זוהי בקשת רשות להתגונן כנגד תביעה כספית בסדר דין מקוצר, שהגיש נתבע 2 (להלן: "הנתבע"), בקשר לערבותו להלוואה שנטל נתבע 1 מהתובע, ונותרה בה יתרה בלתי מסולקת בסך של 233,158 ₪.

ההלכה הנוהגת היא, כי בבוא בית המשפט להחליט בבקשה למתן רשות להתגונן, הוא אינו בודק את אמיתותן של העובדות הנטענות בתצהיר, אלא יוצא מההנחה, שהאמור בתצהיר אמת. כך יטה להיעתר לבקשה בכל מקרה בו מגלה התצהיר הגנה אפשרית בפני התביעה, גם אם מדובר בהגנה דחוקה. ברם, אם במהלך חקירתו הנגדית של הנתבע מופרכת הגנתו לכאורה או מתברר מפיו הוא, שהאמור בתצהיר אינו נכון, אזי מתבקשת המסקנה, כי ההגנה היא "הגנת בדים", ובית המשפט לא ייעתר לבקשה.

במסגרת הבקשה, אישר הנתבע את חתימתו על כתב הערבות בעת היותו עובד אצל אחיו, הוא נתבע 1, אך טען, כי התובע הפר את חובת הגילוי המוטלת עליו באופן שלא הוסבר לו מהם פרטי העסקה והיותו ערב להלוואה, הוא אינו יודע מהי ערבות ומהו המסמך עליו חתם, הוא אינו יודע קרוא וכתוב בשפה העברית – למעט ברמה הבסיסית, כל שהתבקש לעשות זה, לטענתו, זה לשרטט את החתימה. הנתבע הוסיף שהוא נכה בשיעור של 100% ושאינו יכול ללכת לבד למקומות שונים.

הנתבע נחקר על תצהירו והצדדים הגישו סיכומים בכתב.

בחקירתו, הודה הנתבע שחתם על הלוואה שלקח אחיו, "אח שלי לקח הלוואה וחתמתי". כמו כן הודה הנתבע כי חתם על טופס מידע גילוי לערב.

הנתבע העיד כי בא לסניף הבנק בליווי אחיו. כשנשאל: שאלת אותו למה? השיב: "שאלתי אותו ואמר לי בשביל הלוואה". עוד העיד כי לא שאל את פקיד הבנק על מה הוא חותם.

למען השלמת התמונה אוסיף, בתחילת ההליך, התצהיר התומך בבקשה היה קצר ותמציתי ובו נטען כי התובע לא עמד בחובת הגילוי בכך שלא הוסבר לו שבחשבון נתבע 1 היתה יתרת חוב בהלוואה אחרת ולא הוסבר לו היקף חובותיו של הנתבע. בהמשך, ביקש ב"כ הנתבע לתקן את התצהיר, בקשה שהתקבלה, והוגש תצהיר מתוקן ששימש בסיס לחקירה הנגדית ולהחלטה שכאן.

בעניין התצהירים שהגיש הנתבע לתיק, נשאל על ידי ב"כ התובע, למה לא העלה בתצהיר המקורי את הטענות שעולות מהתצהיר המתוקן, השיב: "זה עו"ד שאל ככה וזה עו"ד שאל אחרת".

בתחילה, אדון בטענת התובע, כי התצהיר נחתם על ידי הנתבע מבלי שהוסבר לו תוכן תצהירו. אני סבורה שאין לקבל את טענת התובע וכי מהחקירה החוזרת עולה המסקנה שהוא הבין על מה הוא חותם, הוסבר לו תוכן התצהיר וכשנשאל בחקירתו על תוכן התצהיר ידע להשיב על השאלות שנשאל בחקירה הנגדית. אי לכך, נדחית הטענה.

לעניין טענת הנתבע לפיה לא עמד התובע בחובת הגילוי המוטלת עליו, חובה שאין עליה חולק. ברם, במקרה דנן, אני סבורה שלא התקיימה כל הפרה מצד התובע בנוגע לחובת הגילוי והנתבע לא הביא תשתית ראייתית עובדתית ולו קלושה לביסוס טענה זו, שמעבר להעלותה על כתב בבקשה, אין בה כל ממש ומדובר באמירה סתמית וכללית.

ראשית, לעניין מצבו הרפואי הנטען של הנתבע, נכה בשיעור 100%. אין בפני כל חוות דעת רפואית לתמיכה בטענה, שהנתבע לא היה כשיר משפטית או לא הבין את מעשיו במועד החתימה על הערבות. כל שצורף, זו תעודה נכה שאין עליה כל ציון לגבי שיעור הנכות ומסמך רפואי שלא ניתן להסיק ממנו דבר ואשר אינו בגדר חוות דעת רפואית. משלא הוכח, ולו בבדל ראיה, שהנתבע לא היה כשיר משפטית לחתום על הערבות, דין הטענה, לעניין מצבו הרפואי של הנתבע, שנטענה באופן כללי וסתמי, להידחות.

שנית, בכל הנוגע לטענה שהנתבע אינו יודע קרוא וכתוב בשפה העברית אלא ברמה בסיסית ושלא הוסבר לו מהות ההתחייבות, החתימה ומשמעות הערבות. לטעמי, הטענה נסתרה בעדותו של הנתבע, עת השיב, כי בא לסניף הבנק בליווי אחיו, נתבע מס' 1, הלווה, כשנשאל: שאלת אותו למה? השיב: "שאלתי אותו ואמר לי בשביל הלוואה". לפיכך, הנתבע ידע כי הוא חותם על מסמך הלוואה שהבנק נותן לאחיו, ולא על מסמך אחר.

בענייננו, חתם הנתבע מספר חתימות, על שני מסמכים, ולא חתימה אחת, כפי שעולה מהחקירה. בעניין זה נקבע בהלכה:

"אדם מוחזק כמי שיודע את תוכנו של מסמך שעליו הוא חותם, ולא תישמע מפיו הטענה, שלא כך הם פני הדברים מן הטעם שאין הוא מסוגל לקרוא את המסמך מסיבה כלשהי. מקורה של חזקה זו בכך, שמי שאינו מסוגל לקרוא מסמך, נשוא בחובה להבטיח שתוכנו של אותו מסמך יובא לידיעתו, על ידי פלוני המהימן עליו, לפני שיחתום עליו; ועל כן הוא זה הנושא בתוצאות אי קיומה של החובה." ע"א 2119/94 צפורה לנדאו נ' ברון וין פ"ד מט(2) .

ראה גם הלכה שנקבעה בע"א 779/87 נח בליט ואח' נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד מ"ד(3), 304, בעמ' 311, כדלקמן:

"בדרך כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא."

נמצא אם כן, שהנתבע היה מודע למהות המסמך עליו הוא חותם, מסמך הלוואה, מסמך היוצר התחייבות כלפי התובע וחתם על מסמך ההלוואה וטופס גילוי מידע לערב, מספר חתימות. אני סבורה שהנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו ולא הביא כל ראיה לסתור את החזקה הנלמדת מחתימתו על גבי המסמכים.

בהינתן האמור, אני קובעת כי הבקשה אינה מעלה טענת הגנה הראויה לבירור ואין בה אלא הגנת בדים. משלא נמצאה טענת הגנה ולו קלושה, דין הבקשה להידחות.

על כן, אני מורה על דחיית בקשת רשות להתגונן מטעם הנתבע והתובע רשאי לקבל פסק דין על יסוד כתב התביעה כנגדו.

אני פוסקת לטובת התובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 2,000 ₪.

המזכירות תשלח ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ט"ז ניסן תשע"ה, 05 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.