ניתן ביום 27 דצמבר 2012

בפני: השופט עמירם רבינוביץ, השופטת ורדה וירט לבנה, השופטת לאה גליקסמן

נציג ציבור (עובדים), מר יצחק הרפז, נציג ציבור (מעבידים), מר מיכה ינון

בשם המערער – עו"ד לימור עמית-פנקר

בשם המשיב – עו"ד תהילה כזרי

פסק דין

השופט עמירם רבינוביץ

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (הנשיא מיכאל שפיצר; בל' 1484-09) בו נדחתה תביעת המערער לתיקון חישוב בסיס השכר לתשלום גמלאות ודמי פגיעה להן זכאי המערער בגין תאונה בה נפגע ביום 13.12.2000 (להלן – התאונה), ואשר הוכרה כ"תאונת עבודה" כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה- 1995 (להלן- החוק).
2. המשיב (להלן – המוסד) חישב את הגמלאות ואת דמי הפגיעה על בסיס שומת מס סופית לשנת המס 1999, בהתאם לתקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), תשמ"ד-1984 (להלן – התקנות). המערער לעומת זאת טוען כי יש לחשב את בסיס השכר לצורך חישוב הגמלאות על פי שומה סופית לשנת 2000, שהוגשה לפקיד השומה ביום 9.7.2001.

התשתית העובדתית

1. עיקרי העובדות הרלבנטיות כפי שהן עולות מפסק דינו של בית הדין האזורי ומכלל החומר שבתיק הן אלה:
2. המערער, נהג מונית עצמאי, נפגע בתאונת דרכים ביום 13.12.2000, אשר הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד.
3. בעקבות התאונה נקבעה למערער דרגת נכות קבועה בשיעור של 27% רטרואקטיבית החל מתאריך 13.6.2001.
4. בסיס השכר לצורך חישוב הגמלאות להן זכאי המערער נקבע בהתאם לשומה סופית לשנת 1999 שהוגשה על ידי המערער ביום 9.7.2000 (על בסיס המקדמות ששילם ברבעון שקדם לתאונה).
5. בשנת 1999 עמדה הכנסתו של המערער על סך 35,410 ₪, דהיינו סכום של 8,714 ₪ לרבעון. מעדותו של רואה החשבון, מר אסולין, עולה כי בשנת 2000 עמדה הכנסתו של המערער על סך 49,049 ₪ (לאחר הוצאות), דהיינו סכום של 12,262 לרבעון.
6. בקשת המערער לעדכון בסיס השכר, בהתאם לשומה הסופית של שנת 2000 שהוגשה לאחר הפגיעה בעבודה, נדחתה על ידי המוסד בהתאם להוראת תקנה 11 לתקנות, מאחר והשומה הוגשה על ידו כשבעה חודשים לאחר מועד התאונה, מבלי שפנה קודם לכן להגדלת המקדמות ששולמו על ידו.

ההליך בבית הדין האזורי

1. המערער טען בבית הדין האזורי את הטענות הבאות:
2. התאונה אירעה בחודש האחרון של שנת המס, בו שהה המערער בתקופת אי כושר לעבודה עד סוף השנה. עקב הריסת המונית כליל בתאונה, לא ניתן היה להפעילה, אף לא באמצעות נהג אחר. בנסיבות אלה לא יכול היה המערער להוסיף על הכנסותיו באותה שנת מס.
3. מאחר והמערער לא יכול היה להגדיל את הכנסותיו באופן מלאכותי לאחר התאונה, אין ליישם את תקנה 11 לתקנות, כפי שפסיקתו של בית הדין הארצי מאפשרת בנסיבות מסוימות.
4. מטרת המחוקק בתקנה 11 הייתה למעשה לשמש בלם לנסיונות תיקון בדיעבד של ההכנסה, אך אלה לא יכולים להתרחש במקרה הנוכחי.
5. בנסיבות אלה יש לאפשר למערער לתקן את בסיס החישוב ולהורות למוסד לשלם לו את דמי הפגיעה לפי ההכנסות בפועל של שנת 2000, ולא על פי המקדמות. מדובר בגידול מינורי בהכנסות בין שנת 99 לשנת 2000, אשר לא נגרם לאחר מועד התאונה, ולכן המערער לא פנה לתקן את גובה המקדמות, ולא ידע כי היה עליו לפנות למוסד בשל כך.
6. המוסד טען בבית הדין האזורי את הטענות הבאות :
7. המערער ידע, בטרם קרות התאונה, כי הכנסותיו גבוהות מאלו שהיו לו בשנת 1999, אולם בחר מטעמיו שלא לעדכן את המוסד בשינוי בהכנסותיו.
8. שינוי מינורי בהכנסות לא מצדיק הימנעות מדיווח למוסד עליו. אם השינוי הוא מינורי, תמוה מדוע מתעקש המערער לשנות את בסיס חישוב הגמלה.

