כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בגין ביצוע עבירות של אי שמירת מרחק, נהיגה בחוסר זהירות, אי מסירת פרטים בתאונה בה נפגע אדם ואי דיווח למשטרה על קרות תאונה בה נפגע אדם, עבירות בניגוד לתקנות 21(ג), 49(א), 144(א)(3) ו- 144(א (4) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961.

על פי הנטען בכתב האישום, ביום 1.9.09, שעה 14:40 לערך, נהג הנאשם בעיר בני ברק ברכב פרטי מתוצרת יונדאי מ.ר. 5116420 (להלן-הרכב) בשדרות ירושלים ופנה צפונה לעבר רחוב חברון. הנאשם נהג בעקבות רכב מתוצרת הונדה מ.ר. 4495268 (להלן-הרכב המעורב או רכב ההונדה), בו נהגה רחלי זילברמן (להלן-הנהגת המעורבת) אשר עצרה נסיעתה לפני מעבר חצייה על מנת לאפשר להולך רגל לחצות את הכביש בבטחה. הנאשם נהג בחוסר זהירות, לא נתן תשומת לב מספקת לדרך, לא שמר על רווח מספיק המאפשר לעצור את הרכב בכל עת כדי למנוע תאונה, והתקרב יתר על המידה אל רכב ההונדה שנסע אותה עת לפניו והתנגש בו. כתוצאה מהתאונה נחבלה בגופה הנהגת המעורבת ונגרמו נזקים לשני כלי הרכב. עוד מצויין בכתב האישום כי למרות שהנאשם גרם לתאונה בה נחבלה הנהגת המעורבת, לא מסר את פרטיו כחוק ולא דיווח למשטרה כדין על קרות התאונה.

במועד ההקראה כפר הנאשם וטען: "לא היינו במקום כלל, הנאשם לא נהג, הנאשם היה הבעלים של הרכב בתאריך הרלוונטי." מכאן עולה כי הנאשם לא כפר בגרסת התביעה בדבר אופן אירוע התאונה, אך טען באופן כללי כי לא היה במקום.

אין חולק כי בעת האירוע היה הנאשם בעליו של הרכב וכי הוא מתגורר ברחוב הרב קוק אשר נמצא בהמשכו של רחוב חברון, רחוב בו ארעה התאונה. עוד אין חולק כי ביום התאונה נוצר קשר טלפוני עם הנאשם, כפי שעוד יובהר.

מטעם התביעה, העידה הנהגת המעורבת ובמסגרת עדותה הוגשו:

• פתק עליו רשמה בסמוך לאירוע את מספר הרכב (ת/1)
• תעודה רפואית (ת/2)
• דו"ח השמאי (ת/4)
• תרשים שערכה באשר לאופן אירוע התאונה (נ/1).

בנוסף, העיד בפניי גובה ההודעה ובמסגרת עדותו הוגשה הודעת הנאשם (ת/3).

מטעם ההגנה, העיד הנאשם עצמו.

לאחר שהתרשמתי מהעדויות שנשמעו בפניי ובחנתי את החומר הרלוונטי, באתי לכלל

מסקנה כי יש להרשיע את הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, ואלה נימוקיי:

1. הנהגת המעורבת, מורה לנהיגה במקצועה, העידה כי פנתה ימינה לרחוב חברון ועצרה את רכבה לפני מעבר חצייה. בשעה שרכבה עצר, הבחינה כי רכב שנסע מאחוריה לא האט מהירותו ופגע בחלק האחורי של רכבה, פגיעה חזקה יחסית.

לאחר הפגיעה, הנאשם עקף משמאל, עצר במקביל אליה וצעק: "למה עצרת". היא הציעה לו לעצור בצד ולהחליף פרטים, אך כששמע הנאשם כי היא מבקשת פרטים, נסע מהמקום. כאשר הנאשם עזב, רשמה מיד את מספר הרכב והעובדה כי הרכב היה בצבע אפור על גבי שובר תשלום של משרד הרישוי, שכן לצורך עבודתה יש ברכבה מסמכים מסוג זה.

