1. כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(1) לחוק; נשיאת נשק, עבירה לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק; עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק, לנאשם 1 מיוחסות שתי עבירות; ירי באזור מגורים, עבירה לפי סעיף 340א לחוק; היזק בזדון, עבירה לפי סעיף 452 לחוק ועבירה של הדחה בחקירה לפי סעיף 245(ב) לחוק, המיוחסת לנאשם 1 בלבד.

2. בכתב האישום נטען כי בזמנים הרלבנטיים לאישום, שימש הנאשם 1 רב בישיבת "בן איש חי" בירושלים, בה התגורר המתלונן אלי ליברטי (להלן: ליברטי), שהיה תלמיד בישיבה. ביום שישי ה- 8.1.10 סילק הנאשם 1 את ליברטי מהישיבה לנוכח מידע שהגיע לנאשם 1 מתלמיד ישיבה אחר, שרון זרביב (להלן: שרון), כי ליברטי מעורב בפלילים. ליברטי עזב את הישיבה באותו היום. מאוחר יותר באותו היום, לפני כניסת השבת, טלפן הנאשם 1 לחברתו של ליברטי, לירז פרץ, ואמר לה "תגידי לו שיפסיק עם זה, אם לא, הוא יגיע לבית החולים". למחרת, בצהרי יום שבת ה- 9.1.10, שב ליברטי לישיבה תוך שהוא מלווה באחרים, במטרה לפגוע בשרון, ונהג באלימות כלפי תלמידי ישיבה שנקרו בדרכו. על פי כתב האישום, במוצאי שבת ה- 9.1.10 התקשר הנאשם 1 לליברטי וביקש ממנו להגיע לישיבה. ליברטי הגיע לישיבה בסמוך לשעה 21:00, מלווה בשני אחרים. הנאשמים המתינו לליברטי, רכובים על קטנוע, בו נהג הנאשם 2, כשברשותם אקדח. נאשם 1 ירד מהקטנוע, אמר לליברטי "מה אתה עושה?" והוציא את האקדח. ליברטי החל לרוץ והנאשמים רדפו אחריו בנסיעה עם הקטנוע, תוך שנאשם 1 יורה לעבר רגלו של ליברטי מספר פעמים. שניים מקליעי האקדח פגעו ברגלו של ליברטי והוא נפל ארצה. נאשם 1 קרב אליו, הכה בראשו באמצעות האקדח והכה אותו בגופו, באיימו כי עליו להיזהר. נאשם 2 עודד את נאשם 1 להכות בליברטי באמרו "תן לו עוד, תן לו עוד". נאשם 1 פנה לאחד מעוברי האורח ברחוב ואמר לו שלא יתקרב כי מדובר במחבל. לאחר מכן, עזבו הנאשמים את המקום. עוד נכתב בכתב האישום, כי לאחר האירוע, הורה נאשם 1 לליברטי בטלפון שלא לדבר על האירוע, איים עליו, העביר לבני משפחתו סכומי כסף גדולים ואף העיד לטובת ליברטי במשפט פלילי שהתנהל כנגדו.

3. בתשובתם לכתב האישום כפרו הנאשמים בעבירות המיוחסות להם והעלו טענת אליבי. נאשם 1 טען כי בשעת האירוע שהה בביתו, לאחר מכן נסע לישיבה בישוב ניצן הסמוך לעיר אשקלון, כשהוא מלווה בנהגו, כפיר בצלאל, במטרה לעביר שיעור תורה שנקבע מבעוד מועד. נאשם 2 טען כי היה בבית בעת האירוע ושהה שם עד לבוקר יום המחרת. לא הוכחש כי נאשם 1 ביקש מליברטי לעזוב את הישיבה, על רקע סכסוך שהיה בין ליברטי לשרון, אך הוכחש כי הנאשם 1 התקשר לליברטי והזמין אותו לבוא לישיבה ביום שבת ה- 9.1.10. כמו כן, לא הוכחשה שיחת הטלפון של נאשם 1 עם חברתו של ליברטי, לירז פרץ, אך הוכחש תוכנה. כמו כן, נאשם 1 לא הכחיש כי העביר סכומים קטנים לידיו של ליברטי, אך טען שעשה כן לבקשתו ולנוכח מצוקתו הכלכלית. נאשם 1 הודה כי מסר עדות אופי בתיק המתנהל כנגד ליברטי, אך עשה כן לבקשת ליברטי ומשפחתו, ושלא במטרה להניא את ליברטי מלספר אודות מעורבותו הנטענת באירוע הירי.

מבט-על על הראיות

ראיות המאשימה

4. מטעם המאשימה העיד אלי ליברטי, המתלונן, שנפגע בעת האירוע מהירי, ואשתו, לירז פרץ, שהיתה חברתו ובהריון בזמנים הרלבנטיים לאישום, והתלוותה אליו מיד לאחר שנמלט ממקום הירי, עת הגיע לדירתו של חברו יוסי עוקבי. עוקבי היה עם ליברטי בישיבה בליל שבת שקדם ליום האירוע, והעיד כי ליברטי אמר לו מיד לאחר הירי, כי הנאשם 1 ירה בו ועשה לו "כיפה אדומה" (נ/6). כמו כן, העידה אורלי בוגנים, אחותו של ליברטי, שדיברה עם ליברטי לאחר הירי, עת היה מאושפז בבית החולים בחיפה, והעיד אריק אברג'יל, בן דודו של ליברטי וחבר ילדות של הנאשם 1, שדיבר עם ליברטי לפני ואחרי אירוע הירי, ושוחח גם עם נאשם 1 לאחר הירי (ת/45). בנוסף, העיד שרון זרביב, תלמיד בישיבה שהיה מסוכסך עם ליברטי בתקופה שקדמה לאירוע הירי, ולנוכח סכסוך זה סולק ליברטי מהישיבה על ידי נאשם 1, וכן העיד חברו של שרון, מאור דגן, שדיבר עם שרון במוצאי שבת ה- 9.1.10, יום האירוע, וביום השישי שקדם לו. בנוסף, העידו כפיר בצלאל, נהגו של נאשם 1, ואמו, רינה בצלאל, אליה הגיעו השוטרים לאחר הירי, בניסיון לאתר את בנה, אשר סיפרה להם כי בנה אמר לה שנאשם 1 ירה בליברטי (ת/28). כמו כן, העידו שני עדי ראיה לאירוע הירי ברחוב בית ישראל. האחד, עמרם יוסף שהיה עד ראיה לאירוע, למן הרדיפה אחרי ליברטי באמצעות הקטנוע ועד לירי בו. השני, ישראל אילוז, המתגורר בסמוך למקום האירוע, שיצא החוצה למשמע היריות ברחוב וראה את המעורבים (ת/8). עוד העיד רס"מ יניב ששון, שגבה את עדותו של ישראל אילוז ביום האירוע, לקח את קלטת צילומי האבטחה של מאפיית ויינברגר, הנמצאת בסמוך למקום האירוע, עיבד את התמונות שצולמו בסרט הווידאו (ת/10 – ת/14), וגבה את הודעתו של שרון (ת/71 – ת/72). כמו כן, העיד שוטר הסיור אילן בן שושן, שהגיע לדירה של אריה אלמלם, מנהל הישיבה, אליה נמלט שרון ביום שבת לפנות בוקר בבורחו מליברטי ובהוראתו של נאשם 1, ומשם התקשר שרון והזעיק את המשטרה (דו"ח פעולה מיום 9.1.10 שעה 01:19 לפנות בוקר – ת/4). עוד העידו השוטרים הבאים: החוקרים דודו לוי ורונן מזרחי, שהגיעו לזירת האירוע לאחר הירי, תחקרו את השכנים, עדי הראיה שביקשו להשאר בעילום שם, וחקרו את ליברטי למן השלב בו אושפז בבית החולים בחיפה. בפני חוקרים אלה קשר ליברטי את הנאשמים לירי כשלושה חודשים לאחר מכן; רב פקד יורם סגל, ראש צוותי תשאול ומחלקת האזנות סתר בימ"ר ירושלים, שפיקד על חקירת המקרה; הבלש יוסי תורג'מן, שעקב אחרי נאשם 2 לאחר אירוע הירי וצפה בו מחביא קטנוע (ת/56), ועקב אחרי כפיר בצלאל ועצר אותו (ת/53 - ת/55); השוטר משה לוי העיד על שתי קסדות שתפס בעת מעצרו של נאשם 2 בביתו (ת/50; שתי הקסדות ת/51 א' -ת/51 ב'); סגן ראש מעבדת סימנים וחומרים במז"פ, יהודה נובולסקי, אשר נחקר על חוות דעתו בענין לוחית הרישוי של הקטנוע (תמונות וחוו"ד ת/5 - ת/6). לבסוף העיד, החוקר אמיר שרהבני, מהיחידה הארצית לחקירות הונאה של המוסד לביטוח לאומי, שתוצאת בדיקתו שללה קיומה של סיבה אפשרית לכך שנאשם 2 יסתיר כי בבעלותו קטנוע.

5. המאשימה הגישה ראיות נוספות, כמפורט להלן: צילומי ממצאים שנמצאו בזירה (ת/7); גיליון הרישום הפלילי של ליברטי (ת/1); פנקס הטלפונים של ליברטי (ת/2); פרוטוקול דיון מתיק ת"פ 6110-09-08, בו העיד נאשם 1 לטובת ליברטי במשפט פלילי שנוהל נגדו (ת/3); מזכרים על חקירות ליברטי (ת/16, ת/18 - ת/21, ת/28 - ת/30, ת/46 ו- ת/47); הודעות ליברטי, מזכרים שנערכו בעניינו ודוחות תשאול (ת/31; ת/122 – ת/132); מזכרי חוקרים על בקשת ליברטי לתמורה עבור מידע מפליל שימסור (ת/20 ו- ת/22); איתור הטלפון הציבורי ממנו התקשר נאשם 1 לליברטי במוצ"ש לפני הירי (ת/25); מזכרי חקירה בנוגע ללירז פרץ ויצחק וונדמך (ת/23 ו- ת/27) והודעות לירז פרץ ופעולות חקירה נוספות שבוצעו בנוגע אליה, ובכלל זה שיחת טלפון שיזמה לנאשם 1 במהלך החקירה (ת/133 – ת/137); דו"ח פעולה, תצפית ומעצר נאשם 2 (ת/56 ו – ת/97), חקירות הנאשמים במשטרה, הודעותיהם וניסיונות לזמן את נאשם 1 לחקירה (ת/57 – ת/70); תמונות הקטנוע שנתפס ברשות נאשם 2 והחפצים שנתפסו בעת מעצרו (ת/37, ת/50, ת/52 ו – ת/106 – ת/108); מזכרים אודות מעצרו של כפיר בצלאל, הודעותיו במשטרה, תרגיל החקירה שבוצע בינו לבין אמו רינה בצלאל, וכן פעולות חקירה נוספות שבוצעו בעניינו ובכלל זה ניסיונות להביאו לחקירה (ת/53 – ת/55, ת/73 – ת/87; ת/96 ו – ת/115); מזכרי פעולות חקירה נוספות שבוצעו בתיק (ת/32, ת/35, ת/36, ת/38 – ת/41, ת/44, ת/48 – ת/49; ת/88 – ת/89; ת/99 – ת/100; ת/104 – ת/105; ת/109 - ת/122; ת/114; ת/119); הודעות עדי ראיה (ת/90 – ת/93; ת/98 ו - ת/101; ת/113; ת/120); הודעות שרון זרביב במשטרה, דוח הובלה והצבעה שבוצע עמו וזימונו לחקירה (ת/33-ת/34; ת/71 – ת/72 ו - ת/94 – ת/95; ת/116 – ת/118); תרמילי כדורים שנמצאו בזירה וחוו"ד מז"פ (ת/102 – ת/103). לבסוף, הוגשו מוצגים בנוגע להארכת מעצרם של הנאשמים (ת/139), דיסקים של האזנות הסתר שבוצעו ותמלולים (ת/141) ומחקרי תקשורת (ת/141).

ראיות ההגנה

6. נאשם 1 העיד להגנתו. נאשם 1 אישר בקווים כללים את סיפור המסגרת שקדם לאירוע, ובכלל זה הסכסוך שפרץ בין ליברטי לשרון, שיחת הטלפון שקיים נאשם 1 עם לירז ביום שישי ובה הזהיר אותה שליברטי עשוי למצוא עצמו בבית חולים, סילוקו של ליברטי מהישיבה, חזרתו של הלה לישיבה לאחר מכן בניסיונו לחפש את שרון, החבאתו של שרון בדירתו של אלמלם ושיחת הטלפון שטלפן נאשם 1 לליברטי מטלפון ציבורי במוצאי שבת לפני הירי ובו הזמינו לסור לישיבה. כמו כן, נאשם 1 לא הכחיש כי לאחר הירי התקשרו אליו ליברטי ובני משפחתו, האשימו אותו בירי וקיללו אותו. יחד עם זאת, הכחיש את המיוחס לו בנוגע לירי בליברטי. לטענתו, הוא היה בביתו בזמן הרלבנטי לירי ומשם נסע עם נהגו כפיר להעביר שיעור בישוב ניצן בדרום הארץ. בהמשך הוסיף ואמר כי בטרם נסע לניצן ביקר בביתו של נאשם 2. מטעמו של נאשם 1 העידו העדים הבאים: אריה אלמלם, ששימש מנהל הישיבה ויד ימינו של נאשם 1 בזמנים הרלבנטיים לאישום. אלמלם העיד על ניסיונו האלים של ליברטי לאתר את שרון בישיבה בליל שבת, באופן שאילץ אותו, בהוראת נאשם 1, להסתיר את שרון בדירתו, והעיד כי לאחר מכן, הגיע ליברטי לביתו במטרה לאתר שם את שרון, וכתוצאה מכך ובהנחייתו של נאשם 1 שניתנה מראש, הזעיק שרון, שחש סכנה לחייו, את המשטרה תוך שהוא מחלל שבת. כמו כן, העידו עדים שהיו תלמידי ישיבה בזמנים הרלבנטיים לאישום: העד יורם חביב סבג העיד כי במוצאי שבת חזר כפיר עם יין לישיבה, כפי העיד נאשם 1, שאמר כי שלח את כפיר מביתו בחזרה לישיבה עם בקבוק יין. לעומתו, העד דוד בוהדנה העיד כי במוצאי השבת הלך נאשם 1 עם כפיר להביא יין להבדלה, אך לא חזר, ואת היין השיגו התלמידים ממקור אחר. העד יוחאי עזרן העיד כי השתתף בשיעור שהעביר נאשם 1 בישיבה בליל שבת, אשר בסיומו נשמעו קולות מהומה מחוץ לישיבה. עוד העיד העד יעקב אוחיון, שאמר כי ליברטי התקשר אליו לאחר שנורה וביקש ממנו עזרה רפואית, אך לא אמר לו מי ירה בו. כמו כן, העד חיים ליברטי, אביו של אלי ליברטי, העיד כי בנו טלפן אליו לאחר הירי, אך לא אמר לו מי ירה בו. יחד עם זאת, העד אישר כי לאחר הירי התקשר לנאשם 1 וקילל אותו. לבסוף העיד להגנתו נאשם 2, שהכחיש את המיוחס לו וטען כי היה במוצאי השבת בביתו ביחד עם אשתו, ולא זכר אם נאשם 1 אכן ביקר בביתו, כפי שטען. כמו כן, טען נאשם 2 כי הקטנוע שנתפס אצלו שייך לו, אך הוא לא היה בשימוש במוצאי השבת דנן. לדבריו, הוא מיעט לעשות בקטנוע שימוש ונהג להחביאו במקומות מסתור שונים במטרה להסתיר את רכושו מהמוסד לביטוח לאומי, אליו הגיש בקשה לקבלת קצבת הבטחת הכנסה, אך הודה כי הסיע מפעם לפעם את נאשם 1. מטעמו של נאשם 2 הוגשה הודעת העד יוסף קורדובה, שהעיד על כך שנאשם 2 החביא בחצרו את הקטנוע באמתלה הנוגעת לביטוח לאומי.

7. מטעם ההגנה הוגשו המוצגים הבאים: ראיות בנוגע לעברו הפלילי של ליברטי (כתבי אישום וגזרי דין בעבירות שונות - נ/1; נ/42); תמלול חקירת ליברטי במשטרה מיום 10.2.10 (נ/2); דו"ח בדיקת תמונות מצלמת האבטחה של מאפיית ויינברגר (נ/3); דו"ח תחקור זירת האירוע מיום 9.1.10 (נ/4); מזכרים בענין טובות הנאה שביקש ליברטי בתמורה למידע מפליל (נ/5; נ/7; נ/39); והודעת יוסף עוקבי במשטרה מיום 21.1.10 (נ/6); מסמכים בנוגע לקצבה שביקש נאשם 2 (נ/8 – נ/13); הודעת יוסף קורדובה (נ/14; נ/60); דוחות פעולה ומזכרים (נ/8 – נ/15; נ/27 – נ/30; נ/32; נ/34 – נ/35); פעולות חקירה נוספות, ובכלל זה זימון למשטרה ודוחות מעצר (נ/15 – נ/25); מזכר בנוגע לדוח הובלה והצבעה שנערך לשרון זרביב (נ/26) ורישום פלילי של שרון זרביב (נ/40); דוח תפיסה וסימון (נ/31) וטופס לוואי (נ/36); מזכר בנוגע לבדיקת טביעת אצבע על הטלפון הציבורי (נ/33); כתבה מאתר "וואלה" על ירי בירושלים (נ/37); פרוטוקול דיון מבית משפט שלום בנוגע לכך שהישיבה משמשת חלופת מעצר (נ/38); זמני נסיעות אוטובוס אגד (נ/42 א'); הודעות נטלי סנדרוסי (נ/46 ו – נ/48); הודעות חגי פרץ, טאיבע וקסלר, ישראל קורקוס; יוחאי עזרן, דוד בוהדנה, יוסף עוקבי, יעקב אוחיון, אורלי בוגנים, ישעיה פריזנד, ישראל כהן, מאור דגן, אריה אלמלם (נ/44 – נ/65).

עדויות הצדדים – כללי

פרשת התביעה

אלי ליברטי

8. המתלונן, אלי ליברטי, בחור חרדי כבן 26 שנים, התגורר בשבעת החודשים שקדמו לאירוע בישיבה שבראשה עומד נאשם 1, ישיבת "בן איש חי", אותו נהגו לכנות "הרב" (עמ' 24 לפרו'). ליברטי העיד כי בצהרי יום שישי ה- 8.1.10 נתגלע ריב בינו לבין שרון זרביב. על רקע זה פנה שרון לעזרת נאשם 1, והלה בתגובה הורה לליברטי לעזוב את הישיבה: "היה לי ויכוח עם שרון, הוא משם הלך לרב... דיבר איתו. הרב חזר, ביקש ממני לאסוף את הדברים, שמתי את הדברים ועברתי למקום אחר". ... "זה היה נוהג כזה כשיש איזה ויכוח,... אז לוקחים את הציוד לשבוע שבועיים", ולאחר מכן חוזרים לישיבה (עמ' 26, 28 ו - 54 לפרו'). ליברטי עזב את הישיבה ושב אליה בערב. משם המשיך ליברטי לביתו של אריה אלמלם, מנהל הישיבה, כי ידע ששרון הסתתר אצלו (עמ' 307 לפרו'). ליברטי שב לישיבה במוצאי שבת ה- 9.1.10, לאחר ששעה קלה לפני כן, טלפן אליו הנאשם 1 על מנת לשאול לשלומו, וליברטי ביקש וקיבל את רשותו לסור לישיבה לקחת את חפציו: "הרב התקשר אלי.... אמר לי לבוא לקחת את הדברים שלי... לקחת עוד כמה דברים שנשארו לי שם" ( עמ' 55-56 לפרו'). בהמשך עדותו אמר ליברטי כי נאשם 1 לא טלפן אליו, אלא מישהו מהישיבה: "אני לא יודע מי התקשר אלי. אמרו לי לבוא לקחת את הדברים ובאתי לקחת את הדברים. ... אני לא יודע מי דיבר איתי...הרב לא דיבר איתי" (עמ' 181 לפרו'). ליברטי הגיע לישיבה עם חברו, יצחק ונדמך, המכונה "יצחק האתיופי", ואדם אחר, שאת פרטי זהותו סירב למסור. שני מלוויו נכנסו פנימה להביא את חפציו, תוך שהוא נותר להמתין להם בחוץ. בשלב זה הגיעו שני אנשים רכובים על קטנוע, אותם לא הצליח לזהות. הרוכב ירד מהקטנוע, תוך שהנהג נותר רכוב עליו, ניגש לעברו, תפס אותו בידו ואמר לו "מה אתה עושה?!", ושלף אקדח מהמעיל השחור שלבש. ליברטי נס על נפשו, תוך שהתוקפים רודפים אחריו על הקטנוע, והנוסע, שאיים עליו עם אקדח קודם לכן, יורה לעברו: "אני עמדתי עם הגב לאופנוע, לקטנוע. אז מי שירה ירד, מה שראיתי שהקטנוע עומד על הכביש, הנהג יושב עליו וזה שירה ירד. אז תפס אותי ביד ואמר מה אתה עושה?! כשהוא אמר מה אתה עושה?! האיש מכניס את היד למעיל, היה מעיל שחור, מכניס את היד, ואז ראיתי שהוא הולך להוציא את האקדח, הזזתי את היד ורצתי למטה, בירידה למטה. הם (שני חבריו) אני חושב כבר רצו או שהם רצו איתי, אני לא זוכר אבל אני זוכר שהם נכנסו לאיזה סמטה שם, אני נכנסתי לסמטה אחרת. יצחק והשני. .. כל הדרך הזאת שאני יורד למטה, הוא (היורה) רץ אחרי, האופנוע בא אחריו וכל הדרך הזאת הוא יורה" (עמ' 301 לפרו'). היורה ירה 5 - 6 יריות שלא פגעו בליברטי, אך שתי היריות האחרונות פגעו ברגלו של ליברטי: "יריות ראשונות לא פגעו, אחר כך פגעו שתי יריות וזהו" (עמ' 31 לפרו'). ליברטי ברח מהמקום כשהוא פצוע ומדמם, והגיע לבית חברו, יוסי עוקבי, אך לא סיפר לו מי ירה בו: "לא דיברתי איתו לא רק על נהג האופנוע, גם לא על זה שירה" (עמ' 40, 185 ו - 225 לפרו').

אודות חקירותיו של ליברטי במשטרה והאמרות אותן מסר – ראה להלן בסעיף 55 ואילך.

9. מדירתו של עוקבי נסע ליברטי לחיפה עם לירז פרץ, חברתו דאז ואשתו דהיום, ועם ידידתו, נטלי סנדרוסי, ברכבה של נטלי. במהלך הנסיעה לבית החולים בחיפה טלפן לאביו ושוחח עימו על שאירע. לאחר מכן הגיע ליברטי לבית המשפחה ומשם לבית החולים בחיפה. בהגיעו לבית החולים הזדהה ליברטי בשם בדוי "יוסי נחמני", וסיפר לחוקרים רונן ודודו: "שירו בי בשמואל הנביא על רקע לאומני", כיוון שהוא שמע את התוקפים מדברים בערבית: "כי שמעתי... צעקות בערבית" (עמ' 44 לפרו'). יחד עם זאת, בהמשך עדותו אמר ליברטי כי היורה שאל אותו בעברית "מה אתה עושה?!" (עמ' 301 לפרו'). בהמשך החקירה מסר ליברטי לחוקריו את זהותו האמיתית והסביר כי בדה זהות והרחיק עצמו עד חיפה משום שהפר מעצר בית שהוטל עליו (עמ' 232-233 לפרו').

10. באשר לפרטים מזהים של התוקפים שמסר ליברטי בחקירה, הסביר ליברטי כי פרטים אלו נמסרו לו מפי החוקרים בבית החולים ביום 10.1.10, ובכלל זה מידע, לפיו נהג הקטנוע חבש קסדה והרוכב עטה צעיף על פניו, ואף החוקר דודו לוי אמר לו כי מי שירה בו הוא הרב מנחם אדרי (עמ' 237 לפרו'). ברם, בהמשך עדותו, העיד ליברטי כי למד על פרטים אלה מקריאה על המקרה בכתבות באינטרנט "מערוץ 2" (עמ' 261 לפרו'). דברים אלו נסתרו פעם נוספת בהמשך עדותו, עת אמר כי בעת האירוע ראה מקרוב את היורה, שעמד במרחק של כחמישה מטרים ממנו ולאחר מכן התקרב אליו מאוד כשהכה בו עם האקדח (עמ' 274 לפרו'). ליברטי תיאר את היורה כבעל מבנה גוף בינוני, דומה בגובהו לליברטי, חבש כובע ופניו היו מכוסות בצעיף. נהג הקטנוע חבש קסדה בצבע לבן שמכסה מחצית מהפנים, אך ניתן היה להבחין שיש לו זקן (עמ' 223, 273 ו- 320 לפרו'). יחד-עם-זאת, ליברטי העיד כי לא יכול לזהות את פני התוקפים, שהיו מכוסות. כמו כן, לא הצליח לזהות את הקטנוע, שצבעו היה כהה, אך שונה, לדבריו, מצבעו הכחול של הקטנוע של הנאשם 2 (עמ' 230-231 לפרו').

שרון זרביב

11. שרון זרביב, תלמיד ישיבה כבן 20, העיד על היכרות רבת שנים עם נאשם 2, שבהמלצתו הגיע שרון בגיל 18 לישיבה של נאשם 1, שם הכיר את ליברטי. בין שרון לליברטי התגלע סכסוך בנוגע עם שכר עבודתו של שרון, שעוכב, לדבריו, בידי ליברטי ולא נמסר לו כפי שביקש. שרון העיד כי בצהרי יום שישי ה- 8.1.10, ניגש אליו ליברטי בישיבה: "תפס אותי מהחולצה, הרים אותי, דפק לי בוקס ונתן לי 150 שקל בתוך היד ואמר לי אם תדבר על זה עם עוד מישהו אני ארצח אותך" (עמ' 449 לפרו'). שרון הרגיש "חרדה, שיכול לקרות לי משהו, סכנה... ביקשתי מכבוד הרב הגנה. ... אני ביום שישי זה קרה, אחרי הצהרים, בשעה שתים. הרב ראה אותי בוכה... ניגש אלי ושאל אותי מה קרה? אמרתי לו לרב את כל מה שהתרחש בחודש האחרון. שאלי הביא סמים לתוך הישיבה. שהייתי עם אלי בתוך איזה מלון ושם היו נערות ליווי. שהוזמנו על ידי אלי. היה שם גם סמים מסוג קוקאין... באותו יום ... לישיבה אלי חזר עם מאה כדורים של "חגיגת" על מנת להפיץ אותם בין בני הישיבה שמה. הילדים אשר לקויים במחשבתם.... הרב כמו שהוא ריחם עלי. ... הרב מגיב בצורה כזאתי שקודם כל אלי יעוף מהישיבה. .... הרב ריחם עלי כי אין לי אמא ואין לי אבא. הוא השאיר אותי בתוך הישיבה" (עמ' 449-451 לפרו'). שרון אמר לרב שהוא "מפחד. שאני מאוד חושש לחיי... באותו רגע ניגשתי עם הרב לדירה אשר נמצאת ברחוב... שם הרב הסתיר (אותי) מפני אלי" (עמ' 452 לפר'). בערב, הגיע שרון לישיבה לסעודת ליל שבת. בחצות הליל, משנסתיימה הסעודה והרצאה שנתן הרב לתלמידיו, יצא שרון עם נאשם 1 מהישיבה וראו את ליברטי עומד בפתח עם "חמישה מוסלמים ועוד שניים ממוצא העדה האתיופית. .. אחד מ הם... היה יצחק האתיופי ו... יוסי עוקבי... הם מנסים לרצוח אותי. .. הם עם סכינים וחמושים ודם בעיניהם והם רוצים לקחת את חיי ביום שישי בערב שבת קודש" (עמ' 453 לפרו'). ליברטי אמר לשרון כי ברצונו לשוחח עימו, אך שרון סירב והנאשם 1 הגן עליו: "הרב מנחם אדרי הגן עלי ... אלי ניסה להפעיל כח פיזי על הרב, בשביל להתקרב אלי ולפגוע בי. הרב מנע ממנו את זה בכך בכוח סביר, שהוא לא יגיע אלי" (עמ' 454-455 לפרו'). במעמד זה נכחו גם אריה אלמלם, מנהל הישיבה, ותלמידים נוספים. אלמלם אמר לשרון "לרוץ למעלה לכיוון הדירה שבה הייתי מוחזק... של אריה אלמלם.." (עמ' 456 לפרו'), שהייתה ממוקמת במרחק של כ – 170 מטרים מהישיבה (עמ' 458 לפרו'). לדירה זו "הגיע אלי ליברטי עם חבורתו. מנסה לפרוץ את הדלת בכל כוחה.. הוא אמר לי במילים האלה: הרב לא יעזור לך. אני את החיים שלך אקח. לא משנה באיזה מחיר אני מגיע אליך" (עמ' 456 לפרו'). משלא הצליח לפרוץ את הדלת, עזב ליברטי את המקום לאחר שהבחין בשוטרים שהגיעו. שרון הזעיק את המשטרה, בעצת אלמלם, שהגיע כעבור זמן קצר לדירה ו"נכנס ללחץ... הציע לי להתקשר למשטרת ישראל.. יש הלכה שמתירה פיקוח נפש דוחה שבת... התקשרנו למשטרה וסיפרנו על האירוע. הגיעה ניידת ובה שלושה שוטרים" (עמ' 457 לפרו'). אלמלם סיפר לשרון כי לאחר שברח מהמקום, ניסה ליברטי למצוא אותו בתוך הישיבה ותקף את תלמידי הישיבה (עמ' 458 לפרו'). למחרת היום, בצהרי יום שבת ה- 9.1.10, הגיע שרון לארוחת צהריים בישיבה. בתום הארוחה, הבחין אלמלם כי ליברטי הגיע למקום והורה לשרון להתחבא בתוך הישיבה: "אלמלם הבחין באלי ליברטי במהירות עובר לישיבה. אריה אלמלם אמר לי להיכנס מאחדי דלת צדדית של חדר בתוך הישיבה. צץ רעיון לאריה אלמלם להגיד לו שיש שני בלשים מחכים לו" (עמ' 459 לפרו'). אלמלם אמר לשרון כי ליברטי חמוש בסכינים ושרון השיב כי הוא חייב לברוח: "אחרי שידעתי שהוא חמוש בסכינים, אמרתי לאריה, אני לא נשאר פה. אין פה מצלמות, אין פה שום דבר שיכול להגן עלי.... הגעתי לתחנת הרב קוק בירושלים של מוניות שרות. עליתי על מונית שירות בשבת קודש השם ירחם. כי ידעתי שאם אני אשאר בתוך ירושלים אני אמות" (עמ' 459 לפרו'). שרון נס על נפשו ונסע במונית לתל אביב "לתחנה המרכזית. אני עולה לקומה שישית... בשעה שתים בצהרים... עליתי לכיוון האוטובוס לאילת" (עמ' 460 לפרו'). לאילת הגיע שרון במוצאי השבת בשעה 20:30 לערך: "אני מגיע לאילת בשעה שמונה וחצי בערב. מתקשר אלי עוד פעם הרב אריה אלמלם לתוך הטלפון ואומר לי מי שרדף אותך נורה ביריות ברגליו ברחוב בית ישראל במאה שערים". שרון הסביר כי דבריו של אלמלם היו עמומים יותר, אך הוא הבין את הפרטים לאשורם לאחר שראה "באינטרנט שהיו שם יריות לגבי תלמיד של ישיבה של הבן איש חי" (עמ' 461 לפרו'), שרון הבהיר כי אלמלם אמר לו אמירה כללית יותר: "שמה נפתר לך הענין. אני לא זוכר את בדיוק את המילים שלו... רק אני יכול לזכור שהוא אמר לי אלי נורה" (עמ' 462 לפרו'). שרון טלפן לחברו מאור דגן בירושלים בנוגע עם "הירי בבית ישראל" ומאור אמר לו ש"לא יודעים מי ירה. לא יודעים מי עשה ואיך קרה המקרה הזה" (עמ' 473 לפרו').

