מבוא

1. לפניי בקשת חייב למתן הפטר.
2. ביום 1.7.2009 ניתן צו כינוס נגד החייב, לבקשת נושה, ומונה לו מנהל מיוחד.
3. נגד החייב הוגשו תביעות חוב בסכום כולל של כ- 4.2 מליון ש"ח, שטרם נבדקו. החייב הוא בן 44, ולפי תסקיר שהגיש המנהל המיוחד, אין לו רכוש כלשהו זולת מניה בבורסת היהלומים בשווי לא ברור. לפי התסקיר שהוגש, השתכרותם המשותפת של החייב ורעייתו הינה בסכום של כ- 8,000 ש"ח לחודש. בקופת הפש"ר נצבר עד כה סך של 125,700 ש"ח.
4. ביום 3.1.2016 התקיים דיון בבקשות הפטר בעניינם של החייב וכן רעייתו, אשר אף היא היתה מצוייה בהליכי פשיטת רגל. במהלך הדיון ניתן הפטר חלוט לרעייתו של החייב. ברם, שניים מנושיו של החייב, הם המשיבים 2 ו- 3 (להלן: "הנושים המתנגדים"), טענו כי אין מקום ליתן לחייב הפטר, ולחלופין, כי יש להחריג מן ההפטר את החוב כלפיהם, בהתאם להוראת סעיף 69(א)(2) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: "הפקודה"), וזאת משום שמדובר בחוב שנוצר במרמה. נוכח כך, נתבקשו הצדדים להגיש סיכומים בכתב בשאלת סמכותו של בית המשפט ליתן הפטר חרף הוראת סעיף 69(א)(2) לפקודה.

טענות החייב

1. החייב מפרט בסיכומיו את הרקע להיקלעותו להליכי פשיטת רגל. במשך 12 שנים שימש החייב כחבר הבורסה ליהלומים ואף העתיק את פעילותו לארה"ב, שם לטענתו נפל קורבן למעשה נוכלות מצד לקוח. לאחר מכן שב לישראל וניסה לפרוע את חובותיו לנושים. החייב חולק על טענת הנושים המתנגדים כי ביצע כלפיהם מעשה מירמה.

החייב מציין כי הוא מצוי בהליך פשיטת הרגל מזה כ-7 שנים והוא מבקש כי בית המשפט יאפשר לו לפתוח דף חדש בחייו.

החייב מפנה לפסקי דין בהם ניתן הפטר לחייבים חרף התנגדות הנושים בנסיבות בהן החובות נוצרו אגב ביצוע עבירות פליליות והחייבים ריצו עונשי מאסר בפועל בגין מעשיהם. לטענת החייב, המגמה בפסיקה היא לאפשר לחייבים לפתוח דף חדש בחייהם וליתן להם הפטר גם בנסיבות כאלה, מה גם שבמקרה דנן לא הייתה כל תרמית מצידו.

טענות הנושים המתנגדים

1. הנושים המתנגדים טוענים כי אין ליתן לחייב הפטר, ולחלופין, יש לקבוע שההפטר לא יחול על החובות כלפיהם. לטענתם, מדובר בחייב שהוא עבריין מורשע אשר הונה את נושיו והורשע על פי הודאתו בהליך פלילי. חלקו הארי של החוב נוצר במרמה וכוונת המחוקק היתה להשוות את מעמד החוב שנוצר במרמה למעמד קנס שניתן לטובת המדינה, ולא להחיל את ההפטר על חוב מסוג זה.

לטענת הנושים המתנגדים, החייב קיבל מהם בנאמנות יהלומים ומשכן אותם תוך הפרה של תנאי הנאמנות ותוך שהוא מקבל במזומן מעל ל- 50% משווי היהלומים. אמנם החייב מציג את הרשעתו כמינורית אולם אין בכך כדי לאיין את חומרתה של הכרעת הדין בעניינו, המדברת בעד עצמה. הנושים המתנגדים דוחים את הטענה כי החייב התנהל בתום לב וסייע לנושיו.

עוד טוענים הנושים המתנגדים כי לשונו של סעיף 69(א)(2) לפקודה הינה ברורה, ולפיה ההפטר אינו חל על חוב שנוצר במרמה. בכל הנוגע לפסיקה אליה הפנה החייב, טוענים הנושים המתנגדים כי אין מדובר באותן נסיבות וכי באותם מקרים אליהם הפנה החייב, הנושים לא דרשו להחיל את סעיף 69(א)(2) לפקודה.

