זוהי תביעה שהוגשה בעקבות תאונה שאירעה, לטענת התובעת, ביום 11.7.09 על חוף הים המצוי בשטח שיפוטה של הנתבעת 1 (להלן: "המועצה") המבוטחת בידי הנתבעת 2. לטענת התובעת, בעודה צועדת לעבר צידנית כדי להוציא ממנה משקה לאחד מנכדיה, דרכה על גחל לוהט ברגל יחפה ונגרמה לה כוויה. התביעה לא נתמכה בחוות דעת רפואית.

התובעת העידה שביום התאונה היא הגיעה לחוף הים יחד עם משפחתה המורחבת שמנתה אז כ- 16 נפשות. לאחר שהתמקמו בחוף, זמן קצר לאחר הגעתם, התובעת ניגשה לצידנית כדי לקחת שתיה ודרכה על גחלים לוהטות שהיו טמונות בחול. בעלה העיד שההגעה הייתה בסביבות השעה 11:00 בבוקר וכי הגחלים היו טמונות בחול בעומק של כ- 10 ס"מ. לפי עדות התובעת, היא התמוטטה על החול ובעלה רץ לחובש שנתן לו תחבושת ספוגה בחומר נגד כוויות. החובש עצמו הגיע זמן קצר לאחר מכן, טיפל בתובעת טיפול ראשוני והובילה למרפאה על אלונקה מאולתרת ממיטת שיזוף.

התובעת טוענת הנתבעת 1 החובה לפיקוח על החוף כך שיובטח שלומם של המתרחצים ובין השאר עליה להפעיל פיקוח שיאכוף את איסור הדלקת האש בקטע החוף שבו אירעה התאונה. התובעת טוענת בעיקר לכאב ולסבל ולהוצאות בגין עזרת זולת מוגברת שלה נזקקה.

הנתבעות טוענות שבמקרה קונקרטי זה אינן נושאות בכל אחריות כלפי התובעת. על פי דו"ח החובש שטיפל בתובעת, התובעת הייתה מודעת להמצאות הגחלים מתחת לחול משום שהם הוטמנו שם על ידי בני משפחתה לאחר שסיימו להשתמש באסכלה שלהם.

המצב הנורמטיבי החל בחוף הוסבר ע"י מר עמישב: עקרונית הדלקת אש בחוף אסורה, למעט במקומות ספציפיים שבהם מותקנים "מנגלים" המיועדים לשימוש האורחים, או כאשר ניתנת לכך רשות פרטנית. הוא העיד על סידורי הביטחון והבטיחות בחוף, לרבות היקף הפעלת הפיקוח. לא הוגש תיעוד ספציפי אודות פיקוח באותו יום וגם לא העיד מי שערך אותו.

התובעת ובעלה לא הבחינו בכל פיקוח, אך לא נראה שניתן לייחס לכך משמעות רבה. לפי עדותם הם הגיעו למקום ומיד, תוך דקות, קרתה התאונה. נראה שאפילו היה במקום פיקוח, לא היה סיפק בידם להבחין בו. בסיכומיה מלינה התובעת על כך שלפי עדותו של מר עמישב פעל בחוף רק פקח אחד באופן בלתי סדיר. עם זאת, אין כל ראיה לכך שזהו היקף פיקוח בלתי סביר, או שהוא חורג מהנהוג (או הראוי) בחופים ששטחם דומה.

מר עמישב ניסה להגיש תמונות שצולמו בחוף ובהן השילוט האוסר על הבערת אש. מכיוון שלא ידוע מתי צולמו התמונות וגם לא התברר אם חל שינוי בשילוט בין מועד האירוע למועד הצילום, אין לתמונות ערך ראייתי.

תיאורי העדים השונים באשר למקום המדויק שבו ישבו בני המשפחה ואשר בו קרתה התאונה אינם מאפשרים לברר היכן בדיוק התרחש האירוע והאם מדובר במקום שבו חל איסור הבערת האש, או לא. לעומת זאת, התובעת ובעלה העידו על כך שבי המשפחה התיישבו במקום ובין השאר התכוונו "לעשות מנגל". מכך שתי מסקנות אפשריות: האחת, שהדבר היה מותר, או, שהדבר היה אסור והם עצמם התכוונו להפר את האיסור.

