1. בפני תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. לטענת התובע הוא רכב על אופניו ביום 8/12/06 והנתבעת מס' 2 פגעה בו באמצעות רכבה, מס' רישוי, 4240750. הנתבעות חלקו על כך שרכב הנתבעת מס' 2 פגע בתובע או באופניו. התיק נקבע להוכחות בשאלת החבות.

בתצהיר עדות ראשית שלו התובע לא נתן גרסה מפורטת. הנתבעת מס' 2 העידה בתצהיר עדות ראשית כי חלפה על פני התובע כשהוא רוכב על אופניו וראתה במראה כי הוא נפל.

2. בחקירה נגדית שלו חזר התובע על כך שכאשר רכב הנתבעת מס' 2 חלף על פניו הרכב נתן מכה לאופניו והוא נפל (עמ' 2 לפרוטוקול). לפי גרסתו הרכב עצר, ניגשו והסתכלו עליו ואחר כך נסעו (עמ' 3 לפרוטוקול). התובע גם העיד עדת ראיה, גב' גלינה פנחסוב, שלפי גרסתה ראתה את רכב הנתבעת מס' 2 פוגע באופניים תוך כדי רכיבת התובע (עמ' 7 לפרוטוקול). בחקירה נגדית התברר כי העדה עמדה בצד השני של הכביש כאשר רכב הנתבעת מס' 2, חלף כאשר התובע על אופניו מימין לרכב התובעת. הוגש צילום של המקום בו קרתה התאונה. מדובר על כביש ראשי וכיכר (מוצג נ/1).

עדה זו גם ציינה כי הנתבעת מס' 2 נעצרה, ירדה להסתכל על התובע ועזבה. כמו כן היא הוסיפה שהיא לקחה את האופניים אליה מהשוטרים שלקחו אותם בהתחלה והם היו אצלה עד שנלקחו על ידי הנתבעת מס' 2 (עמ' 7 לפרוטוקול).

העדה לא זכרה את מצב האופניים (עמ' 7 לפרוטוקול). התובע העיד שקיבל אותם מהמשטרה אחרי ששוחרר מבית החולים והוא זרק אותם (עמ' 4 לפרוטוקול). בסיכומיו עתר בא כוח הנתבעות שלא לתת אמון בין בגרסת התובע ובין בגרסת העדה שלו, תוך הפניית ביהמ"ש כי ככל הנראה גם ב"כ הנתבע לא בטח בעדותה לחיזוק גרסת התובע, כי הפנה גם לפסיקה בהתייחס לנפילה מאופניים כתוצאה מהמעבר של כלי הרכב ללא מגע בין הרכב לאופניים.

ניתוח העדויות

3. מכאן אנתח את כל העדויות לפרטיהם כי אין מחלוקת מבחינת כל העדים שהתובע רכב על אופניו ונפל מהם ובהקשר לכך הוזמן אמבולנס והוא פונה לחדר מיון. גם הנתבעת מס' 2 ראתה אותו נופל אך לא כגרסת התובע והעדה. אפתח בגרסת התובע. הגרסה הראשונה נמסרה בחדר מיון ביום 8.12.06 והיא הייתה "בן 67... בזמן נסיעה באופניים הופל ע"י רכב" (עותק צורף לכתב התביעה, אך לא הוגש כמוצג - מ' ו').

בביקור, כעבור כ – 3 חודשים בקופת החולים הדיווח שנרשם הוא כי :"בעת נסיעה על האופניים נפגע ע"י רכב נוסע" (תעודה רפואית של ד"ר ודים קלטיניץ מיום 15.3.07 – צורף רק לכתב התביעה – מ' ו').

על אף הגרסה שבנוסף להזמנת אמבולנס גם הוזמנה משטרה הדיווח המשטרתי הוא מיום 12.4.07 ואז גם לא ניתן היה לתת פרטים על האופניים אשר צוינו בפרט של "תוצר הרכב": "לא ידוע" (הדיווח צורף לכתב התביעה בלבד - מ' ו').

כתב התביעה הוגש בחודש מאי 2010. בתצהיר עדות ראשית שהוגש לאחר שנקבע כי התיק יקבע לשמיעת ראיות לעניין החבות, הגרסה היא הבאה :

"1 אני מצהיר כי ביום 8.12.06 נפגעתי בתאונת דרכים. אני מצהיר כי נפגעתי בעת שנסעתי באופניים כאשר רכב מסוג מ.ר 4240750 המבוטח מטעם חברת ביטוח פגע בי כהולך רגל".