הנושים המתנגדים מוסיפים וטוענים כי בהתאם לפקודה, אין לבית המשפט שיקול דעת להחיל את ההפטר על חוב שנוצר במירמה, בשונה משיקול הדעת המוקנה לבית המשפט בנוגע לחוב מזונות, לפי סעיף 69(א)(3) לפקודה.

תשובת החייב

1. בתשובתו, טוען החייב כי סיכומי המתנגדים מבוססים ברובם על עובדות המוכחשות על ידו, ואין באפשרותו לחקור את הנושים המתנגדים על כך. לחייב טענות ביחס לתום ליבם של הנושים המתנגדים והוא טוען כי הם קיבלו ממנו יהלומים וזכויות בשווי מוערך של 2 מיליון דולר אולם לא הודיעו למנהל המיוחד על כך שיש להקטין את החוב.

החייב מתנגד לאופן בו מוצגת הרשעתו וטוען כי המעשים הפליליים אשר מיוחסים לו, התרחשו לפני כ-13 שנים והוא ריצה את עונשו ונשא בתשלום פיצויים בסך של 110,000 ש"ח.

עמדת המנהל המיוחד

1. המנהל המיוחד הודיע במהלך הדיון כי אין לו עניין להגיש תגובה בנוגע לסוגיה שהתעוררה בבקשה זו. עם זאת יצוין כי טרם הדיון הגיש המנהל המיוחד את תגובתו לבקשת החייב בה הביע תמיכתו במתן ההפטר. המנהל המיוחד ציין מספר טעמים לתמיכתו, ביניהם היעדר רכוש או חסכונות לחייב ורעייתו והעובדה כי הם נתמכים כלכלית על ידי בני משפחה. לטענת המנהל המיוחד, בחקירותיו לא התגלה דבר מה העשוי לסתור זאת. הוא אף ציין כי החייב ניהל את ההליך בתום לב, שיתף עימו פעולה והקפיד על תשלומים והגשת דו"חות. לטענת המנהל המיוחד, בנסיבות אלה אין כל תועלת בהמשך ניהול ההליך.

עמדת הכנ"ר

1. הכנ"ר תומך במתן הפטר. הכנ"ר מציין כי אין חולק שהחייב הורשע בגין מעשי מרמה אולם לטענתו התנהלות הנושים המתנגדים והשיהוי טרם ביצוע פעולות כנגד החייב מעלה ספקות בדבר מהימנות תביעתם. עם זאת, הכנ"ר איננו מתייחס באופן קונקרטי לשאלה המשפטית שעומדת על הפרק.

דיון והכרעה

1. לאחר עיון בטיעוני הצדדים באתי לכלל מסקנה כי יש אמנם ליתן לחייב הפטר, אך מאידך, יש לקבוע כי ההפטר לא יחול על החוב כלפי הנושים המתנגדים, וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן.
2. החייב הורשע במסגרת ת.פ. 1244/09 על פי הודאתו, בכך שבשנת 2003, בהיותו חבר בבורסת היהלומים, קיבל יהלומים בשווי של לפחות 200,000 דולר, ובמקום למכור אותם כפי שהתחייב כלפי נושיו, הוא משכן את היהלומים בבתי משכון בארה"ב וקיבל תמורתם כ- 90,000 דולר. בגין כך נדון החייב ביום 18.3.2012 לעונש מאסר בפועל בן חמישה חודשים לריצוי בעבודות שירות, לעונש מאסר על תנאי בן שבעה חודשים ולקנס כספי בסך 110,000 ש"ח.

החייב מנסה בסיכומיו לגמד את חומרת מעשיו ולטעון כי הוא עצמו נפל קורבן לתרגיל "עוקץ" שביצע כלפיו צד שלישי, אשר רכש ממנו יהלומים אך לא שילם את תמורתם. לדבריו, כאשר חזר ארצה, מסר לנושים המתנגדים את היהלומים שנותרו ברשותו, והללו מכרו אותם אך מסרבים למסור לו מה הסכום שקיבלו בתמורה להם. ברם, למרות נסיונו של החייב לגמד את חומרת מעשיו ולפרש אותם באור מקל, אין חולק כי מדובר בהרשעה בגין מעשי מירמה, שקורבנותיה היו, בין השאר, הנושים המתנגדים. נשייתם הנטענת של הנושים המתנגדים בגין מעשי המירמה של החייב עומדת על סך כולל של כ- 2.9 מיליון ₪ (נשייה זו טרם נבדקה על ידי המנהל המיוחד).