חובש שטיפל בתובעת העיד ששמע מבעלה של התובעת שהיא נפגעה מגחלים שבני המשפחה הטמינו בחול קודם לאירוע וגם, שבעת שהגיע לטפל בתובעת הבחין באסכלה ריקה בסמוך לה. הנתבעת הגישה באמצעותו את הדו"ח שמילא בעקבות האירוע. לפי הדו"ח, בעלה של התובעת הזעיק את החובש לאחר שהתובעת דרכה על גחל לוהט שהושלך לאחר שהמשפחה סיימה להשתמש באסכלה. לפי הדו"ח, האירוע התרחש בצהריים אבל השעה המדויקת לא רשומה. התובעת התנגדה לעדות החובש בהיותה עדות מפי השמועה. הטענה מוטעית: העד לא התיימר להעיד מכלי שני על האירוע עצמו, אלא העיד מכלי ראשון, מה אמר לו עד במשפט על האירוע, בזמן אמת. החובש קלט את אמירת בעלה של התובעת בחושיו ולענין זה עדותו קבילה.

הצדדים טענו בהרחבה גם לעניין זמן האירוע. לגרסת בני המשפחה, האירוע אירע דקות ספורות לאחר שהגיעו לחוף בסביבות 10:30 - 11:00. בשעה כה מוקדמת, אכן לא סביר שכבר הסתיים השימוש בגחלים וגרסת החובש לא סבירה. החובש העיד שאת הרישום הוא נוהג לערוך בזמן אמת, בסמוך לאירועים ולכן לעתים לא מצויינת בו שעה מדוייקת – לא תמיד הוא נושא עמו על החוף שעון, או טלפון. זו הסיבה שציין בדו"ח את שעת האירוע כ"צהרים" בלבד.

שוכנעתי שהתובעת אכן נפגעה מדריכה על גחלים בחוף של הנתבעות. הנטל להוכיח כיצד התרחש האירוע מוטל על התובעת. ברור שלתובעת ולבעלה ענין בתביעה. לעומתם, למי שהיה אז החובש בחוף (ואינו עובד אצל הנתבעות כיום), אין ענין כזה. אדישותו להליך, באה לביטוי בכך שהוא סירב לחתום על תצהיר עדות ראשית והעיד בע"פ בבית-המשפט רק לאחר שקיבל הזמנה לעשות כן. עדותו בע"פ תואמת לגמרי את המסמך הכתוב שהכין בסמוך לאירועים, בעת שלא סביר שראה לנגד עיניו את האפשרות שיעיד על האירוע בבית-משפט.

בעימות בן גרסת התובעת ובעלה וגרסת החובש, נוטות כפות המאזניים בבירור לטובת גרסת החובש: לא רק שמדובר בעדות של אדם נייטראלי יחסית, אלא שהיא מתיישבת עם התיעוד הכתוב שנערך בסמוך מאוד לאירוע. לשיטת עדי התביעה התרחש האירוע מיד כשהגיעו לחוף בשעה 10:30 – 11:00. לא סביר ששעה כזאת תכונה ע"י החובש "צהרים". אם זו טעות, היא משונה. ההסבר החלופי, שמדובר ברישום מאוחר, פיקטיבי, למעשה בזיוף של הדו"ח, אינה סבירה. מה האינטרס של החובש להסתבך במעשה שכזה? המסקנה היא שיש להעדיף את גרסת החובש לגבי שעת האירוע.

לפי עדותם, התכוונו בני המשפחה "לעשות מנגל" על החוף (יובהר שהתובעת לא טענה כי לנתבעות יש כלפיה אחריות מפני שלא מנעו מבני משפחתה להבעיר אש בחוף). גם החובש העיד שהיה עמם ציוד מתאים, אך כשראה אותו לאחר התאונה (דהיינו בשעת צהרים) לא היו בו גחלים. ההבדל בין הגרסאות הוא בעצם שלשיטת התובעת "עדיין לא היו בו גחלים" ואילו לשיטת החובש "כבר לא היו בו גחלים". בשים לב למסקנה, שהאירוע התרחש בשעת צהרים ולא בשעות המאוחרות של הבוקר, נראית האפשרות שהאירוע התרחש כדרך שתיאר החובש דווקא, סבירה למדי.

אם אכן דרכה התובעת על גחלים שבני משפחתה טמנו שם זמן קצר קודם, היא ידעה, או שהיה עליה לדעת, אודות הסיכון. אפילו לא היתה לתובעת ידיעה בפועל אודות הסיכון, ברור שפרק הזמן שחלף בין יצירתו והתממשותו לא הותיר סיפק בידי הנתבעות לסלקו. גם מקום שבו מתקיים פיקוח יעיל ונמרץ, הוא אינו יכול היות נוכח ואפקטיבי בכל מקום ובכל רגע. בנסיבות שבפני לא הוכח שהנתבעות הפרו את חובת הזהירות שלהן כלפי התובעת וגם לא הפרו כלפיה כל חובה חקוקה.

התביעה נדחית. בנסיבות העניין ללא צו להוצאות.

ניתן היום, א' ניסן תשע"ג, 12 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.