השוטר אילן בן שושן

12. השוטר אילן בן שושן, קצין יחידת סיור ביחידת לב הבירה, העיד כי הגיע לדירה של אלמלם ביום שישי (שעה אחת לפנות בוקר של יום שבת ה - 9.1.10), שם פגש בשרון שאמר לו כי אלי ליברטי איים עליו ביחד עם בחור אתיופי ובחור נוסף וכי הם היו חמושים בסכינים. השוטר ביצע סריקות אך לא איתר את ליברטי (עמ' 418-420 לפרו'; ת/4).

מאור דגן

13. מאור דגן, כבן 18 שנים, חברו של שרון זרביב, עבד בחנות מאפה בסמוך לישיבה ונהג מדי פעם לתת לשרון אוכל וכסף. מאור העיד כי ביום שישי ה- 8.1.10 סיפר לו שרון שמישהו חייב לו כסף וכי שיתף בכך את נאשם 1. לאחר מכן, הגיע מאור לישיבה, ומשלא מצא שם את שרון, טלפן אליו. שרון נשמע מבוהל תוך כדי ריצה ולא יכול היה לדבר. לאחר מכן שוחח עם שרון במוצאי השבת, שאמר לו שהוא ברח לאילת (עמ' 524-526 לפרו').

לירז פרץ

14. אשתו של ליברטי וחברתו בזמנים הרלבנטיים לאישום, העידה כי ביום שישי הייתה עם ליברטי עד לפני כניסת השבת. כשעה לפני כניסת השבת, טלפן אליה נאשם 1 ואמר לה: "בבקשה ממך תרחיקי את אליהו מהישיבה" (עמ' 352 לפרו') והוסיפה: "שעדיף בשבילו ובשביל כולם תרחיקי אותו שלא יהיה בלגאן" (עמ' 408 לפרו'). לירז הסבירה מדוע התקשר אליה נאשם 1: "שאני כאילו אדבר עם אלי וכאילו שאלי יצא ביפה. בלי לריב עם אף אחד שמה", משנשאלה: "כדי שלא ינקום בשרון?", השיבה: "משהו כזה. נראה לי שכן. כאילו אם הוא התקשר אלי קודם אז בטוח היה סיבה לזה" (עמ' 411 לפרו'). היה ידוע לה שליברטי היה מסוכסך עם שרון: "אני יודעת שהיה שם סכסוך עם איזה אחד שרון. ... טיילנו יום שישי בערב. אחרי שעה אני עליתי למדרשה, הוא (ליברטי) חזר לישיבה לחבר שלו שמה" (עמ' 332 לפרו'. ר' גם בעמ' 402 לפרו'). לירז ידעה כי בגין סכסוך זה, הרחיק נאשם 1 את ליברטי מהישיבה (עמ' 409 לפרו'). למחרת, ביום שבת, הייתה לירז אמורה לנסוע עם ליברטי לבית משפחתה בקרית אתא. לירז טלפנה לליברטי בשעה 20:00 לערך: "פעם אחת הוא לא עונה לי. פעם שניה... אני שומעת כאילו איי איי, כאילו אני עומד למות. ... אמר לי תגיעי לרחוב כך וכך... ועליתי ... לבית הזה. מצאתי את כל המדרגות מלאות בדם. המיטה שהוא שוכב עליה. הרגל שלו ככה נפוחה. כולה מלאה דם....הוא פשוט היה מטושטש, הוא חצי מעולף.. שאלתי אותו מה קרה? מה קרה? הוא לא ענה לי" (עמ' 333 לפרו'). בדירה היה אדם נוסף, שאינה מכירה. לירז העידה כי כשהיו בדירה, ליברטי "התקשר לרב וכפיר ענה לו" וביקש לדבר עם נאשם 1, אך היא לא שמעה את תוכן השיחה (עמ' 347 ו – 408 לפרו'). ליברטי אמר לה שלפני הירי התקשרו אליו : "הוא אמר שרק צלצלו אליו ואמרו לו לרדת וזהו" (עמ' 408 לפרו'). משם נסעה לירז עם ליברטי וידידתו נטלי לחיפה. במהלך הדרך טלפן ליברטי לאביו והודיע לו שהוא בדרך אליו, שירו בו וביקש שיזמין לו רופא. לאחר שהגיעו לבית האב, שוכנע ליברטי להתפנות לבית החולים. לירז הסבירה כי ליברטי נסע אחרי הירי לחיפה, משום ש"הוא היה בבריחה, והוא..פחד שיתפסו אותו" (עמ' 337 לפרו'). בבית החולים הזדהה ליברטי בשם "יוסי נחמני. הוא נכנס בשם אחר, בשביל שלא יזהו אותו" (עמ' 337 לפרו'), וגם לירז אמרה בבית החולים כי זה שמו, והסבירה: "כי פחדתי לחשוף בפני הרשויות את העובדה שהוא אלי ליברטי הוא מתחמק מבריחה ממשמורת. הוא אמור היה להיות במעצר בית" (עמ' 395 לפרו'). לירז העידה כי לאחר שגילו החוקרים את זהותו האמיתית של ליברטי: "סיפרתי להם את אותו סיפור. פשוט עם השם. שאני חשבתי שיום לפני, בגלל שכאילו אליהו רב עם איזה אחד מהישיבה, שרון אחד, וכאילו הרב מנחם התקשר, ואני חשבתי שזה הוא, על פי מה שאני הבנתי" (עמ' 341 לפרו'), "זה השם הראשון שעלה לי, כי הוא התקשר אלי ספציפית" (עמ' 352 לפרו'). לירז אמרה, כי ליברטי לא אמר לה שמי שירה בו פעל ביחד עם אחר, כפי שאמרה במשטרה, אלא החוקרים אמרו לי כי היו שני תוקפים (עמ' 393 לפרו'). לירז הקפידה להדגיש כי ליברטי לא אמר לה מי ירה בו וכי דבריה במשטרה נאמרו מפאת לחץ החקירה: "קודם כל הם הלחיצו אותי. בזה שהם לחצו עלי והבטיחו מיליון ואחד דברים החוקרים, שהם יעזרו כאילו לבעלי... בתיק שלו בקריות ..... כאילו על כל הבלגן שלו בבריחה ממעצר בית. הם הבטיחו שהם יעזרו לו עם התיק הזה בירושלים" (עמ' 340 לפרו'). לירז טענה בעדותה כי דבריה במשטרה, לפיהם "אלי סיפר לי שמי שירה בו זה הרב מנחם אדרי", לא היו אמת (עמ' 344 לפרו'; ת/135 – ת/136).

15. בעדותה בבית המשפט, נמנעה לירז מהשבת תשובות לגופו של ענין, חזרה בה מאמירותיה במשטרה וטענה שאינה זוכרת דברים מהותיים אותם אמרה במהלך חקירותיה במשטרה. משכך ולבקשת המאשימה, הוכרזה לירז כעדה עוינת והודעותיה במשטרה הוגשו לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות) (עמ' 389 לפרו').

בחקירתה במשטרה ביום 11.1.10 פירטה לירז את השתלשלות העניינים לפני ואחרי הירי. לדבריה, נאשם 1 התקשר למדרשיה, בה למדה לירז, כשעתים לפני כניסת שבת, ביקש לדבר עמה ואמר לה שתלמיד ישיבה אמר לו שליברטי היה בבית מלון עם נערות ליווי והשתמש בסמים ואמר לה "תקשיבי, תזהירי אותו, למה הוא יכול להגיע לבית חולים, אני לא מפחד ממנו, תזהיר אותו למה שלא יהיה בלגאן... הוא אמר לי אל תגידי שאמרתי לך" (עמ' 2 לתמלול ת/136 ב' – חקירה מיום 20.1.10). ליברטי התקשר אליה בצהרי יום שישי ואמר לה שנאשם 1 סילק אותו מהישיבה וכי הוא הולך לחברו יצחק "האתיופי". לירז נפגשה עם ליברטי בשעה עשר בערב לערך בליל שבת, והלה היה עצוב ונסער מאוד מכך ששרון העליל עליו עלילת שווא באוזני הנאשם, לפיה ליברטי "עישן סמים" עם בני ישיבה אחרים, וגרם לנאשם 1 להרחיקו מהישיבה (מזכר ת/136). לאחר מכן, שבה לירז למדרשיה, והשניים נפגשו למחרת, יום שבת, בצהריים, אז סיפר לה ליברטי שהוא הלך לחפש את שרון אבל הרב "החביא" אותו (עמ' 22 לתמלול ת/136 ב'). משנפרדו השניים, הלך ליברטי לבית חברו יצחק "האתיופי" ובמוצאי שבת בשעה 21:00 לערך התקשרה לירז לליברטי, והלה נשמע לחוץ ונסער וביקש ממנה להגיע לכתובת מסוימת ברחוב בית ישראל שם הוא יהיה בדירה של חבר. משהגיעה לשם, אמר לה ליברטי שנאשם 1 ירה בו: "אלי סיפר לי שמי שירה בו זה הרב מנחם אדרי. הוא סיפר לי שהוא ראה את הרב יורה בו, ומי שהיה עם הרב זה בחור אחר אבל לא שרון, הוא בטוח שזה לא שרון. הוא סיפר שלפני שירו בו, התקשרו אליו לפלאפון וביקשו ממנו לרדת למטה, והוא ירד מהבית ואז ירו בו" (הודעת לירז במשטרה מיום 10.1.10 - ת/135 וגם בעמ' 24 לתמלול ת/136 ב' חקירה מיום 20.1.10), ואמרה כי במענה לפליאה שהביעה בפני ליברטי, הכיצד יעשה נאשם 1 דבר כזה, השיב לה ליברטי "הוא ידע שמוצאי שבת אני אבוא ואני ארביץ לשרון אז הוא עשה את זה כדי למנוע בלגאן" (עמ' 7 לתמלול חקירה ת/136 ב'). בעת ששהו בדירתו של עוקבי והמתינו לנטלי, אמר לה ליברטי כי הוא הלך לישיבה ביום שישי בערב, נכנס פנימה לחפש את שרון, עם חבר שאינה מכירה, תוך שיצחק האתיופי נותר להמתין בחוץ (עמ' 26 ת/136 ב'). עוד אמרה לירז כי בדרך לחיפה, התקשר ליברטי לאורלי ולאביו ואמר להם שהרב ירה בו וכי במהלך הנסיעה מירושלים לחיפה אחרי הירי, התקשר ליברטי מהטלפון של נטלי לכפיר ואמר לו "תגיד לרב שזה לא נגמר"... (הודעת לירז במשטרה - ת/135), "תגיד לו שזה אחד אפס לו" (עמ' 8 ועמ' 29 לתמלול ת/136 ב') (דודו לוי בעמ' 621 לפרו'). לירז הוסיפה כי לאחר האירוע נודע לה שנאשם 1 סילק גם את שרון מהישיבה (עמ' 21 ו- 26 – 27 ת/136 ב').

אורלי בוגנים

16. אורלי בוגנים, אחותו של המתלונן אלי ליברטי, העידה על טיב הקשר הקרוב שיש לה עם אחיה הצעיר ממנה, ואמרה שהגיעה לבית החולים בחיפה מיד לאחר שליברטי אושפז. בעדותה, ניכרה השתדלות למעט במסירת פרטים אודות זהות היורה וניסיון להרחיק את נאשם 1 מהירי. בתחילת עדותה אמרה כי היא ואביה לא שאלו את ליברטי מי ירה בו: "קודם כל לא שאלתי, כי זה לא עניין אותי.... הייתי לחוצה והשאלה העיקרית שלי היתה חשובה מצבו הבריאותי של אח שלי. לא ענין אותי מי עשה לו את זה" (עמ' 578 לפרו'). ברם, לאחר שעומתה שוב ושוב עם חוסר הסבירות שמשפחתו של פגוע ירי לא תשאל אותו אם ראה מי ירה בו, השיבה: "אחר כך כמובן שהתעניינתי. בשלב שנתנו לי להיכנס אליו... יום למחרת בשעות אחר הצהריים" (עמ' 579 לפרו'). ואכן שאלה את אחיה בבית החולים מי ירה בו, אך הלה לא מסר את זהות היורה, ואמר: "חשדתי במישהו, אבל התברר לי מהר מאוד שזה לא הוא" (עמ' 605 לפרו'). בהמשך, בחקירתה החוזרת, אמרה העדה כי ליברטי דווקא חשד בנאשם 1 משום שהוא סילק אותו מהישיבה, אך למעשה לא ראה מי תקף אותו, וכי מסיבה זו חשדו גם היא ואביה בנאשם 1. משנשאלה מדוע היא ואביה חשדו בנאשם 1, השיבה: "אני זוכרת שלפני המקרה של הירי היה ויכוח בין אלי לבין הרב. והרב ביקש ממנו לעזוב את הישיבה" (עמ' 616 ועמ' 615 ו - 617 לפרו'). עוד אמרה אורלי, כי לבקשת החוקרים ולנוכח הבטחתם לעזור לליברטי בתיקים פליליים אחרים שנוהלו נגדו באותו הזמן, באומרם שליברטי "לא ישב יום על התיק שהיה לו בקריות. שיתנו לו הגנה" (עמ' 612-614 לפרו'), ניסתה לדובב את ליברטי בבית החולים לומר מי ירה בו, אך לשווא, שכן הוא לא ראה את פני התוקפים, ואמר לה: "הוא אמר שהוא לא ראה. הוא שהיו רעולי פנים. אמרתי לו אתה יודע מי עשה לך את זה? הוא אומר לא. באו על אופנוע רעולי פנים אני לא ראיתי מי עשה לי" (עמ' 617 לפרו').

17. אורלי העידה כי לאחר הירי התקשרה לעדכן את נאשם 1 שליברטי נורה, והסבירה זאת כך: "קודם כל הוא הרב של אחי. רציתי מן הסתם אולי לדעת אם הוא יודע על זה משהו. לעדכן אותו בזה. האח שלי היה בישיבה שלו". העדה הכחישה כי האשימה את נאשם 1 בירי או חשדה בו, ואמרה: "זכור לי שדיברתי עם הרב. וכן ביקשתי את עזרתו בהמלצות. היה אמור לאחי משפט בקריות וביקשתי אם הוא יכול לתת מן עדות אופי לגבי כל התקופה שאח שלי היה אצלו בישיבה" (עמ' 593 ועמ' 589 ו- 617 לפרו'). ברם, משרוענן זיכרונה, אמרה העדה בחקירתה החוזרת כי היא ואביה התקשרו לנאשם 1, לאחר שליברטי שיתף אותם כי הוא חושד שנאשם 1 ירה בו (עמ' 615-617 לפרו'). מתמלול האזנת סתר לשיחת טלפון בין נאשם 1 לאורלי (שיחת טלפון 2056 מיום 22.1.10 - האזנה 38539 ת/140), שיחה שהתקיימה כשבועיים לאחר הירי, עולה מתוכן השיחה כי אורלי טלפנה לנאשם 1 במוצאי שבת לאחר הירי והאשימה אותו בירי, לאחר שליברטי סיפר לה שנאשם 1 ירה בו:

נאשם 1 פתח את השיחה עם אורלי בשאלה האם שוחחה עם ליברטי והאם "הוא הסביר לה קצת את הדברים?" אורלי השיבה "שהאמת שלא מדברת אתו (עם ליברטי) דרך הטלפון, כי מנחם בטח מבין שהטלפון שלה... (מואזן)". אורלי ביקשה "מחילה ממנחם על אותה שיחה במוצ"ש. .. שבגלל המצב והזעזוע אמרה מה שאמרה". נאשם 1 השיב: "עשו השתדלות לשמור עליו. אבל לא הסתדרו הדברים. והוא היה חייב לצאת מהישיבה. ... וקרה מה שקרה.... וכל השיעורים שהיו, אולי זה יעלה לו. אין יותר את הסביבה הלא טובה. הם ינסו לעזור לו מפה". נאשם 1 ביקש מאורלי לדבר עם אביה והוסיף שהוא אינו "מפחד מאף אחד אלא מהקדוש ברוך הוא". והזהיר אותה: "שהוא (ליברטי) חס וחלילה לא יעשה איזה שטות, כדי שלא יצטער על הדבר הזה, רק לשמור על שלום בית, לא מחפשים צרות, כי זאת הדרך". אורלי ביקשה "שמנחם ימחל לו. כי הוא ילד שעבר הרבה, כמו שמנחם יודע. .. אתמול הוא התקשר ואמר שלא יגידו לרב כלום. .." והוסיפה "שגם בגלל הטלפון שלה הוא לא יכול לדבר הרבה". נאשם 1 הוסיף כי הוא דיבר גם עם רחל, דודתו של ליברטי וגם עם אריק אברג'יל (בן דודו של ליברטי), "והסביר לו הכל". אורלי הוסיפה: "שהוא (ליברטי) כל הזמן העריץ את הרב, ולכן כששמעה כך השתגעה. ובאותו רגע לא חושבים", וביקשה שנאשם 1 יבין אותה: "שאבא שלה מתקשר באחת בלילה ואומר לה שהוא (ליברטי) מת, לא פצוע... לא יודעת איך הגיעה אליו, ורואה אותו כך, והוא אומר לאורלי מה שמנחם כבר יודע... שאלה אותו מה זה, מי מי, והוא אומר לה כך. לכן הזדעזעה". עוד אמרה אורלי, כי ליברטי ביקש ממנה לשוחח עם נאשם 1: "שתדבר עם מנחם בקשר לאיזה מכתבים והמלצות", ומסרה לו את המועד בו יתקיים דיון "הטיעונים לעונש" בעניינו של ליברטי. נאשם 1 השיב בחיוב ואמר: "ינסו לעזור לו, גם כספית.. בע"ה יעזרו לו, אם זה להגיע לבימ"ש והמלצות... ינסו לעזור לו גם בפנים". (שיחת טלפון 2056 מיום 22.1.10 - האזנה 38539 ת/140).

אריק אברג'יל

18. אריק אברג'יל, בן 36, בן דודו של ליברטי, לומד בישיבה של נאשם 1 וחבר ילדות שלו, העיד כי ליברטי טלפן אליו ביום שישי ואמר לו: "שהוא רב עם כמה ערבים שמה". למחרת, במוצאי שבת, ליברטי טלפן אליו פעם נוספת ואמר לו: "הם ירו בי. מי ירה בך? אומר לי הבחורים הערבים באו על אופנוע ירו בי" (עמ' 854 לפרו'). אריק הכחיש כי אמר במשטרה שליברטי ואורלי אמרו לו שנאשם 1 ירה בליברטי (מזכר השוטר רונן מזרחי בנוגע לשיחה עם אריק מיום 14.4.10 - ת/45). ברם, מנגד, לא נתן הסבר מדוע לא אמר לשוטרים כי ליברטי אמר לו ששני ערבים ירו בו, ובכך היה מסיר את החשד מנאשם 1, חברו הטוב, שהיה באותה עת עצור בגין פרשה זו. בהתייחסו לכך אמר אריק: "אני אין לי ראש לדברים האלה" (עמ' 858 לפרו'). משעומת עם הנתון לפיו טלפן חמש פעמים לנאשם 1 לאחר הירי, בסביבות השעה 02:00 לפנות בוקר יום 10.1.10, הסביר: "התקשרתי אליו במפורש ששמעתי מה שקרה, הוא אפילו בעצמו לא באותו רגע לא ידע" (עמ' 860 לפרו'). לדבריו, הוא לא האמין לליברטי: "הוא התקשר אלי, צעק בטלפון ולא האמנתי לו", והתקשר לנאשם 1 לברר את הידוע לו (עמ' 862 לפרו').

משיחות שהתקיימו בין אריק לנאשם 1 עולה כי שני המשוחחים יודעים כי ליברטי אמר שהנאשם 1 ירה בו, ואריק ביקש בשמו של ליברטי כי נאשם 1 יעזור לו ויעביר לו כספים בתמורה לכך שלא יאשים אותו בירי:

בתמלול שיחה בין אריק לנאשם 1 מיום 16.1.10 (שיחה 597 האזנה 38539 ת/140) אמר נאשם 1 לאריק שליברטי התקשר אליו מבית מעצר קישון על מנת לבקש את סליחתו: "הוא דיבר וזה, בכה, "אני אוהב אותך וזה, מחילה מה מחילה, לא מה פתאום, לא קשור, מה קשור...", אמרתי לו "תתקשר למשפחה, תגיד את זה למשפחה, מה אתה נורמלי?!, אמר שהוא ידבר איתם גם בעזרת השם". אריק ביקש ממנו להעביר לליברטי כסף: "התקשרה אלי יום שישי, דודה שלי רחל, אמרה לי שהוא (ליברטי) התקשר אליה ואמר לה כאילו שצריכים להעביר לו כסף מהישיבה שלכם. אמרתי לה אני לא יודע אני צריך לבדוק עם הרב". נאשם 1 הבטיח לעזור ואמר: "אנחנו נעזור לו, בעזרת השם, רק שיהיה כמו שצריך בעזרת השם, שיתנהג כמו שצריך".

בשיחה נוספת בין השניים מיום 19.1.10 (שיחה 1385 האזנה 38539) אמר נאשם 1 כי ליברטי התקשר אליו ואמר: "שכואב לו, כי הוא התחיל לבכות בכי ואמר אני אוהב וטעיתי, השם יעזור וירחם", ואומר כי דיבר עם דודתו של ליברטי וכי "היא הבינה את המצב". אריק אמר כי הדודה טלפנה אליו ואמרה לו שליברטי: "מדבר על הכסף שהוא אמר שחייבים לו בישיבה וכי הרב מנחם צריך לתת לו". נאשם 1 מבטיח :" שיהיה בסדר".

יוסי עוקבי

19. יוסי עוקבי, בן 43, חברו של ליברטי ומתגורר בסמוך לישיבה. עוקבי העיד כי הכיר את ליברטי לראשונה כיומיים לפני הירי באמצעות חבר משותף, המכונה "איציק האתיופי". ליברטי דיבר בשבחו של נאשם 1, ובכלל זה הדגיש כי נאשם 1 נורה פעמיים ונותר בחיים, וכי הוא אוהבו מאוד. בעקבות דברים אלה הגיע עוקבי ביום שישי בערב לישיבה על מנת להאזין לדרשה שנשא נאשם 1. בסיום הדרשה, התפתחה תגרה אלימה מחוץ לישיבה, בה היה מעורב ליברטי: "ישבתי, שמעתי את הדרשה של הרב, וזהו, יצאתי בחוץ. הייתה איזה תגרה שמה.. היה שם קצת אלימות של ידיים.. בין התלמידים, אלי היה מעורב שמה. אמרו שבאותו יום שהיינו אצלי בבית... הם טענו שהם היו בבית מלון והן היו עם זונות ודברים כאלה, דבר שלא היה והם היו אצלי במקרה זה לא היה. ... השרון הזה סיפר לרב כאילו שהוא היה עם זונות וזה... הוא סיפר שהם היו בבית מלון וזה לא נכון. הוא היה אצלי בבית" (עמ' 973-974 לפרו'). עוקבי העיד כי אינו מכיר את שרון באופן אישי, ועל סכסוך זה שמע מליברטי. עוד העיד עוקבי כי למחרת, במוצאי שבת, טלפן אליו ליברטי לו ואמר לו: "אני פצוע, אני למטה". עוקבי ירד מביתו וראה את ליברטי "פצוע ברגל. העליתי אותו אלי לבית קודם כל לעזור לו. שמתי לו חוסם עורקים,... למרות שזה לא עזר הרבה. הוא היה מבוהל, היה מבוהל. .. הוא היה לחוץ..." (עמ' 976 לפרו'). לאחר מכן: "באו שתי בחורות לקחת אותו. אחת היא בחורה בהיריון... כנראה אשתו, חברה שלו... הוא התקשר אליה..." (עמ' 979 לפרו'). הבחורה השניה היתה: "איזה חברה מהעבר שלו.. פילגש" (עמ' 992 לפרו'), ולאחר מכן הורידו אותו לרכבה של נטלי. עוקבי העיד כי כשלירז הגיעה לדירתו: "היא צעקה כאילו שהיא יודעת שזה הרב... שירה בו. הוא אמר לה, לא, אל תגידי ככה על הרב, למה הוא מאוד אוהב את הרב, הוא מאוד אוהב את הרב מבחינה שזה לא הוא, נראה שה מישהו אחר... אמר לה אל תגידי דברים אלה על הרב... הרב לא עשה את זה, הרב לא יעשה לי דבר כזה. כי היה ביניהם קשר מאוד... מאוד טוב" (עמ' 979-980 ו – 981 לפרו'). עוקבי הבהיר כי לירז "קיללה והוא אמר לה לא לקלל, הוא ביקש ממנה לא לקלל... אל תקללי את הרב כי זה לא הוא, זה לא הוא ואל תדברי ככה על הרב" (עמ' 977 לפרו'). עוקבי העיד כי ליברטי לא אמר לו מי ירה בו: "באותו רגע שאני ירדתי אליו הוא צעק שרב ירה בו, רב ירה בו. הוא לא אמר לי שם... הוא לא יכל לזהות אותו... אמר הרב ירה לי ברגל, הרב ירה לי ברגל. ... אני ניסיתי לשאול אותו מה קרה, הוא לא רצה לספר. ... אלי אמר לי שהיורה היה עם קסדה" (עמ' 976-977 ועמ' 994 לפרו'). עוד אמר עוקבי כי הסיק לבד שנאשם 1 ירה בליברטי, כיוון שליברטי סיפר לו שנאשם 1 התקשר אליו לפני הירי: "קבע אתו בשביל כנראה להחזיר אותו לישיבה... אני שיערתי לעצמי, אמרתי בטח אם הרב התקשר אליו, אז בטח אולי זה זה" (עמ' 978 לפרו').