1. בית המשפט מוסמך ליתן לחייב הפטר מחובותיו, שכן שמיטת חובות היא מטרה לגיטימית בהליכי פשיטת רגל, על מנת לאפשר למי שנקלע לחובות, לפתוח דף חדש בחייו:

"אמת נכון הדבר, מטרה לגיטימית ויסודית בהליכי פשיטת הרגל היא שמיטת חובותיו של חייב שנקלע לקשיים כספיים מתמשכים, ומתן אפשרות לחייב לפתוח דף חדש בחייו. החברה המתוקנת רואה בהושטת קרש הצלה לחייבים ובגאולתם מהשתעבדות מתמשכת לחובות אין קץ ערך חשוב." (ע"א 4892/91 שבתאי אשכנזי נ' כונס הנכסים הרשמי (פ"ד מח(1) 45, פס' 10 לפסק דינו של השופט בך (1993)).

כך גם נפסק כי:

"מקובל לקבוע כי הליכי פשיטת הרגל מיועדים למלא אחר שתי תכליות עיקריות: האחת, כינוס נכסי החייב וחלוקתם בין נושיו בדרך הזולה, המהירה היעילה והשווה ביותר ... אולם, לצד תכלית זו קיימת התכלית השניה, שעיקרה לאפשר לחייב שאיתרע מזלו ואינו מסוגל לשלם את חובותיו לפתוח דף חדש בחייו על ידי קבלת הפטר מן החובות. ... אכן, חייב עלול להיות נרדף על ידי נושיו במסגרת ההוצאה לפועל וכן "עשוי להיקלע לפעמים שלא בטובתו למצבים המקשים עליו לתפקד וקיים אינטרס חברתי לאפשר לו בנסיבות מתאימות לחזור לפעילות כלכלית נורמלית תוך שמיטת חובותיו" ... אכן, קניינו של הנושה אינו חזות הכל. כנגדו קיימת גם זכותו של החייב - שניתן אף לראות בה חלק מכבודו וחירותו על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו - להקים את חירותו (האישית והכלכלית) ולשוב ולקיים עצמו בדרך מכובדת .." (ע"א 6416/01 דני בנבנישתי נ' כונס הנכסים הרשמי (פ"ד נד(4) 197, פס' 8 לפסק דינו של הנשיא ברק (2003)).

1. יחד עם זאת, סעיף 69 (א) לפקודה קובע:

"צו ההפטר יפטור את פושט הרגל מכל חוב בר-תביעה בפשיטת רגל, חוץ מאלה:

• 1. חוב המגיע לפי התחייבות להימנע מעבירה או חוב המגיע למדינה בשל קנס;
  2. חוב או חבות שנוצרו במרמה שפושט הרגל היה שותף לה או שהשיג ויתור עליהם במרמה כאמור;
  3. חבות לפי פסק דין לחובתו בתובענת מזונות, להוציא מה שהורה בית המשפט במפורש לגבי החבות, במידה שהורה ובתנאים שהורה."

עינינו הרואות, המחוקק מצא לנכון להחריג מתוקפו של צו הפטר סוגי חובות מסויימים, שהוא מייחס לחובה לשלמם ערך מיוחד. מדובר בחובות שבבסיסם עומדים שיקולים חברתיים המצדיקים את החרגתם מגדרו של ההפטר:

" ... המחוקק קבע כי קיימים סוגים מיוחדים של חובות, שאין מקום להסיגם מפני הרצון לאפשר לחייב להיפטר מחובותיו. מקרים אלה מנויים כאמור בסעיף 69(א) לפקודה. מדובר בחוב מזונות לפי פסק-דין (אלא אם בית המשפט כלל אותו במפורש בהפטר), בחוב שהושג במרמה, בחוב המגיע לפי התחייבות להימנע מעבירה, ובחוב המגיע למדינה בשל קנס. המשותף לכל אותם סוגי חובות הוא שבבסיסם עומדים שיקולים חברתיים מובהקים המצדיקים את "שיריון" החובות הנ"ל מפני צו הפטר בפשיטת רגל. כך, ביחס לחובות מזונות קיים אינטרס חברתי שהחייב במזונות ישלם דמי מזונות, והוא הדין לעניין חוב או חבות שנוצרו במרמה שפושט הרגל היה שותף להם או שהשיג עליהם ויתור במרמה (סעיף 69(א)(2) לפקודה). ברור, שאין צידוק מוסרי וחברתי להפטרת חייב מחבות שנוצרה במרמה בשיתוף החייב, שאחרת יצא חוטא נשכר."

