1. מבוא
2. התובע שכר בשנות התשעים של המאה הקודמת, את הנתבע, עו"ד במקצועו, על מנת שייצגו בעסקאות לרכישת נכסי מקרקעין בישראל. התובע טוען כי בהיות הנתבע נאמן על כספיו, גזל הנתבע סכום כסף בסך 50,000 דולר ארה"ב, אשר נכון למועד הגשת התביעה עומד על סך 637,704 ₪, ומכאן התביעה.
3. הנתבע טען להגנתו כי התביעה התיישנה ולחלופין נגועה בשיהוי קיצוני. באשר לסכום הנתבע, טוען הנתבע כי כלל לא קיבל את הסכום לידיו ו/או לשליטתו וממילא לא גזל מן התובע סכום זה.
4. לאחר שהתקיימו ישיבות מקדמיות והוגשו תצהירי הצדדים, הסמיכוני הצדדים לפסוק לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984, על בסיס החומר בתיק, ללא שמיעת עדויות, תוך שהוסכם כי בית המשפט ינמק את פסיקתו בצורה תמציתית. הצדדים הסכימו כי הסכום שיפסק לתובע (כולל הוצאות ושכ"ט עו"ד) לא יפחת מסך 20,000 ₪ ולא יעלה על סך 160,000 ₪, כולל הוצאות ושכ"ט עו"ד.
5. תמצית העובדות וטענות הצדדים
6. התובע טוען כי בחודש אוגוסט 1989 רכש באמצעות הנתבע שני מגרשים בנתניה, בשתי עסקאות, בשטח כולל של דונם אחד, בגינם שולם סך כולל של 40,000 דולר. סכום זה הועבר לחשבון מט"ח של התובע, בו ניתן לנתבע ייפוי כח על מנת למשוך ממנו כספים, לצורך ביצוע העסקאות (להלן: "ההפקדה הראשונה").
7. בחודש אוגוסט 1990, טען התובע כי הגיע לביקור בארץ ונפגש עם הנתבע על מנת להתעדכן בפרטי העסקה שנסגרה. הנתבע הציג בפני התובע שני הסכמי רכישה עליהם חתמו התובע ורעייתו (לתובע טענות נוספות בקשר עם התנהלות הנתבע בענין עסקאות אלה, אלא שבשים לב למחלוקת ולהסכמת הצדדים לא מצאתי לפרטן).
8. בחודש אוגוסט 1991, עת הגיע התובע לביקור נוסף בארץ, מסר הנתבע לתובע כי מחצית מהנכס שנרכש כאמור, הופקע על ידי עיריית נתניה ולפיכך הציע לו לרכוש קרקע סמוכה לזו שהופקעה, בתמורה לסך 50,000 דולר. התובע טוען בדיעבד, כי סיפור זה הומצא על ידי הנתבע על מנת שיועבר לידיו סכום הגזלה דנן. לאור זאת, בתאריך 30.8.1991 העביר התובע לחשבון המט"ח, סך 50,000 דולר וגם כאן שימש הנתבע מיופה כח למשיכת הכספים, לצורך ביצוע הרכישה (להלן: "ההפקדה השניה").
9. התובע טוען כי מיום ביצוע ההפקדה השניה ועד ליום 31.12.1991 נמשכו כל הכספים מחשבון הנאמנות בעשר משיכות שונות, בסכומים הנעים בין 2,000 דולר – 6,500 דולר, עד לריקונו המוחלט של החשבון. התובע טוען גם כי כספים אלה נמשכו לשימושו האישי של הנתבע וכי רק בחלוף 14 שנים, עת גילה התובע מעילה אחרת, כמפורט להלן, גילה גם גזל סכום זה.
10. כפי שנטען, בחודש אוגוסט 2004 הציע הנתבע לתובע עסקה נוספת במחיר 100,000 דולר, כולל הוצאות. אף סכום זה הועבר על ידי התובע לחשבון המט"ח, כשלנתבע אפשרות משיכה באופן דומה לאמור לעיל (להלן: "ההפקדה השלישית").