1. בית הדין האזורי דחה את תביעת המערער לשינוי בסיס הכנסתו במילים הבאות: "ניתן לראות כי מיוחסת חשיבות רבה בפסיקתו של בית הדין הארצי למועד הגשת השומה הסופית לנתבע ביחס למועד הפגיעה, וכי אם הוגשה בטרם מועד הפגיעה, ניתן לראות בכך הוכחה לאי התערבות התובע בכתוב בה. לא כך הדבר כשהשומה מוגשת לאחר מועד הפגיעה, כפי שהוגשה בענייננו – כשבעה חודשים לאחר מועד הפגיעה. מאחר ומדובר בסטייה מתקנה, יש לעמוד בקריטריונים שהציב בית הדין הארצי כולם. גם אם נניח שבנסיבות העניין לתובע לא הייתה כל אפשרות לשנות את שומתו, דבר שהנתבע אינו מסכים לו, הרי שעצם העובדה שהשומה הוגשה לאחר מועד הפגיעה, יש בה כדי שלא להחיל את צמצום תחולת תקנה 11".

טענות הצדדים בערעור

1. המערער חזר על טענותיו בפני בית הדין האזורי, לפיהן נסיבות המקרה דנא מצדיקות סטייה מתקנה 11 לתקנות, ועדכון בסיס חישוב ההכנסה לפי השומה הסופית לשנת 2000, בין היתר, מהטעמים הבאים:
2. התאונה התרחשה לקראת סוף שנת המס 2000, והרי השומה לשנה זו לא יכולה הייתה להיות מוגשת לפני סיומה.
3. המונית עליה נהג המערער בעת התאונה הושבתה, כך שברור שלמערער לא הייתה כל אפשרות להגדיל את הכנסותיו בשבועיים שעד לסיום השנה.
4. הגידול בשומה היה מינורי (משומה של 35,410 ₪ בשנת 1999, ל-49,049 ₪ בשנת 2000. מדובר בגידול בשיעור של 30% בסך הכל), ולכן לא היה מקום להגיש בקשה להגדלת מקדמות במהלך השנה. הפער בדמי הביטוח הלאומי שבין השומות הוא פחות מ-1,400 ₪ לשנה כולה, כפי שהעיד רואה החשבון מטעמו.
5. העובדה שהשומה הוגשה לאחר מועד הפגיעה, איננה צריכה להוות נימוק יחיד לדחיית תביעת המערער, כפי שעשה בית הדין האזורי, במיוחד במקרה זה בו הוכח כי המערער לא התערב בשומתו.
6. בפסקי דין רבים, נדונו טענות המבוטחים לגופם של דברים, ותביעתם לא נדחתה רק בשל התנאי הטכני לגבי מועד הגשת השומה.
7. הסייגים המצדיקים סטייה מתקנה 11 לתקנות הם רשימה פתוחה. כך גם בעניין סדיק לא נשללה האפשרות לתקן את החישוב לפי שומה שנתקבלה לאחר התאונה הנדונה (עב"ל 20/99 סדיק – המוסד לביטוח לאומי (טרם פורסם) ניתן ביום 18.2.2002 (להלן – עניין סדיק)).
8. מטרת החוק היא חישוב הגמלה על בסיס ההכנסה האמיתית של המבוטח קודם לפגיעה, ובמקרה זה יש לבכר תכלית זו על פני התכלית המבוססת על החשש למרמה, אשר על כל פנים אין לו מקום בנסיבות העניין.
9. לטענת המוסד, פסק דינו של בית הדין האזורי ראוי להתאשר מטעמיו, ומן הטעמים הבאים:
   • 1. בהתאם לפסיקה רבת שנים של בית דין זה, ניתן לסטות מתקנה 11 לתקנות רק באותם מקרים, בהם מבוטח הודיע, טרם קרות התאונה, וללא קשר אליה, על שינוי בהכנסתו למוסד או למס הכנסה. המערער לא נהג כך במקרה זה.
     2. המערער מתעלם מאחת ממטרותיה של תקנה 11 לתקנות, והיא דיווח אמיתי על גובה ההכנסות, ותשלום מקדמות התואם את ההכנסה בזמן אמת, כפי שחזרו על כך בפסיקה לא פעם.
     3. הגידול בהכנסות המערער בין שנת 1999 לשנת 2000 הוא גידול משמעותי של 40%, ולכן מצופה היה כי יפנה להגדלת המקדמות, ומשלא עשה כן, יש ללכת על פי המתווה של תקנה 11.
     4. למערער הייתה אפשרות להשפיע על השומה של שנת 2000, שכן מדובר בשומה שנערכה על ידו ומטעמו, ולא בשומה שנכפתה עליו. יתירה מכך, שומה זו נגזרת מן ההכנסות עליהן הצהיר בניכוי ההוצאות עליהן הצהיר גם כן. ביחס לשני הנתונים האמורים, ובפרט לגבי ההוצאות, לא ניתן לטעון כי מדובר בנתונים אובייקטיבים עליהם לא ניתן להשפיע.