עמרם יוסף

20. עמרם יוסף, תלמיד ישיבה בן 24, היה עד לאירוע הירי במוצאי שבת ה- 9.1.10. עמרם אמר בעדותו כי בעת האירוע הלך עם חבריו, ישראל כהן ואביאל, ברחוב בית ישראל, והשלושה עצרו בקיוסק ברחוב: "קניתי סיגריות.... יצאתי עם חברים... לכיוון בית ישראל למעלה לכיוון ישיבת מיר. התחלתי לרדת את הירידה, פתאום אני שומע רעש של ריצה, צעקות. אני מסתובב אחורה, אני רואה שני בחורים בורחים ואופנוע רודף אחריהם ואחד הולך רגל.... שני בחורים רצים. אחיהם נוסע קטנוע, אחד על הקטנוע ועוד אחד רץ רגלי עם קסדה על הראש. ... כשאני ראיתי הוא היה עדיין אחרי, ובאיזה שהוא שלב הוא התקדם הגיע עד האופנוע, קפץ על האופנוע חזרה. המשיכו לרדוף, ירדו את הירידה.... . בשלב הזה חבר צועק לי, עמרם תברח, הוא מחזיק אקדח... בחור בשם אביאל.... ואז אני באותו שלב הבחורים מתפצלים לידי.. אחד לוקח שמאלה לתוך רחוב חיים עוזר... אלה שעם האופנוע לא התמקדו עליו. אלא המשיכו על השני שירד יותר לכיוון למטה.... בשלב הראשון כשראיתי אותם הייתי במרחק 20-30 מטר. אחרי זה שאיזה שהוא שלב אפילו עבור לידי. ... הבחור רץ, מקיף פח די גדול... בקטע של בין רחוב עוזר לרחוב רפפורט. בשלב הזה המורכב בקטנוע קופץ מהאופנוע, מתחיל לירות בו", בשלב זה עמד העד במרחק של 3-4 מטר. "שם הוא מתחיל לירות בו. ... ארבע חמש כדורים, או ארבע, יותר נראה לי. הבחור הנרדף מקיף את הפח זבל, חוזר חזרה לכיוון למעלה ונכנס לחיים עוזר לצד השני. לא לאיפה שהראשון ברח, אלא אחרי שהוא עשה אתה סיבוב הוא גם לקח שמאלה. ... הוא נכנס לרחוב, היורה רץ אחריו רגלית, נכנס אחריו לתוך הרחוב ושוב מנסה לפגוע בו בירי... הם עברו ממש לידי ונכנסו לתוך הרחוב, מתחילת הרחוב הוא מנסה לירות בו. אחרי שתי מטר אני רואה... גם כן משהו כמו ארבע חמש יריות. ובשלב הזה אני רואה שהוא פגע בבחור. הבחור נופל פגע לו ברגל כנראה. הבחור נופל בערך 15 מתחילת הרחוב. פחות אפילו. בשלב הזה היורה ממשיך להתקדם לכיוון הבחור שנפל על הרצפה. כרגע הבחור על הרצפה לא זז. מגיע עם האקדח. נותן לו עם הקת בתוך הראש... שבשלב זה שהבחור נפל ליורה שנתן לו את המכה בראש, האופנוע עשה כעין פרסה, חזר נכנס לתוך הרחוב. אחרי שהוא נתן לו מכה בראש, היורה אומר, היה איזה שכן שצעק על היורה משהו. ... אני רואה ששכן צועק עליו. לא ראיתי את הדכן...עמד מאחורי קיר כזה. אני קולט שהשכן צועק עליו ואז מי הוא עולה על האופנוע. ...ואז הוא היורה אמר לנהג האופנוע ... סע כבר. משהו כזה, ואז הוא נסע. האופנוע עם שני הבחורים" (עמ' 531-533 לפרו'). הבחור שנפגע מהירי ברח אף הוא מהרחוב: "הבחור שנורה, אנחנו מתקרבים לכיוונו. הוא אוטומטית נעמד, מתחיל ללכת צולע. מנסה להיכנס לרכב שבדיוק נכנס לרחוב. בעל הרכב אומר לו אל תכנס לפה, תחכה לאמבולנס. ... והבחור ממשיך הלאה לכיוון היציאה מהרחוב" (עמ' 538 לפרו').

21. עמרם העיד כי ראה את היורה ממרחק קרוב של פחות משני מטרים, תוך שהלה חלף על פניו, אם כי היה מרבית הזמן מאחוריו. העד תיאר את היורה כמי שחבש קסדה מלאה סגורה, בעל מבנה גוף ממוצע ובלבושו נראה חרדי: "נראה לבוש או חרדים או לבוש אלגנט. מעיל אלגנט יכול להיות גם.... כנראה שחור. זה מה שנטמע באזור. הם נטמעו באזור יפה. זה לא היה נראה משהו חריג. ... גם היורה וגם הרוכב. .. כן. שניהם היו נראים חלק מהאזור"... "אנחנו נמצאים באזור חרדי" (עמ' 535 לפרו'). את הקטנוע תיאר העד כקטנוע "באזור של 125 סמ"ק או קינג קו או סניינג. זה קטנועים ממוצעים שמסתובבים אצלנו בשכונה. לא משהו חריג" (עמ' 538 לפרו'). את הבחור שהיה עם ליברטי תיאר העד כך: "בחור שחום עוד ממוצא אתיופי" (עמ' 534 לפרו').

ישראל אילוז

22. ישראל אילוז, בן 43, גר ברחוב חיים עוזר, היה עד ראיה לאירוע הירי במוצאי שבת ה- 9.1.10. בתחילת עדותו בבית המשפט, חזר בו העד מדבריו במשטרה ואמר בתוקף כי אינו זוכר דבר ואף אינו זוכר שראה קטנוע, תוך שניכר מדבריו כי הוא מבקש להרחיק עצמו מתיאור את אשר ראה באירוע: "אני אגיד אני לא זוכר כלום. יש לי בעיה שאני לא זוכר. זה בעיה נפשית. .... ראיתי דברים שמאז אני מעורפל..." (עמ' 542 לפרו'). בהמשך, לאחר שזכרונו רוענן, העיד כי במועד האירוע היה בביתו, יצא החוצה לאחר ששמע רעש של יריות וראה שני אנשים ואופנוע: "אחד היה עם קסדה", שרכב על האופנוע, ולידו עמד "השני היה עם קסדה (שלמה) וצעיף" (עמ' 545 ו - 547 לפרו'). העד הסביר כי קסדה מלאה זו "קסדה סגורה שמכסה את כל הפנים" (עמ' 552 לפרו'). הודעתו של העד במשטרה הוגשה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, לאחר שהעד אישר כי מסר אותה (ת/8 מיום 9.1.10). בהודעה אמר אילוז כדלקמן: "אני גר ברחוב חיים עוזר. .. במוצאי שבת בשעה 20:30 לערך, אני ניגשתי לעזור לשכנה... עם מכונת הכביסה... בעוד אני מנסה לתקן את המכונה, שמעתי מספר יריות מנשק. אני בטוח שאלו היו יריות, אבל הם היו יריות חלשות. אני חושב שירו שלוש פעמים בערך. אני ישר יצאתי החוצה וראיתי ברחוב חיים עוזר בדיוק מול היציאה של בנין 36, ראיתי מישהו על קטנוע 125 סמ"ק אני חושב בצבע בהיר, הבחור היה עם קסדה מלאה על הראש. ליד הקטנוע עמד בחור רזה וגבוה יחסית. הוא היה עם קסדת חצי שהיא לא על כל הפנים והיה על פניו צעיף שחור. על הרצפה שכב אדם שהיה נראה בגילאי העשרים, פנים בהירות, הוא היה עם זקן קצוץ ומכנס שחור... הבן אדם שעמד ליד האופנוע היה עם נשק ביד ימין. וברגע שיצאתי בריצה, האיש עם הנשק הסתובב לעברי ואמר לי "אל תתקרב, הוא מחבל, תיזהר, אל תתקרב". ואני עמדתי ותוך שניה הוא עלה על הקטנוע, נסעו לכיוון חיים עוזר לכיוון של רחוב זוננפלד. אחרי שהם נסעו, אני ניגשתי לבחור שהיה שרוע על הרצפה. עזרתי לו לקום... ואמרתי לשכנים להזמין אמבולנס ומשטרה והא ישר אמר לי "לא משטרה"". ... הבחור קם והוא לא יכול ללכת על הרגל ימין... הוא צלע וגרר רגל והלך לכיוון רחוב בית ישראל, והיה שם רכב שחנה ליד... רצה להיכנס והנהג שהיה דתי אמר לו לא להיכנס, אז הוא המשיך לכיוון רחוב בית ישראל.. ואז הוא ניגש לרכב מזדה חדשה בצבע כחול, והוא נכנס לרכב והרכב נסע משם".

כפיר בצלאל

23. כפיר בצלאל, בן 29, שימש נהגו של הנאשם 1 בזמנים הרלבנטיים לאישום. בחקירתו על דוכן העדים, סירב כפיר בתוקף להשיב לשאלות והתעקש לזמזם פסוקים ללא הרף (עמ' 772 לפרו'), כפי שעשה בחקירתו במשטרה (ר': ת/74 א, ת/76 א – ת/77; מזכר ת/49 שערך שוטר דודו לוי).

רינה בצלאל

24. רינה בצלאל, אמו של כפיר בצלאל, חזרה בעדותה מדבריה במשטרה וטענה כי דבריה נאמרו כתוצאה מלחץ החקירה וכי אינה זוכרת דבר: "הכניסו לי מילים בפה, עבדו עלי, רימו אותי, סיבנו אותי, הייתי לבד בבית. זה מה עשו לי. והייתי במרדף גם בתחנת קרית גת, ימ"ר ירושלים, הטרדות בטלפון, מה לא היה לי בבית, היה לי חיי כלב... וניצלו את התמימות שלי" (עמ' 752 לפרו'). העדה לא הכחישה כי בחודש אפריל 2010, לאחר שבנה כפיר נעלם ובהמשך נעצר על ידי המשטרה, אמרה רינה במשטרה כי בין כפיר לנאשם 1 היו יחסים טובים עד שנתגלע סכסוך, שלאחריו אמר לה כפיר שנאשם 1 ירה בתלמיד ישיבה של ברגליים ואף עשה שימוש במידע זה בניסיון להשפיע על נאשם 1 להסדיר את החובות, בהם סיבך אותו...: "מנחם אדרי שכנע את הבן שלי לפתוח את החשבון כי זאת מצווה... והישיבה לא תיסגר... כפיר סיפר לי שהוא חתם על פנקס שיקים ונתן אותם למנחם אדרי... הגיעו לבית טלפונים ומכתב אחד מראשון לציון לתשלום חובות ואני וגם כפיר דיברנו עם הרב מנחם אדרי בטלפון שאם לא ישלם את השיקים, אז הוא מנחם אדרי לא יקבל את 4,500 ₪ שכפיר משך מהחשבון. מדובר בכסף שכפיר משך באילת אחרי שהוא עזב את הישיבה... אחרי המשיכה , מנחם אדרי ... נפגש את כפיר ליד הבית ובניגוד לעצתי לכפיר, כפיר נתן למנחם את כרטיס הויזה. אחרי שלושה ימים, זה היה בשבוע שעבר, לא זוכרת יום, שלושה ימים בהם מנחם אדרי לא חזר אלי לטלפונים... אמרתי לכפיר "כפיר, משהו מוזר, איך הוא לא חוזר אלי, הוא מתחמק".. כפיר אמר "לא אמא, משהו קורה או שעצרו אותו, אבל לא יכול להיות שהוא ירד מזה. הנה אני משגר לו הודעה", ואז כפיר שלח לו למנחם אדרי הודעה, היה כתוב שם "אם אתה לא דואג לשיקים או מכסה את השיקים אני שולח אותך לטיול ארוך למגרש הרוסים". אני יודעת שמגרש הרוסים זה משטרה. אני התחלתי להלחיץ את כפיר, ואז כפיר שלף ואמר "אמא משהו קורה", כפיר אמר לי שהרב מנחם אדרי ירה במישהו מהישיבה שלו ברגליים ולקחו את הפצוע לבית חולים. כפיר אמר לי שהרב מנחם אדרי ירה בו בגלל שהוא העלה לו את החלסטרה" כפיר אמר שזה שירו בו היה אדם מעצבן, מעצבן את הרב מאוד. כפיר מעבר לכך לא הוסיף. אני שמעתי את זה פעמיים שלוש בזמן שאני לוחצת את כפיר שהרב לא מתקשר. כפיר לא מגיע למשטרה כי הוא פוחד להיעצר בגלל אירוע הירי" (ת/28 – נגבתה על ידי רפ"ק יורם סגל ביום 22.4.10). עוד אמרה העדה בהודעתה במשטרה כי יומיים לפני שמסרה את הודעה, הגיע אביו של נאשם 1 לביתה וביקש לדבר עם כפיר, אך היא ובעלה: "אמרנו שאנחנו לא מכירים, והסתלק. אני נבהלתי וישר התקשרתי אליך. אני פוחדת" (ת/28). על דברים אלה, ובכלל זה על ביקור אביו של נאשם 1 בביתם במטרה להיפגש עם כפיר, חזרה העדה בשלוש הזדמנויות נוספות במשטרה. בשיחה עם החוקר רונן מזרחי ביום 19.4.10, אמרה העדה בין היתר: "הרב הנוכל הזה פתח חשבון על שם כפיר ופונים אליה אנשים שמקבלים שיקים ומחפשים את כפיר ויש לה גם מכתב שנשלח לה מעורך דין" (מזכר ת/35). בשיחה עם השוטר יוסי תורג'מן בעת מעצרו של כפיר בביתו ביום 2.5.10, אמרה רינה: "שהרב הנוכל הפיל את בנה בפח וגרם לבנה להסתבך עם שיקים" (מזכר ת/53). בשיחה עם רפ"ק יורם סגל, חזרה רינה על דבריה ואף פירטה כי: "הגיע מכתב מחברת גביית חובות מראשון לציון, הגובה חוב של 493 ₪ הקרן ועוד 55 ₪ דמי טיפול גבית החוב. החוב הוא עבור חנות באג סיסטם משכונת גאולה בירושלים" (ת/49 ו – ת/48). בעדותה, סירבה רינה להתייחס לדברים אלה והסתפקה בטענה: "הם (המשטרה) לא טיפלו לי בזה. הם הטיחו שהם יגנו עלי, שהם יעשו דברים, הם לא עשו עלי שום דבר... חשבונות בנק כל הדברים האלה הם לא טיפלו לי בכלום, אז עזבי את זה" (עמ' 755 לפרו'), והסבירה "הם ניצלו אותי ואת התמימות שלי ואני לא יודעת כלום והחתימו אותי גם והייתי לא מרגישה טוב באותו יום" (עמ' 757 לפרו').

השוטר יורם סגל

25. רב פקד יורם סגל, ראש צוות החקירה בתיק זה, העיד כי במהלך חודש אפריל 2010 בוצעו מספר ניסיונות לאתר את כפיר ולזמנו לחקירה, אך הלה סירב להגיע (ת/48 – ת/49): "כפיר מסרב לשתף אתנו פעולה, מסרב להגיע. ישנם מזכרים שלי איך אני מאתר מספרי טלפון, מגיע למשפחתו מדבר איתם, עם אמו ועם אביו ועם אחד ממעסיקיו לשעבר ומנסה להגיע דרכם גם לנסות להשפיע עליו שיגיע לחקירה. ואז תוך כדי בעצם מתחיל להתגלות לנו מונה שונה ...על כפיר בצלאל ועל מעורבותו ועל מידת הידע שלו על מה שקרה באותו לילה" (עמ' 891 לפרו'). במסגרת זו, פנה סגל לאמו, רינה בצלאל, ותיאר את השיחה עמה כך: "אנחנו מזדהים, היא מזמינה אותנו פנימה. יושבים אצלם בסלון, היתה... שיחה מאוד קולחת, מאוד נעימה , נמשכה מספר שעות... מוגשת שתיה קרה.... היא מספרת לנו על כל אותם דברים שהיא שמעה מכפיר שהרב למעשה ירה בתלמידו...." (עמ' 892 לפרו'). סגל הדגיש כי הדברים בהודעתה של רינה בצלאל: "נאמרו על ידה, הראיתי לה, הקראתי לה... היא חתומה" (עמ' 893 לפרו', מזכר שערך סגל ביום 14.4.10 – ת/48). סגל העיד כי במסגרת נסיונותיו להביא את כפיר לחקירה, טלפן למשה יאזדי, המעסיק של אביו של כפיר, ולבקשתו, טלפן יאזדי לכפיר וניהל עמו שיחה בדיבורית, לה האזין סגל. בשיחה זו ניסה יאזדי לשכנע את כפיר להגיע לחקירה, אך כפיר עמד בסירובו והשיב כי החקירה המשטרתית הצפויה לו היא רצינית יותר מעניין השיקים. מששאל אותו יזדי לפשר העניין, השיב כפיר כי מדובר ב:"אותו דבר כמו עשו לרבין...עשו אותו דבר", סירב להגיע באומרו: "לא ימצאו אותי" ואמר כי אמר לחוקריו מספר פעמים שבתמורה להתייצבותו לחקירה הוא מבקש 100,00 ₪, דרכון ותוכנית להגנת עדים (ת/48 – ת/49 ועמ' 895-896 לפרו').

השוטרים דודו לוי ורונן מזרחי

26. רס"מ דודו לוי ורס"מ רונן מזרחי (להלן: החוקרים) חקרו בצוותא את המקרה דנן תחת פיקודו של רפ"ק יורם סגל. השלושה הגיעו למקום הירי, בדקו את הזירה ותחקרו את השכנים. החוקרים העידו כי גילו קושי בתחקור האנשים שהיו בזירה, שהביעו פחד באומרם כי האירוע קשור לעבריינים מהישיבה הסמוכה, והיו נכונים למסור פרטים רק בעילום שם (עדות מזרחי בעמ' 776 לפרו'). מזירת האירוע נסעו החוקרים לבית החולים בחיפה, לאחר שדווח להם על הגעתו של פצוע ירי. משהגיעו החוקרים לבית החולים, הזדהה בפניהם ליברטי בשם בדוי יוסי נחמני. בשעה שהמתינו החוקרים מחוץ לחדרו של ליברטי בבית החולים, אמר להם אביו, חיים ליברטי, כי בנו אמר לו אחרי הירי שנאשם 1 ירה בו (עמ' 625 לפרו'; מזכרים ת/16 – ת/17). בהאזנת סתר שבוצעה למפגש בין ליברטי לאביו בחדר בית החולים, נשמע האב מקלל את הרב באזני ליברטי ולירז: "אם אני יודע שיכולים לסגור תיק, אני מזיין את האמא של הרב, כוסומו... מי שנתן לו את הישיבה הזאת בכלל, בן אלף זונה" (עמ' 42 ת/126 ב, וכן בעמ' 44 לפרו'). רונן חקר את ליברטי באותו מעמד, בעוד שדודו חקר את לירז. בהמשך, נחקר ליברטי מספר פעמים על ידי החוקרים. הודעותיו והתפתחות גרסתו במשטרה תיסקר בהרחבה בהמשך.

27. על חקירתה של לירז העיד דודו לוי (גבה את הודעותיה ת/133-ת/137). בבית החולים אמרה לירז בתחילה כי שמו של החבר שלה הוא יוסי נחמני, אך משעומתה עם המידע הקיים בידי החוקרים בדבר זהותו האמיתית, הודתה כי הזהות הקודמת בדויה ואמרה כי "מוצאי השבת הם (היא וליברטי) היו אמורים להיפגש. היו ביניהם מספר שיחות טלפון שבשיחה האחרונה הוא נשמע לחוץ ונסער וביקש להגיע לכתובת מסוימת בבית ישראל. היא מיד לקחה מונית והגיע לכתובת שהוא מסר לה בבית ישראל. בכתובת היא פגשה חבר שלו שהוביל אותה לדירה של אותו חבר. בדירה היא פגשה באלי שהוא מדמם מרגלו ופצוע. היא סיפרה שאלי סיפר לה שמי שירה בו זה הרב מנחם אדרי. היא גם סיפרה שלפי מה שאני זוכר שידוע לה שהיה איזה סכסוך או התנהלות בתוך הישיבה קודמת שגרמה לזה שהרב מנחם אדרי יכעס עליו" (עמ' 621 לפרו'). בחקירתה למחרת, חזרה לירז על דברים אלה והוסיפה כי "הרב מנחם התקשר אליה לפני כניסת השבת, סיפר לה שהוא העיף את אלי מהישיבה בגלל שבחור בשם שרון סיפר לרב שאלי היה עם עוד חברים בבית מלון. נערות ליווי. עישנו סמים. וכמו כן אמרה שהרב אמר לה תגידי לאלי שיפסיק עם זה, אם לא הוא יגיע לבית חולים" (עמ' 624 לפרו'). דודו שאל את לירז בצורה מפורשת: "למי התכוון אלי כשהוא אמר הרב? היא אמרה שהכוונה זה לרב מנחם אדרי. היא סיפרה למה הרב כעס על אלי באותו מוצאי שבת. היא סיפרה עוד על בחורה בשם נטלי שהיתה איתם ואלי השתמש בטלפון שלה" (עמ' 624 לפרו'). דודו ציין כי במהלך חקירתה של לירז: "היא חזרה ואמרה שהיא מאוד מפחדת מהרב. והיא טענה שהוא עבריין והוא עלול לפגוע בה. וביקשה חזרה ואמרה שהיא מפחדת מהרב. הדגישה בפנינו לא פעם שהיא מפחדת ממנו" (עמ' 624 לפרו'. ת/135). דודו העיד כי חקירתה של לירז התנהלה באווירה טובה: "אנחנו לא הבטחנו ללירז שום דבר. לא הלחצנו אותה. במהלך כל השיחות האלה אוירה מאוד טובה.... לירז היתה מבחינתנו עדה ששיתפה פעולה, כך שלא היה טען להפעיל עליה לחץ" (עמ' 624-625 לפרו'). במסגרת חקירתה ביום 12.1.10, לירז הציעה להתקשר מחדר החקירות לנאשם 1 ובשיחת הטלפון שהתקיימה בין השניים, ניסתה לירז לדלות מידע מנאשם 1 (ת/137).

השוטר יוסי תורג'מן

28. הבלש יוסי תורג'מן העיד כי בטרם נעצר נאשם 2 ביום 11.4.10, ניסה נאשם 2 להחביא קטנוע שמספרו 39-865-64, אשר היה ברשותו, בתוך מחסן שנמצא במרחק נסיעה קצר מביתו (ת/55). הקטנוע נתפס זמן קצר לאחר מכן, וכן נתפסו בביתו של נאשם 2 שתי קסדות, לבנה ושחורה, המכונות "קסדות חצי", המכסות את המחצית העליונה של הפנים. לקסדה השחורה יש מעין מצחייה מקובעת בצבע שחור. על הקסדה הלבנה יש פס כתום על שני צדיה. (מזכרים ת/50, ת/51א – ת/51ב; תמונות ת/37).

השוטר יהודה נובולסקי

29. בנוגע ללוחית הרישוי של הקטנוע של נאשם 2, הוגשה חוות דעת של יהודה נובולסקי, סגן ראש מעבדת סימנים וחומרים במז"פ. נובולסקי העיד כי בתמונות לוחית הזיהוי של הקטנוע ניתן לראות קו קיפול לרוחב במרכז הלוחית, בין שתי שורות המספרים, המעיד על כך שלוחית הרישוי קופלה במכוון במטרה להסתיר את מספר הרישוי של הקטנוע ולמנוע את זיהויו, והבהיר כי אין מדובר בקיפול שנגרם באופן אקראי כתוצאה מתאונה או מכה (ת/5-ת/6; עמ' 433-434 לפרו').

רן כרמלי

30. רס"מ רן כרמלי חקר את נאשם 2 והעיד כי "החקירה של נאשם 2 בוצעה באווירה טובה.... כל מה שהיה קשור לחיים האישיים שלו ודברים שלא קשורים לחקירה עצמה, הנאשם ענה, דיברנו שיחה פתוחה. כל מה שהיה קשור לחקירה הוא שמר על זכות השתיקה" (עמ' 1018 לפרו').

עוד העיד על חקירת כפיר בצלאל, שחרף ניסיונות רבים לזמנו לחקירה, סירב להגיע, ודרש בתמורה להגעתו לחקירה שיינתן לו סכום של 100,000 ₪ וכרטיס טיסה (ת/82; ת/84 ב). לאחר שכפיר נעצר והובא לחקירה, שמר על זכות השתיקה ו"ברוב זמן החקירה הוא התפלל ושר" (עמ' 1018 לפרו'; מזכר ת/142). כרמלי העיד כי אמו של כפיר סיפרה לו וליורם סגל מיוזמתה על ענין חשבון הבנק שכפיר פתח לטובת נאשם 1, וכי החקירה התנהלה באווירה נעימה בביתה. עוד העיד כרמלי על תרגיל חקירה שבוצע בין אמו של כפיר, רינה בצלאל, לכפיר בו הפגישו בין השניים והאם ניסתה לדבר עם כפיר על האירוע, אך "כפיר סימן לה עם הידיים שלא תדבר" (ת/79 א; עמ' 1020 לפרו').

פרשת ההגנה

נאשם 1

31. נאשם 1, מנחם אדרי, העיד להגנתו. נאשם 1 הקים את ישיבת "בן איש חי" בשנת 2003 ומאז עומד בראשה. הגם שאינו רב מוסמך, תלמידיו נוהגים לכנותו "הרב". נאשם 1 העיד כי מרבית תלמידי הישיבה הינם בעלי רקע עברייני, שהגיעו במטרה להשתקם בישיבה, בהדרכתו ובהשגחתו. נאשם 1 הזמין את ליברטי לישיבה לבקשת אריק אברג'יל, דודו של ליברטי, ושידך בין ליברטי לבין לירז פרץ, שלמדה במדרשיה, שהייתה אף היא בראשותו של נאשם 1.

32. הנאשם העיד כי בצהרי יום שישי, ה- 8.1.10, פנה אליו שרון זרביב, סיפר לו שליברטי תקף אותו: "הוא טען שיש לו איזה ריב עם אליהו (ליברטי), הוא טען שהוא נפגע ממנו. נשך אותו באוזן... והוא סיפר לי קצת ממה שקורה בישיבה, אומר לי הרב אתה לא יודע כלום, יש ככה וככה, יש התפרצויות וזה, יש דברים לא טובים, ואחר כך פנו אלי גם אנשים בזמן הזה, שהתפרצו נגד הבית, והחזרתי דברים ממש... החזרתי להם את הדברים, שנלקחו היו באיזה יער עטופים באיזה מקום. אז התאמתו הדברים, שיש דברים לא הגונים קורים במקום קדוש כזה.... נעשה עבירה, ואני פנו אלי אנשים אם אני יודע על משהו, ואחר כך התברר לי מישהו שם בישיבה, שהוא הוליך אותי ואמר לי הרב, הדברים נמצאים במקום מסוים, והפנינו את האנשים ולקחו ומצאו ברוך השם. אז הבנתי שנעשים דברים לא טובים, השם ירחם, הוא (שרון) סיפר על סמים, זונות , דברים לא טובים, ואמרתי אליהו, השם ירחם, זהו, זה לא מתאים..." (עמ' 1051 לפרו'). על רקע זה פנה הנאשם לליברטי בצהרי יום שישי ה- 8.1.10 ואמר לו כי עליו לעזוב את הישיבה: "תלך לחיים טובים, תנסה מסגרת אחרת... "אליהו, תעשה תיק, כן, תלך לחיים טובים" (עמ' 1051-1052 לפרו'). לדברי נאשם 1, ליברטי התגורר בישיבה כחצי שנה לפני כן, אך קיבל את רוע הגזירה בהבנה: "הוא נישק לי את היד... הוא הבין שסרח כל מעשיו" (עמ' 1052 לפרו'). הנאשם העיד כי לא הייתה זו הפעם הראשונה שהרחיק את ליברטי מהישיבה, וכי הרחיקו מהישיבה בעבר כמה פעמים, כפי שנהג לעשות מדי פעם עם תלמידים שהתנהגו שלא כראוי בעיניו. לרוב היו חוזרים אותם תלמידים לישיבה כעבור כשבועיים בממוצע, לאחר שהביעו חרטה, וגם במהלך תקופת ההרחקה, התלמידים היו רשאים לבוא לישיבה ללמוד ולאכול, אך לא הורשו לישון במקום. נאשם 1 העיד כי בדרך זו הרחיק גם את שרון בצהרי יום שישי והורה לו ללכת לדירתו של אריה אלמלם, במטרה למנוע עימות בינו לבין ליברטי: "בגלל שפחדתי שהוא (ליברטי) יחזור ועוד הפעם יהיה משהו בתוך הישיבה...", כיוון שנודע לו על הסכסוך ביניהם: "ששניהם מעורבים בהתפרצויות ודברים לא טובים, וגם נהיה סכסוך ביניהם, ולא רציתי שהוא יחזור לישיבה, שלא יהיה עד פעם התפתחות" (עמ' 1054 לפרו'). באשר לשרון, העיד נאשם 1: "אני ידעתי שהוא קצת מאוים מאליהו, ואמרתי לו (לאריה אלמלם) תסתיר אותו, תחביא אותו, שלא יהיה חס ושלום בעיה, תשגיח עליו, הבנו עד כמה הדברים, אבל במשך הלילה בהמשך אנחנו נראה שזה הלך והחמיר" (עמ' 1054 לפרו'). נאשם 1 התקשר ללירז פרץ בצהרי יום שישי, אמר לה שתנסה להניא את ליברטי מדרכיו ואמר לה: "הוא רב עם אנשים, זה קטטות, דברים לא טובים וחס ושלום הוא יכול להגיע לבית החולים בדבר כזה" (עמ' 1127 ו- 1210 לפרו'). לאחר ארוחת הערב בליל שבת, בסמוך לחצות, יצא נאשם 1 מהישיבה, תוך שתלמידיו מלווים אותו: "ופתאום ראיתי את אליהו. עכשיו שרון גם היה, אריה אלמלם הביא אותו, רצה שהוא יאכל שם בישיבה, וראיתי אותו (ליברטי) מנסה להגיח להתקרב לשרון והדפתי אותו (את ליברטי), תפסתי אותו, אמרתי אליהו, בבקשה, שבת, מתחנן, תכבד את השבת, שלא יהיה בעיות, לא זה, בבקשה, אחר כך נשב... הכל יהיה בסדר. הוא היה ממש ככה כועס, כשנגעתי בו... אליהו הגיע עם עוד בחורים... בני מיעוטים... חמישה או שבעה... ותפסתי אותו ואז סימנתי לאריה שיקח את שרון משם, שלא יהיה בעיה, והוא לקח את שרון, תוך כדי שאני מלווה אותו ואני אומר לו אליהו בבקשה, אליהו בבקשה אני מתחנן, שלא יהיה בעיות שבת, אנשים, קדושה... הדפתי אותו..." (עמ' 1055 לפרו'). באותו שלב סבר נאשם 1 כי בזה הסתיים האירוע: "היה נראה שזה בסדר, לא דאגתי לא חששתי, .. אם הייתי חושש למשהו שעומד לקרות בלילה זה, אז הייתי נשאר שם, לא הייתי עוזב את המקום" (עמ' 1055 לפרו'). יחד עם זאת, נאשם 1 צפה כי האיום מליברטי טרם הוסר, והורה לאלמלם, מנהל הישיבה, להזעיק את המשטרה במידת הצורך: "בישיבה בלילה, ליל שבת קודש... אריה פנה אלי ואמר לי שהמצב מאוד חמור ונראה לו שזה יתפתח,.. הוא עשה שאלת רב, כאילו בא לשאול אותי אם הוא יכול להתקשר למשטרה, אמרתי לו כן, אפילו אם צריך, בגדר של צריך, אם אתה תראה שיש לחץ, תתקשר למשטרה, תפנה למשטרה, ושחס ושלום לא תהיה בעיה" (עמ' 1057 לפרו'). לקראת מוצאי השבת, שב נאשם 1 לישיבה ונודע לו מתלמידיו על המשכו של האירוע: "מוצאי שבת סיפרו לי, הרב, אתה לא יודע מה היה פה (בישיבה), כשהלכת, היה פה בעיות, אליהו נכנס, עשה פה כל מיני דברים לא טובים, הרביץ ואיים כל מיני דברים שקרו בישיבה, וגם היה לו ריב עם חביב ועם שלמה היה לו איזה סכסוך שם עם שני תלמידים שגם שהיו מתוך הישיבה, אותם גם השעיתי באותו מוצאי שבת, הם גם הלכו, וישבתי ועשיתי סדר בישיבה... הסברתי להם שאין יותר את הלחץ הזה, אליהו הלך לחיים טובים, נגמר הסיפור, שרון לא פה... פירקנו את הבעיה" (עמ' 1057 לפרו'). לאחר מכן, נסע נאשם 1 עם נהגו, כפיר בצלאל, למדרשיה של הבנות, להביא יין להבדלה, אך לא מצא שם יין. בדרך חזרה לישיבה, עצר הנאשם ליד טלפון ציבורי וטלפן לליברטי: "עשיתי טלפון לאליהו מטלפון ציבורי שנמצא ליד הישיבה, ואמרתי לו להגיע לישיבה בצורה יפה, הכל היה בסדר, כמו שאני מברך אותו דיברתי איתו, שליט"א, הכל בסדר, זה, תגיע, יש לך את החפצים בישיבה, תגיע" (עמ' 1058 לפרו'). לדבריו, עשה כן ביודעו ששרון אינו בישיבה באותו זמן וימנע עימות אפשרי בין השניים (עמ' 1210 לפרו'). משם נסע נאשם 1 לביתו, מסר את היין לכפיר שנסע לישיבה, תוך שנאשם 1 נותר בביתו. לאחר מכן, כפיר שב לבית נאשם 1 והשניים נסעו לישוב ניצנים, לשם הוזמן הנאשם 1 להעביר שיעור תורה בשעה 21:00. לדבריו, הוא הגיע למקום בשעה 22:00 לערך (עמ' 1134 לפרו').