11. בתחילת שנת 2005 הגיע התובע לביקור בארץ ועודכן על ידי הנתבע כי העסקה נשוא ההפקדה השלישית עומדת להיחתם תוך שבוע. מיד כשיצא את משרד הנתבע פנה התובע לבנק וגילה לתדהמתו, כי מתוך כספי ההפקדה השלישית וחרף העובדה כי טרם נחתמה עסקה כלשהי, נותר בחשבון סך 195.62 דולר בלבד.
12. לאור האמור, בתאריך 13.3.2005 נפגש התובע עם הנתבע ובפגישה זו, כך נטען, הודה הנתבע כי מעל בכספי התובע; הצדדים הגיעו להסדר בענין הפסקת הייצוג והשבת מלוא הסך 100,000 דולר, על ידי הנתבע, בצירוף פיצוי בסך 5,000 דולר, בגין התקופה בה נוצל הכסף על ידי הנתבע.
13. משנפגע האמון והייצוג הופסק, ביקש התובע לקבל לידיו את המסמכים הקשורים עמו, אך קבל לטענתו רק את שני ההסכמים נשוא ההפקדה הראשונה. דא עקא, הסתבר לתובע כי מכספי ההפקדה השניה לא נרכש כל נכס; פניות התובע לנתבע לקבלת הסברים לא הועילו ומכאן התביעה.
14. הנתבע טען להתיישנות ולשיהוי קיצוני. לטענתו, מדובר בהסכמים שנערכו ו/או סוכמו בסוף שנות השמונים, תחילת שנות התשעים של המאה הקודמת, וכי מדובר בכספים שהועברו בשנת 1990, בידיעתו של התובע. לפיכך, משהוגשה תביעה זו רק בתאריך 6.5.2010, בחלוף 20 שנים ממועד היווצרות עילת התביעה, הרי שזו התיישנה. לחלופין, מדובר בשיהוי קיצוני המונע מן הנתבע להתגונן. כך, גם כאשר גילה התובע לשיטתו את הגזלה בתאריך 13.3.2005, הרי שגם אז שקט על שמריו והגיש תביעתו רק בחלוף 5 שנים, ללא כל טעם נראה לעין.
15. לגופם של דברים טען הנתבע כי ההסכמים שנערכו בקשר עם רכישת המקרקעין נשוא ההפקדה הראשונה, אינם משקפים את הסכומים ששולמו בפועל וזאת כיוון שהתובע ביקש ל"הלבין" כספים שהוברחו מצרפת.
16. לטענתו, עבור מגרש אחד בלבד, בגינו נחתם הסכם בתאריך 31.5.1990, שולם סך 40,000 דולר. בפועל, בידיעת התובע ורעייתו, נרשמה בהסכם תמורה נמוכה יותר, בסך 17,500 דולר ארה"ב. בהתאם טען הנתבע, כי לצורך ביצוע עסקה זו ניתנה לנתבע הנחיה והרשאה למשוך מחשבון מט"ח של התובע סך 40,000 דולר, בגין תמורת המגרש והוצאות.
17. לטענת הנתבע, לקראת חודש אוגוסט 1990 ביקשו התובע ורעייתו לרכוש מגרש נוסף בשטח של חצי דונם. לתובע הוצע מגרש צמוד למגרש הנ"ל והתובע ורעייתו שילמו סך 50,000 דולר בגין מגרש שני זה. בפועל, גם בהסכם נשוא עסקה זו נכתבה תמורה בסך 17,750 דולר, מהסיבות הנ"ל; ואף לצורך ביצוע עסקה זו ניתנה לנתבע הנחיה והרשאה למשוך מחשבון מט"ח של התובע, סך 50,000 דולר בגין תמורת המגרש והוצאות.
18. בנסיבות אלה טוען הנתבע, בניגוד לעמדת התובע, כי מדובר בשתי עסקאות נפרדות, במועדים שונים, מול מוכרים שונים, בסכום כולל של 90,000 דולר ולא 40,000 דולר, כנטען על ידי התובע.