גרסת העדה הייתה יותר פשוטה: "ביום 8.12.06 ראיתי את מר דאדשב משאיל רכב על אופניים, אחרי זה ראיתי כי הרכב פגע בו והתובע נפל".

גרסת התובע בחקירה הנגדית הייתה שרכב על אופניו והגיע לכיכר ליד מעבר חציה שם הוא ביקש לפנות ימינה. מאחור הגיע רכב שעקף אותו "אשר בעצם נתן לי מכה באמצעות צד ימין של הרכב לצד שמאל שלי" (עמ' 2 לפרוטוקול). לפי התיאור שלו הוא היה כחצי מטר ממעקה המתכת. הוא הגדיר את מקומו בשנית שהוא היה:" משהו כמו חצי מטר לכל היותר משולי הכביש. אולי מטר וחצי... מהשוליים הימניים (עמ' 3 לפרוטוקול). לפי התיאור שלו התאונה קרתה בפניה ימינה, לפני מעבר החציה, כאשר רכב הנתבעת מס' 2 היה צמוד מדי אליו (עמ' 4 לפרוטוקול מול שורה 1).

גרסת העדה הייתה שעמדה ממול – בצד השני של הכביש. היא ראתה את התובע נוסע לכיוון הסופר והנתבעת מס' 2 נסעה כנראה לסופר והיא שינתה את דעתה "ואז היא פגעה עם צד ימין של הרכב שלה ופגעה בו. הוא נפל, שמעתי שהוא נפל וביקש עזרה" (עמ' 7 לפרוטוקול).

הכיוון שבחרה בו הנתבעת מס' 2 לפי גרסת העדה, אחרי ששינתה את דעתה, היה ימינה.

לעדה הוצג צילום אווירי של האזור כולל הכיכר והיא סימנה בו באות X את המקום בו היא עמדה (מוצג נ/1). היא סימנה בחץ את כיוון רכיבת התובע. על פי עדותה, זה גם היה כיוון נסיעת הנהגת (עמ' 8 לפרוטוקול). היא סימנה בעיגול את מקום הפגיעה. העדה התבקשה להסביר כיצד היא ראתה שהרכב פגע באופניים והיא הסבירה "הוא בא ישר והיא באה לצדו, היא פגעה בו היא (צ"ל הוא - מ' ו') נפל...". היא אישרה שהפגיעה הייתה בפניית הרכב ימינה (עמ' 8-9 לפרוטוקול) כשהרכב עוקף את מסלול הנסיעה של האופניים (עמ' 9 לפרוטוקול).

גרסת הנהגת, הנתבעת מס' 2, הייתה שהיא הגיעה לכיכר והיה עליה לפנות ימינה. היא ראתה את האופניים והיא עקפה אותם, כי אין מדובר בכביש צר. המקום בו היא עקפה אותו, לפי גרסתה, לא היה בכיכר אלא "כשעקפתי אותו הוא כבר עבר את הכיכר והוא פנה לכיוון הנסיעה שלי – ימינה" (עמ' 10 לפרוטוקול). לגרסתה התובע נפל כ- 100 מטר לאחר העקיפה (עמ' 10 לפרוטוקול מול שורות 23-24).

הנתבעת מס' 2 אישרה שעצרה וירדה מרכבה והגיעה לתובע ושאלה אותו לשלומו ואז הוא צעק עליה שהיא פגעה בו (עמ' 10 לפרוטוקול). היא הוסיפה שהיא לא ברחה אלא היא התקשרה למשטרה והמתינה לבואו של בוחן רכב שהסתכל על המכונית שלה ולא ראה בה שריטה (עמ' 11 לפרוטוקול). היא אישרה שהיא ראתה את האופניים לפני שהיא פנתה ימינה (עמ' 13 לפרוטוקול). העדה גם תיארה את צד ימין של הכביש כ"מדרכה" (עמ' 13 לפרוטוקול מול שורות 24 – 25).

מוצג נ/1 הוא צילום אווירי של מקום התאונה. לפי הסימון של העדה היא עמדה, מבחינת כיוון הנסיעה של התובע שסומן כאמור בחץ לפני הכניסה לכיכר. גרסת התובע הייתה שהתאונה הייתה לפני מעבר חציה לפני הפניה ימינה. כלומר, או לפני הכניסה לכיכר, כגרסת העדה, או לפני היציאה מהכיכר. הנהגת ממקמת את הנפילה אחרי היציאה מן הכיכר. לכאורה לכיוון המרכז המסחרי.