33. נאשם 1 הכחיש כל קשר לירי בליברטי, ואמר כי שמע על הירי בהמשך אותו ערב (מוצ"ש) מתלמידיו. הוא התקשר לאריה אלמלם, עדכן אותו בפרטי האירוע וביקש ממנו להתקשר למשפחתו של ליברטי. כמו כן, שוחח נאשם 1 עם ליברטי לאחר הירי, שאמר לו: "אחד אפס, זה לא יגמר טוב" (עמ' 1066 לפרו'). בהמשך הערב התקשרו בני משפחתו של ליברטי לנאשם 1 והאשימו אותו בירי: "אבא שלו התקשר אלי.. קילל, איים, אני ארצח אותך... הוא אומר לי אתה קשור, שלחת אנשים, עשית לו כיפה אדומה.... אומר לי אנחנו נראה מה יצא בבית משפט" (עמ' 1285 לפרו', ר' גם עמ' 1065).

34. באשר לענין חשבון השיקים עם כפיר, עליו העידה במשטרה רינה בצלאל, נאשם 1 לא הכחיש את קיומו והודה כי הוא היה אחראי על כל השיקים, וכי יחסים עם כפיר היו קרובים. לדבריו, כפיר לא ידע שחזרו שיקים רבים ומשך על דעתו סכום של כ – 4,000 ₪ ובכך קרס החשבון. (ת/64 ב').

גרסתו של נאשם 1 במשטרה

35. בתחקור הראשון שנעשה עם נאשם 1 (תשאול מיום 17.1.10 – ת/57), אמר נאשם 1 כי אינו בקיא בסכסוך בין שרון לליברטי, וסבר כי השניים רבו לגבי מיקום המיטות בחדרם בישיבה. נאשם 1 אמר שבעקבות סכסוך זה הורה לשניים לעזוב את הישיבה. עוד אמר נאשם 1 כי במוצ"ש היה בשעת הירי בישוב ניצן, וקיבל הודעה מתלמידי הישיבה אודות הירי בליברטי. בהודעה הראשונה שמסר נאשם 1 (הודעה מיום 20.1.10 – ת/58), שב נאשם 1 על גרסתו כי שרון וליברטי היו מסוכסכים בגין סידורי המיטות בחדרם, וכי הוא הרחיק את שניהם מהישיבה. עוד אמר נאשם 1 כי בליל שישי, לקראת חצות, התפתח ויכוח בין ליברטי שהגיע לישיבה לבין אחר, שאינו זוכר את זהותו: "היה ויכוח בין שני בחורים, אליהו ליברטי שהתווכח עם מישהו שאני לא זוכר מי זה ואני לא יודע על מה היה הוויכוח ואז ראיתי את אליהו ואמרתי לו ללכת תוך שאני אומת לו שבת שלום שבת שלום, ואליהו הלך וגם אני הלכתי" (ש' 26-27 ת/58 א'). עוד אמר נאשם 1 כי במוצ"ש שב לישיבה בשעה 17:30 לערך וכשביקש לעשות הבדלה גילה שאין יין. לפיכך, כפיר הסיעו לביתו. נאשם 1 נשאר בביתו ומסר לכפיר יין, והלה חזר לישיבה ומסר את היין, עשה הבדלה עם בחורי הישיבה וחזר אל בית נאשם 1. משם נסעו השנים בין השעות 20:00 – 20:30 לישוב ניצן (ש' 32-37 ת/58 א'). נאשם 1 אמר כי שמע על הירי בליברטי לראשונה בדרכו לניצן, לאחר שאחד התלמידים שלו התקשר ליידעו.

36. בחקירתו הבאה של נאשם 1, שהתקיימה ביום 15.4.10, לאחר מעצרו, אמר נאשם 1 כי הוא מוכן לשתף פעולה באופן מלא כי הוא בטוח בחפותו. החוקר דודו לוי אמר לנאשם 1 כי אותר הטלפון הציבורי ממנו יצאה שיחה לליברטי במוצאי שבת בסמוך לאירוע, וכי יתכן שדגימת דנ"א שלו נמצאת על טלפון ציבורי הנמצא בסמוך לישיבה (ברח' שמעון הצדיק), ולמשטרה יש יכולת להאזין לשיחות טלפון (עמ' 18-19 תמלול ת/62 ג'). בתגובה, השיב נאשם 1 שיתכן שהתקשר מהטלפון הציבורי לליברטי במוצ"ש והזמינו לסור לישיבה ולקחת את שארית חפציו, והסביר שביצע את השיחה מהטלפון הציבורי משום שלרוב אינו נושא עמו במוצ"ש את הטלפון הנייד שלו עמו. ברם, מרגע זה ואילך סירב הנאשם להשיב לשאלות החוקרים, ובכלל זה כשנשאל על מיקום המצאו בשעת הירי, וביקש להתייעץ עם עורך דינו (עמ' 22 תמלול חקירה מיום 15.4.10 – ת/62 ג'; עדות סגל בעמ' 886-889 לפרו'). בהודעה שנגבתה ממנו לאחר מכן באותו מועד, הקפיד נאשם 1 לשמור על זכות השתיקה וסירב להשיב לשאלות החוקרים (הודעה שניה של נאשם 1 - ת/62 א').

37. בחקירתו הבאה של נאשם 1, ביום 18.4.10, שינה את גרסתו, הכחיש שהתקשר לליברטי במוצ"ש, וטען כי ביקש מאחד מתלמידיו ליצור קשר עם ליברטי ולבקשו לבוא לקחת את שארית חפציו מהישיבה, והסביר כי עשה כן לנוכח בעיה בטעינת הטלפון הנייד שלו. ביחס לדגימת הדנ"א על הטלפון הציבורי הזה, אמר נאשם 1 כי הדבר יתכן, משום שהוא נהג להתקשר מהטלפון הזה מדי פעם (ש' 408-410 תמלול ת/63 ב'; מזכר ת/25, דודו בעמ' 641 וסגל בעמ' 886 לפרו'). בחקירה זו אמר נאשם 1 לראשונה, כי לפני שנסע לניצן באותו מוצ"ש, עצר עם כפיר בביתו של נאשם 2, מסר לו נרתיק של טלית ושהה שם כחצי שעה, כך שבשעת הירי היה בירושלים (ת/63 ב'). משנשאל מדוע לא סיפר על כך קודם לכן, השיב, כי "רק תוך כדי חקירות הבנתי שפער הזמנים הוא גדול יותר ולא ידעתי מה זמן הירי ולא חישבתי את הזמנים ולכן ציינתי...שהכל בערך, ואני לא מתווכח על הזמנים, ואפילו שיגידו שהייתי פה, עדיין אני לא מכחיש כי אין לי מה להכחיש" (ש' 74 – 76 ת/63 א').

38. בחקירה מאוחרת יותר של נאשם 1 במשטרה (הודעה מיום 4.5.10 – ת/66 א'), חזר נאשם 1 ואמר כי הוא לא התקשר לליברטי במוצ"ש מהטלפון הציבורי, אלא היה זה אחד מתלמידיו, שאת שמו סירב למסור (ש' 5, 40 ו – 41 ת/66 א').

39. לעומת זאת, בתשובת הנאשם 1 לכתב האישום ובעדותו בבית המשפט, שב הנאשם 1 לגרסה הראשונה שמסר במשטרה ביום 15.4.10 ת/63, ממנה חזר, כאמור, לאחר מכן, ואמר כי הוא התקשר לליברטי מהטלפון הציבורי באותו מוצ"ש והזמינו לבוא לישיבה, ואמר כי אינו זוכר אם היה בביתו של נאשם 2 לפני שנסע לישוב ניצן (עמ' 1210 ועמ' 1058 לפרו').

אריה אלמלם

40. אריה אלמלם, ששימש מנהל הישיבה בזמנים הרלבנטיים לכתב האישום, העיד כי ליברטי הגיע עם כמה אנשים לישיבה ביום שישי בלילה, חיפש את שרון ואיים להרוג אותו ואת אלמלם. אלמלם לקח את שרון לדירתו, משם התקשר למשטרה. השוטרים שהגיעו למקום לא מצאו את ליברטי. אלמלם אמר להם כי מאיימים על חייו "אמרתי להם, אני מבקש שתביאו שני בלשים שיהיו בישיבה, כדי שאם הבן אדם יבוא לאיים עלי ועל שרון, תתפסו אותו, כי... אני בסכנת חיים... תשמעו, או שאני אמות, או שהוא ימות, או שאלי יהרוג אותי ואותו" (עמ' 1329 לפרו'). אלמלם אף ביקש מהשוטרים להגיע לישיבה למחרת, ביום שבת בצהריים. בשבת בצהריים, הגיע ליברטי לישיבה עם חמישה אנשים נוספים. בהוראת אלמלם, התקשר שרון למשטרה ואמר "תשמעי, הולכים להרוג אותי, תשלחי ניידת", אבל, לדבריו, המוקדנית התייחסה לכך כאל דיבורי סרק וניתקה את השיחה. בהוראת אלמלם, התקשר שרון פעמיים נוספות והתחנן על נפשו: "אומר לה תקשיבי לי טוב, אני לא עובד עליך, אני פה נמצא במאה שערים, הולכים להרוג אותי, הוא בוכה לה בטלפון" (עמ' 1330 לפרו'), ובפעם השלישית אלמלם השתתף בשיחה שנוהלה ברמקול של המכשיר הנייד, אך בכל פעם המוקדנית ניתקה את השיחה ולמקום לא הגיעו שוטרים. למרות זאת, אלמלם הצליח להבריח את ליברטי מהמקום, לאחר שאמר לו שבתוך הישיבה נמצאים שוטרים במסווה. את ליברטי תיאר אלמלם כמי שאיים על חייו וחיי התלמידים: "היה לו לב אכזרי, הוא לא היה בן אדם בכלל, ומי שהיה אמור להגן על הציבור זה המשטרה, והיא לא פעלה כאן וזה מה שקרה, טוב שהוא לא רצח אותי או את מישהו אחר" (עמ' 1330 לפרו'). עוד אמר אלמלם, כי במוצאי השבת נסע נאשם 1 עם כפיר מהישיבה לביתו, ושלח בחזרה את כפיר לישיבה עם בקבוק יין. העד הכחיש כי היה נוכח באירוע הירי או בסמוך לו, כפי שליברטי אמר במשטרה (עמ' 1333 לפרו').

יואב חביב סבג

41. יואב חביב סבג, היה תלמיד בישיבה בזמנים הרלבנטיים לכתב האישום, העיד כי במוצאי שבת כפיר חזר עם יין לישיבה, אמר לו שנאשם 1 ביקש למסור לו כי הוא מרחיק אותו מהישיבה עד שיטיב דרכיו ויביע חרטה על מעשיו. עוד העיד סבג, כי הנאשם נהג בכל מוצאי שבת לעשות הבדלה קודם כל בביתו ואחר כך בישיבה.

יוחאי עזרן

42. יוחאי עזרן, היה תלמיד ישיבה בזמנים הרלבנטיים לכתב האישום, העיד כי השתתף בשיעור שהעביר הנאשם 1 בישיבה בליל שבת, ה- 8.1.10, וכי לאחר שהסתיים השיעור, שמע עזרן קולות מהומה מחוץ לישיבה. עוד העיד עזרן כי במוצאי שבת השתתף נאשם 1 בסעודה השלישית בישיבה והעביר שיעור נוסף, ולאחר מכן הלך לביתו (עמ' 1388 לפרו').

דוד בוהדנה

43. היה תלמיד ישיבה בתקופה הרלבנטית לכתב האישום. בוהדנה העיד כי במוצאי שבת הלך נאשם 1 להביא יין, אך הוא לא חזר, והתלמידים הביאו יין ממקום אחר: "הוא לא חזר עם היין. היין לא הגיע. השגנו אותו ממקום אחר. ... חבר הלך הביא יין. ... מי זה החבר? יוסף אבו עזיז" (עמ' 1415-1416 לפרו').

יעקב אוחיון

44. יעקב אוחיון העיד כי ליברטי התקשר אליו לאחר שנורה וביקש ממנו עזרה רפואית, והוא הפנה את ליברטי לבית החולים. אוחיון העיד כי ליברטי לא אמר לו מי ירה בו (עמ' 1422 לפרו'; נ/58).

חיים ליברטי

45. בהודעתו במשטרה, אמר חיים ליברטי כי בנו, אלי ליברטי, טלפן אליו במוצאי השבת לספר לו שנורה ברגלו וכי אינו יודע מי ירה בו. האב העיד כי לאחר מכן, הוא (חיים ליברטי) טלפן לנאשם 1 וקילל אותו. משנשאל האב האם נאשם 1 העביר לבנו כספים, השיב: "לא העביר לי כסף, אנחנו לא צריכים את הכסף שלו בן זונה" (נ/64 הוגשה בהסכמה).

נאשם 2

46. נאשם 2, בן 31, חבר ילדות של נאשם 1, הכחיש את המיוחס לו, טען שבעת האירוע היה בביתו, והעיד כי אינו מכיר את אלי ליברטי ומעולם לא ראה אותו (עמ' 1431 ו - 1435 לפרו'). נאשם 2 העיד כי הקטנוע, שנתפס על ידי המשטרה, היה שייך לו. את הקטנוע העביר על שם אחותו כחצי שנה לפני האירוע, לדבריו, על מנת שלא תישלל זכאותו להבטחת הכנסה. במהלך תקופה זו הסתיר את הקטנוע: "כל פעם במקום אחר" (עמ' 1433 לפרו'), כפי שהסתיר אותו אצל שכנו יוסף קורדובה, אך עשה בו שימוש מדי פעם לצרכי סידורים. תקופה זו כללה, לדבריו, גם את התקופה הרלבנטית לאירוע הירי. לדבריו, במוצאי שבת האופנוע לא היה בשימוש כלל, והיה מוסתר בביתו (עמ' 1453 ו – 1480 לפרו').

טענות הצדדים

טענות המאשימה

47. המאשימה מבססת את אשמתם של הנאשמים על הפללתם על ידי העד אלי ליברטי, שזיהה את שניהם כתוקפיו: נאשם 1 ירה בו ונאשם 2 ליווה את נאשם 1, הסיע אותו על קטנוע בזירת הירי ועודד אותו עת ירה בליברטי. גרסתו המפלילה של ליברטי ניתנה בשלב שקדם לחקירה הגלויה שהתנהל בפרשה, שהחלה עם מעצרו של נאשם 1 ביום 11.4.10. ליברטי זיהה בוודאות את הנאשמים כתוקפיו על פי מראה פניהם ומשמע קולם ועל רקע היכרות מוקדמת בינו לבינם. המאשימה מדגישה, כי ההיכרות בין ליברטי לבין הנאשמים מאפשרת זיהוי, כפי שהיה בנסיבות דנן – כאשר האדם חובש קסדה מלאה או מכוסה בצעיף. לטענת המאשימה, דבריו של ליברטי הינם אותנטיים, משכנעים, ומכילים תכנים שאינם יכולים להיות מזויפים, ואינם הצגה מניפולטיבית שנועדה להפליל חפים מפשע, ובכלל זה נאשם 1 שהיווה דמות סמכותית קרובה ומשמעותית בעיני ליברטי, אותה לא היה לו אינטרס להפליל לשווא. בנוסף, טוענת המאשימה, כי ניסיונותיו של ליברטי לקבל טובות הנאה שונות באמצעות המידע שברשותו, אינם מכרסמים באמיתות המידע שמסר. עוד מדגישה המאשימה, כי ליברטי בחר שלא לשתף פעולה עם המשטרה החל מיום מעצרם של הנאשמים. המאשימה שוללת את טענות ההגנה כנגד מהימנות עדותו של ליברטי, שהתבססו על בקשותיו לקבלת טובות הנאה בתמורה למידע המפליל ועל הטענה כי לא יכול היה לזהות בחושך את התוקפים שהיו חבושים בקסדות. לטענת המאשימה, ניסיונותיו של ליברטי לקבל טובות הנאה אינם שוללים את נכונות המידע שמסר לשוטרים, במיוחד בנסיבות בהן דבריו נאמרו עוד קודם לכן, לאחר הירי, לעוקבי, ללירז ולבני משפחתו בבית החולים בחיפה. באשר לטענה, לפיה לא הייתה לליברטי אפשרות לזהות את היורים, טוענת המאשימה כי התוקפים היו סמוכים אליו, דיברו אליו וניסיונם להסוות עצמם לא הופנה אליו אלא כלפי עדי ראיה אחרים בזירה. לפיכך, טוענת המאשימה כי יש להעדיף את גרסתו המפלילה של ליברטי במשטרה על פני עדותו בבית המשפט, לפי סעיף 10 א לפקודת הראיות. לטענת המאשימה, לגרסתו המפלילה של ליברטי במשטרה נמצאו תימוכין רבים המחזקים אותה משמעותית, ובכלל זה: אמרותיו של ליברטי למקורביו לאחר הירי, המהוות אמרת קרבן עבירה על פי סעיף 10 לפקודת הראיות; האזנות סתר, פלטי תקשורת ואיכונים סלולאריים, ובכלל זה גם לוח הזמנים בליל הירי ושיחות הטלפון עם ליברטי לפני ואחרי הירי; מעדותם של עדים אחרים ובכלל זה עדי הראיה בנוגע לתיאור היורה, הנהג והקטנוע, ומהראיות שנתפסו אצל נאשם 2, הקסדות והקטנוע עם לוחית רישוי שסימן קיפול לרוחבה; משקרי הנאשמים ועדותם הבלתי מהימנה, ובכלל זה שמירתם על זכות השתיקה במשטרה; מהתנהגות הנאשם 1 לפני האירוע ובכלל זה שיחת הטלפון ללירז; מהתנהגות הנאשמים לאחר האירוע, ובמסגרת זו היעלמותו של נאשם 1 מהישיבה, ניסיונותיו לדבר עם ליברטי ובני משפחתו במטרה להניאם מהפללתו, מתן כספים לליברטי ומסירת עדות אופי לטובתו בהליך פלילי שהתנהל נגדו, וכן מהתנהגותו של נאשם 2 שהסתיר את הקטנוע לאחר מעצרו של נאשם 1 ובתגובה להוראתו של גבריאל אדרי, אביו של נאשם 1. המאשימה טוענת, כי מסכת הראיות כנגד נאשם 1, פועלת גם כנגדו של נאשם 2. כמו כן, המאשימה מדגישה כי טענות האליבי של הנאשמים לא הוכחו ואף הופרכו, וכי הנאשמים לא הביאו עדים שהיה מקום להביאם לביסוס טענותיהם, ומוסיפה כי לנאשם 1 היה מניע לירי בליברטי, במסגרת ניסיונו ללמדו לקח ולשמור על הישיבה, שהייתה מפעל חייו.

טענות ההגנה

טענות ב"כ נאשם 1

48. ב"כ נאשם 1 טען, כי אשמתם של הנאשמים מבוססת אך על גרסתו של ליברטי, שאינו עד מהימן וגרסתו ניתנה לאחר שהבין כי חוקריו יודעים שהתחזה לנחמני ובמטרה לקבל בתמורה טובות הנאה. בהודעותיו הרשמיות של ליברטי במשטרה כעד-קרבן, אמר כי אינו יודע מי ירה בו וסירב לאשר פרטים שנטען כי אמרם ביחידות עם החוקרים דודו ורונן. החוקרים ניהלו עמו משא ומתן פסול בנוגע למסירת זהות היורה עד כדי הדחת עד ושיבוש הליכי חקירה, תוך שהם דנים עימו על טובות הנאה אפשריות, חרף החשש הממשי כי הלה כלל אינו יודע את זהותו, כפי שאמר ברורות לקרובי משפחתו לאחר הירי וליוסי עוקבי. החוקרים הם שמסרו לו לראשונה את זהותו של נאשם 1 כמי שירה בו, לאחר ששמעו על כך מלירז, ומסרו לו פרטים נוספים אודות הירי, ובכלל זה גם תיאור התוקפים כפי שעלה מעדותם של עדי ראיה. עוד נטען כי המשטרה זנחה אפיקי חקירה ממשיים נוספים בנוגע לזהות התוקפים, ובכלל זה לא חקרה את אפשרות מעורבותו בירי של שרון זרביב, אשר הסכסוך בינו לבין ליברטי הגיע לשיאו בסמוך לפני הירי. בנוסף, נטען כי גרסתו המפלילה של ליברטי נמסרה מבלי שתועדה כנדרש באמצעי תיעוד קולי או ויזואלי, ונסיבות מסירתה מלמדות שהיא עדות כבושה, שלא ניתן הסבר סביר לכבישתה במשך זמן כה רב לאחר הירי. לשיטת ההגנה, הודעותיו של ליברטי הושגו שלא כדין ויש לפסול אותן, ומקל וחומר שאין להעדיפן על פני עדותו בבית המשפט, כפי שביקשה המאשימה, שכן נסיבות מתן האימרות פוגמות במהימנותן.

49. טענה נוספת שמעלה ב"כ נאשם 1, הנה, כי לליברטי לא הייתה כל אפשרות אובייקטיבית לזהות את המעורבים בירי. מצילומי מצלמות האבטחה של מאפית ויינברג, הסמוכה למקום הירי, עולה כי התוקפים חבשו קסדות באופן שאינו מאפשר את זיהויים. עוד נטען, כי הפרטים שמסרו עדי הראיה ישראל אילוז, מרגלית כהן, ישראל קורקוס ועמרם יוסף לאירוע, שונים בתכלית מתיאור התוקפים שמסר ליברטי, שאמר כי היורה חבש כובע ועטה צעיף על פניו.

50. עוד טען ב"כ נאשם 1, כי אין למצוא חיזוק לגרסתו המפלילה של ליברטי במשטרה בעדותה של לירז פרץ. עדותה של לירז אודות הדברים שכביכול שמעה מליברטי לאחר הירי הינם, לטענת ההגנה, עדות מפי השמועה שאינה קבילה, במיוחד לנוכח הכחשתו של ליברטי את עצם אמירת הדברים ללירז. לחלופין, טוען ב"כ נאשם 1, כי הגרסאות הסותרות שמסרה לירז מסרה קודם לגרסתה המפלילה את נאשם 1, משמיטות את בסיס המהימנות לזו האחרונה. לטענת ב"כ נאשם 1, חשדה של לירז בנאשם 1 עלה בה מיוזמתה לנוכח שיחת הטלפון שיזם נאשם 1 עמה ביום שישי שקדם לירי, ולנוכח שיחת הטלפון שיזם לליברטי במוצאי השבת לפני הירי. עוד נטען, כי אין לחזק את גרסתו המפלילה של ליברטי מעדויות של עדי תביעה אחרים. דבריו של העד אריק אברג'יל במשטרה, שתועדו במזכר שערך החוקר רונן מזרחי אודות דבריו של ליברטי לאחר הירי הינם עדות מפי השמועה. כמו כן, מעדותה של אורלי בוגנים עולה כי ליברטי אמר לה כי לא זיהה את התוקפים. בנוסף, העד כפיר בצלאל לא מסר גרסה המפלילה את נאשם 1, וכך גם אמו, רינה בצלאל.

51. ב"כ נאשם 1 טען כי הפרכות בגרסתו של נאשם 1 מלמדות כי הוא ביקש להרחיק עצמו ממעורבות בירי, דווקא משום שלא היה מעורב בו, ובחלקן נובעות מכך שנאשם 1 לא זכר את הפרטים המדויקים אודות מעשיו בזמנים הרלבנטיים לאירוע. גרסתו נתמכת בעדותם של אריה אלמלם ויואב חביב, שהעידו כי נאשם 1 הלך במוצאי השבת עם כפיר בצלאל להביא יין, ובהמשך, כפיר חזר עם היין ונאשם 1 פנה לביתו. כמו כן, עד ההגנה יוחאי עזרן העיד כי נאשם 1 היה בישיבה במהלך הסעודה השלישית, לפני צאת השבת. עוד נטען, כי נאשם 1 סיפק הסברים הגיוניים בנוגע עם דבריו בשיחות הטלפון שלו עם ליברטי, הראה כי ביקש לעזור לו לאחר שנורה, וביקש לסלק את החשד שהטיחו בו ליברטי ובני משפחתו, לפיו הוא ניסה לפגוע בליברטי.

טענות הגנה - ב"כ נאשם 2

52. ב"כ נאשם 2 מיקד את עיקר טענותיו בנוגע לשאלת זיהוי הנאשמים על ידי ליברטי. לטענתו, לליברטי כלל לא הייתה אפשרות לזיהוי הנאשמים, שכן, פני התוקפים לא היו גלויים במהלך האירוע. בנוגע לנאשם 2, נטען כי הוא וליברטי אינם מכירים זה את זה. כמו כן, נטען כי מהעדויות עולה שרק היורה דיבר עם ליברטי והתקרב אליו ולא הנהג. לליברטי לא הוצגה במשטרה תמונה של הנאשמים לצרכי זיהוי, ולא נערך מסדר זיהוי קסדות בנוגע לקסדת החצי הלבנה שנמצאה בבית נאשם 2, התואמת את עדותו של ליברטי בנוגע לקסדה שחבש נהג הקטנוע. עוד נטען, כי ליברטי אינו עד מהימן, אלא עד עוין, ולא ניתן לסמוך ממצא על הפללתו את הנאשמים, במיוחד משום שגרסתו המפלילה הנה גרסה כבושה שנמסרה כחודשיים לאחר האירוע. ב"כ נאשם 2 מפנה לפסק הדין בענין חזיזה (ע"פ 8902/11 ניר ניסים חזיזה נגד מדינת ישראל, לא פורסם (2012) (להלן: חזיזה)), בו הפללת הנאשם התבססה על זיהוי פניו של היורה מבעד לקסדה דרך הפתח, החושף את חלק הפנים שמקו האף ועד לקו שמעל לגבות (ר': סע' 8 לפסה"ד), ומבקש לאבחן אותו מהמקרה דנן. לדבריו, בענין חזיזה, העד זיהה את התוקף באופן ספונטני בזירת האירוע, בנסיבות בהן ניתן היה לזהות את התוקף דרך פתח הקסדה, בניגוד, כך נטען, למקרה דנן, והזיהוי נסמך גם על תמונה שהוצגה לו בחקירה במשטרה. בנוסף, העד שיתף פעולה עם חוקריו במהלך כל החקירה ולא ביקש טובות הנאה בתמורה לעדותו. עוד הדגיש ב"כ נאשם 2 כי בענין חזיזה לא נתפסה הקסדה. באשר למניע להפללה, טוען ב"כ נאשם 2 כי ליברטי הפליל את נאשם 2 משום שידע כי הוא חבר טוב של נאשם 1 וידע שיש לו אופנוע. לבסוף, נטען כי נאשם 2 סיפק הסבר סביר לכך שניסה להסתיר את האופנוע שברשותו במסגרת ניסיונו לזכות בקצבת הבטחת הכנסה.