19. הנתבע טוען גם כי נשא משך השנים בחובות מס רכוש הקשורים במגרשים שנרכשו כאמור, בלא שהתובע השיב לו סכומים אלה ולפיכך טוען הנתבע לקיזוז.
20. מכל מקום כך נטען, התובע ורעייתו ביקרו מדי שנה בישראל ועודכנו על ידי הנתבע בכל הקשור לעסקאות אלה ולא העלו כל טענה ו/או טרוניה.
21. הנתבע טוען גם כי אין כל בסיס לטענות כי נרכש עבור התובע מגרש נוסף, כי התובע העביר לנתבע סכום נוסף עבור מגרש נוסף ובוודאי שהנתבע לא רכש עבור התובע שלשה מגרשים שונים ו/או הציג מצג כאמור.
22. הנתבע הוסיף וטען כי התובע לא גילה בתביעתו כי בחודש יולי 2002 העביר התובע לנתבע סך 60,000 דולר לצורך רכישת קרקע נוספת ומשלא אותר מגרש בסכום זה, הושב הסכום במלואו לתובע. באשר להפקדה השלישית טוען הנתבע כי אין לנטען כל בסיס ו/או רלבנטיות לתביעה דנן, זולת ניסיון להשחיר את פניו. הנתבע בחר שלא לפרט עוד בענין זה.
23. התובע תמך טענותיו בתצהירו וכן בתצהירו של מר יצחק זנו אשר התייחס להפקדה השלישית ולנסיבות חתימת ההסכם מיום 13.3.2005. הנתבע תמך טענותיו בתצהירו וכן בחוות דעת שמאי, ערוכה על ידי השמאי מר דוד טיגרמן; בחוות דעתו קובע השמאי כי שוויו של כל מגרש שנרכש בעת רכישתו היה סך 35,000 דולר ובסך הכל 70,000 דולר.
24. דיון והכרעה
25. בפתח הדברים מצאתי לפרט את התרשמותי כי במקרה דנן רב הנסתר על הגלוי, בפרט בשים לב לחלוף הזמן ממועד ביצוע העסקאות, לעיתוי העברת הכספים נשוא התביעה ולכך כי נערכו עסקאות שאינן משקפות את התמורה בפועל. לכך, תהא השלכה לענין התוצאה, כפי שיפורט להלן.
26. באשר לטענת ההתיישנות, הרי שאינני סבור כי ניתן לקבוע כי זו חלה. כידוע, בדרך כלל טענה מעין זו מצריכה בירור עובדתי ובמקרה בו טענות התובע בענין זה, לא התבררו לגופן, לא ניתן לבחון את קיומם/אי קיומם של התנאים הקבועים בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, שעניינו התיישנות שלא מדעת; כידוע התנאים לענין זה כפי שסוכמו לאחרונה ברע"א 5087/10 מדינת ישראל נגד אריאל דוננפלד, מלמדים, בין היתר, על הצורך בבחינה עובדתית, טרם הכרעה:

"כיוון שכלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 8 הוא חריג לכלל ההתיישנות, הנטל להוכיח כי התקיים כלל הגילוי המאוחר מוטל על הטוען לו. עליו להראות כי קיימות עובדות שלא היו ידועות לו; כי עובדות אלו הן עובדות מהותיות לעילת התביעה; כי עובדות אלו נעלמו מעיניו מסיבות שאינן תלויות בו; וכי הוא לא יכול היה למנוע אותן סיבות "בזהירות סבירה" (ראו: פרשת גיא-ליפל, בפסקאות 42-41, והאסמכתאות שם). נוסח הסעיף עושה שימוש באמת מידה של "זהירות סבירה", ומכאן שהמבחן ליישום הסעיף, כלומר להשעיית תחילתו של מירוץ ההתיישנות, הוא אובייקטיבי. עמד על כך השופט ס' ג'ובראן ב-ע"א 2387/06 פלונית נ' טבע תעשיות פרמצבטיות, פסקה 18 ([פורסם בנבו], 31.8.2008) (להלן: פרשת טבע): "אין חולק, כי מלשונו הברורה של הסעיף כמו גם מתכליתו עולה, כי אין די בכך שיוכיח התובע כי לא ידע בפועל על העובדה, אלא, עליו להוכיח כי אף 'בזהירות סבירה' לא יכול היה לגלותה, קרי, מדובר באמת מידה אובייקטיבית של האדם הסביר". ומהו היקף הגילוי שצריך להיות בידי התובע כדי להתחיל את מירוץ ההתיישנות? בכל הקשור ליסוד הקשר הסיבתי, הרף הנדרש הוא קיומו של "קצה חוט" בידי התובע, כפי שקבע השופט א' גולדברג ב-ע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת הישוב – חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(1) 857, 866-865 (1998)..."