דיון והכרעה

1. במוקד המחלוקת שבין הצדדים נמצאת הוראת תקנה 11 לתקנות, שזו לשונה:

"אירעה פגיעה בעבודה בשנת מס פלונית, תיחשב ההכנסה לפיה חויב הנפגע בתשלום מקדמות לפני הפגיעה כהכנסה לפי שומה סופית, והוראות תקנות 4 ו-10 לא יחולו לגבי שנה זו ...".

1. במקרה שלפנינו אנו נדרשים להכריע בשאלה, האם וכיצד ליישם תקנה זו, באשר לאופן חישוב בסיס ההכנסה לתשלום גמלאות ודמי פגיעה לגבי המערער שהינו עובד עצמאי.
2. ככלל, חישוב קצבת הנכות נעשה על בסיס שיעור דמי הפגיעה ל"יום שהיו משתלמים למבוטח" (סעיף 105 וסעיף 106 לחוק). שיעור דמי הפגיעה הוא 3/4 מ"שכר עבודתו הרגיל של המבוטח..." (סעיף 97 לחוק). "שכר העבודה הרגיל" מבוסס לגבי עצמאי, על ההכנסה ששמשה יסוד לחישוב דמי הביטוח בעד רבע השנה שקדמה ליום שבו מגיעים לראשונה דמי פגיעה (סעיף 98 לחוק).

סימן ב' לפרק ט"ו לחוק קובע מהי "הכנסה לעניין דמי ביטוח", כאשר סעיף 345(א) לחוק מגדיר את הכנסתו של עובד עצמאי כהכנסתו מהמקורות המפורטים בפסקאות (1) ו-(8) של סעיף 2 לפקודת מס הכנסה "ולאחר שנוכו ההוצאות הקשורות במישרין בהשגת ההכנסה".

סעיף 345(ב)(1) לחוק קובע, כי "הכנסה בשנה השוטפת תיקבע על פי השומה הסופית של ההכנסה". עוד נקבע, כי כל עוד לא נקבעה ההכנסה הסופית ישלם העצמאי מקדמות, בהתבסס על שומה סופית של ההכנסה המתייחסת לשנה הסמוכה ביותר לשנה השוטפת. סעיף 345(ב)(3)(ב) לחוק מסמיך את השר, בין היתר, לקבוע: "נסיבות שבהן תחשב ההכנסה בשנה השוטפת, שלפיה שולמו מקדמות כאמור בפסקאות (1) או (2), כהכנסה לפי שומה סופית".

מכוח סעיף זה הותקנה תקנה 11 לתקנות הקובעת את הכלל, לפיו במקרה של תאונת עבודה, המקדמות ישמשו כשומה סופית.