דיון

יריעת המחלוקת

53. אין מחלוקת כי הנאשם 1 סילק את ליברטי מהישיבה בצהרי יום שישי על רקע סכסוך בינו לבין שרון זרביב, וליברטי שב לישיבה בערבו של אותו יום וחיפש את שרון. כמו כן, אין מחלוקת כי הנאשם 1 התקשר לליברטי מטלפון ציבורי במוצאי שבת ואמר לו להגיע לישיבה ולאסוף את שארית חפציו שנותרה שם. עוד, אין מחלוקת על אירוע הירי עצמו, למן המרדף ועד לירי בליברטי. המחלוקת ניטשה בשאלת זיהויים של הנאשמים כתוקפים כמפורט בכתב האישום, כך שנאשם 1 ירה בליברטי, ונאשם 2 הסיע את נאשם 1 על הקטנוע. הנאשמים מכחישים את המיוחס להם מכל וכל וטוענים כי היו במקום אחר בעת האירוע. מנגד, טוענת המאשימה כי זיהויים של הנאשמים כתוקפים מבוסס על הודעותיו של ליברטי במשטרה, בהן הפליל ליברטי את הנאשמים, אותן היא מבקשת להעדיף לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש] על עדותו בבית המשפט, בצירוף חיזוק הקם, לשיטתה, מהתקבצות נתונים נסיבתיים, החל מעת שליברטי סולק מהישיבה וכלה בתפיסת הקטנוע והקסדות והפרכת טענת האליבי של הנאשמים.

54. כאמור, המחלוקת בעניינו אינה נוגעת לעצם הירי בליברטי או לאופן שבו התרחש האירוע, אלא בשאלת זיהויים של הנאשמים כתוקפים. בסרטון שצולם במצלמת האבטחה של מאפיית ויינברג, הנמצאת במקום האירוע, ובתמונות שהופקו ממנו, נראים שני אנשים רוכבים על קטנוע, אך לא ניתן לעמוד על זהותם או זהות הקטנוע עליו רכבו (ת/11 – ת/12; ר' גם: דו"ח פעולה רס"מ יניב ששון יום לאחר האירוע, 10.1.10, המתעד תפיסת צילומי מערכת אבטחה של מאפיית ויינברגר והעתקתם לדיסק (ת/9 - ת/10)). זיהוי הנאשמים כתוקפים נשען, אפוא, על הפללתם על ידי ליברטי במשטרה. ליברטי אינו מכחיש שהפליל את הנאשמים במשטרה, אך בעדותו בבית המשפט חזר בו מהפללה זו וטען כי הייתה זו הפללת שווא, וכי עשה כן לנוכח לחץ חקירה שהופעל עליו ומחמת כאבים שתקפו אותו לאחר הניתוח ברגלו: "הביאו אותי יומיים אחרי הניתוח, עם השפעות של כדורים, שלא ידעתי איך קוראים לי באותו זמן מהכאבים, ושיסיימו איתי כבר, זהו, שיעזבו אותי..." (עמ' 33-34 ו- 110 לפרו'), ובמטרה מוצהרת לקבל הקלות בתיקיו הפליליים האחרים (עמ' 129 לפרו'). ליברטי הוכרז עד עוין והודעותיו הוגשו לפי סעיף 10א לפקודת הראיות. בשל חשיבותן, תיסקרנה הודעותיו של ליברטי בפירוט רב להלן, ובכלל זה תיסקר התפתחות גרסתו של ליברטי במשטרה, בה הופללו הנאשמים.

גרסתו של ליברטי במשטרה – בחינת נסיבות מסירת הגרסה המפלילה

55. בעדותם של החוקרים דודו ורונן נפרשה ההתפתחות בגרסה שהציג ליברטי במשטרה, החל מהכחשת ידיעת זהות התוקפים ועד לקשירת הנאשמים בצורה מפורטת כמי שתקפו אותו.

56. בחקירותיו הראשונות, התנה ליברטי את מסירת זהות התוקפים בדרישה להקלה בתיקים פליליים אחרים המנוהלים נגדו. בחקירתו הראשונה של ליברטי בבית החולים ביום 10.1.10, אמר ליברטי כי הוא יודע מי ירה בו ולמה ירו בו ומוכן למסור פרטים אלו בתנאי שהציב: " רק אחרי שיוציאו אותי מהתיק של חיפה", והוסיף כי אם יתברר כי מסר גרסה שקרית, הוא: "מוכן שיחזירו לי את התיק של חיפה ולקבל עליו 3 שנים. זה כל מה שיש לי להגיד". (הודעת חשוד ת/125 (אין הקלטה), וראה גם עדות השוטר רונן מזרחי בעמ' 780 לפרו'). בחקירתו השנייה של ליברטי למחרת, ביום 12.1.10, בבית החולים, בה נכחה חברתו לירז, חזר ליברטי על דרישתו בתמורה למידע שימסור, וביקש כי קודם לכן תינתן לו האפשרות להתייעץ עם אחותו, אורלי בוגנים. לאחר שמבוקשו ניתן לו, סירב ליברטי למסור את הידוע לו, ונימק זאת בכך שאחותו מתנגדת לכך שימסור את זהות היורה. (מזכרים ת/16-ת/17; דודו בעמ' 626 לפרו'; רונן בעמ' 783 לפרו', עמ' 17 לתמלול האזנה ת/126 ב').

57. חקירתו השלישית של ליברטי התקיימה ביום 9.3.10, כשלושה חודשים לאחר האירוע. החקירה החלה בתא המעצר במגרש הרוסים ולא הוקלטה, מאחר שעסקה בעבירה של סחיטה של בעל חנות מכולת בירושלים, אשר יוחסה לליברטי. מעדותם של החוקרים רונן ודודו, עולה, כי ליברטי הכחיש את המיוחס לו, אך בהמשך מסר מיוזמתו פרטים אודות זהותם של הנאשמים כמי שתקפו אותו באירוע דנן. לדברי החוקרים, לאחר שהוברר לליברטי כי בנוגע לעבירת הסחיטה שיוחסה לו, נמצא כי מספר הטלפון של אותו מתלונן רשום בפנקס הטלפונים של ליברטי, ליברטי נלחץ מאוד, החל לבכות ואמר מיוזמתו, כי הוא מוכן לומר מי ירה בו וביקש, כי בתמורה ,יקלו עמו בעניין עבירת הסחיטה. בד בבד, הביע ליברטי פחד ממסירת זהות היורה, באומרו, כי היורה, הוא "בן של מלך" וייחס לו כוחות מאגיים והוסיף, כי אדם שהיה אמור להעיד כנגדו, נמצא מת במיטתו יום לפני מסירת העדות. בהמשך, אמר ליברטי לחוקרים, כי נאשם 1 ירה בו, וכי על אף שפניו היו רעולות, הוא זיהה אותו בוודאות ובמהלך הירי צעק לעברו "הרב, הרב". בקטנוע נהג הנאשם 2 שחבש "קסדת חצי". ליברטי אף הוסיף, כי לאחר הירי שוחח עם נאשם 1, והלה ביקש את סליחתו (ר': עדות השוטרים: דודו לוי בעמ' 629 לפרוט'; רונן מזרחי בעמ' 787-788 ו- 812 לפרו'; ומזכרים ת/18, ת/28 – ת/29). חקירה זו, שהתקיימה בבית המעצר במגרש הרוסים, כאמור, לא הוקלטה. בהוראת רפ"ק יורם סגל, העבירו החוקרים את ליברטי לחדר החקירות במפלג התשאול, במטרה לגבות מליברטי הודעה כתובה ומוקלטת, שחשיבותה התעצמה נוכח העדר שיתוף פעולה קודם מצידו של ליברטי (עמ' 881-882 ועמ' 925 לפרו'). בחדר החקירות ביקש ליברטי מרפ"ק סגל הקלות בתיקיו הפליליים. על כך העיד גם רפ"ק סגל: "ליברטי רוצה תמורת זה שהוא יספר לנו מה קרה באותו לילה שבו הוא נורה, הוא רוצה הבטחות מהבטחות שונות, סגירת תיקים, יציאה לחו"ל.... ואז הוא גם מוכן להוסיף עוד מספר מקרים שהוא יכול לפתור, מקרי פשע חמורים, הסגרת אמצעי לחימה שונים והכל ברמת הכותרת.. מאוד בכללי... הוא הציע הצעה כוללנית שנראתה לי לא אמינה והכל" (עמ' 876 לפרו'; ר' דיסק החקירה ת/127 ד'). סגל העיד כי שוחח עם פרקליטות מחוז צפון לענין האפשרות להגיע להסדר טיעון בתיקיו הפליליים של ליברטי, אך נענה בשלילה מוחלטת. לפיכך, הנחה סגל את החוקרים רונן ודודו: "לא להבטיח שום דבר" (עמ' 907 , 876 ו – 935 לפרו'). בתגובה, סירב ליברטי למסור הודעה אודות אירוע הירי, אך התייחס לזהות היורה באומרו "הוא בן של מלך... זה הרב שלי" והוסיף כי השתלשלות העניינים שהובילה לירי החלה ביום שישי (עמ' 9-10 לתמלול הקלטת החקירה ת/127 ד'; ר' גם: מזכרים שערך סגל: ת/46 - ת/47).

58. חקירתו הרביעית של ליברטי התקיימה ביום 21.3.10. גם חקירה זו החלה בענין מעורבותו הנטענת של ליברטי בעבירת הסחיטה של בעל חנות המכולת, ובהמשך נחקר ליברטי בנוגע עם אירוע הירי דנן. לאורכה של כל החקירה שב וניסה ליברטי לקבל תמורה בעד מסירת המידע, ושמנשאל: "מה אתה מוכן לעשות", השיב: "הכל, הכל" (עמ' 46 ועמ' 33, 44, 46, 51, 54 לתמלול ת/128ב'). ליברטי אמר ש"הרב" ירה בו, תוך שברור מדבריו במהלך כל החקירה כי מדובר בנאשם 1. לדבריו, במוצאי שבת התקשר אליו הרב מטלפון ציבורי והזמין אותו לבוא לישיבה. ליברטי זיהה את קולו ואמר "לא יודע אם זה טלפון ציבורי, אבל זה אפס שתיים, כנראה זה טלפון ציבורי....לא חשדתי, אפילו, אתה מבין, לא האמנתי ... בשישי שבת הוא לא היה איתי במגע. ... אמר אלי אל תעשה בלגאן בישיבה, יש פה אנשים" (עמ' 36 לתמלול ת/128 ב'). ליברטי אמר כי הרב נהג לומר לתלמידיו "מי שירים יד בישיבה אני הורג אותו"...הוא תמיד אמר "הדבר היחיד שיש לי זה הישיבה הזאת...תעשו מה שאתם רוצים בחוץ, תעשו הכל, לא מענין אותי... לכו תנוחו בבית שבוע חופש. אבל בתוך המקום עצמו, אתם תפגעו, אני אפגע בכם" (עמ' 36 ו- 49 לתמלול ת/128 ב'). ליברטי סירב למסור פרטים נוספים וביקש שהות להתייעץ עם אחותו אורלי בטרם יעיד נגד הרב, והוסיף כי: "הרב סומך עלי מאה אחוז" וכדי לשוות אמינות לדבריו אמר: "אני אגיד לך עוד משהו, יום שלישי היה לי דיון... הרב היה עד שלי שם, הרב בא לשופט אמר לו הוא תלמיד שלי" (עמ' 59 לתמלול ת/128 ב'). יחד עם זאת, הקפיד ליברטי שלא להשחיר את שמו של נאשם 1, באומרו: "למרות הכול, הוא אחד האנשים הכי טובים שאני ראיתי בחיים שלי.... אני עד היום לא מאמין שזה יכול להיות, עד היום, אתה מבין, אני לא מאמין שהוא ירה בי, לא מאמין, לא מעכל את זה" (עמ' 59 לתמלול ת/128 ב'). בנוגע עם נאשם 2 אמר ליברטי "איציק זוהר יצחק זוהר תעקוב אחריו יום שלם אתה תמצא את הזולה שלהם הזולה הזה של רונן אולי ככה מישהו נמצא שם" (עמ' 58 לתמלול ת/128 ב').

59. חקירתו החמישית של ליברטי התקיימה בבית המעצר קישון ביום 6.4.10, במסגרתה ניסו החוקרים לגבות עדות כתובה מליברטי, אך הלה שב והביע פחד, באומרו, כי אחותו אורלי ומשפחתו מתנגדים לכך שהוא ימסור פרטים על זהות היורה, וכי זה בבחינת "דין מוסר". יחד-עם-זאת, מסר ליברטי תיאור עובדתי של המקרה, זיהה את נאשם 1 כמי שירה בו ואמר כי הוא מכיר אותו שנים רבות. ליברטי אמר כי נאשם 1 התקשר אליו רבע שעה לפני הירי, כינה אותו "שליט"א", כמנהגו עם קרוביו, והזמינו לישיבה. ליברטי הגיע לישיבה ולפתע הגיח מאחוריו הקטנוע ועליו הנאשמים. נאשם 1 היה עם כיסוי על הפנים, אך ליברטי זיהה אותו באופן חד משמעי: "אז מה, אני מזהה את ה... אני לא יודע מי זה הרב? אני מזהה אותו וגם שמעתי אותו באוזן שלי, מה..." (עמ' 66-67 לתמלול ת/129 ב'). נאשם 2 נהג בקטנוע: "איציק זוהר,...מה יש לו? יש לו זקן והוא שם ...קסדה לבנה, חצי קסדה" (שם בעמ' 51). לגבי נהג קטנוע אמר "אין לי אתו כלום, מה יש לי עם איציק זוהר. שלום שלום כשהוא בא לשם" (שם בעמ' 46). ליברטי תיאר את התפתחות האירוע: "פתאום אני שומע אופנוע מולי... עמד לידי ככה, אמר לי "מה אתה עושה?!, מה אתה עושה?!", והוסיף כי כשהנאשם 1 הכה בו, הוא צעק אליו בתגובה: "הרב, הרב". ליברטי אף נקב בשמו של עד ראיה (ישראל כהן) שלדעתו שמע אותו: "אם הוא היה שם, הוא שמע אותי צועק "הרב, הרב" (שם בעמ' 59). בנוגע לשלב הירי והמרדף אמר: "אני רואה אותו בעיניים שלי, אתה מבין? אני שומע אותו, באוזניים שלי. אני רואה, אני לא מאמין... שהוא ירה בי" (שם בעמ' 47). ליברטי אמר כי מעשיו של הרב הפתיעו אותו וכי הוא מתקשה להאמין שהרב היה מסוגל לירות בו: "אני לא קולט את זה עד היום, לא מבין... לא מאמין, לא מעכל את זה.... או שאני לא רוצה להאמין לזה אפילו, לא יודע... תשמע, תראה כמה תמים הייתי... כשהסתכלתי שהבן אדם מתקשר אלי מטלפון ציבורי.... הרב אף פעם לא היה מתקשר מטלפון ציבורי.....מהטלפון של בזק, תמיד מהטלפון שלו. תמיד. אני עד כדי כך תמים, יענו, ידעתי שיש בעיה. ..ואמר לי אני רוצה לדבר אתך. תראה כמה לא חשדתי ובאתי לשמה, ...הוא אמר לי אליהו מה נשמע, הוא קורא לי שליט"א תמיד".(שם בעמ' 44). עוד אמר ליברטי כי לאחר הירי סיפר ליוסי עוקבי מי ירה בו (עמ' 45 לת/129 ב'), ובהמשך, בדרך לחיפה, התקשר "לרב" מהטלפון של נטלי, וגם אביו ואחותו התקשרו אל "הרב" וכעסו עליו. (עמ' 46 לת/129 ב'). לבסוף, ובטרם יסכים למסור עדות כתובה, נענו החוקרים לבקשתו של ליברטי להתקשר לרב כלשהו על מנת לקבל אישור להפללת רב אחר. ליברטי שאל את הרב אליו התקשר: "אם הבן אדם השני שירה זה רב?" (שם בעמ' 64), אך לא קיבל ממנו תשובה חד משמעית. לפיכך, סירב ליברטי למסור עדות בכתב (עמ' 78 לתמלול ת/129 ב'; מזכר חקירה - ת/30).

60. יודגש, כי מהפרטים המזהים שמסר ליברטי אודות הנאשם 1, אותו כינה במהלך החקירה בשם "הרב", מהתנהלות החקירה ומתוכנה עולה כי ברור שליברטי התכוון לכך ש"הרב" הוא הנאשם 1. בחקירותיו במשטרה אמר ליברטי כי בביקורו בכותל, ניגש אליו רב ששאל אותו "הרב שלך זה הרב מנחם? אמרתי לו כן" (עמ' 57 לת/129 ב'). ליברטי תיאר את הרב כמי שאינו מוסמך כרב, אך הוא עומד בראש ישיבת בן איש חי, הנקראת על שמו של בנו, בן איש חי, וכי זהו גם שמה של המדרשייה בראשותו, יש לו ארבעה ילדים, ובהמשך כינה אותו "הרב מנחם" (שם בעמ' 55 ו- 57). יתרה מזו, ליברטי לא הכחיש בעדותו בבית המשפט כי הפליל במשטרה את הנאשם 1.

61. חקירתו השישית של ליברטי התקיימה בבית מעצר קישון ביום 13.4.10. החוקרים סיפרו לליברטי על מעצרו של נאשם 1 ימים ספורים קודם לכן בחשד לירי בו ועל כך שכעת נאשם 1 יודע שליברטי האשימו בירי. בתגובה אמר ליברטי "הרב לא עבריין" (עמ' 9 לתמלול ת/130 ב) ומיהר לשאול האם חקירותיו הקודמות הוקלטו. משנענה בחיוב והובהר לו כי הפללתו את הנאשם 1 תיוודע ברבים, הכחיש ליברטי בתוקף שקשר את נאשם 1 לירי. יחד עם זאת, בהמשך החקירה התייחס ליברטי לנאשם 1 :

"חוקר: לא נוח לך לדבר על הרב?

ליברטי: איש קדוש אמרתי...סופר קדוש ...

שורה תחתונה שהרב הזה כל מי שרוצה לפגוע בו ניזוק...

חוקר: אלי, אתה היית מופתע שזה הרב?

ליברטי: תשמע, את האמת שאני באמת מופתע".

(עמ' 13 – 14 ו- 20 לתמלול ת/130 ב').

62. לסיכום עד כה, מתחילת חקירתו הראשונה של ליברטי בבית החולים, אמר ליברטי מיוזמתו כי "הרב" ירה בו, והתנה את מסירת הפרטים הנוספים בתמורה שדרש. על כך חזר בארבע חקירות נוספות, תוך שבחקירה השלישית הוסיף מיוזמתו פרטים מפלילים נוספים וקשר את הנאשמים לאירוע הירי. בחקירתו הרביעית והחמישית מסר ליברטי פרטים רבים אודות האירוע כולו, החל מיום שישי ועד לשלב הירי עצמו, ומעורבות הנאשמים. גם בחקירתו השישית במשטרה חזר ואמר כי "הרב" ירה בו. גרסתו המפלילה של ליברטי הייתה עקבית ומפורטת, ונפרשה בצורה הדרגתית, נוכח התמורה שדרש בעד המידע ונוכח היראה שרחש לנאשם 1, כדלקמן:

כבר בחדרו בבית החולים בחיפה, שם אושפז לאחר הירי, נועץ עם בני משפחתו, ובכלל זה אביו ואחותו אורלי בוגנים, בשאלה האם להסגיר את "הרב". בהאזנת סתר לאותה שיחה נשמעים השלושה משוחחים על "הרב" כמי שירה בליברטי, תוך שאביו של ליברטי נשמע מקלל את הרב נמרצות ואומר לליברטי כי אם יובטח לו שיקלו עימו בתיק הפלילי שמתנהל נגדו בחיפה, אז אין שום סיבה לחפות על "הרב" (ת/126 ב'). החוקרים רונן ודודו העידו, כי אביו של ליברטי אמר להם בצאתו מחדרו של ליברטי, כי בנו אמר לו שהנאשם 1 ירה בו (מזכרים ת/16-ת/17). חקירתו השנייה של ליברטי בבית החולים, למחרת, ביום 12.1.10, התקיימה בהמשך לחקירה הראשונה, ומתוכנה עלה כי מדובר בהמשכה של החקירה הקודמת, בה אמר ליברטי כי "הרב" ירה בו. ליברטי נשאל: "כמו שאמרת בעדות... מי ירה, נכון?...", ליברטי שאל אם הוא מוקלט ונענה בחיוב, והשיב "מה שאמרתי לך בפעם שעברה, נשאר אותו דבר". מידע מפורט יותר נמסר מיוזמתו של ליברטי בחקירתו השלישית, שהתקיימה ביום 9.3.10, כשלושה חודשים לאחר האירוע, עת הבין כי הראיות בתיק הסחיטה באיומים של בעל חנות המכולת, בו הואשם, הן חזקות. ליברטי הציע מיוזמתו למסור מידע מפליל אודות "הרב" שירה בו ואמר, כי האירוע התחיל ביום שישי, וכי הוא זיהה את "הרב" בוודאות כמי שירה בו, למרות שעטה על פניו צעיף, וכי צעק לעברו במהלך הירי "הרב, הרב". עוד אמר ליברטי כי בקטנוע נהג נאשם 2 שחבש קסדת חצי. ליברטי אמר גם כי לאחר הירי הרב התקשר אליו וביקש את סליחתו (ת/18, ת/28 – ת/29, דודו בעמ' 629 ורונן בעמ' 788 לפרו'). חקירה זו לא הוקלטה. לאחר שליברטי הועבר לחדר החקירות במטרה לגבות הודעה מוקלטת וכתובה, ורפ"ק סגל הבהיר לו שאינו יכול להבטיח לו דבר בתמורה, סירב ליברטי לדבר, אך יחד עם זאת אמר כי היורה "הוא בן של מלך.... זה הרב שלי" (עמ' 9-10 לתמלול ת/127 ד'; מזכרי רפ"ק סגל ת/46 – ת/47). ליברטי חזר על כך גם בחקירה הבאה לאחר מכן, חקירתו הרביעית שהתקיימה ביום 21.3.10, שעסקה ב"רב". ליברטי אמר שהנאשם 1 נהג לאיים על תלמידיו שיפגע בהם אם ינהגו באלימות בתוך הישיבה, ושב ומסר פרטים אודות האירוע, שאת עיקרם מסר קודם לכן. ליברטי אמר שהנאשם 1 התקשר אליו במוצ"ש מטלפון ציבורי, הוא זיהה את קולו והלה כינה אותו כמנהגו בכינוי "שליט"א", והזמינו לסור לישיבה. ליברטי הגיע למקום מבלי לחשוד בדבר (ת/128 ב' עמ' 38). בד בבד, במהלך החקירה נמנע ליברטי מלהשחיר את דמותו של נאשם 1, ואף הקפיד לפאר אותו. ליברטי תיאר את טוב ליבו של הנאשם 1 וייחס לו כוחות רוחניים, בצד היראה שהוא רוחש כלפיו, הגובלת אף בפחד. בחקירתו הבאה של ליברטי, חקירתו החמישית שהתקיימה ביום 6.4.10, חזר ליברטי פעם נוספת על גרסתו המפורטת בדבר השתלשלות האירועים שהובילה לירי, החל מהסכסוך עם שרון והרחקתו מהישיבה על ידי הנאשם 1, ועד לטלפון שטלפן אליו הנאשם 1 במוצ"ש, ומסר פרטים אודות האירוע עצמו, עת הגיע לישיבה, ולפתע הגיח קטנוע מאחוריו, עליו הנאשמים, והוסיף: "אני לא קולט את זה עד היום... לא מאמין... או שאני לא רוצה להאמין לזה אפילו, לא יודע... תראה כמה תמים הייתי... שהבן אדם מתקשר אלי מטלפון ציבורי... ידעתי שיש בעיה ...ואמר לי אני רוצה לדבר איתך. תראה כמה לא חשדתי ובאתי לשמה" (עמ' 47 לתמלול ת/129 ב'). ליברטי שב והביע ביטחון בזיהוי הנאשם כמי שירה בו, למרות שפניו היו מכוסות בחלקן, מאחר שהכיר אותו היטב, ואמר כי במהלך הירי צעק לעברו "הרב, הרב", ואף תמך גרסתו בכך שישראל כהן, שהיה עד לאירוע, בוודאי שמע אותו צועק. ליברטי ביקש לבסס את גרסתו והוסיף כי בסמוך מאוד לאחר הירי אמר לעוקבי שהנאשם 1 ירה בו, וסיפר זאת גם לאביו ולאחותו אורלי, כשהיה בדרך לחיפה. יודגש כי בד בבד עם מסירת פרטים אלה, הביע ליברטי קושי רב ופחד להפליל את "הרב" שלו, הגם שהביע זיהוי ודאי של נאשם 1: "אני רואה אותו בעינים שלי, אתה מבין? אני שומע אותו באוזניים שלי. אני רואה, אני לא מאמין.... שהוא ירה בי" ... "אז מה, אני מזהה את ה... אני לא יודע מי זה הרב? אני מזהה אותו וגם שמעתי אותו באוזן שלי, מה..." (עמ' 47 ו- 67 תמלול ת/129 ב'). בסוף חקירתו השישית, ביקש ליברטי לוודא כי חוקריו מאמינים לדבריו ושאל: "אתה מאמין לי שמה שסיפרתי לך נכון אחד לאחד?", החוקר משיב: "שהרב מנחם ירה בך?", ליברטי משיב: "כל מה שסיפרתי לכם", ובתגובה משיב החוקר: "כל מילה שהוצאת מהפה על מנחם, על איציק זוהר, על זה שראית, הכל אני...מאמין לך". (עמ' 110-111 לת/129 ב').

דרישת החיזוק

63. חיזוק להפללת הנאשמים על ידי ליברטי במשטרה נלמד הן מעדותו של ליברטי בבית המשפט וכן בדברים שאמר לאחר הירי ליוסי עוקבי ולבני משפחתו, ומעדותם של עדים אחרים.

חיזוק מתוך עדות ליברטי בבית המשפט

64. יחד עם חזרתו של ליברטי בבית המשפט מהפללת הנאשמים, מסר ליברטי בעדותו פרטים התואמים ומחזקים את דבריו במשטרה, המלמדים כי יש להעדיף את הודעותיו של ליברטי במשטרה על פני עדותו בבית המשפט, כפי שיפורט להלן.

65. בעדותו, אמר ליברטי כי הוא חשד בנאשם 1 שסילק אותו מהישיבה יום קודם לכן והתקשר אליו למחרת, כשעה לפני אירוע הירי, והזמינו לישיבה (עמ' 292 ו- 297 לפרו'). ליברטי אישר שאמר ליוסי עוקבי, שהיה האדם הראשון בו פגש לאחר האירוע, כי הוא חושד שנאשם 1 ירה בו, ואמר לו כי נאשם 1 התקשר אליו לפני הירי, והזמינו לסור לישיבה. עוד אמר ליברטי כי בדרך לחיפה לאחר הירי, שיתף את אביו ואחותו אורלי בוגנים בחשד זה. אמנם, בתחילת עדותו הכחיש ליברטי כי סיפר לבני משפחתו מי ירה בו: "אני אומר שאף אחד לא ידע מי ירה בי, אף אחד לא שמע את זה ממני... כי הכי פשוט אני לא ידעתי מי ירה בי" (עמ' 73 לפרו'), לעומת זאת, בהמשך עדותו אמר כי כשהגיע לבית אביו: "אבא שלי שאל אותי מה קרה? מי ירה? כל הדברים האלה. אני אמרתי לו שקיבלתי טלפון מהרב ויש לי איזה כיוון לכיוון הזה" (עמ' 108 לפרו'). ליברטי חזר על כך בהמשך שוב: "שהייתי בבית שאמרתי לאבא שלי שקיבלתי טלפון מהרב ויש לי חשד לכיוון הזה" (עמ' 142 לפרו'), בהתכוונו לשיחת הטלפון שקיבל מהרב במוצאי שבת לפני הירי.

66. עוד העיד ליברטי כי בדרך לחיפה טלפן לנאשם 1 במטרה להתעמת עמו (עמ' 183-185, 292 ו- 297 לפרו'). אמנם, בתחילת עדותו אמר ליברטי כי טלפן אליו על מנת ליידעו שהוא נורה, שכן באותה תקופה היו ליברטי ונאשם 1 ביחסים טובים וקרובים: "אני התקשרתי, אני רציתי להגיד לו שירו בי, שאני נוסע לחיפה... באותו זמן הרב היה יודע כל דבר שקורה איתי" (עמ' 53 לפרו'). ברם, בהמשך העיד ליברטי כי התקשר לנאשם 1 משום שחשד בו, ואמר כי כפיר, שענה לשיחה, אמר לו שנאשם 1 לימד שיעור תורה באותו הזמן שבו אירע הירי, אך ליברטי לא שוכנע מדברים אלה והוסיף לחשוד בנאשם 1, ואף שיתף את בני משפחתו בחשדות אלו: "זה שאני דיברתי עם כפיר באותו יום והוא אמר לי שהרב בשיעור וירד לי החשד מהרב, זה לא אומר שלא המשכתי לבדוק, לא רק את הכיוון של הרב, גם כיוונים אחרים, ולא רק באותו יום, גם בימים אחרים.... אז ירד ממנו ב- 90% מהחשד, אבל אני אמשיך לחשוד בו... בכל מי שהיה חשוד בעיני, המשפחה שלי ידעה מזה" (עמ' 187 לפרו'), והסביר שחשדו התעורר "בגלל שהוא (נאשם 1) הוציא אותי מהישיבה" (עמ' 183 לפרו').