[ראה סעיף 13 לפסק הדין מיום 7.11.2012, על ידי כבוד המשנה לנשיא, כבוד השופטת נאור ובהסכמת כבוד השופטים דנציגר ומלצר, פורסם במאגרים].

1. הדברים נכונים אף בכל הקשור לטענות ב"כ התובע כי חל סעיף 7 לחוק ההתיישנות לפיו במקרה של תרמית מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שנודעה התרמית. כך או כך, משלא נשמעו העדים ולמעשה לא נבחנה השאלה האם עמד התובע בתנאים הקבועים בחוק לענין זה, הרי שאני קובע כי לא חלה התיישנות.
2. לא כך הם פני הדברים באשר לטענת השיהוי. אני מסכים עם ב"כ הנתבע כי התובע השתהה משך כחמש משנים מיום שנודע לו הגזל הנטען ועד להגשת התביעה והתנהלות זו, בפרט כשלכך קדמו 14 שנים ממועד ביצוע העסקאות, תומכת בקיומו של שיהוי. לו אכן ניתן היה עוד להציל משהו מהניירת, הרי שסביר כי גם סיכוי זה אבד באותן חמש שנים, ממועד גילוי הגזל הנטען, בתאריך 13.3.2005 ועד הגשת התביעה, בתאריך 6.5.2010, ללא כל הסבר מניח את הדעת.
3. אמנם קבעתי כאמור כי לא ניתן לקבוע כי חלה התיישנות, אלא ששיהוי קיים גם קיים ושיהוי זה פועל לטעמי לרעת התובע.
4. ודוק. עיון בראיות מלמד לטעמי כי לא עלה בידי התובע לעמוד בנטל ולהוכיח כי הנתבע אכן גזל את כספיו ו/או כי ביצע עוולת תרמית (טענה שלא נטענה כלל בכתב התביעה). כבר עתה אומר כי לתובע אין להלין אלא על עצמו.
5. כך, התובע טוען כי העביר לחשבון מט"ח על שמו סך 50,000 דולר אשר נעלמו מהחשבון ומייחס זאת לנתבע. אני נכון להסכים עם ב"כ הנתבע כי מדף החשבון שהציג התובע, ממנו אכן ניתן לראות הפקדת סך 50,000 דולר בתאריך 30.8.1991, לא ניתן לדעת מי משך את אותם כספים, שכן אין בו כל ראיה ו/או אסמכתא ו/או רמז כי הכספים ניתנו לנתבע ו/או לשימושו ו/או כי הנתבע הוא זה שמשך את הכספים ו/או כי ניתן לו ייפוי כח לשם כך. נוסף על כך, בסופו של אותו דף חשבון מצוין כי נותרה יתרה בסך 4,499.21 דולר כך שאין גם כל ראיה לכך כי מלוא הסכום נעלם.
6. בענין זה הנטל הוא על התובע בבחינת ה"מוציא מחברו" ובמצב הדברים הקיים לא ניתן לקבוע כי ניתן ליחס לנתבע את משיכת הכספים.