4. לאחר ששקלתי את כל העדויות אינני מקבלת את הגרסה שרכב הנתבעת מס' 2 פגע באופניים וזו הסיבה שהתובע נפל. גרסת הפגיעה ע"י הרכב היא גרסת התובע בלבד, ללא חיזוק מתבקש בתאונת דרכים של תיעוד משטרתי לסימן על הרכב המעיד על הפגיעה על אף שהגיע למקום שוטר. אני מאמינה לעדה שהייתה בצד השני של הכביש, כי שמעה את צעקות התובע וראתה אותו, בין לפני שנפל ובין מיד אחרי שנפל. אני גם מקבלת את העדות שלה שהנהגת שינתה את כיוון הנסיעה המתוכנן ויתכן והיא חתכה לפני האופניים, אך מהמקום שבו היא עמדה היא לא הייתה יכולה לראות בוודאות מה קרה. עדותה הייתה יכולה להוות חיזוק אילו השוטר ציין כי ראה קיום סימן כלשהו על הרכב או על האופניים למגע ביניהם.

אינני מקבלת את גרסת הנתבעת מס' 2 כאילו התובע המתין עד אחרי שעברה כ – 100 מטר, ליפול מהאופניים כתרגיל "עוקץ" וזאת לאחר ששניהם יצאו מהכיכר. אך אני כן מאמינה לה שהיא לא חשה פגיעה באופניים שהיא ראתה לפני שעקפה והסתכלה אח"כ במראה אחרי שהיא עקפה. להשלמה, סימני השאלה לגבי אמינות גרסת התובע מוכרעים לרעת גרסת הפגיעה מפני שהגרסה הראשונה בחדר המיון הייתה שהוא הופל על ידי רכב, תיאור המאפשר הן פגיעה והן תהליך נסיעה של הרכב שגרם לו ליפול ללא פגיעה ממשית.

המיקוד בפגיעה ממשית נעשה כעבור זמן ואינני מאמינה שזה פועל יוצא של הבדלי שפה.

לפיכך, התובע לא הרים את נטל השכנוע מעל 50% כי נפל מהטעם שהרכב פגע בו בעת שרכב על אופניו.

5. בא כוח התובע בחן בסיכומיו גם את החלופה של נפילה כתוצאה מאופן העקיפה ע"י הנתבעת מס' 2. ב"כ הנתבעים טען להרחבת חזית אסורה. התשתית הראייתית שהונחה בפני מבססת חלופה זו שהיא גרסת התובע בזמן אמת בחדר המיון. אני מאמינה לעדה שתיארה עקיפה שסיכנה את רוכב האופניים. דהיינו שינוי ברגע האחרון מהמסלול המקורי למסלול של פניה ימינה.

עדות הנהגת מאשרת את עדות העדה. כי הנהגת העידה שהיה מקום מספיק לעקוף את האופניים בבטחה, דהיינו, אלמלא פנתה ימינה רוחב הכביש אפשר זאת. משבחרה לצאת מהכיכר בפניה הראשונה (ימינה) שינתה את תנאי העקיפה. בין בטרם שהגיעה לכיכר עצמו (גרסת העדה) או כשיצאה מהכיכר (כגרסתה).

אין מדובר בהרחבת חזית כי אם מסקנה העולה מחומר הראיות.

הפסיקה בערכאות הנמוכות הכירה במצבים של תאונה "ללא מגע" בין הרכב לבין נפילה מאופניים של הנפגע, אולם יש להוכיח כי השימוש התחבורתי היווה את הסיבה הממשית לאירוע [ע.א (ת"א) 4049/04 מור חיים נ' "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים בע"מ (13.12.05); ת"א 15088-09-09 סיניטה נ' "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (23.1.13); יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 155-156 (2005)].

סוף דבר:

6. מכל הטעמים במצטבר, אני קובעת כי התובע נפגע בתאונת דרכים.

אני קובעת את התיק לק"מ ליום 9.9.13 בשעה 09:20 תחשיבי נזק.

הנתבעת תשלם לתובע הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך של 5,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ניתנה היום, ט"ז אדר תשע"ג, 26 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.