67. גרסתו של ליברטי בבית המשפט, לפיה התוקפים דיברו עימו בערבית, נסתרה על ידו בעדותו שלו כשאמר כי בעת שהכה אותו התוקף בראשו, אחז אותו התוקף בידו ושאל אותו בעברית "מה אתה עושה?! מה אתה עושה?!" (עמ' 301 לפרו' ועמ' 44 ו- 265 לפרו'). בכך נסתרת גם עדותו של אריק אברג'יל, בן דודו של ליברטי, שחזר בו מהפללת הנאשם 1 במשטרה ואמר כי היורים היו שני ערבים. העד עמרם יוסף, שהיה במקום האירוע ביחד עם שני חברים, שהאחד מהם הוא ישראל כהן, אותו אדם שליברטי הזכיר במשטרה כמי שהיה עד לאירוע ושמע אותו, כאמור, צועק "הרב! הרב!", תיאר את התוקפים כבעלי חזות חרדית. בדוח תחקור זירת האירוע בליל האירוע, 9.1.10, שערך החוקר רונן מזרחי (נ/4), תועדו עדויותיהם של שלושה עדי ראיה לאירוע, שתיארו את היורה כאדם כבן 25-27 שנים, שעטה כיסוי על פניו וחבש כובע, הכה את הנפגע עם אקדח, תוך שנהג האופנוע צועק בעברית לתוקף: "תן לו עוד... תן לו עוד". כמו כן, העדים ישראל אילוז ומרגלית כהן העידו כי היורה צעק לעברם כי הנפגע הוא "מחבל". כמו כן, עדי הראיה העידו כי רוכב הקטנוע חבש קסדה, ומספר הרישוי של הקטנוע עליו נסעו היה מקומט. ליברטי העיד בבית המשפט כי יכול היה לשמוע את תוקפו בבירור, והוסיף פרטים המחזקים את ודאות הזיהוי. ליברטי העיד כי היורה עמד במרחק של כחמישה מטרים ממנו, ולאחר מכן התקרב אליו והכה בראשו, באופן בו יכול היה לראותו ממש מקרוב. ליברטי תיאר את היורה כבעל מבנה גוף בינוני, דומה בגובהו לגובהו של ליברטי, חבש כובע, וצעיף שחור כיסה מחצית מפניו. עוד אמר ליברטי כי נהג הקטנוע חבש קסדת חצי בצבע לבן, וניתן היה להבחין שיש לו זקן, והוסיף כי השניים הגיעו על קטנוע בצבע כהה (עמ' 223, 230, 273 ו- 320 לפרו').

68. בטרם הדיון בחיזוק שקם מעדויות וראיות נוספות להפללת הנאשמים על ידי ליברטי במשטרה, יש להתייחס במסגרת הדיון בדרישת החיזוק מתוך עדותו של ליברטי, לחזרתו בבית המשפט מהפללת הנאשמים, ולשאלת קיומם של מניעים אפשריים להפללת שווא.

חזרה מההפללה

69. חזרתו של ליברטי מההפללה בעדותו בבית המשפט לא הייתה חד-משמעית, ולענין זה חשיבות רבה לחיזוק הפללתם של הנאשמים במשטרה. ליברטי הבהיר: "חשבתי בהתחלה שזה הוא (נאשם 1). ...יותר מחשבתי, ידעתי.... כמעט בטוח שזה הוא. הייתי כמעט בטוח עד הנסיעה לחיפה... לא שאני אומר בוודאות של מאה אחוז שהרב לא ירה, אני רק יודע שהוא לא יעשה את זה, בגלל זה אני אומר לא ירה, שאחרי זה לא יגידו לי אמרתי בטוח לא ירה, אני רק אומר עוד פעם בסדר? " (עמ' 203 ו- 292 לפרוט'. ההדגשות הוספו).

70. כמו כן, יודגש, כי ליברטי טען בעלמא כי הפליל לשווא את הנאשמים דווקא, ובמסגרת חזרתו בבית המשפט מדבריו המפלילים במשטרה, מסר דברים שאין להם אחיזה בחומר הראיות, ובכלל זה, ליברטי העיד כי התקשר לראשונה לנאשם 1 לספר לו כי ירו בו, כשבוע לאחר אירוע הירי. ענין זה נוגד את היחסים הקרובים שהיה לליברטי עם נאשם 1, לגביהם אין מחלוקת, ותוארו בעדותו של ליברטי בבית המשפט קודם לכן (ר' עמ' 53 לפרו'), ובהמשך אף נסתרו בעדותו, כשאמר כי התקשר להתעמת עם נאשם 1 לאחר הירי (עמ' 185 לפרו'). בנוסף, הציג ליברטי הסבר עלום לקשירת שווא של נאשם 2 לאירוע. לדבריו, ביקש לשוות אמינות למידע המפליל שמסר בנוגע לנאשם 1, ואמר: "כי יצחק חבר של הרב והם (החוקרים) היו צריכים לשמוע איזה משהו שיהיה אמין להם ונגמר הסיפור, זהו... אני אמרתי את השם שלו כי זה מה שהם צריכים לחקור והם המשיכו הם זה, הם לא הכניסו, אבל הם המשיכו עם זה. הם הסכימו עם זה" (עמ' 222 לפרו').

מניעים אפשריים להפללת שווא

71. ההסברים שהציג ליברטי לחזרתו מההפללה אינם יכולים להתקבל כמניעים ברי קיימא להפללת שווא. ליברטי טען בבית המשפט כי הפליל את הנאשמים מסיבות שונות: לחץ חקירה שהופעל עליו, כאבים בהם היה נתון לאחר הירי ברגלו וטובות הנאה שהובטחו לו. ברם, מצפיה בחקירותיו של ליברטי במשטרה, מהאזנה לתוכנן של חקירות אלה ומעדויות השוטרים שחקרו אותו, עולה בבירור כי החקירות התנהלו בצורה ראויה ולא הופעל על ליברטי לחץ פסול. כמו כן, ליברטי לא התלונן בפני החוקרים על כאבים כלשהם, ומהתנהלותו בחקירות אף לא ניכר כי היה נתון בכאבים. בנוסף, ההקלות שביקש ליברטי בנוגע עם תיקיו הפליליים בתמורה למסירת המידע המפליל, נותרו בגדר בקשה מצדו, מבלי שחוקריו הבטיחו לו דבר (ר' הקלטה מ.ת. 705 6/10. נ/7 – מזכר שיחה של יורם סגל עם ב"כ המאשימה עו"ד בן יצחק ביום 12.6.10). יתרה מזו, והחשוב לענייננו, ליברטי ביקש תמורה עבור מידע בכל חקירה וחקירה, באופן המחזק את המסקנה כי לא הובטחה לו תמורה, שכן, בצד בקשותיו אלה ומבלי שהובטח לו דבר, מסר ליברטי מיוזמתו פרטים מדויקים ומידע רב בנוגע למעורבות הנאשמים בירי. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף גם מכך שליברטי מעולם לא בא בטרוניה לחוקריו על כך שהובטחה לו לשווא תמורה עבור המידע שמסר להם (עדויות החוקרים בעמ' 648 ו- 781-785 לפרו'. החוקר יורם סגל פנה לפרקליטות צפון בשאלה האם ניתן להקל עם ליברטי, אך נתקל בתשובה שלילית ברורה שאין אפשרות לעשות עימו עסקה לנוכח חומרת העבירות ולנוכח העובדה שהוא עבריין נמלט. ר' עמ' 876-877 לפרו'). יתרה מזו, גם לאחר שהסתיימו חקירותיו של ליברטי במשטרה, טלפן ליברטי ביום 25.4.10, לאחר שנעצר נאשם 1, לחוקר דודו לוי וביקש ממנו פעם נוספת לקבל הקלות בתיקים הפליליים המתנהלים נגדו (תמלול ת/131; עדות דודו בעמ' 634 לפרו'; מזכר ת/22).

72. לא-זו-אף-זו, אילו ביקש ליברטי תמורה עבור מידע שבדה מליבו ואין לו אחיזה במציאות, היה זה אך טבעי עבורו שלא להפליל דווקא את הנאשם 1, אדם בו ראה דמות רבנית סמכותית, אליה היה קרוב ואותה העריך, העריץ ואף ירא מפניה, אלא לקשור לירי אנשים עימם היה לו סכסוך מתמשך וידוע לכל, כדוגמת שרון זרביב, אותו ניסה ליברטי להפליל בשלב מתקדם בעדותו בבית המשפט, אך בהמשך חזר בו (עמ' 227-228 ו- 309 לפרו'). ליברטי יכל גם לומר כי לא זיהה את התוקפים, משום שפניהם היו מכוסות. תחת זאת, בחר ליברטי להציג גרסה פוזיטיבית ומפורטת, שפרטים רבים ממנה נתמכו בעדותו שלו בבית המשפט ובעדויות של עדים אחרים, כפי שיבואר להלן, ובכלל זה בנוגע לזהות התוקפים, כשהוא קושר את הנאשם 1, אליו היה קרוב מאוד, כאמור, ואת שמו של נאשם 2, שלגביו לא היה כל מידע למשטרה עד לאותו שלב (עדות סגל בעמ' 883 לפרוט'). כמו כן, באשר למידע שמסר ליברטי במשטרה בנוגע לאירוע, הקפיד ליברטי לדייק ולא להגזים, ואמר כי פניהם של התוקפים היו מכוסות בחלקן, וכי אינו בטוח שהקטנוע עליו רכבו הוא אכן קטנוע ששייך לנאשם 2 (חקירה 9.3.10 ת/127 ד').

73. בעדותו של ליברטי בבית המשפט ובחקירותיו במשטרה ניכר כי ליברטי העריץ את הנאשם 1, אותו כינה "הרב". ליברטי הכיר את הנאשם 1 מגיל 16, עת התגורר בקרית ים, והחליט לעבור לירושלים כדי לגור בישיבה של נאשם 1. ליברטי נשמר מהשחרת פניו של הנאשם 1 גם בעת שקשר אותו במשטרה לירי, ואף הקפיד לפאר את שמו כמעט בכל חקירה. ליברטי כינה אותו "בן של מלך", אמר כי ראה בו דמות אב, תיאר את נכונותו של הנאשם 1 לעזור לכולם ואמר כי הוא ולירז תכננו לקרוא לילדם בשמו של הנאשם 1 (עמ' 19 לפרוט'). מכאן נבעה פליאתו הרבה של ליברטי על כי נאשם 1 היה מסוגל לירות בו, עד כי התקשה מאוד להאמין כי אכן נאשם 1 עשה את המעשים. בחקירתו השלישית אמר ליברטי: "למרות הכול, הוא אחד האנשים הכי טובים שאני ראיתי בחיים שלי.... אני עד היום לא מאמין שזה יכול להיות, עד היום, אתה מבין, אני לא מאמין שהוא ירה בי, לא מאמין, לא מעכל את זה" (עמ' 59 לתמלול ת/128 ב'). ליברטי חזר על כך בעדותו בבית המשפט "אני לא מאמין שהרב יכול לעשות דבר כזה, לא יכול לעכל את זה... גם אם תראי לי סרט בבירור שהרב יורה בי, אני אגיד לך שזה לא יכול להיות. ... אני לא יכול לקבל את זה, לא יכול להאמין, לא יכול להאמין לדבר כזה" (עמ' 195 לפרו'). ליברטי אף האשים את עצמו "יש לי בראש כאילו אני אשם, אתה מבין?...... כאילו ש....מגיע לי... כאילו אם הוא עשה את זה, הוא יודע למה הוא עשה את זה" (עמ' 110 תמלול ת/129 ב' חקירה חמישית), ואף ביקש את סליחת הנאשם 1 (שיחות טלפון 3629 ו- 3908). מכאן ניתן להבין גם חזרתו בבית המשפט מהפללת הנאשם 1. על ההערצה שרחש ליברטי לנאשם 1 העיד גם יוסי עוקבי, שאמר שכאשר הכיר את ליברטי, ימים ספורים לפני הירי, סיפר לו ליברטי על הנאשם 1 כך: "שהרב צדיק, שהוא מחזיק מאוד מהרב. ... הוא מאוד, אחד מהחסידים של הרב, נגיד שהוא נורא אהב את הרב", ואף סיפר לו שירו בנאשם 1 אבל הוא קם לתחייה (נ/6; עמ' 972 – 973 לפרו'). עוקבי הוסיף כי גם בליל שבת, לאחר שליברטי סיפר לעוקבי כי נאשם 1 סילק אותו מהישיבה בגלל שרון, אמר לו ליברטי: "הוא כועס על הרב אבל הוא מאוד קשור ואוהב את הרב" (ש' 48 הודעת עוקבי במשטרה נ/6). בד בבד עם הערצה זו, הביע ליברטי יראה ופחד מהנאשם 1, בייחסו אליו כוחות רוחניים ואף קשרים עברייניים, אמר כי הוא אדם מסוכן מאוד, שיש לו אפשרות לפגוע בליברטי גם בתאו בכלא, ועל כן הוא מפחד להעיד נגדו, ואף אמר, כי אדם שהיה אמור להעיד נגד נאשם 1, נמצא מת בתאו ביום שקדם למועד מתן העדות (תמלולים ת/127 ד' ו- ת/128 ב'). גם על רקע זה ניתן להבין את חזרתו בבית המשפט מהפללת נאשם 1.

74. כמו כן, לא ניתן לומר כי לליברטי היה אינטרס לנקום בנאשם 1 על שהרחיקו מהישיבה. נאשם 1 ייחס בעדותו מניע אפשרי לליברטי להפלילו לשווא, שצמח, לטענתו, עקב כך שליברטי נפגע מאוד מכך שהנאשם 1 סילק אותו מהישיבה (ת/63 א'). ברם, אין מחלוקת שנאשם 1 נהג להרחיק מדי פעם תלמידים מהישיבה כאקט חינוכי וכסנקציה על התנהגות בלתי הולמת מצדם, לשיטתו, תוך שהוא מתיר לחלקם לבוא ללמוד ולאכול בישיבה, ותוך שהם יודעים שעם תיקון דרכיהם, תשוב ותפתח בפניהם דלת הישיבה. בנוגע עם הרחקתו של ליברטי בצהרי יום שישי, לא היתה זו ההרחקה הראשונה שלו, וכי בפעמים קודמות ההרחקה נשאה פרי והוא חזר "בעל תשובה", כפי שהעיד נאשם 1: "עקב בעיות משמעתיות וסדרים בישיבה וקימה בבוקר, אליהו ישן עד 14:00 וזה נוגד את נוהל הישיבה, ולכן אליהו מושעה מהישיבה עד שיחליט להשתנות, כמו שהיה בעבר, היה פעם אחת ששלחתי אותו לשבוע ימים, עשה חשבון נפש, טען שרוצה להשתנות, החזרתי אותו שוב לישיבה ועוד הפעם אחרי תקופה היו עוד קצת בעיות שחזרו על עצמם ולכן החלטתי שאליהו מושעה לתקופה יותר ארוכה עד שירצה לשנות את דרכו. הסילוק לשבוע היה אולי חודשיים לערך לפני הסילוק האחרון הסופי" (עמ' 9 ש' 260-264 להודעת נאשם ת/63 א מיום 18.4.10; ר' גם בעמ' 1264 לפרו'). דהיינו, ההרחקה דנן לא הייתה הראשונה, ולא היה בה משום סוף פסוק בעניינו של ליברטי, אלא מצב זמני, שיסתיים אם הלה יתקן את דרכיו. יתרה מזו, הנאשם 1 העיד כי הוראתו על ההרחקה נאמרה בצורה נעימה ואין בין השנים טינה:

"חוקר: אם אלי לא פגוע ממך לענין הירי, אז למה אני אגיד דבר כזה שאתה ירית בו?

הנאשם: א' הוא נפגע מאוד מזה שהוא עזב את הישיבה. כי הוא אמר לי שאין לו לאן ללכת, וב' אני לא יודע מה הנסיבות... אולי לחץ משטרתי", אך הוסיף: "ידוע שלא היה שום כעס ביני לבינו ושום פגיעה אישית שמצביעה על המקרה המאוס הזה"

(תמלול חקירה ת/63 ב בעמ' 32-34).

מכל מקום, גם אם היתה טינה בליבו של ליברטי על הרחקתו מהישיבה, אין בכך כדי להסביר הפללת שווא של רבו האהוב והנערץ בירי בו. יתרה מזו, נראה כי כעסו של ליברטי לאחר ההרחקה הופנה כלפי שרון, לו ייחס את הסיבה להרחקתו, ואותו חיפש ביום שישי בערב ובשבת בצהריים, בבקשו לבוא עימו חשבון, ולא עם נאשם 1.

חיזוק מראיות חיצוניות

75. גרסתו המפלילה של ליברטי את הנאשמים נתמכת גם בראיות חיצוניות, הקושרות את הנאשמים לאירוע הירי, ובכלל זה תיאור היורה, הנהג והאופנוע על ידי עדי הראיה לאירוע, וכן פלטי התקשורת של שני הנאשמים.

76. מעדותם של עמרם יוסף וישראל אילוז עולה כי הירי על ליברטי היה אישי ומכוון. שני התוקפים מתוארים כאנשים בעל חזות חרדית. עמרם יוסף העיד כי ראה את התוקפים מקרוב. את היורה ראה ממרחק קרוב של שני מטרים, חבש קסדה מלאה סגורה ומבנה גופו ממוצע. את האופנוע תיאר כקטנוע "באזור של 125 סמ"ק או קימקו או סאן יאנג" (עמ' 535 – 538 לפרו'). כך גם תיאר העד ישראל אילוז את הקטנוע (ת/8). עדי הראיה העידו כי מספר הרישוי של הקטנוע היה "מקומט" (השוטר רונן מזרחי העיד על הפרטים שמסרו עדי ראיה שסירבו להזדהות - עמ' 778 לפרו'; נ/4). ואכן, הקטנוע שנתפס, השייך לנאשם 2, הוא קטנוע מסוג סאן יאנג 125 סמ"ק ועליו לוחית רישוי ובה סימן קיפול לרוחבה (תמונות ת/37 ודו"ח ת/50), המלמד כי הלוחית קופלה במטרה למנוע את זיהויו של הקטנוע, כפי שעלה מחוות דעתו של נובוסלסקי (ת/6). נאשם 2 לא ידע להסביר ענין זה בעדותו (עמ' 1493 לפרו'), ולכך תובא התייחסות בהמשך. כמו כן, הקסדות שנתפסו ברשות נאשם 2 מתאימות לתיאור הקסדות שהוצג בעדותם של עדי הראיה. העד ישראל אילוז העיד כי היורה חבש קסדה "מלאה" ופניו היו מכוסות בצעיף, ונהג האופנוע חבש קסדת "חצי" (עמ' 545 – 547 לפרו'; ר' גם עדותה של מרגלית כהן ת/91). ואכן, ברשות נאשם 2 נתפסו 2 קסדות "חצי" לבנה ושחורה. לקסדה השחורה יש מגן פלסטיק שחור שמכסה את העיניים והאף, ומשווה לקסדה זו מראה של קסדה "שלמה" כפי שתיאר אותה העד ישראל אילוז (ת/51 א' ו – ת/51 ב'; תמונות ת/37; דו"ח תפיסה וסימון ת/50). בנוסף, העדה מרגלית כהן תיארה את היורה כבן 25 שנים ואמרה כי נהג הקטנוע נראה מבוגר ממנו (ת/91), באופן המתאים לנאשמים, שהינם ילידי 1980 ו – 1979, בהתאמה.

77. פלטי התקשורת (ת/141) מחזקים את גרסתו המפלילה של ליברטי. ממזכר על איתור הטלפון הציבורי ממנו יצאה השיחה אליו במוצ"ש לפני הירי, נלמד, כי הטלפון הציבורי מצוי במרחק קרוב של כ- 250 מטרים מהישיבה (ת/25). מטלפון זה יצאו שלוש שיחות למספר הטלפון של ליברטי (בשעות 20:36, 20:37 ו- 20:38), ורק בפעם השלישית מתקיימת השיחה עם ליברטי, בה הזמין נאשם 1 את ליברטי לישיבה. מעשיו אלה של נאשם 1, שלגרסתו, היה בדרכו להביא יין לתלמידיו הממתינים להבדלה וזמנו דחק בו להגיע לשיעור המיועד בשעה 21:00 בישוב ניצן, אך מצא לנכון לעצור הכל ולטלפן שלוש פעמים ברצף לליברטי כדי להזמינו לישיבה במטרה שיאסוף את שארית חפציו – אינם מתיישבים עם ההיגיון. במיוחד בנסיבות בהן אירוע הירי החל כ- 20 דקות לאחר מכן, כשליברטי נענה להזמנה והגיע לישיבה. סמיכות הזמנים בין זימונו של ליברטי לישיבה לבין הירי בו, על ידי מי שידע כי הוא עומד להגיע, ידע את הזמן והמקום המיועדים, מצביעה על קשר ומעורבות של נאשם 1 בירי. כמו כן, על פי פלטי התקשורת, שני הנאשמים לא עשו שימוש בטלפונים הניידים שלהם, אלא מהשעה 21:08 ואילך. בשעה 21:08 קיבל נאשם 1 שיחה מאריה אלמלם, והשניים שוחחו קצרות, ובשעה 21:09 ענה נאשם 1 לשיחה מנתן בן דוד, שהמתין להגעתו לשיעור בישוב ניצן, לאחר שניסה 17 פעמים קודם לכן להתקשר, אך כל השיחות הגיעו לתא הקולי (הודעת נתן בן דוד ת/90). כמו כן, עולה, כי יצחק ונדמך ("יצחק האתיופי"), שהתלווה לליברטי לישיבה באותו מוצ"ש, התקשר לנאשם 1 שש פעמים בתוך שתי דקות במועד בו הגיע ליברטי לישיבה. בנוסף, השיחה הראשונה שיצאה מהטלפון של נאשם 1 הייתה לנאשם 2, והשניים שוחחו מספר פעמים באותו ערב. מאיכוני הטלפון הנייד של נאשם 1 עולה כי תחילת התזוזה שלו מהמקום לכיוון ישוב ניצן הייתה מהשעה 21:09 ואילך. לכל זאת יש להוסיף את שיחת הטלפון שהתקשר נאשם 1 ללירז בצהרי יום שישי, שקדם לאירוע הירי, והזהיר את לירז כי ליברטי ימצא עצמו בבית החולים בקרוב.

חיזוק מעדויות עדים אחרים

78. גרסתו המפלילה של ליברטי את הנאשמים נתמכת גם בעדויותיהם של לירז פרץ, יוסי עוקבי, שרון זרביב, אורלי בוגנים, אריק אברג'יל, כפיר בצלאל ורינה בצלאל. בעדותם ניכר בבירור, כי לנוכח הפרשה נקלעו הצדדים לכלל מבוכה קשה ואי נעימות, שקולה נשמע בתרועה רמה במהלך המשפט, שכן ניכר היה, כי הם אינם מבקשים להפליל הנאשמים, ובעיקר את הנאשם 1, "הרב", אותו החשיבו כדמות סמכותית ונערצת, ואף מבקשים להרחיקו ככל הניתן מהעבירות המיוחסות לו.

79. לירז פרץ נמנעה בעדותה בבית המשפט מהשבת תשובות לגופו של ענין, חזרה בה מדבריה במשטרה וטענה שאינה זוכרת דבר. לירז ביקשה להציג מצג, לפיו דבריה במשטרה נאמרו לנוכח עזרה שהבטיחו החוקרים לליברטי, ואף אמרה כי ליברטי לא אמר לה מי ירה בו, אלא היא חשדה בנאשם 1 מיוזמתה, לאחר שהלה טלפן אליה וביקש ממנה להזהיר את ליברטי: "זה רק בגלל השיחה. לא משום דבר. אני הסקתי את המסקנות לבד" (עמ' 415 לפרו'). משנשאלה מדוע לא חשדה בשרון, עמו היה ליברטי מסוכסך, השיבה לאקונית: "כי שרון ילד קטן" (עמ' 354 לפרו'). משנשאלה לפשר הקישור שעשתה לבדה בין שיחת הטלפון של נאשם 1 אליה ביום שישי בערב, בה ביקש ממנה להרחיק את ליברטי מהישיבה, לבין זהות נאשם 1 כמי שירה בליברטי, השיבה תשובה עלומה: "זה השם היחיד שעלה לי" (עמ' 354 לפרו'), ולא נתנה הסבר מניח את הדעת הכיצד הסיקה מסקנה זו ביחס לדמות רבנית שכל כך אהבה והעריכה, כפי שהעידה קודם לכן: "הרב מנחם היה אמור להיות המוהל של הבן שלי. הסנדק של הבן שלי. והבן שלי אמור להיקרא על השם שלו" (עמ' 341 לפרו'), ובהמשך הוסיפה: "הייתי מתייעצת איתו. הוא היה הרב שלי והיה הרב שלו (של ליברטי), הייתי מתייעצת איתו על הכל" (עמ' 390 לפרו'). "אני הייתי מתייעצת גם עם הרב. הייתי מתקשרת אליו על כל דבר" (עמ' 412 לפרו'; ר' עוד על יחסה של לירז אל נאשם 1 ב – ת/23). לירז למדה במדרשיה שהיתה כפופה לנאשם 1, הרגישה קרובה אליו ונהגה להתייעץ עימו בעניינים אישיים, הנאשם 1 שידך בינה לבין ליברטי, והיא תיארה בעדותה את ההערצה הרבה שרחשו היא וליברטי לנאשם 1. בעדותה ניכר היה שלירז השתדלה רבות להרחיק את נאשם 1 מהאירוע, ואף התייחסה לדבריה במשטרה ואמרה: "כן, שיקרתי פה. פה הוא לא הזכיר את השם של הרב מעולם" (עמ' 403 לפרו'). ברם, לא היה ביכולתה לספק הסבר הגיוני לכך שאחרי שהפלילה אותו במשטרה לא פעלה לטיהור שמו (עמ' 364 לפרו'). לפיכך, יש להעדיף את הודעותיה של לירז במשטרה, על פני עדותה בבית המשפט, לפי הוראת סעיף 10 א לפקודת הראיות.

80. בחקירתה במשטרה מסרה לירז גרסה ארוכה, מלאת פרטים וציטוטים של דברים ששמעה ודברים שנאמרו לה, ואף, מיוזמתה, טלפנה לנאשם 1 בנוכחות החוקרים וניסתה לדובבו לדבר על המקרה. גרסתה הייתה קוהרנטית ונטולת הגזמות. הגרסה הראשונה שנגבתה מלירז בבית החולים, מיד לאחר אשפוזו של ליברטי, הייתה שקרית ובה אמרה כי ליברטי הוא יוסי נחמני. בחקירתה לאחר מכן, שהתקיימה אף היא בבית החולים, הודתה לירז כי דבריה הקודמים היו שקריים, והדגישה כי הדברים שאמרה בחקירתה השנייה הם אמת: "אני אמרתי לך מה שאני יודעת אני... אני שיקרתי אתמול פעם אחת בחקירה, הספיק לי על העדות שקר הזאת"... "לתאם גרסאות אין לנו מה לתאם, אני היום כבר נתתי את שלי" (עמ' 17 ו- 21 לתמלול ת/136 ב'). בחקירתה זו (החקירה השנייה) אמרה לירז כי במהלך הנסיעה לחיפה לאחר הירי היא התקשתה להאמין שאכן נאשם 1 ירה בליברטי (שם בעמ' 9). לירז אמרה בחקירה זו כי נאשם 1 טלפן אליה ביום שישי בצהריים ואמר לה להזהיר את ליברטי. בניגוד לדברי נאשם 1 בעדותו, עת התייחס לשיחת טלפון זו ואמר כי אך ביקש ממנה להזהיר את ליברטי מפני מעורבותו בפלילים עם עבריינים אחרים, אמרה לירז כי נאשם 1 ביקש ממנה להזהיר את ליברטי מפניו, מפני נאשם 1, ואמר לה: "למה אני לא מפחד ממנו, תזהירי אותו למה שלא יהיה בלגאן" "תזהירי אותו למה הוא יכול להגיע לבית חולים" (שם בעמ' 2). לירז אמרה כי אזהרה זו גרמה לה לחשוד בנאשם 1 מיד לאחר הירי, והיא שיתפה את ליברטי בכך. בתגובה, אמר לה ליברטי שהנאשם 1 "ידע שמוצאי שבת אני אבוא ואני ארביץ לשרון, אז הוא עשה את זה כדי למנוע בלגאן" (שם בעמ' 7). לירז אמרה "אלי סיפר לי שמי שירה בו זה הרב מנחם אדרי. הוא סיפר לי שהוא ראה את הרב יורה בו,.... הוא סיפר שלפני שירו בו, התקשרו אליו...וביקשו ממנו לרדת למה, הוא ירד מהבית ואז ירו בו" (ת/135; עמ' 24 תמלול ת/136 ב'). לירז אף יזמה שיחת טלפון לנאשם 1 במהלך חקירתה, במהלכה התעמתה עם נאשם 1 שאמר לה כי הרחיק את ליברטי מהישיבה בגלל שעשה "בעיות" וחזר על עצתו ללירז שלא להתחבר עימו (ת/1371 ועדות דודו לוי).

81. לירז העידה כי בדרך לחיפה התקשר ליברטי למשפחתו ואמר להם שהרב ירה בו, וגם התקשר לכפיר ואמר לו "תגיד לו שזה אחד אפס לו... תגיד לו שזה לא נגמר" (ת/135- ת/136). את זאת אישר נאשם 1 בעדותו ואף ציטט את דבריו של ליברטי באותה שיחה: "אחד אפס, זה לא יגמר טוב" (עמ' 1066 לפרו').