1. הוראת תקנה 11 לתקנות נדונה לא אחת בבית דין זה, כאשר הניסיונות לתקוף את סבירותה נדחו פעם אחר פעם (ראו: דב"ע נא/0-138 תורג'מן – המוסד לביטוח לאומי, טרם פורסם (ניתן ביום 25.5.1992); עב"ל 354/97 חג'בי – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 572 (1999); דב"ע נב/0-21 קבלו – המוסד לביטוח לאומי טרם פורסם, (ניתן ביום 28.10.1992); דב"ע נה/0-68 המוסד לביטוח לאומי – סנונו, פד"ע כח 412 ,415 (להלן –עניין סנונו); עב"ל 1171/00 יעקב בן יששכר – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לט 97 (2004), (להלן - עניין בן יששכר והאסמכתאות שם). כך גם בפסיקת בג"צ (בג"צ 6102/96 אשר – המוסד לביטוח לאומי (טרם פורסם) ניתן ביום 29.12.96; בג"צ 9182/04 בשירי – בית הדין הארצי לעבודה, (טרם פורסם), ניתן ביום 6.6.04).
2. זאת ועוד, בית הדין זה עמד זה מכבר על התכלית הכפולה העומדת בבסיס תקנה 11. האחת, לדאוג לכך שהכנסת המבוטח קודם לתאונה היא זו שתשמש בסיס לקביעת שיעור הגמלה. דאגה זו מקורה בחשש שהכנסת עובד עצמאי עלולה לרדת עקב התאונה, ובשל כך יפגע גובה הגמלה. השנייה, לשמש בלם לניסיונות מרמה של מבוטחים, עובדים עצמאיים, נפגעי תאונות עבודה, להגדיל את גמלתם, על ידי ניסיון לתקן לאחר התאונה את גובה הכנסתם כלפי מעלה, ובכך להגדיל את גובה גמלתם (ראו: עניין סנונו; סעיף 13 לעניין סדיק; עבל 51013/98 גאדה הנו ואח' - המוסד לביטוח לאומי (טרם פורסם), ניתן ביום 10.2.2002 (להלן – עניין הנו); עניין בן יששכר). תכלית נוספת של תקנה 11 לתקנות, אשר נקבעה בפסיקה, עניינה חיוב עצמאיים להגיש בזמן אמת דיווחים מדויקים של ההכנסות לפיהן משולמים דמי הביטוח. תשלומים אלה מאפשרים את קיום תכלית חוק הביטוח הלאומי, והיא חלוקה נאותה של הגמלאות על פי קריטריונים שנקבעו בו (ראו פסק דינו של הנשיא (בדימוס) אדלר בעניין בן יששכר, 105; סעיף 6 לפסק דינה של סגנית הנשיא (בדימוס) ברק, וסעיף 5 לפסק דינו של השופט פליטמן בעב"ל 316/03 שמעון בשירי – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע מ 145, 148).
3. עם זה, בפסיקה צומצמה תחולתה של תקנה 11 לתקנות בנסיבות מסוימות. כך נקבע, כי "אם יסתבר, שידו של המבוטח או מי מטעמו בין במישרין ובין בעקיפין, לא גרמה להגדלת השומה הסופית לאחר התאונה, אין מקום להפעיל את תקנה 11, ומן הראוי שהשומה הסופית תשמש כמדד לקביעת שיעור הגימלה ולקביעת שיעור דמי הביטוח" (עניין סדיק). עוד נקבע כי "מקום בו מבוטח מודיע, טרם אירוע תאונה, על שינוי בהכנסתו, שישמש בסיס לחישוב דמי הביטוח, אין להחיל לגביו את ההוראה המחמירה שבתקנה 11, אלא יש לנהוג לגבי דמי הפגיעה וקצבת הנכות והשאירים הנגזרים ממנה, כפי שנוהגים לגבי גמלאות אחרות – כמצוות תקנה 12" (עניין סנונו).

כך גם בעניין האנו נאמר כי: "דחיית הטענה בדבר חוסר סבירותה של תקנה 11, אינה מונעת סטיה הימנה באותם מקרים מתאימים בהם מסר המבוטח דו"ח עדכני, בנוגע להכנסותיו, טרם קרות התאונה וללא קשר אליה, למוסד לביטוח לאומי או למס הכנסה. במקרים שכאלה לא ההכנסה ששימשה בסיס לחישוב מקדמות דמי הביטוח צריכה לשמש כבסיס לחישוב הגמלה של הנפגע בעבודה, אלא אותה הגימלה צריכה להשתלם על יסוד דו"ח ההכנסה העדכני".