7. לכך יש להוסיף את העובדה כי ההסכמים לרכישת המגרשים נשוא ההפקדה הראשונה, נחתמו כפי שנחזה מהם, האחד ביום 31.5.1990 והשני באוגוסט 1990. מההסכמים עולה כי בעסקה הראשונה מועד התשלום האחרון הינו בתאריך 1.8.1990 ובעסקה השניה מועד התשלום האחרון היה ביום 1.12.1990. אם אכן ההסכמים קוימו ולא נטענה טענה אחרת, הרי שהתמורה בגינם שולמה זמן רב טרם ביצוע ההפקדה השניה, בתאריך 30.8.1991.
8. בנסיבות אלה, טענות ב"כ התובע והתמיהות שהעלה (במסגרת סיכומי התשובה) לפיהן "ב – 40,000 דולר מסביר הנתבע מה עשה וב – 50,000 דולר אינו מסביר", צריכים להוביל למסקנה ברורה כי הנתבע שלח בהם יד, אינן מקובלות עלי. הנתבע הסביר כי סך התמורה בשתי העסקאות הינו 90,000 דולר וגרסתו סבירה יותר בשים לב לחוות הדעת השמאית שהוגשה; סבירות זו נתמכת אף בשים לב לכך כי העסקאות שנעשו לא שיקפו את מחיר התמורה הנכון ששולם. בנסיבות אלה, סבורני כי מאזן ההסתברויות אינו נוטה לטובת התובע כלל וכלל.
9. אינני יכול לקבל אף את טענות ב"כ התובע, כאילו אותם 50,000 דולר נעלמו על ידי הנתבע וזאת אף בשים לב לכך כי לא הוצג רצף דפי חשבון אשר יסתור את טענת הנתבע כאילו סך העסקאות היה 90,000 דולר. לו היה מציג התובע דפי חשבון מהם ניתן היה ללמוד כי ממועד חתימת העסקאות נשוא ההפקדה הראשונה ועד להפקדה השניה, הופקד רק סך של 40,000 דולר, הרי שיכול כי היה בכך לתמוך בטענת התובע כי סך שתי העסקאות היה 40,000 דולר ובכך ניתן היה לשלול את טענות הנתבע לענין זה (זאת גם בשים לב למצב הראייתי דנן, בו, בהיעדר ראיה לסתור, תמורת העסקאות הושלמה בחודש 12/1990, 8 חודשים טרם ההפקדה השניה).
10. אין זה סביר כי לקוח יפנה לעורך דין, יעביר לידיו או לשימושו סך 50,000 דולר בשנת 1991 לצורך רכישת מגרש, ולא יבדוק משך 14 שנים מה עלה בגורל הכספים. זאת גם בשים לב לעובדה כי מדובר בלקוח אשר רכש באמצעות אותו עורך דין מגרשים נוספים, טרם העברת סכום זה, ואף חתם על הסכמים, ואילו במקרה זה, למרות חלוף הזמן, לא נדרש לחתום על הסכם כלשהו וכלל לא עלה בדעתו לבדוק זאת.
11. הדברים נכונים בנסיבות דנן, אף אם מדובר בהתקשרות עם עו"ד, שאז יש להניח כי הלקוח סומך על פועלו "בעיניים עצומות". אף אם אכן כך, אין הלקוח, ובענייננו התובע, יכול לשבת בחיבוק ידיים משך 14 שנים ולא לבדוק מה עלה בגורל כספיו ואף לא יביע בדל של תמיהה מדוע אינו נדרש לחתום על חוזה משך שנים ואף לא יבקש בדל של אסמכתא אם נערכה עסקה, אם לאו.
12. אף העובדה כי התובע בדק מה עלה בגורל ההפקדות הראשונה והשלישית ודווקא באשר להפקדה זו לא נבדק דבר, מעלה סימני שאלה באשר לנכונות טענותיו.
13. כל אלה תומכים בטענת השיהוי, בהיעדר יכולת הנתבע להתגונן כראוי, ובעצם ובעיקר בכך, שמרבית הראיות הנדרשות אינן קיימות/לא הוצגו, ולפיכך התובע אינו יכול להוכיח כדבעי את תביעתו.