בהמשך הערב התקשרו בני משפחתו של ליברטי לנאשם 1 והאשימו אותו בירי: "אבא שלו התקשר אלי.. קילל, איים, אני ארצח אותך... הוא אומר לי אתה קשור, שלחת אנשים, עשית לו כיפה אדומה.... אומר לי אנחנו נראה מה יצא בבית משפט" (עמ' 1285 לפרו', ר' גם עמ' 1065). נאשם 1 אישר גם כי בני משפחתו של ליברטי התקשרו אליו לאחר הירי: "שהם כן חשדו ופנו אלי...אנחנו נעשה לך ואנחנו זה" "היתה שיחה קשה, אחד אפס" (עמ' 1223-1224 לפרו'). אורלי בוגנים ניסתה בתחילת עדותה להכחיש כי היא ואביה חשדו בנאשם 1, אך לבסוף הודתה בכך ואמרה כי הם חשדו בו מיוזמתם לאחר שהלה סילקו מהישיבה (עמ' 615-617 לפרו'). אורלי אף טענה בעדותה, כי לא שאלה את ליברטי מי ירה בו, לאחר שהגיעה לבית החולים, אך משעומתה עם חוסר הסבירות של תשובתה זו, הודתה ששאלה אותו מי ירה בו, אך טענה כי לא אמר לה מי ירה (עמ' 605 ו – 616 לפרו'). לעומת זאת, בבית החולים בחיפה אמר אביו של ליברטי לחוקרים כי ליברטי אמר לו שהנאשם 1 ירה בו (מזכרים ת/16-ת/17) (ניסיונות לזמן את חיים ליברטי לחקירה נכשלו. ר': ת/11 - ת/112). בשיחה עם ליברטי ואורלי בחדר האשפוז, נשמע אביו של ליברטי מקלל את נאשם 1 (עמ' 42 לתמלול ת/126ב). לאחר כעשרה ימים משיחת הטלפון, בה האשימה אורלי את הנאשם 1 בירי בליברטי, טלפנה אורלי פעם נוספת לנאשם 1, התנצלה על ההאשמות, אך נאשם 1 הזהיר אותה: "שהוא (ליברטי) חס וחלילה לא יעשה איזה שטות, כדי שלא יצטער על הדבר הזה, רק לשמור על שלום בית, לא מחפשים צרות, כי זאת הדרך" (שיחת טלפון 2056 מיום 22.1.10 - האזנה 38539 ת/140).

82. אריק אברג'יל, בן דודו של ליברטי וחברו של נאשם 1, אמר בחקירתו במשטרה כי ליברטי ואחותו אורלי בוגנים אמרו לו שנאשם 1 ירה בליברטי. ברם בעדותו הכחיש זאת ואמר כי ליברטי אמר לו שערבים ירו בו (ת/45; עמ' 854 לפרו'). מנגד, אריק לא סיפק הסבר מניח את הדעת מדוע לא אמר זאת במשטרה ובכך היה מסיר כל חשד מנאשם 1, ואמר: "אני אין לי ראש לדברים האלה" (עמ' 858 לפרו'). לאחר שעומת עם שיחות הטלפון שהתקשר לנאשם 1 לאחר הירי, הודה אריק כי אכן התקשר אליו (עמ' 862 לפרו'). בשיחות נוספות בין השניים, נשמע אריק מבקש מנאשם 1 לעזור לליברטי, באומרו כי ליברטי מבקש את סליחתו (ת/140).

83. יוסי עוקבי, אליו, כאמור, הגיע ליברטי מיד לאחר הירי, ניסה בבית המשפט להרחיק את נאשם 1 מהירי, ואמר כי ליברטי לא אמר לו מי ירה בו: "באותו רגע שאני ירדתי אליו הוא צעק שרב ירה בו, רב ירה בו. הוא לא אמר לי שם... הוא לא יכול לזהות אותו... אמר הרב ירה לי ברגל, הרב ירה לי ברגל. ... אני ניסיתי לשאול אותו מה קרה, הוא לא רצה לספר. ... אלי אמר לי שהיורה היה עם קסדה" (עמ' 976-977 ועמ' 994 לפרו'), ואף אמר כי הסיק לבד שנאשם 1 ירה בליברטי, כיוון שליברטי סיפר לו שנאשם 1 התקשר אליו לפני הירי: "קבע אתו בשביל כנראה להחזיר אותו לישיבה... אני שיערתי לעצמי, אמרתי בטח אם הרב התקשר אליו, אז בטח אולי זה זה" (עמ' 978 לפרו'). אולם, בהמשך עדותו אמר עוקבי בצורה ברורה כי ליברטי אמר לו מיד כשהגיע לדירתו כי נאשם 1 ירה בו: "הרב מנחם ירה לי ברגל.... הרב מנחם ירה לי ברגל" (עמ' 977-978 לפרו'). עוקבי אמר כי ליברטי נקב בשמו של הנאשם 1 במפורש, ואמר שהנאשם 1 התקשר אליו במוצ"ש לפני הירי ובעקבות הזמנתו זו הגיע ליברטי לישיבה, "הכוונה של אלי שהרב מנחם עשה לו כיפה אדומה" (נ/6), וכי ליברטי זיהה אותו למרות שחבש קסדה (עמ' 993-995 ו- 978 לפרו'). עדותו של עוקבי במשטרה תואמת את עדותו של ליברטי במשטרה, שהעיד כי לאחר הירי הוא אמר לעוקבי מי ירה בו (ש' 11-12 ת/129 תמלול).

כמו כן, עדותו של עוקבי תאמה פרטים רבים בגרסתו של ליברטי. עוקבי העיד על הערצתו של ליברטי את הרב, אותה הביע בפניו יומיים לפני האירוע, ובכלל זה גם ייחס לו כוחות מאגיים. עוקבי העיד גם על התגרה האלימה שהתפתחה בליל שבת מחוץ לישיבה, לאחר שנאשם 1 פנה ללכת לביתו, בה היה מעורב ליברטי, שהסיבה לה הייתה דבריו של שרון, אשר סיפר לנאשם 1 על מעלליו של ליברטי. עוקבי העיד על הגעתו של ליברטי לביתו לאחר הירי, ועל הגעתן של לירז ונטלי, ובכלל זה אמר כי כשלירז הגיעה לדירתו: "היא צעקה כאילו שהיא יודעת שזה הרב... שירה בו. הוא אמר לה, לא, אל תגידי ככה על הרב, למה הוא מאוד אוהב את הרב, הוא מאוד אוהב את הרב מבחינה שזה לא הוא, נראה שה מישהו אחר... אמר לה אל תגידי דברים אלה על הרב... הרב לא עשה את זה, הרב לא יעשה לי דבר כזה. כי היה ביניהם קשר מאוד... מאוד טוב" (עמ' 979-980 ו – 981 לפרו'). עוקבי הבהיר כי לירז "קיללה והוא אמר לה לא לקלל, הוא ביקש ממנה לא לקלל..." (עמ' 977 לפרו').

84. כפיר בצלאל נחקר במשטרה פעמיים. חקירתו הראשונה התקיימה לפני מעצרם של הנאשמים (חקירה מיום 20.1.10), ובה מסר גרסה התואמת לגרסת האליבי של נאשם 1, לפיה במוצאי שבת נסע ביחד עם נאשם 1 לבין השעות 20:00 – 21:00 לישוב ניצן (ת/73). ברם, לאחר מעצרו של נאשם 1, נמנע כפיר מלהתייצב לחקירה במשטרה, חרף המאמצים הרבים שהושקעו על ידי המשטרה בניסיונותיה הרבים לזמנו לחקירה (ת/53-ת/55; ת/84), ולבסוף, כשהובא לחקירה, בחר לשמור על זכות השתיקה ברוב החקירה וביקש, כי בתמורה לעדותו יוכנס לתוכנית להגנת עדים וינתן לו סכום כספי של 100,000 ₪ (מזכר ת/142 ת/75 – ת/77). בשיחת טלפון שקיים כפיר עם יזדי, לה האזין רפ"ק סגל, נשמע כפיר אומר שהוא חושש לבוא להיחקר במשטרה, משום שהוא יודע שהחקירה תיסוב על ענין רציני יותר מחשבון השיקים, וכי הוא צפוי להיחקר בנושא הירי "אותו דבר כמו שעשו לרבין" (ת/48 – ת/49; עדות סגל בעמ' 895-896 לפרו'). כמו כן, בתרגיל חקירה שבוצע בין אימו של כפיר, רינה בצלאל, לכפיר, במהלכו ניסתה אימו לדובבו לדבר על האירוע, כפיר "סימן לה עם הידיים שלא תדבר" (עדות השוטר רן כרמלי בעמ' 1020 לפרו'; ת/79 א), באופן המלמד כי ביקש להסתיר את המידע שיש ברשותו אודות אירוע הירי. רינה בצלאל אמרה לחוקרים בכמה הזדמנויות שבנה כפיר אמר לה שהנאשם 1 ירה בתלמיד שלו: "כפיר אמר לי שהרב מנחם אדרי ירה במישהו מהישיבה שלו ברגליים ... כפיר אמר לי שהרב מנחם אדרי ירה בו בגלל שהוא העלה לו את החלסטרה. כפיר אמר שזה שירו בו היה אדם מעצבן, מעצבן את הרב מאוד... אני שמעתי את זה פעמיים שלוש" (ת/28), אך בעדותה בבית המשפט ניסתה בכל מאודה לחזור בה מהפללת נאשם 1 באמתלה כי: "הכניסו לי מילים בפה, עבדו עלי, רימו אותי, סיבנו אותי, ... הייתי במרדף... היה לי חיי כלב" (עמ' 752 לפרו'). טענותיה אלו הופרכו בעדויות השוטרים על האווירה החיובית שבה נגבתה עדותה (עדות יורם סגל בעמ' 892 לפרו'; עדות רן כרמלי בעמ/ 1020 לפרו').

85. שרון זרביב חזר בעדותו בבית המשפט על השתלשלות העניינים, החל מהסכסוך בינו לבין ליברטי ועד להימלטותו לאילת ביום שבת, אותה תיאר בהודעתו במשטרה (ת/72 א), אך חזר בו מהפרטים המפלילים שיחס לנאשם 1 במשטרה, בהתייחסו לזהות היורה: "על פי מה שאני יודע, כנראה או שזה בעל החנות שאלי שדד, או שזה הרב, בכך ששמעתי מפיו של אריה (אלמלם), שהרב אמר לאלי ביום שישי אחרי הדרשה של הרב שאני ברחתי לדירה שאריה גר... אלי הצליח להיכנס לתוך הישיבה והרב תפס את אלי וטפל לו על השכם אומר לו "עשית טעות".... ובמוצאי שבת היו יריות" (ש' 111 – 114 ת/72 א), ואמר כי אקדח השייך לנאשם 1 נמצא בדירה של אריה אלמלם. במהלך דו"ח פעולת הובלה והצבעה שבוצע עם שרון בנוגע עם עבירות התפרצות שנחשד כי ביצע עם ליברטי, הצביע שרון על האזור בו אמור להיות מוסלק האקדח. בעדותו, חזר בו שרון מדברים אלה וטען: "לא ראיתי שום אקדח. לא ראיתי שום אופנוע. ל... כל מה שאמרתי שם זה רק עקב שמועה של בן אדם שאמר את הדברים.. אחד מתלמידיו של הרב...." (עמ' 464 לפרו'). אך למרות זאת, שרון לא נקב בשמו של אותו תלמיד והציג הסבר בלתי משכנע לדבריו במשטרה: "אני יש לי בעיה עם הזיכרון. הזיכרון שלי לטווח קצר... יש לי חסימות.. אני מטופל בכדורים" (עמ' 464-465 לפרו'). כמו כן, במהלך ביצוע דו"ח ההובלה והצבעה, חלף שרון על פני הנאשם 1, שישב ברכבו עם נהגו כפיר בצלאל, ושאל את השוטרים: "תראה מה זה, אני שרצו לפגוע בי יושב אתכם עצור, והרב הזה שעשה הכל הוא עומד בחוץ" (ת/94). בעדותו אישר שרון את הדברים באומרו: "אם אני נפגע, למה זה שאני צריך לשבת פה באזיקים כבול?" (עמ' 467 לפרו'), אך תירץ זאת בהסבר לאקוני וחסר בסיס: "אני פחדתי מבית האסורים... הם (החוקרים) הבטיחו לי הבטחות... איך אומרים לא שמעתי לדברי הרב והנה אני פה" (עמ' 469 לפרו').

86. לסיכום עד כה, הפללתם של הנאשמים על ידי ליברטי במשטרה נתמכת בחיזוק הקם לה הן מעדותו של ליברטי, הן מראיות חיצוניות הקיימות בתיק והן מעדותם של עדים אחרים, שניסו בעדותם לסתור אותה. כפי שיפורט להלן, חיזוק להפללה זו קם גם מהפרכות והשקרים שנפלו בגרסתם של הנאשמים.

שקרי הנאשם 1

87. נאשם 1 אישר בעדותו בבית המשפט את סיפור המסגרת הסובב את שלב הירי, ובכלל זה, הסכסוך בין שרון לליברטי, הרחקת ליברטי מהישיבה בגין סכסוך זה, הופעתו של ליברטי בליל שבת בישיבה והתגרה שהתפתחה בחוץ, הוראתו לאלמלם להסתיר את שרון בדירתו ולהזעיק את המשטרה בשעת הצורך, וכן העיד כי שב לישיבה לקראת מוצאי השבת, ולאחר מכן התקשר לליברטי מטלפון ציבורי והזמינו לישיבה על מנת לאסוף את שארית חפציו. יחד עם זאת, נאשם 1 הציג במשטרה גרסאות פוזיטיביות סותרות, בהן מסר מידע סותר בנוגע עם ביצועה של שיחת טלפון במוצ"ש לליברטי, בנוגע לזהות המתקשר (הוא או תלמיד מהישיבה), ובנוגע למיקומו בשעת הירי (בדרך לישוב ניצן או בבית נאשם 2). כך למשל, אמר בתחילה, כי הסכסוך בין ליברטי לשרון ניטש בנוגע לסידורי השינה בישיבה ואף אמר, כי הוציא את ליברטי מהישיבה לצמיתות וכי בשעת הירי היה בישוב ניצן (ת/69 ו – ת/58), דברים מהם חזר בעדותו בבית המשפט, ואשר לא הייתה סיבה הגיונית לאמרם מלבד ניסיונו להרחיק עצמו ממעורבות בירי. ההסבר שסיפק נאשם 1 לסתירות בין דברים שאמר בחקירותיו במשטרה לבין עדותו בבית המשפט, היה בלתי משכנע. כך למשל, משנתבקש נאשם 1 להסביר את הדחיפות בהזמנת ליברטי במוצ"ש לישיבה על מנת לקחת את חפציו יום לאחר שהלה התפרע מחוץ לישיבה, לא סיפק הסבר מניח את הדעת ואמר כי באותו זמן שרון לא היה בישיבה, ובכך נמנע עימות אפשרי נוסף בין השניים, ולא הבהיר מדוע היה עליו לבצע את השיחה מטלפון ציבורי. כמו כן, בתחילה, במשטרה, הכחיש כי התקשר לליברטי מהטלפון הציבורי, אך לאחר שהחוקר דודו לוי הבהיר לו כי באפשרות המשטרה להאזין לשיחות ולדגום דנ"א מטלפון ציבורי, אמר כי יתכן שהתקשר משם. ברם, מרגע זה ואילך סירב נאשם 1 בתוקף להשיב לשאלות החוקרים ושמר על זכות השתיקה לכל אורכה של החקירה, בניגוד להצהרתו קודם לכן כי הוא נכון לשתף פעולה בחקירה ואין לו דבר להסתיר (ת/62 ב'). בחקירה מאוחרת יותר, אמר נאשם 1, כי ביקש מאחד מתלמידיו להתקשר לליברטי במוצ"ש, אך טען כי הוא לא התקשר בעצמו לליברטי והוסיף, במטרה להסביר את האפשרות שתימצא טביעת אצבע שלו על הטלפון הציבורי, כי הוא נוהג להתקשר ממנו מדי פעם. ברם, נאשם 1 סירב בתוקף למסור את שמו של אותו תלמיד, כשם שסירב בעדותו למסור את זהותם של אנשים אחרים, לגביהם אמר כי הם ירו בליברטי, והסביר זאת באופן בלתי משכנע בטענה כי אינו רוצה להיכשל בלשון הרע (עמ' 1066 ו- 1081 לפרו'). בחקירה מאוחרת יותר חזר הנאשם 1 על כך שלא התקשר מהטלפון הציבורי באותו מוצ"ש "הטלפון ציבורי הזה קרוב לישיבה במיוחד בלכתי למדרשיה, שזה הדרך, אז אמרתי שיכול להיות לגבי ה- DNA, אבל לגבי השיחה במוצאי שבת, לא היה ולא נברא" (ש' 39-40 ת/66 א'). לעומת זאת, בתשובתו לאישום ובעדותו בבית המשפט אישר הנאשם 1 כי התקשר מהטלפון הציבורי לליברטי. ההסבר שסיפק הנאשם 1 לסתירות אלו, כאמור, הוא חוסר אמונו במשטרה, מבלי שהתייחס וסיפק הסבר לגופו של ענין מדוע בחר להשיב תשובות סותרות באותה נקודה, תחת הימנעות ממסירת גרסה בעניין זה. יוסף גם, כי בעדותו בבית המשפט אמר נאשם 1 שהגיע לשיעור בניצן בשעה 22:00 לערך, אך נתן בן דוד העיד, כי נאשם 1 הגיע לשיעור בשעה 23:00 לערך (הודעת הוגשה בהסכמה ת/90). לכל זאת יש להוסיף, כי יום לאחר הירי, נעלם נאשם 1 משטח הישיבה, אותה פקד תדיר קודם לכן, וכי מספר ימים לאחר שזומן לראשונה לחקירה במשטרה, הגיש בקשה להוצאת דרכון (ת/38), באופן המתיישב עם ניסיונותיו להרחיק עצמו ממעורבות באירוע הירי.

88. נאשם 1 הודה כי שיקר במשטרה, אך לדבריו, עשה כן בהתאם לעצת עורך דינו ומשום שאינו נותן אמון במשטרה ואך אישר את הדברים שאמרו לו החוקרים: "אני רוצה להגיד לחוקר, אני לא מפחד, אני לא עשיתי, אני הייתי איפה שאתה רוצה, אני לא יריתי" (עמ' 1147, 1059 ו - 1194 לפרו'). האליבי שהציג נאשם 1 הופרך. במשטרה אמר בתחילה כי היה בישוב ניצן בשעת הירי. ברם, בהמשך משהובהר לו כי איכוני הטלפון הנייד שלו הצביעו על נוכחותו בירושלים בזמן הרלבנטי לירי (ר' עדות יורם סגל בעמ' 886 לפרו'), אמר כי היה בשעת הירי בביתו של נאשם 2 ומשם נסע לישוב ניצן, אליו הגיע בשעה 22:00 לערך. נאשם 1 ניסה להסביר זאת באומרו: "רק תוך כדי חקירות הבנתי שפער הזמנים הוא גדול יותר, ולא ידעתי מה זמן הירי ולא חישבתי את הזמנים, ולכן ציינתי שהכל בערך" (ת/63 א'). בבית (עמ' 1058 לפרו). ברם, נתן בן דוד העיד כי נאשם 1 הגיע לשיעור בשעה 23:00 לערך (הודעתו הוגשה בהסכמה ת/90). נאשם 1 לא הסביר מדוע לא ענה לשיחותיו הרבות של בן דוד ולא הסביר מדוע אמר במשטרה כי סידר שמישהו יעביר את שיעור התורה בניצן במקומו. יוסף, גם כי גרסתו הראשונית של נאשם 1, לפיה היה בישוב ניצן בשעת הירי, תואמת את גרסתו השקרית של כפיר במשטרה, שניתנה בניסיון להרחיק את נאשם 1 ממעורבות בירי. נאשם 1 נמנע מלהעיד את אשתו, שלטענתו היתה בבית בעת שהגיע לשם, מסר יין לכפיר ונשאר בביתו עד שכפיר שב לקחתו. כמו כן, גם לטענתו של נאשם 1, לפיה במוצאי שבת נסע עם כפיר להביא יין, ירד בביתו ושלח את כפיר חזרה לישיבה עם יין – נמצא תימוכין רעוע בעדותו של יורם חביב סבג, שהיה תלמיד ישיבה בזמן הרלבנטי, אך נסתר בעדותו של תלמיד ישיבה אחר, העד דוד בוהדנה, שהעיד כי כפיר לא שב לישיבה עם יין וגם לא נאשם 1, ואף נקב בשמו של תלמיד אחר שהביא את היין: "הוא לא חזר עם היין. היין לא הגיע. השגנו אותו ממקום אחר. ... חבר הלך הביא יין. ... מי זה החבר? יוסף אבו עזיז" (עמ' 1415-1416 לפרו').

89. עדותו של נאשם 1 סותרת גם את עדותו רצופת התמיהות של אריה אלמלם בבית המשפט. אלמלם העיד כי נודע לו במוצ"ש לאחר הירי, שתלמיד ישיבה נורה, אך לא ידע כי הנפגע הוא ליברטי, והוא התקשר מיד לנאשם 1 ויידע אותו בכך (עמ' 1331 לפרו'). לעומתו, נאשם 1 העיד כי בדרך חזרה מהישוב ניצן, לאחר ששמע על הירי, התקשר לעדכן את אריה אלמלם, בתפקידו כמנהל הישיבה (תמלול חקירת הנאשם מיום 20.1.10 – ת/58 א). משעומת אלמלם בעדותו עם חוסר ההיגיון שבדבריו, שמנהל הישיבה לא ידע מי תלמיד הישיבה שנפגע בירי, הגם שהיה בעת הירי בישיבה ויצא לראות מה קרה, כפי שהעיד עד ההגנה אלירן אזולאי: "שמענו רעש של ניידות, יצאנו כל התלמידים לראות מה קרה, אנשים שהיו בחוץ אמרו שהיו יריות, שהיו שני בחורים על אופנוע שירו על מישהו. מאוחר יותר התברר לי שירו על אלי" בנוגע לאריה אמר "והוא גם יצא לראות מה היה" (נ/62) - לא הצליח אלמלם להפיג את התמיהה שעלתה מגרסתו זו או לבסס את מהימנותה, אלא דבק בגרסתו ואף הוסיף פרט תמוה נוסף, שאינו מתיישב עם תפקידו כמנהל הישיבה ועם מערכת היחסים שלו עם נאשם 1, ואמר כי אינו זוכר אם סיפר ביום שבת לנאשם 1 שליברטי הגיע לביתו בליל שבת, לאחר ביקורו בישיבה והמהומה שפרצה שם, במטרה לחפש את שרון ואיים על חייו, עד שלא נותרה ברירה אלא לפעול על פי ההיתר שנתן הנאשם 1 ולהתקשר למשטרה תוך חילול השבת (עמ' 1335 ו- 1355, 1364 – 1365 לפרו').

מניע של הנאשם

90. נאשם 1 העיד כי לא היה לו כל מניע לירות בליברטי, שכן, לדבריו, הוא ספג בעבר מבני ישיבה אחרים מעשים חמורים מאלה שעשה ליברטי ואף הקפיד בעדותו לומר כי ליברטי לא גרם למהומה יוצאת דופן בישיבה באותו סוף שבוע. ברם, מחומר הראיות עולה בבירור, כי נאשם 1 ראה בליברטי משום איום ממשי שיש לנטרל, כפי שיומחש להלן, וניסה בתחילה, לנטרל את האיום הנשקף מליברטי בדרך של הרחקתו מהישיבה, אך משנוכח כי ליברטי אינו מכבד את ההרחקה, מוסיף להגיע לישיבה ולהטיל אימתו, הסתיר את שרון בדירתו של אלמלם, אך גם בכך לא היה כדי להועיל. לפיכך, ביקש נאשם 1 לנטרל את ליברטי בדרך שסבר שהיא יעילה יותר.

91. ליברטי הגיע בליל שבת לישיבה, הקים מהומה ובכלל זה נקט באלימות כלפי תלמידי הישיבה. לאחר מכן הגיע לביתו של אלמלם ואיים על חיי שרון ואילץ אותו להתקשר למשטרה בשבת. למחרת, ביום שבת בצהריים, שב ליברטי לישיבה בחפשו את שרון, והיה, לדברי אלמלם, חמוש בסכינים, ועזב את המקום רק לאחר שאלמלם אמר לו שבישיבה נמצאים שוטרים. על האיום שנשקף מליברטי העיד אלמלם בהרחבה והמחיש את האימה שהטיל ועל סכנת הנפשות שבה היו נתונים שרון ומי שביקש להגן עליו – אלמלם ויתר תלמידי הישיבה. מעדותו עולה כי עוצמת הסכנה שחשו הוא, נאשם 1 ושרון היתה כל כך גדולה כך שנאשם 1 הורה לאלמלם לחלל שבת ולהתקשר למשטרה במקרה של פיקוח נפש, אם ליברטי יופיע בדירתו, לשם הורה לו לקחת את שרון ולהסתירו, וכי בהמשך, שרון נאלץ לחלל את השבת ולהתקשר למשטרה מספר פעמים ולהתחנן על חייו, ובצהרי יום שבת, לאחר ביקורו הנוסף שלי ליברטי בישיבה, נאלץ שרון לחלל פעם נוספת את השבת פעם נוספת ונמלט לאילת.

92. אלמלם העיד כי ליברטי הגיע מספר פעמים ביום שישי לישיבה מלווה בשלושה בחורים, ובכלל זה הגיעו בליל שבת (שישי בערב), חיפשו את שרון ומשלא מצאו, החלו להרביץ לתלמידים, ותלמידים אחרים שחששו לחייהם ברחו מהישיבה: "בערך בשעה 23:00 ראיתי את אלי ליברטי מחוץ לישיבה עם עוד שלושה אנשים שאני לא מכיר אותם והוא אמר "אני גומר עליו היום"... והוא התכוון לשרון כי הוא הפנה את היד לעבר שרון שעמד לידי. שרון לא ענה לו וגם אני לא דיברתי, ... ואז... הרב מנחם ...הרגיע את אלי ... וראיתי את אלי אומר לאחד מהבחורים שהיו איתו "לך תתפוס אותו שלא יברח" וכמובן שהוא התכוון לשרון ואז החבר של אלי רץ לכיוון הישיבה וקילל ואמר מי זה שרון, ואני הצבעתי ... לכיוון הישיבה, והבחור חלף על פני ועל פני שרון ונכנס לישיבה ואני ניצלתי את המצב הזה ותפסתי את הדלת של הישיבה אחרי שהבחור נכנס פנימה, על מנת שהוא לא יצא, ואמרתי לשרון שיברח, ושרון ברח לדירה שלי... גם אני והרב הלכנו... ואני הלכתי לבית שלי ואלי איים שם ואמר "מי ששומר על שרון אני יזיין אותו" והוא התכוון אלי, ובאותו יום שישי בלילה בערך בשעה 01:00 בלילה, שרון היה מאוד מפוחד והתקשר למשטרה ושאל אותי אם זה לא חילול שבת ואני אמרתי לו שזה סכנת נפשות והוא התקשר... למחרת בים שבת בצהריים... שרון נשאר בבית ופחד לצאת. אז הלכתי אליו וניסיתי להרגיע אותו ואמרתי לו שלא יפחד ומשטרה שומרים עליו, אז שרון בא איתי לישיבה, ואז בערך בשעה 12:30-13:00 בצהריים (בשבת), שמעתי את אלי צועק מחוץ לישיבה ומקלל, ראיתי שאין שוטרים ושרון איתי הלכתי לקחתי סכין ושמתי בכיס כי הייתי מאוד מפוחד שאלי לא יפגע בי, ואז רצתי לכיוון היצירה וראיתי את אלי ואמרתי לו "יש כאן שני בלשים עושים לך מארב" ונגעתי בבטן שלו והרגשתי או ברזל או סכין, יכול להיות מאוד שזה סכין והוא היה בסערת רגשות ועצבני ואמר "אני שם זין על הבלשים ועלייך" הוא קילל ואמר לי "אריה תדע לך, אתה אחריו" איים עלי, הוא היה עצבני...אלי התרחק, פחד כאילו מהבלשים... ואז שרון ביקש שאני יקח אותו שאלי לא ימצא אותו... והתקשרנו למשטרה והמשטרה לא הגיעו וצעקו עליו וחשבו שאנחנו עובדים עליהם, ליוויתי את שרון ואמרתי לו שיברח מכאן" (הודעות אלמלם במשטרה נ/51 ו - נ/11 ).

93. השוטר אילן בן שושן, שהגיע לדירתו של אלמלם לאחר ששרון הזעיק את המשטרה בליל שבת, העיד כי שרון היה בלחץ גדול ופחד מאוד לצאת מהדירה בליל שבת ואמר לו שליברטי וחבריו היו חמושים בסכינים (נ/50).יוסי עוקבי העיד כי "אלי אמר לי שהוא רוצה לתפוס את שרון "ולזיין אותו"... (ש' 46-48 הודעת עוקבי במשטרה נ/6), ותיאר באופן דומה את התנהגותו של ליברטי בליל שבת: "בחוץ ראיתי את אלי ליברטי מתווכח עם חברים שניסו לשכנע את אלי לעזוב את המקום, אלי אמר להם שהוא מחפש את שרון, התלמידים אמרו ששרון לא נמצא, ... אלי נכנס לישיבה וחיפש את שרון... אלי התחיל להשתולל על התלמידים ואמר להם אתם עוזרים לשרון, אתם מחביאים אותו ממני ... ואחרי זה התחיל להרביץ לתלמידים שהיו בחוץ. ואז אני התערבתי והתחלתי להפריד. אני סחבתי את אלי משם אליי לבית" (הודעה נ/55). תלמיד הישיבה ברכיה יעקב אייזקוביץ העיד באופן דומה על התנהגות ליברטי בליל שבת מחוץ לישיבה: "נכנס לחצר, וראה אותנו ושאל "איפה שרון?" פעם או פעמיים. הוא היה נסער. אנחנו לא ענינו לו. ... הוא נכנס לתוך הישיבה כאשר אנחנו עדיין בחצר ולאחר דקה יצא מהישיבה לחצר ובא אלינו ועבר אחד אחד על פני ארבעתנו שהיינו בחצר ושאל בעצבים אחד אחד: "ראית את שרון? איפה הוא? עזרתם לו לברוח?" ... ואז נתן לי כאפה על הפנים...ואז עזב בעצבים לחפש אותו בחוץ" (נ/54). גם העד דוד בוהדנה תיאר באופן דומה את התנהלותו של ליברטי ביום שבת בצהריים, כשהגיע פעם נוספת לישיבה: "ביום שבת 9.1.10 בשעה 12:00 ... שמעתי את אלי, יצאתי החוצה וראיתי את אלי מדבר עם אריה אלמלם ואומר לו "איפה שרון אני יזיין אותו... אני שם עליך זין ועל השוטרים" כי אריה אמר לו שיש בישיבה שני בלשים" (נ/53).