מן הכלל אל הפרט

1. פגיעתו של המערער בתאונה אירעה ביום 13.12.2000. בעת הפגיעה, חויב במקדמות על בסיס השומה הסופית של שנת המס 1999, בהיותה השומה האחרונה אשר הוגשה על ידו. שומת המס לשנת 1999 נמוכה מן השומה הסופית של המערער לשנת 2000 בכ-40%. אין חולק, כי לא הוגש כל דיווח על ידי המערער למוסד או לרשויות המס, עובר למועד התאונה, אודות הגידול בהכנסותיו. ברם, לטענת המערער, במקרה זה אין חשש להגדלה מלאכותית של הכנסותיו, מאחר שהתאונה אירעה לקראת סוף שנת המס, ובהעדר הכנסות נוספות עד לסוף שנה זו. לאור הנתון לפיו הכנסתו האמיתית של המערער הסמוכה ביותר למועד התאונה, גבוהה יותר מזו שחושבה לצורך תשלום המקדמות, אזי על פי הלכת סדיק והתכלית של תקנה 11 שלא לגרוע מהכנסת המבוטח בעת פגיעה, יש לקבל את תביעתו לשינוי בסיס ההכנסה. במקרה הנוכחי גם השוני בין ההכנסות משנת 1999 לשנת 2000 אינו גדול משמעותית, ולכן גם לא הצדיק דיווח לעדכון המקדמות.
2. לאחר בחינת טענות הצדדים וחומר הראיות, מגיעים אנו למסקנה כי דין הערעור להידחות.
3. מעדויות המערער ורואה החשבון מטעמו, מר אסולין (להלן: מר אסולין), בבית הדין האזורי עולה, כי הייתה למערער אפשרות לבקש הגדלת מקדמות, כאשר ראה כי הכנסותיו בשנת 2000 גבוהות יותר מהכנסותיו בשנת 1999, אולם הוא לא עשה כן, לא במהלך שנת 2000 ואף לא לאורך כ-7 חודשים לאחר מועד התאונה. המערער ומר אסולין היו מודעים לגידול בהכנסותיו של המערער בשנת 2000, כאשר נחקר המערער בעניין זה על תצהירו אמר כי: "נכון שבמהלך שנת 2000 הכנסותיי עלו מאלו של שנת 1999", אך הסביר כי "אני מגיש את החומר לרואה החשבון שלי ואם הוא אמר לי להוסיף אז אני מוסיף...". רואה החשבון הסביר בעדותו כי "אם יש גידול משמעותי בהכנסות של אדם במהלך השנה, אני מציע ללקוח להגדיל את המקדמה על מנת שלא יצטרך במועד הגשת הדוח להביא סכום משמעותי חד פעמי. את זה אני נוהג לעשות בסביבות חודשים אוגוסט, ספטמבר, של השנה השוטפת". לעניין שיעור הגידול בהכנסות המערער בשנת 2000 לעומת שנת 1999, העיד רואה החשבון כי "הגידול מ-35,000 ₪ ל-49,000 ₪ מהכנסות התובע מהשנים 1999-2000, הם באופן יחסי גידול משמעותי אבל המשמעות הכספית היא זניחה, שכן ביטוח לאומי מקבל 10% מהסכום שהינו כ-1500 ₪ ומס הכנסה עוד כ-1,500 ₪ על פי מדרגות המס". הנה כי כן, הן המערער והן רואה החשבון שלו היו מודעים לכך שהיה גידול בהכנסותיו, אך מאחר ולטענתם לא מדובר בסכום משמעותי, בחרו במודע שלא לדווח על כך למוסד או לרשויות המס. אנו סוברים שגידול בהכנסות של קרוב ל40% הוא בהחלט גידול משמעותי, גם אם דמי הביטוח הנגזרים ממנו אינם גבוהים. הגידול בהכנסה מגדיל את גובה קצבת הנכות בצורה משמעותית, והוא הנתון החשוב לעניינינו.
4. מי שנוקט במדיניות של "שב ואל תעשה" לא יכול להלין על כך שמחילים עליו את הוראות תקנה 11 שבאה, בין השאר, למנוע מצב אליו נקלע המערער. לעניין זה יפים דבריה של חברתי, השופטת רונית רוזנפלד, בעניין קנואת ראיף: "הנה כי כן, לא רק שהמערער לא הודיע על השינוי שחל בהכנסתו, אלא שלשיטתו, אף אין לצפות ממנו, וממבוטחים בכלל, להודיע על שינוי שחל בהכנסותיהם לצורך עדכון המקדמות שהם משלמים. בנסיבות אלו אין לראותו כמי שעמד בתנאים כפי שקבעה הפסיקה, להקלה עם המבוטח שנפגע בתאונת עבודה, כך שתקנה 11 לא תחול עליו אם מסר הודעה אודות השינוי בהכנסתו" (ההדגשה במקור, ע.ר; עב"ל 100/07 קנואת ראיף – המוסד לביטוח לאומי, טרם פורסם (ניתן ביום 26.2.2008)).