(ע"א 5735/09 עיריית טבריה נ' אבנר סינואני, פס' 6 לפסק דינו של הנשיא גרוניס (פורסם בנבו, 17.04.2012).

ראה גם רע"א 1685/14 דרור סדן נ' פנינסולה נכסים בע"מ, פס' טז לפסק דינו של השופט רובינשטיין (פורסם בנבו, 20.01.2015):

"המחוקק ביקש שלא לאפשר לחוטא – חייב שחובו נוצר במרמה, לצאת נשכר (באמצעות הסדר פשרה)."

בתוך קטגוריה זו של חובות המוחרגים מגדרו של ההפטר, מצא המחוקק לנכון להבחין באופן מפורש בין חוב שבגינו רשאי בית המשפט להחיל את ההפטר (חוב מזונות) לעומת חובות שאין לבית המשפט שיקול דעת להחיל עליהם את ההפטר (חוג בגין קנס וחוב שנוצר במירמה). כאשר ראה המחוקק לנכון להקנות לבית המשפט שיקול דעת ליתן הפטר בגין חוב שבדרך כלל אין בגינו הפטר, קרי, חוב מזונות, הוא עשה כן מפורשות. ראה דברי כב' המשנה לנשיאה השופט ריבלין בע"א 1003/09 יוסף מקבילי נ' כונס הנכסים הרשמי (פורסם בנבו, 4.1.2010):

"אמנם, סעיף 69(א)(3) לפקודת פשיטת הרגל, התש"ם-1980 מורה כי צו הפטר אינו מפטיר חייב מחבות לפי פסק-דין שניתן בתובענת מזונות, אולם הוראה זו כפופה לשיקול-הדעת של בית-המשפט והיא הנותנת, שבמקרה זה, ראוי בשלב זה שלא לסגור את הדלת בפני המערער ולאפשר בחינה מעמיקה של עניין זה בבוא העת."

ראה גם ע"א 39442-10-12 פנינסולה פיננסים בע"מ נ' דרור סדן, פס' 5 לפסק דינו של השופט שוחט (פורסם בנבו, 4.2.2014):

"התובעים החוסים תחת כנפיו של סעיף 69(א) הם בגדר חריג להפטר ואינם נתונים לשיקול דעתו של בימ"ש של פשיטת רגל (להבדיל ממזונות המהווים חריג שבחריג). כאשר מדובר בטענת מרמה של פושט הרגל, העומדת בבסיס החוב, הדבר אינו בא על "חשבון" נושים אחרים שכן המחוקק קבע כי חובות כאלה, מטעמי מדיניות, אינם מופטרים".

מכלל הן לגבי שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט בקשר לחוב מזונות, אתה שומע לאו לגבי שיקול הדעת במקרה של חוב שנוצר מחמת מעשה מירמה של החייב.

1. כאשר עסקינן בחוב שנוצר אגב מירמה, ונוכח הוראת ס' 69(א)(2) לפקודה, יש מקום לקבוע כי צו ההפטר לא יחול לגביו, שכן פרשנותו של דבר חקיקה חייבת לעלות בקנה אחד עם מתחם האפשרויות המילוליות של לשון החוק. הפרשן אינו רשאי ליתן ללשון הטקסט מובן שהלשון אינה יכולה לשאת. עמד על כך בית המשפט העליון בפרשת בש"א 834/14 פלונית נ' פלוני, פס' 6 לפסק דינו של הנשיא גרוניס (פורסם בנבו, 22.4.2014):

"על פי תורת הפרשנות הנהוגה בשיטת המשפט שלנו, פרשנותו של דבר חקיקה חייבת לעלות בקנה אחד עם מתחם האפשרויות המילוליות של לשון החוק. אכן, "פרשן אינו רשאי ליתן ללשון הטקסט מובן שהלשון (המפורשת או המשתמעת) אינה יכולה לשאת בשפתה" (אהרן ברק שופט בחברה דמוקרטית 180 (2004)). ברי, כי ברבים מן המקרים יכולה הלשון לשאת מספר משמעויות. או אז, בוחן בית המשפט את פרשנות הוראת הדין על בסיס תכליתה. עם זאת, כאשר לשון החוק הינה ברורה וחד משמעית, במובן זה שאין היא יכולה לשאת יותר ממשמעות אחת, מוטל על בית המשפט לפרש את ההוראה על בסיס פשוטו של מקרא. עמדתי על כך לאחרונה בצייני כי "כאשר לשונה של הוראת דין הינה ברורה וחד משמעית אין מקום ליתן לה משמעות שאין היא יכולה לשאת. אכן, כאשר הלשון אינה מאפשרת מתחם אפשרויות מילולי כלשהו, ומחייבת פרשנות לשונית אחת ויחידה, על בית המשפט לחדול ממלאכת הפרשנות ואין הוא אמור להידרש לבחינת תכלית החוק״ ..."

