותה ראיה, היתה פועלת נגדו (ראו: ע"א 465/88 בנק למימון וסחר נ' מתתיהו, פד"י מ"ה (4) 651, 658; ע"א 55/89 קופל נ' טל קר, פד"י מד(4) 595, 602; ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג ואח', פד"י מז(2), 605, 614).

אכן, גם אם הנתבעת אינה חולקת על האחריות לתאונה עדיין יכולה היא לחלוק על היקף הנזק וזכותה לבדוק את האופנוע באמצעות שמאי מטעמה. לשם כך נדרש מהניזוק לשתף פעולה ולהעמיד את הרכב לבדיקה ועליו לפעול בתום לב. במקרה זה, שוכנעתי כי התובע לא פעל להזים את טענתה העיקרית של הנתבעת ולפיה השמאי מטעמה נתקל בהתחמקויות כאשר ניסה לתאם מועד בדיקת האופנוע, ועל כן קשה לקבל את טענתו כי שמאי הנתבעת חיווה דעתו "רק" על בסיס תמונות; וכפועל יוצא מכך, לא ניתן לומר כי רק בשל כך יש לדחות את קביעות שמאי הנתבעת.

אשר לחוות דעתו של שמאי התובע, הרי שמעדותו של התובע והן של שמאי הנתבעת עולה כי התובע עשה תאונה קודמת, כשנה לפני התאונה נשוא תיק זה ואז נבדק האופנוע על ידי שמאי הנתבעת דווקא. תאונה זו לא באה לידי ביטוי בחוות דעתו של שמאי התובע, אשר בחקירה הנגדית אמר כי אין לו מושג על כך, ויש להניח או שהשמאי לא שאל או שהתובע לא אמר לו על כך. בין כך ובין כך, יש בכך כדי לפגום בממצאי חוות הדעת, והדברים ברורים, בפרט כאשר התובע הודה בחקירה הנגדית, לא בקלות, כי אכן היתה תאונה בעבר, עובדה שחוזקה גם בעדות שמאי הנתבעת.

זאת ועוד: שמאי התובע רשם בחוות דעתו כי שווי האופנוע הוא 60,000 ₪ וכי יש לנכות 27,000 ש"ח בגין מכירה לשיקום במצבו הנוכחי. בחקירה הנגדית חזר השמאי על כך כי האופנוע אכן נמכר במחיר זה וכי יש מסמך על המכירה ועל סכומה. אלא שכפי שנאמר לעיל, לבית המשפט לא הוצגה כל ראיה כי זהו הסכום שבו נמכר האופנוע, ואף לא אסמכתא על התשלום שקיבל התובע בגין מכירתו בסכום זה. דומה שבנקודה זו קשה לקבל את הערכת השמאי כי זהו הסכום שיש לנכות משווי האופנוע וזאת משני טעמים: האחד, כאמור לא הוצגה הוכחה כי זהו מחיר המכירה שלא לומר שלא הוכחה המכירה כלל !; השני, השמאי אמר בחקירה הנגדית כי זהו הסכום שנותנים על האופנוע במצבו וכי זה הסכום שהיה מתקבל בשוק החופשי. לכאורה, מדובר בהערכה מקצועית, אולם כאשר הוא נשאל האם בדק הצעות מחיר כדי לראות בכמה ניתן למכור את האופנוע, השיב השמאי כי הוא לא בודק דברים כאלו וכי במחיר הזה נמכר האופנוע בפועל. משמע, שהשמאי הוצב בפני עובדה מוגמרת של מחיר המכירה הנטען על ידי התובע, ועל פי זה עוצבה חוות דעתו. כאשר עומת השמאי עם טענה זו בחקירה הנגדית השיב רק "...עברו 5 שנים..", תשובה שאין לה כל קשר לשאלה; וכאשר נאמר לו שאם מחיר המכירה היה, לדוגמא, גבוה יותר, הרי שהוא היה עורך את אותו הדו"ח פחות אותו מחיר השיב "בסדר". משמע, שהשמאי תפר את חוות דעתו למידותיו של התובע. בכל הכבוד , לאור תשובות אלו קשה לקבל את הקביעות שבחוות דעתו של השמאי מטעם התובע, ומה גם שלא הוצגה כל ראיה להוכחת עצם המכירה ולסכומה.

בנסיבות אלו סבורני כי הנתבעת עשתה ככל שיכלה כדי להעריך את הנזק בנתונים הקיימים, והיה זה התובע שלא שש לשתף פעולה עם שמאי הנתבעת ולספק פרטים שיוכלו לאפשר לשמאי הנתבעת להגיע לאופנוע כדי להעריך אל נכון את הנזק. מכאן שהתובע מנוע מלטעון כי חוות דעתו של שמאי הנתבעת אינה קבילה רק מחמת זה שלא בדק את האופנוע פיזית (אשר לטענה כי השמאי לא חתום על חוות הדעת, הרי שבנסיבות העניין מדובר בפרט טכני ומשעה שחקר ב"כ התובע את שמאי הנתבעת לגופה של חוות הדעת, אין מקום לשעות לטענה זו).

אכן, שמאי התובעת קבע בחוות דעתו את היקף הנזקים שנגרמו לאופנוע, אולם, התביעה כאן אינה לתשלום הנזקים כי אם לתשלום ההפרש בין מה ששילמה הנתבעת לתובע לבין הערכת ששמאי בדבר השווי שנותר לאחר המכירה. דא עקא, שהמכירה לא הוכחה כנדרש ואף לא סכומה, ומאחר וזהו הנדבך המרכזי בתביעתו של התובע, הרי שנדבך זה לא הוכח. אפשר להרחיק לכת ולומר כי גם אם הנתבעת 2 לא היתה מציגה כלל חוות דעת מטעמה, הרי שגם אז לא היה מקום לקבל את התביעה, בדיוק מאותו הטעם שהיא מבוססת על הטענה כי האופנוע נמכר לשיקום במצבו כניזוק בסכום מסוים, אך התובע לא הוכיח את עצם המכירה, מועדה ואת הסכום.

הטענה היחידה שאותה ניתן לקבל היא הפער בין מה ששילם התובע לשמאי בגין חוות הדעת (1,400 ₪) לבין מה שהשיבה לו הנתבעת 2 (900 ₪). לכך לא היה הסבר בפי הנתבעת מדוע שלמה סכום חלקי, אך פרט לכך, דין התביעה להדחות.

הנתבעת 2 תשלם לתובע 500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, ב' כסלו תשע"ה, 24 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.