5. המערער מתמקד בנימוקיו בערעור בטענה שלא יכול היה להגדיל באופן מלאכותי את הכנסותיו בהתייחס לשומת שנת המס 2000, משום שהתאונה ואובדן ההכנסה בעקבותיה היו בסוף אותה שנה - היא שנת 2000. בהקשר זה נסמך המערער על מסמכים המצביעים על כך שלא היו לו באותה שנה הכנסות לאחר התאונה. טענה זו לא יכולה לסייע למערער. על גובה הכנסות המערער בשנת 2000 לפני התאונה יש לנו נתון ודאי אחד, הן המקדמות שחויב המערער לשלם לפני התאונה. הן אלה שמעידות על ההכנסה שהייתה למערער באותה שנה. אין לנו נתון אחר על ההכנסה האמיתית אותה שנה זולתן. השומה העצמית של המערער לשנת 2000 הוגשה על ידי המערער כשבעה חודשים לאחר התאונה, וזו לפתע פתאום מקפיצה את הכנסתו לאותה שנה בקרוב 40%. מצב דברים זה כגון זה באה תקנה 11 למנוע, כאשר קבעה, כי במקרה של פגיעה בעבודה תחשב ההכנסה, לפיה חויב הנפגע בתשלום מקדמות לפני הפגיעה, כהכנסה לפי שומה סופית. גם אם לא הייתה למערער הכנסה לאחר התאונה, לא הוכח איך וכיצד גדלה ההכנסה בצורה משמעותית לעומת החיוב בתשלום המקדמות. לא הוכח מה הוסף ומה נגרע בהכנסות ובעיקר בהוצאות, בהן לכאורה הוא יכול "לתמרן" ועל ידי כך להגדיל את השומה. לא הוצגו מסמכים היכולים לסתור את החזקה שבתקנה 11. כמו כן לא הוגשו כראיה במקרה הנוכחי דוחות מס ערך מוסף לגבי תקופה זו, וגם לוּ הוגשו, על פי הפסיקה, אין בהם כשלעצמם ראיה מספקת לגובה ההכנסות האמיתיות (ראו עב"ל 12951/01 חיים סיבוני - המוסד לביטוח לאומי, טרם פורסם ניתן ביום 13.5.2004, ועניין קנואת ראיף). בנסיבות אלה עומדת החזקה הקיימת בתקנה 11,לפיה החיוב בגובה המקדמות יחשב כשומה סופית בהעדר בסיס בחומר הראיות ובנסיבות הנוכחיות, לסתירת אותה חזקה.
6. הפסיקה הרבתה להדגיש חזור ושנה את התכלית הנוספת של תקנה 11, שהינה דיווח אמיתי על גובה ההכנסות ותשלום מקדמות התואם הכנסות אלה, בין כלל המבוטחים, ומניעת רמאויות בדיעבד. כך קבע הנשיא (בדימוס) אדלר בפסק דינו בעניין בן יששכר, בזו הלשון: "לדידי, אין לתת לתקנה 11 פירוש מצומצם אלא לפרשה לפי תכליתה, שהיא לעודד עצמאים להגיש דיווחים מדויקים ולמנוע "תיקון" הכנסה בעקבות תאונת עבודה". סגנית הנשיא (בדימוס) ברק חזרה על עקרון זה בעניין בשירי, בסעיף 6 לפסק דינה: "תכליתה של תקנה 11 היא לחייב את העובדים העצמאיים לשלם דמי ביטוח בזמן אמת על-פי הכנסתם האמיתית. בנסיבות המקרה, משמר בשירי לא עשה כן, היה מקום ליישום התקנה לאור תכליתה" (וראו שם גם את דברי חברי, השופט יגאל פליטמן בסעיף 5 לפסק דינו, אשר עמד על תכלית זו בפירוט). על הלכה זו חזר בית דין זה לאחרונה, בנסיבות הדומות למקרה שלפנינו (ראו סעיף 9 לפסק דינה של השופטת ורבנר, בעב"ל 23913-07-10 מוריס ג'וליאן – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 23.2.11, והאזכורים שם). אשר על כן בנסיבות אלה, ולאור הפסיקה העקבית בנושא זה, צדק בית הדין האזורי, משדחה את תביעתו של המערער לשינוי חישוב בסיס ההכנסה, בין השאר, בשל התיקון המאוחר של השומה על ידי המערער.
7. סוף דבר - לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה ללא צו להוצאות.

ניתן היום, י"ז טבת תשע"ג (30 דצמבר 2012), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.