וכפי שנפסק בבג"צ 3943/13 ליאור אלמגור נ' שר הביטחון פס' 15 לפסק דינו של השופט פוגלמן (פורסם בנבו, 11.2.2016):

"נזכיר בקצרה מושכלות יסוד בפרשנות החקיקה, היפים גם לפרשנותה של חקיקת משנה כבענייננו. השלב הראשון במסע הפרשני הוא בחינת מרכיב הלשון. בשלב זה עלינו לחלץ את המשמעויות שיש להן עיגון לשוני במילות החוק ולהותיר בידנו רק אותן משמעויות שהלשון יכולה לסבול ..."

וכן ראה עע"ם 2190/06 מדינת ישראל נ' Bueno Gemma פס' 39 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (פורסם בנבו, 13.5.2008):

"כבילות הפרשן ללשון החוק, וחובתו להימצא בגידרה גם לצורך בחינת התכלית, איננה רק כלל יסוד בפרשנות. היא יורדת לשורש מהותם והיקפם של הסמכות השיפוטית והכוח השיפוטי. חריגה מכלל יסוד זה הופכת את השופט מפרשן החוק ליוצר החוק, וממי שהופקד בידו הכוח לאכוף את מדיניות המחוקק, למי שיוצר מדיניות זו, ומתווה את קוויה. חריגה כזו פוגעת פגיעה עמוקה בהפרדה הנדרשת בין הפונקציה של החקיקה, הנתונה בידיו של המחוקק, לבין התפקיד השיפוטי. חריגה כזו יורדת לשורש עקרון היסוד במשטר הדמוקרטי בדבר ריבונות המחוקק, ועליונות שלטון החוק. עקרונות אלה מחייבים את הפרשן לבסס את פרשנותו על הגדרים שהחוק הציב, ולקיים בקפידה את ציווייו המפורשים. הפרשן אינו רשאי, ולא ניתנו בידיו הסמכות והכוח, להתעלם מציוויי החוק על-ידי פרשנות תכליתית שאינה מעוגנת בנוסח הכתוב, ואף סותרת אותו. שהרי ההתחקות אחר התכלית לעולם נתונה היא בגדריה של המסגרת הלשונית, על פי מתחם האפשרויות שהלשון מציבה, ולא מעבר לכך ..."

1. החייב מפנה בסיכומיו להלכת פש"ר (ת"א) 2274/06 שרה חימאווי בפשיטת רגל נ' כונס הנכסים הרשמי (פורסם בנבו, 17.5.2015), שם ניתן הפטר לחייבת שהורשעה בפלילים, ברם, הלכה זו אינה מועילה לו, משום שבאותה פרשה לא עמדה על הפרק וממילא גם לא נדונה, הוראת ס' 69(א)(2) לפקודה.

עוד טוען החייב כי חלף זמן רב מאז נוצרו החובות וכי מטעם זה הוא זכאי להפטר. אכן, לעתים די בחלוף הזמן כשלעצמו כדי ליטול את העוקץ מחוסר תום ליבו של חייב המבקש הפטר, כפי שהיה בפרשת חימאווי, שם היה מדובר בחובות שנוצרו עשרות שנים קודם לכן:

"בפתח הדברים אציין שאינני מקל ראש בחומרת העבירות שביצעה החייבת וגם אם אלה אינם מהחמורים שבסולם העבירות. עם זאת, יש להביא בחשבון שעסקינן בעבירות שנעברו לפני עשרות בשנים; כי החייבת ריצתה את עונשה ושילמה את חובה לחברה; ריצוי העונש הסתיים אף הוא לפני שנים רבות. בכל אלה יש להקהות את השפעת המעשים הפלילים על הליך פשיטת הרגל. ... ודוק. משקל חוסר תום הלב שביצירת החובות יקטן ככל שמדובר בעבירות ישנות; עבירות שאינן במדרג הגבוה; מקרים חד פעמיים ולא נמשכים. בצד אלו החייבת ריצתה את עונשה, לא הוגשו נגדה כתבי אישום חדשים מאז, ומשכך נוטה הכף לקבלת בקשת ההפטר."