94. שרון העיד בהרחבה על האיום על חייו ועל האימה שהטיל עליו ליברטי, שהייתה ידועה היטב לנאשם 1. כבר ביום שישי בצהריים איים ליברטי על חייו של שרון: "תפס אותי מהחולצה, הרים אותי, דפק לי בוקס ונתן לי 150 שקל בתוך היד ואמר לי אם תדבר על זה עם עוד מישהו אני ארצח אותך" (עמ' 449 לפרו'). שרון הרגיש "חרדה, שיכול לקרות לי משהו, סכנה... ביקשתי מכבוד הרב הגנה. ... אני ביום שישי זה קרה, אחרי הצהרים, בשעה שתים. הרב ראה אותי בוכה... ניגש אלי ושאל אותי מה קרה? אמרתי לו לרב את כל מה שהתרחש בחודש האחרון. שאלי הביא סמים לתוך הישיבה. שהייתי עם אלי בתוך איזה מלון ושם היו נערות ליווי. שהוזמנו על ידי אלי. היה שם גם סמים מסוג קוקאין... באותו יום ... לישיבה אלי חזר עם מאה כדורים של "חגיגת" על מנת להפיץ אותם בין בני הישיבה שמה. הילדים אשר לקויים במחשבתם.... הרב כמו שהוא ריחם עלי. ... הרב מגיב בצורה כזאתי שקודם כל אלי יעוף מהישיבה. .... " (עמ' 449-451 לפרו'). שרון אמר לרב שהוא "מפחד. שאני מאוד חושש לחיי... באותו רגע ניגשתי עם הרב לדירה אשר נמצאת ברחוב... שם הרב הסתיר (אותי) מפני אלי" (עמ' 452 לפר'). על ליל שבת העיד שרון: "הם מנסים לרצוח אותי. .. הם עם סכינים וחמושים ודם בעיניהם והם רוצים לקחת את חיי ביום שישי בערב שבת קודש" (עמ' 453 לפרו'). ליברטי אמר לשרון כי ברצונו לשוחח עימו, אך שרון סירב והנאשם 1 הגן עליו: "הרב מנחם אדרי הגן עלי ... אלי ניסה להפעיל כח פיזי על הרב, בשביל להתקרב אלי ולפגוע בי. הרב מנע ממנו את זה בכך בכוח סביר, שהוא לא יגיע אלי" (עמ' 454-455 לפרו'). במעמד זה נכחו גם אריה אלמלם, מנהל הישיבה, ותלמידים נוספים. אלמלם אמר לשרון "לרוץ למעלה לכיוון הדירה שבה הייתי מוחזק... של אריה אלמלם.." (עמ' 456 לפרו'). לדירה זו "הגיע אלי ליברטי עם חבורתו. מנסה לפרוץ את הדלת בכל כוחה.. הוא אמר לי במילים האלה: הרב לא יעזור לך. אני את החיים שלך אקח. לא משנה באיזה מחיר אני מגיע אליך" (עמ' 456 לפרו'). בצהרי יום שבת אמר אלמלם לשרון כי ליברטי חמוש בסכינים ושרון השיב כי הוא חייב לברוח: "אחרי שידעתי שהוא חמוש בסכינים, אמרתי לאריה אני לא נשאר פה. אין פה מצלמות, אין פה שום דבר שיכול להגן עלי.... הגעתי לתחנת הרב קוקו בירושלים של מוניות שרות. עליתי על מונית שירות בשבת קודם השם ירחם. כי ידעתי שאם אני אשאר בתוך ירושלים אני אמות" (עמ' 459 לפרו').

95. מן המקובץ לעיל, ולמעשה למעלה מן הצורך, עולה בבירור כי האיום הממשי שחש שרון לחייו, לו היו שותפים הנאשם 1 ואלמלם, אותו חוו כפיקוח נפש, המצדיק חילול שבת, ואשר כל האמצעים שנקט נאשם 1 בניסיונו להתמודד עם איום זה ולנטרלו עלו בתוהו – יכולים היו להיות מניע לנאשם 1 לבצע את המיוחס לו בכתב האישום ולירות בליברטי ברגלו, ולהסב לו פגיעה שתנטרל אותו לאלתר.

חיזוק משיחות טלפון של נאשם 1 והדחה בחקירה

96. בשיחות טלפון שקיים נאשם 1 עם ליברטי, אורלי, אריה ואחרים, קם חיזוק לאשמתו של נאשם 1 בירי. בשיחות אלה נשמע הנאשם מדבר "בקודים" על הפרשה, תוך שהוא נזהר מאוד בלשונו ומודע היטב לכך ששיחותיו מואזנות, כפי שאמר בחקירותיו במשטרה, והכחיש כי ניסה להסתיר את תוכנם האמיתי של דבריו: "אני מודע לזה שיש הקלטות בבית הסוהר, זה בוודאי ולא משמועות, אם אני הייתי קשור לפרשה הזאת, למה שאדבר דיבורים שעלולים להפליל אותי" (ש' 234-236 ת/64 א'; ר' גם ש' 184 ת/63 א'). כמו כן, בשיחות אלה ניסה נאשם 1 להניא את ליברטי, בני משפחתו ועדים אחרים מלהפליל אותו. בשיחה עם אריה, נשמע אריה מספר לנאשם 1 כי תלמיד ישיבה בשם אלדד התקשר למשטרה: "הלך סיפר הכל למשטרה... סיפר כל מה שהיה פה", נאשם 1 מורה לאריה לקחת לו את הטלפון ולומר לו לחדול: "צריך לנער אותו, איך הוא מדבר כך, אוי ואבוי... קודם כל תיקח לו את הטלפון... תגיד לו אתה נקניקיה אתה לא בסדר, אתה כך וכך, והרב אמר לי לקחת לך את הטלפון" (האזנה 38539 שיחה 2092 מיום 22.1.10). בשיחה מיום 16.1.10 (האזנת סתר מספר 38539 שיחה 505) אמר נאשם 1 לליברטי "לא לדבר עם אנשים וזה" ושואל אותו: "אתה רוצה להעביר כספים משהו לזה... למשפחה... אתה צריך כספים?" ומבטיח לעזור לו: "אני עד הסוף, מה שצריך לעזור לך", בד בבד, אומר לו שהוא טעה: "להודות אתה מבין? איך אמר הרמב"ם? מודה ועוזב ירוחם, טעיתי בחיים אתה מבין?.... רק שמה דיברתי עם רחל", ליברטי שב ומבקש את סליחת נאשם 1. בניסיונו לבאר את כוונתו, אמר נאשם 1 במשטרה כי בדברים אלה התכוון להזהיר את ליברטי מהסתבכות בפלילים עם עבריינים אחרים והתכוון לומר גם כי ביקש שליברטי ידע שיש אפשרות לתיקון (ש' 180 ת/64 ב'). החוקר דודו לוי שאל את נאשם 1: "למה אתה, שכל כך דואג לאליהו שלא יסתבך בבית האסורים, לא פונה ואומר מפורשות אל תסתבך עם אנשים, אל תריב, אל תתווכח, לא היה יותר קל מכל הרמיזות?". ברם, ההסבר שהציג נאשם 1 רחוק מלשכנע: "אני לא אדם פלילי...הוא מתקשר אלי...אני עונה בלי חשש מכלום" (ש' 215-216 ת/64 ב'). בשיחה נוספת עם ליברטי מאוחר יותר באותו היום, שב ליברטי והתחנן לסליחת נאשם 1, והלה אומר לו: "שלא נדבר דיבורים לא טובים... שלא חס ושלם יהיה מזה קלקולים לא טובים" ואומר לו שבעתיד ימנע מלומר דברים שעשויים להפליל אותו, ושגם אורלי ואריק יעשו כן: "תגיד ככה וככה... להבא להבא ואורלי ואריק", ושב והבטיח לעזור בכל מה שליברטי יבקש: "מה שצריך, איזה קנטינות וזה, כל דברים בפנים, כל מה שצריך". נאשם 1 לא הכחיש כי ביקש מליברטי לדבר עם בני משפחתו, אך טען כי אינו זוכר על מה (ש/ 231 ו – 278 ת/64 ב'). בשיחה מאוחרת יותר באותו היום, אמר נאשם 1 לאריק כי ליברטי התקשר אליו וביקש את סליחתו וכי הוא אמר לו לומר זאת לבני משפחתו: "אמרתי לו תתקשר למשפחה, תגיד את זה למשפחה, מה אתה נורמלי?!", והבטיח לעזור לליברטי: "אנחנו נעזור לו, בעזרת השם, רק שיהיה כמו שצריך בעזרת השם, שיתנהג כמו שצריך... אולי השם יתן לו דעת" (האזנה 38539 שיחה 597). למחרת, נשמע נאשם 1 מספר לאחר, כי ליברטי ביקש את סליחתו לאחר שחשד בו: "התקשר החבר שמה, התקשר אלי, מחילה מחילה" (מדבר על ליברטי) (האזנת סתר 38539, שיחה 801 מיום 17.1.10). בשיחה נוספת עם אחר באותו היום, נשמע נאשם 1 אומר שדיבר עם רחל, דודתו של ליברטי, והזהיר אותה שלא לדבר על הפרשה: "שלא יחשבו לדבר". נאשם 1 מבקש מבן שיחו לדבר עם בני המשפחה שהם "מבולבלים קצת ומדברים" ושידעו, כי הוא רוצה לתת להם תמורה: "ומה שאפשר להעביר, אני אעביר", והלה הבטיח לנאשם 1 את סליחתם: "ימחלו שם". (האזנה 38539 שיחה 882 מיום 17.1.10). בשיחה זו אמר נאשם 1 לליברטי "לסגור את הפינה" ... "יש לזה תולדות לא טובות". נאשם 1 סיפק הסבר שאינו מתיישב עם תוכנה של השיחה ואמר שהתכוון לקשר של ליברטי עם לירז, שהיתה בהיריון, כשברקע היה לליברטי קשר גם עם נטלי (ת/64 ב').

בשיחה שקיים נאשם 1 עם אורלי ביום 22.1.10 (האזנה 38539 שיחה 2056), אומרת אורלי לנאשם 1, כי ליברטי אמר לה שלא לדבר בטלפון בחופשיות משום שהוא מואזן: "האמת שלא מדברת איתו... דרך הטלפון... כי מנחם בטח מבין שהטלפון שלה...." ומבקשת את סליחתו על ההאשמות שהטיחה בפניו במוצאי השבת לאחר הירי: "מחילה על אותה שיחה באותו מוצ"ש... בגלל המצב והזעזוע אמרתי את מה שאמרתי" ומבקשת שיסלח לליברטי. אורלי מסבירה כי עשתה כן מתוך לחץ וכי "השתגעה" כששמעה מאבא שלה (חיים ליברטי) שהרב, שליברטי כל כך אהב, עשה את "מה שמנחם כבר יודע" והוסיפה, כי ליברטי אמר לה מי ירה בו: "שאלתי אותו מה זה, מי מי, והוא אמר לי כך", לכן הזדעזעה והיא בעצמה גם שאלה את ליברטי אחרי הירי מי ירה בו והוא אמר לה מי ירה. נאשם 1 משיב שעשו "השתדלות לשמור עליו, אבל לא הסתדרו הדברים והוא היה חייב לצאת מהישיבה והוא הלך לחיים טובים וקרה מה שקרה". אורלי מבקשת מנאשם 1 להגיע לבית המשפט ולהעיד לטובתו של ליברטי בתיק המתנהל נגדו, והוא מבטיח לנסות "לעזור לו גם בפנים". לאחר מכן, שוחח נאשם 1 עם אריה אלמלם ועדכן אותו כי ליברטי ביקש את סליחתו.

97. משיחות אלה עולה כי נאשם 1 ביקש להסתיר את מעורבותו בירי, ולשם קידום מטרה זו שוחח עם ליברטי, בני משפחתו, אריה אלמלם ואחרים, וביצע עבירה של הדחה בחקירה. משעומת נאשם 1 עם שיחות אלה, ביקש להציג הסבר שמרחיק אותו ממעורבות, אך לא היה זה הסבר משכנע (ת/64). טענתו של ליברטי, לפיה נאשם 1 שילם סכומי כספים נכבדים לאביו ולעורך דינו : "אלף שקל כל שבועיים. 15,000 לעורך דין, 15,000 אבא שלי כבר קיבל... תעשה עכשיו שלושה חודשים שאני עצור זה 6,000, זה 36,000 שקל" (עמ' 46 לת/129 ב' – חקירה חמישית של ליברטי מיום 6.4.10) – לא הוכחה. יחד עם זאת, אין מחלוקת, כי נאשם 1 הפקיד כספים עבור ליברטי, כשליברטי היה עצור, מסר למשפחתו של ליברטי תפילין עבורו, והעיד לטובתו של ליברטי במשפט הפלילי שנוהל נגדו. מעדותם של ליברטי ושל נאשם 1, עולה כי מדובר בסכומים קטנים המצטברים לכ – 1,000 ₪ (נאשם 1 ש' 223 ת/63 א'; עדות ליברטי בעמ'' 87 לפרו'). נאשם 1 הסביר זאת בכך שהוא נוהג לעזור לתלמידיו ולהפקיד להם כסף לקנטינה (ת/64 ב'), ואמר כי היה חייב לליברטי תשלום עבור ניקיון הישיבה: "רק קצת מלגות, שהוא היה אחראי גם בזמן נוכחותו בישיבה על הניקיונות.... בשבוע 250-300 ₪ לערך שהיינו נותנים למי שינקה"... והוסיף: "הכנסתי לו אולי פעמיים קנטינה. פעם אחת חמש מאות שקל ועוד פעם אחת שמונה מאות שקל" (ש' 223 ת/63 א') והסכים עם חישובו של החוקר במשטרה ביחס לשלושה חודשים בסכום כולל של כ – 3,600 ₪ (ש 275-281 ת/63 א'). יחד עם זאת, על רקע תוכנן של שיחות הטלפון שפורטו לעיל, עולה ההקשר הספציפי שבין "העזרה" שנתן נאשם 1 לליברטי לבין ניסיונותיו להדיחו מהפללתו בירי, ויש לראות במתן טובות אלה משום מתן תמורה עבור שתיקתו של ליברטי וחזרתו מהפללת נאשם 1. נאשם 1 ניסה גם להדיח את כפיר בצלאל מלמסור עדות. מגרסתה של רינה בצלאל במשטרה עולה, כי לאחר שנאשם 1 נעצר, הגיע אביו לביתה וביקש לשוחח עם כפיר, באופן שהלחיץ אותה. אביו של נאשם 1 לא העיד בבית המשפט ולא הוסברה מטרת ביקורו זה בבית משפחת בצלאל.

נאשם 2

98. מסכת הראיות כנגד נאשם 1 פועלת גם כנגדו של נאשם 2, אותו הפליל ליברטי כמי שנהג בקטנוע.

99. סנגורו של נאשם 2 טען להעדר אפשרות אובייקטיבית לזיהוי, משום שבנסיבות דנן לא יכול היה ליברטי לזהות את הנאשמים, שחבשו על ראשם קסדות. הסנגור הפנה לפסק הדין בעניין חזיזה (ע"פ 8902/11 ניר ניסים חזיזה נגד מדינת ישראל (2012)) (להלן: ענין חזיזה), וביקש לאבחן אותו מהמקרה דנן. ברם, פסק הדין בעניין חזיזה פועל לחובת הנאשמים, שכן בענייננו יש דווקא ליישם העיקרון שנקבע בפסק דין זה.

בעניין חזיזה, גם שם היורה חבש קסדה, הרשעת הנאשם התבססה בעיקרה על זיהויו על ידי המתלונן, בנסיבות ביחס אליהן נקבע כי הן מסירות את החשש כי מדובר בטפילת עלילת שווא על הנאשם. בית המשפט בעניין חזיזה קבע כי נסיבות הזיהוי שיש לבחון הן: שאלת קיומה של היכרות מוקדמת בין העד המזהה לבין היורה העשויה להפחית את הסיכוי לטעות בזיהוי; משך הזמן שהעד ראה את היורה במהלך האירוע; תנאי הזיהוי, ובכלל זה זווית הראייה, תנאי הראות והמרחק ממנו צפה העד ביורה; והזמן שעבר בין האירוע לבין הזיהוי. באותו מקרה דובר על זיהוי יורה שחבש קסדה, ומשקף הקסדה היה מורד וכיסה את חלק הפנים "מקו האף עד הקו שמעל לגבות". דובר בזיהוי מיידי שנמסר על ידי המתלונן עוד בזירת האירוע, בסמוך לאחר הירי, עליו חזר גם מיד לאחר שהתעורר מתרדמת. כמו כן, בין המתלונן לנאשם הייתה קיימת היכרות מוקדמת, וזיויו את היורה בא גם על רקע תנועות גופו של הנאשם.

גם בענייננו, נסיבות מסירת האמרה והספונטניות שבמסירתה על ידי ליברטי מסירים כל חשש לכך שעדות הזיהוי נועדה לטפול עלילת שווא על נאשם 1. בין ליברטי לבין הנאשמים קיימת היכרות מוקדמת, המאפשרת את זיהוים של השניים גם מבעד לקסדות שחבשו, ואף מבעד לצעיף שעטה נאשם 1 על פניו. הנאשמים היו במרחק קצר מליברטי ונאשם 1 אף דיבר אליו מקרוב עת הכה בו בראשו. האירוע נמשך על פרק זמן בו התבצע מרדף אחרי ליברטי ונשמר קשר עין בינו לבין הנאשמים לכל אורכו. הפללתו הראשונה של נאשם 1 על ידי ליברטי הייתה בפני יוסי עוקבי, אל דירתו הגיע ליברטי מיד לאחר הירי, וסיפר לו, בעודו מדמם וכואב את פגיעות הירי שספג, ובטרם קיבל טיפול כלשהו, כי "הרב" ירה בו. לאחר מכן, חזר ליברטי על דברים אלה וסיפר על כך ללירז, שהגיעה למקום, ולבני משפחתו אותם פגש לאחר מכן בבית החולים. בנוסף, ליברטי חזר על כך באופן עקבי גם במשטרה, כפי שפורט לעיל.

בעניין ההיכרות המוקדמת בין ליברטי לבין נאשם 2, טען נאשם 2 כי אינו מכיר את ליברטי, הגם שהעיד במשטרה כי נהג לפקוד את הישיבה תדיר ולשבת עם התלמידים (ת/67 ב'; עמ' 1431 לפרו'). לעומתו, העיד ליברטי כי הוא מכיר את נאשם 2 היכרות שטחית, שהספיקה לזיהויו כרוכב הקטנוע. בחקירתו החמישית במשטרה (חקירה מיום 6.4.10) זיהה ליברטי באופן ברור את הנאשמים והבהיר כי הוא מכיר את השניים: "אז מה, אני מזהה את ה... אני לא יודע מי זה הרב? אני מזהה אותו וגם שמעתי אותו באוזן שלי, מה..." (עמ' 66-67 לתמלול ת/129 ב'), והוסיף כי נאשם 2 נהג בקטנוע: "איציק זוהר,...מה יש לו? יש לו זקן והוא שם ...קסדה לבנה, חצי קסדה" (שם בעמ' 51), וכי אין ביניהם סכסוך כלשהו: "אין לי איתו כלום, מה יש לי עם איציק זוהר. שלום שלום כשהוא בא לשם" (שם בעמ' 46). בחקירה שקדמה לחקירה זו הוסיף ליברטי פרטים אודות נאשם 2 באומרו: "איציק זוהר יצחק זוהר תעקוב אחריו יום שלם אתה תמצא את הזולה שלהם הזולה הזה של רונן אולי ככה מישהו נמצא שם" (חקירה רביעית במשטרה מיום 21.3.10), בעמ' 58 לתמלול ת/128 ב'). סנגורו של נאשם 2 טען כי אין די בזיהוי זה ושומה היה על המשטרה לערוך מסדר זיהוי תמונות. ברם, הכלל הנהוג בפסיקה הוא כי קיומה של היכרות קודמת בין המזהה לבין המזוהה שולל, בדרך כלל, את הצורך שבעריכת מסדר זיהוי, שכן היכרותו הקודמת של העד עם מבצע העבירה הופכת את עריכתו של מסדר זיהוי למיותר ולחסר טעם (ע"פ 420/81 עמרם כהן נגד מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 29, בעמ' 38). מנימוק זה יש לדחות גם את טענתו הנוספת של ב"כ נאשם 2, לפיה בנסיבות בהן רק חלק מצומצם מפניהם של התוקפים, שחבשו קסדות, היה חשוף, ומשנמצאו קסדות בבית נאשם 2, היה מקום לערוך מסדר זיהוי קסדות, וכי אי עריכת מסדר זיהוי כאמור עולה כדי מחדל חקירה חמור. היכרותו המוקדמת של ליברטי את הנאשמים ונסיבות הפללתם, כפי שפורטו לעיל, מעקרות את הצורך בעריכת מסדר זיהוי לקסדות שחבשו או לקטנוע עליו רכבו.

100. כאמור, מסכת הראיות כנגד נאשם 1 פועלת גם כנגדו של נאשם 2. חיזוק לכך נמצא גם בעדותו הפתלתלה של נאשם 2, שלא הותיר רושם מהימן. נאשם 2 נעצר ביום 11.4.10 לאחר שהחביא את הקטנוע השייך לו. ברשות נאשם 2 נתפסו שתי קסדות וקטנוע העונים לתיאור שמסרו עדי הראיה (ת/51 א' ו – ת/51 ב'; תמונות ת/37; דו"ח תפיסה וסימון ת/50; ר' גם דיון בסעיפים 78 - 80 לעיל, המתייחס לראיות החיצוניות התומכות בגרסתו המפלילה של ליברטי). בטרם מעצרו, נצפה נאשם 2 כשהוא רוכב על הקטנוע, אותו הוציא ממבנה הצמוד לביתו, במהירות גבוהה וללא קסדה ומכניס את הקטנוע למבנה ברחוב אחר (דו"ח פעולה הבלש יוסי תורג'מן – ת/55 - ת/56). נאשם 2 מיהר לעשות כן בתגובה להוראה שקיבל מאביו של נאשם 1, גבריאל אדרי, זמן קצר קודם לכן. בשיחה מס' 79 בשעה 17:43 (האזנת סתר 2010-46095 לשיחה מס' 79 מיום 11.4.10 – ת/140), נשמע גבריאל אדרי מיידע את נאשם 2 כי נאשם 1 נעצר: "הרב עצור על איזה קטע.... יריות" ומורה לנאשם 2 "אתה מבין מה לעשות". בשעה 18:10 מיהר, כאמור, נאשם 2 להחביא את הקטנוע (ת/55). בניסיונו להסביר זאת, טען נאשם 2 בבית המשפט כי אביו של נאשם 1 ביקש ממנו לדאוג לשכור עורך דין לנאשם. ברם, הסבר זה אינו מתיישב עם העובדה שלאחר שנעצר נאשם 2, הוא זה שביקש לפנות לאביו של נאשם 1 בטענה כי הוא מבין בעניינים אלה: "מבין באיזה עורך דין יכול להיות טוב" (עמ' 1476 לפרו'). משעומת עם חוסר היגיון זה טען כי האב ביקש ממנו עזרה כספית בשכירת עורך דין (עמ' 1478 לפרו'). תמוה עוד יותר הוא ניסיונו של נאשם 2 להרחיק עצמו מהאירוע, ובכלל זה טענתו, לפיה כלל לא ידע על כך שתלמיד ישיבה של נאשם 1 נורה. לדבריו, נאשם 1 סיפר לו על הירי בתלמיד ישיבה רק לאחר שנעצר, ומבלי למסור לו פרטים נוספים: "לא בזמן הירי, לא זמן אמת, גם לא בשלושת חודשים שהיו לו עד המעצר" (עמ' 1458 לפרו'). נאשם 2 הציג הסבר עלום ובלתי משכנע לכך, באומרו כי נאשם 1 "לא ראה את זה כצרה... כי לא האשימו אותו אז" (עמ' 1460 לפרו'). נאשם 2 אף ניסה להרחיק עצמו מקשר עם נאשם 1 בסמוך למעצרו, באומרו, כי לא היה עמו בקשר כחודש לפני כן, אך לא הציג הסבר לניתוק זה שבא על רקע מערכת היחסים הקרובה בין השניים.

101. בנוסף על דברים אלה, הציג נאשם 2 גרסה תמוהה בניסיון להסביר מדוע העביר את הקטנוע מביתו למבנה ברחוב אחר. לדבריו, העביר את הבעלות הרשומה בקטנוע, השייך לו, על שם אשתו, ונהג להחביאו במקומות שונים במטרה להסתיר את עובדת בעלותו בקטנוע ולהיטיב סיכויו לקבלת קצבה מהמוסד לביטוח לאומי (עמ' 1433 לפרו'). במטרה לבסס טענה זו, הוגשה הודעתו של העד יוסף קורדובה, שהעיד כי: "לפני בערך שלושה או חמישה ימים...הגיע אלי השכן שלי ששמו יצחק זוהר...ושאל אם אפשר לאחסן את הקטנוע שלו בחצר שלי. שאלתי אותו למה בתמיהה, והוא אמר שזה לתקופה קצרה, כי הוא הגיש בקשה לביטוח לאומי והבטחת הכנסה, ...ולא רוצה שהם ידעו שיש לו אופנוע כזה" ((הודעה מיום 15.4.10 - נ/60). ואולם, הסבר אפשרי זה להסתרת הקטנוע, בקשה לקבלת קצבה, נבדק על ידי המשטרה אצל המוסד לביטוח לאומי, ונשלל (עדות השוטר אמיר שהרבני בעמ' 428 לפרו'). כמו כן, ממכתב שהוגש מטעמו של נאשם 2, המאשר כי הוא הגיש בקשה לקבלת מלגה ממשרד החינוך, עולה כי זכאותו לקצבה לא נשללה על רקע רכושו, אלא על רקע לימודיו בכולל שטרם הוכר על ידי משרד החינוך כזכאי לתמיכה (נ/8). נאשם 2 נמנע מלהעיד את אשתו במטרה לבסס הסברו זה להסתרת הקטנוע. לדבריו, רק היא ידעה על הרגלו להחביא את הקטנוע במקומות מסתור שונים (עמ' 1440 לפרו'). לא זו אף זו, הימנעותו של נאשם 2 מלהעיד את רעייתו שומטת גם את הבסיס הנטען לטענת האליבי שלו, לפיה מוצאי שבת דנן, היה עם אשתו בביתם (עמ' 1435 ו - 1452 לפרו'). כמו כן, נאשם 2 לא העיד מטעמו את גבריאל אדרי, במטרה לבסס את ההסברים שהציג לשיחת הטלפון ביניהם, שקדמה להסתרת הקטנוע. מנהגו הנטען להסתיר את הקטנוע לא מנע מנאשם 2 מלעשות שימוש בו, כפי שאישר בעדותו בבית המשפט, ואף להסיע את נאשם 1 מדי פעם למקומות שונים (עמ' 1453 לפרו'; ת/68 ב'). כמו כן, נאשם 2 הציג הסבר בלתי משכנע לקפל המדויק באמצע לוחית הרישוי של הקטנוע, באומרו כי יתכן שהדבר נגרם כתוצאה כך שהקטנוע נפל בעבר כמה פעמים (עמ' 1492 לפרו'). זאת, בניגוד לחוות דעתו של מומחה מז"פ, השוטר יהודה נובולסקי, שקבע כי לוחית הרישוי קופלה במכוון במטרה להסתיר את מספר הרישוי של הקטנוע ולמנוע את זיהויו, והבהיר, כי אין מדובר בקיפול שנגרם באופן אקראי כתוצאה מתאונה או מכה (ת/5 – ת/6; עמ' 434 – 433 לפרו'). ענין תמוה נוסף, העולה מעדותו של נאשם 2, היא טענתו, לפיה אינו זוכר אם נאשם 1 ביקר בביתו במוצאי שבת דנן, וחוסר יכולתו להסביר את טענתו זו של נאשם 1 (עמ' 1462 לפרו'). זאת, בניגוד לטענתו של נאשם 1. כמו כן, בחקירותיו במשטרה, בחר נאשם 2 לשמור על זכות השתיקה וסירב לענות לשאלות החוקרים (תמלולים ת/68 ב'; ת/69 ב' ו – ת/70 ב').

התוצאה

102. אשר על כן, אני מרשיע את נאשמים 1 ו – 2 בעבירה של קשירת קשר, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק נוכח חבירתם לביצוע אירועי הירי וההוצאה לפועל של חבירה זו; חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(1) לחוק; עבירה של נשיאת נשק, לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק; עבירה של ירי באזור מגורים, לפי סעיף 340א' לחוק ועבירה של היזק בזדון, לפי סעיף 452 לחוק. יצוין באשר לעבירות החבלה בכוונה מחמירה, נשיאת נשק, ירי באזור מגורים והיזק בזדון, כי מדובר, באשר לנאשם 2, גם בביצוע בצוותא. עבירת ההיזק בזדון נוגעת בנזקים שנגרמו לרכב חונה כתוצאה מהירי (סעיף 11 לכתב האישום והודעת יגאל עידן). כמו כן, נאשם 1 מורשע, בנוסף, בעבירה של הדחה בחקירה, לפי סעיף 245(ב) לחוק, ובעבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק בנוגע עם דברי הנאשם 1 ללירז בדבר האפשרות לפיה ליברטי יגיע לבית החולים.

ניתנה היום, כ"א בסיון, תשע"ג, 30 למאי 2013, במעמד ב"כ המאשימה, באי כוחם של הנאשמים והנאשמים עצמם.