14. סבורני כי אף ניסיון התובע לבסס את תביעתו על טענת "מעשים דומים", דינו להידחות. התובע מבסס את גזל ההפקדה השניה על טענת "מעשים דומים", בשים לב לכך כי הנתבע עשה שימוש שלא כדין בכספי ההפקדה השלישית (100,000 דולר), ללא הרשאה. אמנם הנתבע שמר בענין זה על "זכות השתיקה" אך גם מעיון בהסכם מיום 13.3.2005, בו סיכמו הצדדים על פרידה והשבת הסך של 100,000 דולר, לא ברור מה עמד בבסיסו והאם אכן טענות התובע כי הנתבע הודה במעל, נכונות הן, שכן דבר לא נכתב בענין זה בהסכם.
15. מכל מקום, סבורני כי מקרה אחד, לוט בערפל אינו יכול לבסס טענת "מעשים דומים". זאת אף שמנגד, בין לבין, העביר הנתבע לתובע סך 60,000 דולר אשר הושבו לתובע במלואם, ללא כל טענה. בנסיבות אלה, לא ניתן לקבוע כי נסיבות ההפקדה השלישית מהוות ראיה ל"מעשים דומים" וממילא אין לייחס לכך כל משקל ולמצער משקל משמעותי, כפי שמבקש ב"כ התובע [ראה גם קדמי "על הראיות – הדין בראי הפסיקה" (חלק שני) בעמודים 720-723]. כך או כך, הפקדה זו, השלישית במספר, אינה חלק מהתובענה ואף בכל הקשור לעובדות בקשר עמה, רב הנסתר על הגלוי.
16. טענת קיזוז - מאותם טעמים שפורטו לעיל בקשר עם הסכום הנתבע, לא מצאתי אף כל בסיס לטענת הנתבע כי שילם עבור התובע סך 27,336 דולר ארה"ב בגין חובות מס רכוש ומשכך, דין טענת הקיזוז להידחות. ודוק. מהנספחים שצרף הנתבע ובהם תשלומי מס רכוש לכאורה, לא עולה כי כל התשלומים שולמו בגין החלקות שנרכשו (ראה נספח 7 לתצהיר הנתבע); יתר על כן, אף לא עולה מהם כי מדובר בתשלומים בהם נשא הנתבע.
17. יתר על כן, ספק בעיני כי לו אכן שילם הנתבע סכום משמעותי כאמור, הרי שעשה כן בהתנדבות ובלא לדרוש שיפוי מן התובע; אף העובדה כי התובע הציג אישור כי שילם את מס הרכוש בגין החלקה בה מצויים המגרשים שנרכשו, תומכת אף היא בדחיית טענת קיזוז זו.
18. סיכום
19. התקשיתי לעמוד על טיבה של מערכת היחסים בין הצדדים במלואה ונקודות נוספות ורבות שנטענו, נשארו ללא תשובה ברורה. בנסיבות אלה, השאלות שנשאלו על ידי בא כח התובע בסיכומי התשובה מטעמו, מהן הוא למד כי אין אלא להגיע למסקנה כי הנתבע גזל את כספי התובע, נשארו פתוחות ולהבנתי בשים לב לאמור, התובע לא עמד בנטל המוטל עליו ולא הצליח להטות את הכף לטובתו.
20. כאמור בפתח הדברים, הסמיכוני הצדדים לפסוק בדרך של פשרה. במצב שנותר ובשל הנימוקים דלעיל, נוטה הכף לטובת הנתבע. יחד עם זאת, בשים לב לאמור ובשים לב למנדט אשר קיבלתי מן הצדדים, ולכך שממילא הוסכם כי הנתבע ישלם למצער סך 20,000 ₪, הרי שאין לי אלא לפסוק סכום זה ולא יותר הימנו.
21. לאור האמור, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך 20,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. בשים לב לתוצאה אליה הגעתי לא מצאתי לעשות צו להוצאות.
22. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.
23. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז, תוך 45 יום.

ניתן היום, י"ט טבת תשע"ג, 01 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.