(דברי כב' סג"נ השופט א' אורנשטיין. ראה גם ע"א 7092/13 ד.מ. נ' י.מ. (פורסם בנבו, 12.10.2015)).

אכן, מקום בו נתון לבית המשפט שיקול הדעת האם ליתן הפטר בגין חוב מסוים שנוצר אגב ביצוע עבירה פלילית, אזי נודעת חשיבות לשאלה מהו פרק הזמן שחלף מאז נוצר החוב ועד שעומדת על הפרק בקשה למתן הפטר. ברם, בעניננו, בו מדובר בהרשעה של החייב בגין מעשה מירמה כמשמעו בס' 69(א)(2) לפקודה- לשונה של הפקודה משמיעה לנו כי שיקול דעת כאמור איננו מוקנה לבית המשפט.

1. יצויין כי כאשר עומדת על הפרק בקשה למתן הפטר, אין מניעה עקרונית להבחין בין חובות שבגינם יינתן הפטר, לבין חובות שההפטר לא יחול לגביהם. האפשרות ליתן לחייב הפטר בגין חובות שנוצרו בתום לב, תוך החרגתם של חובות שבוצעו אגב ביצוע עבירה פלילית, נדונה בפרשת ע"א 3083/13 פלונית נ' שיכמן (פורסם בנבו, 11.1.2015), שם היה מדובר בחייב שעסק בסחר בנשים. כב' השופט סולברג פסק שם כי:

"לאור כל האמור לעיל, מתבקש לכאורה לקבוע, כי בסיס חובו של שיכמן כלפי המערערת נעוץ במעשים נפשעים, הנוגדים באופן מהותי את תקנת הציבור, ולפיכך אין באפשרותו לחסות בצלו של הליך פשיטת הרגל. אף על-פי כן, חובותיו של שיכמן אינם עשויים מקשה אחת. סבורני, כי היחס שבין חובו ה'פגום' כלפי המערערת לבין מכלול חובותיו ה'רגילים', הוא השיקול אשר יש בו כדי להכריע את הכף בנסיבות העניין ... חובו של שיכמן כלפי המערערת עומד על סך של כמיליון ₪. יתר חובותיו עומדים על סך כולל של כ-17 מיליון ₪, והיווצרותם – בהעדר אינדיקציה לסתור – בתום לב ובמסגרת פעילות עסקית לגיטימית. בנסיבות אלה, קשה להלום כי חוב בשיעור של כ-5.5% מן המכלול הוא זה אשר יקבע מה יעלה בגורלם של שאר החובות. ... התוצאה היא אפוא כי אין להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לעניין הכרזתו של שיכמן כפושט רגל. עם זאת, אין משמעות הדבר כי נסתם הגולל על אפשרותה של המערערת לגבות את אשר חוייב שיכמן לשלם לה. אכן, ניתן להניח כי הליך פשיטת הרגל ישמש, בבוא היום, כ'עיר מקלט' עבור שיכמן ביחס לחובותיו ה'רגילים', לכשיוענק לו הפטר. בכך תפחת מצבת חובותיו באופן ממשי. כפועל יוצא מכך, סיכויי גביית חובותיו האחרים, ככל שיוותרו כאלו – דווקא יגדלו."

בעניננו, לא הובעה התנגדות של נושים אחרים זולת הנושים המתנגדים למתן הפטר לחייב, ולכן אין סיבה שלא ליתן לו הפטר מחובותיו, זולת החוב כלפי הנושים המתנגדים.

1. בשולי הדברים אציין כי המנהל המיוחד לא בדק עד היום את תביעות החוב שהגישו נושיו של החייב, לרבות הנושים המתנגדים. בתגובתו להתנגדות הנושים, מעלה החייב טענות קשות נגדם. עתה, משניתן לו הפטר, הוא יוכל להתעמת עם הנושים המתנגדים בכל הליך בו ימצא לנכון, בכפוף לכל דין, לרבות בשאלת גובהו של החוב כלפיהם (ככל שלא מדובר בחוב חלוט). אם אכן אין הוא חייב להם דבר, כפי שמשתמע בעקיפין מטיעוניו, מן הסתם החרגת החוב כלפיהם מן ההפטר ממילא לא תזיק לו.
2. סוף דבר, מן הטעמים שפורטו לעיל, ניתן בזאת לחייב הפטר חלוט, אך ההפטר לא יחול על חובותיו כלפי הנושים המתנגדים.
3. המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"ב אדר ב' תשע"ו, 22 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.