1. עדותה של הנהגת המעורבת עשתה עלי רושם אמין ולא נתגלו בה סתירות. כפי שיובהר בהמשך, היה באפשרות ההגנה לזמן עדים מטעמה לצורך נטיעת ספק בעדות זו, אך הדבר לא נעשה. בנוסף, ההגנה לא טענה כי נפלו סתירות בין הודעתה של הנהגת המעורבת אשר פנתה למשטרה עוד ביום התאונה לבין עדותה בבית המשפט, לרבות בכל הנוגע לתיאורו החיצוני של הנאשם. יובהר כי לפי עדות הנהגת המעורבת המשטרה איתרה את הנאשם לפי מספר הרכב, כפי שרשמה בפתק.
2. עדותה של הנהגת המעורבת נתמכת בחוות דעת השמאי, בה צויין תאריך התאונה וכי הנזקים שנגרמו לרכבה היו בחלקו האחורי. יוטעם, כי בדיקת השמאי נערכה ביום התאונה וחוות דעתו נערכה כשבועיים אחריה, כשבחוות הדעת צוינו פרטיו של הנאשם כמי שמעורב בתאונה.
3. לטענת הנהגת המעורבת היא הספיקה לזהות את הנאשם וכך גם את האישה שישבה לצידו, וכך טענה: "הוא עצר לידי, צעק עלי, דיברנו, ראיתי גם את הגברת שישבה לידו. אני יצאתי מהרכב שלי, הוא היה באוטו שלו, צעק עלי... אני יודעת שהוא לא חבש שטריימל, חבש כיפה שחורה, היה לו זקן לא עבות, זיפים כזה, כך שאפשר לזהות את פניו. גם היום זיהיתי אותו. היו לו משקפיים, והוא היה רזה."
4. בעת חקירתו הנגדית של הנאשם הוצגו בפניו אמרותיה של הנהגת המעורבת בחקירתה במשטרה כי הנהג שפגע ברכבה הוא בחור חרדי, בן 20 פלוס, רזה צבע עור בהיר, החובש כיפה שחורה. הנאשם לא הכחיש כי תיאור זה הולם אותו, אך טען כי בעירו בני ברק, יש רבים כמותו.
5. כאמור, הנהגת המעורבת הבחינה גם במי שישבה לצידו של הנהג. זו חבשה פאה חלקה באורך הסנטר בצבע שטני, ולא אמרה מילה תוך כדי הויכוח שהתנהל בין הנהגים. מטבע הדברים, לא ידעה הנהגת המעורבת לציין את זהות הנוסעת, אך הנאשם השלים פרט זה כשטען כי הנהגת המעורבת התכוונה לאשתו, אולם לטענתו אשתו חובשת פאה ארוכה בצבע שחור. אשתו של הנאשם לא זומנה לעדות מטעם ההגנה כשלא נטען כי הייתה מניעה לזמנה כאמור. מכאן עולה, כי ההגנה נמנעה מלזמן עדת מפתח שלא היה כל קושי לזמנה לעדות.
6. הנהגת המעורבת או השוטרת התקשרו לנאשם בו ביום, אך נטען כי הוא סירב לדבר עם מי מהן. בהודעתו במשטרה הודה הנאשם כי קיבל שיחת טלפון, ומדבריו עולה בבירור כי השיחה נוהלה ביום התאונה. וכך מסר הנאשם בהודעתו במשטרה: "התקשר אלי בן אדם והוא אמר לי שפגעתי ברכב של אשתו והוא אמר שגרמתי לה נזק ושהיא כרגע בבית חולים. זה היה פחות או יותר תוכן השיחה. עניתי לו אם עשיתי נזק למישהו אני אבוא ואתנצל."
7. מכאן אנו למדים כי הנאשם זוהה מיד לאחר התאונה. הנאשם מצידו לא הכחיש אותה עת כי הוא אחראי לקרות התאונה ולא טען כי היה במקום אחר. בעדותו ניסה הנאשם לסייג ולהמעיט מתוכנן של אמרותיו במשטרה, כפי שעוד יובהר.
8. הנאשם לא הכחיש כי בדרכו לבית מגוריו הוא נוהג לנסוע במסלול כפי שפורט בכתב האישום, אך טען כי אינו זוכר את מעשיו ביום התאונה. טענה זו תמוהה. כפי שהובהר זמן קצר לאחר התאונה נעשתה פניה לנאשם ונטען כלפיו כי הוא אחראי לקרות התאונה. טבעי כי עוד בשיחת הטלפון, היה הנאשם טוען כי בשעת התאונה כלל לא נסע במקום, והיה משחזר עוד אז, ולו לעצמו, את אירועי אותו יום על מנת שתהיה לו גרסא נגדית לטענה כי פגע ברכב המעורב.
9. הנאשם טען בעדותו כי בעלת חנות ששמה חווי פלדמן, אשר אותה עת למדה נהיגה אצל הנהגת המעורבת, היא זו שמסרה לאחרונה את פרטיו. מכאן עולה כי טענת ההגנה היא כי הנהגת המעורבת לא רשמה ברגע האמת את פרטי הרכב ולא זיהתה את הנאשם כמי שנהג בו, אלא הפרטים נמסרו לה בדיעבד על ידי תלמידתה, חווי פלדמן. חרף חשיבותה של עדה זו לתמיכת גרסת ההגנה, מלכתחילה נמנעה ההגנה מלזמנה לעדות. בנסיבות אלה דחיתי את הדיון על מנת לאפשר להגנה לזמנה לעדות. העדה זומנה כדין אך לא התייצבה. ההגנה מיהרה לוותר על עדותה בלא שעתרה כי בית המשפט יגרום להבאתה. נבהיר כי מדובר בעדת מפתח אשר עדותה הייתה יכולה לשפוך אור אף בנוגע לשאלה אם בעקבות התאונה נגרמו נזקים לרכב, היות וחנותה שוכנת בבנין בו גר הנאשם.
10. כאמור, בסמוך לאירוע התאונה נוצר קשר טלפוני עם הנאשם ונטען כלפיו כי כתוצאה מהתאונה נגרמו נזקי גוף לנהגת המעורבת. הוא בתגובה טען כי אם גרם נזק למישהו יתנצל בפניו. בעדותו ניסה הנאשם להסתייג מאמירות אלה, בתחילה טען "לא אמרתי דברים כאלה בטלפון, אולי בטלפון אמרתי דברים אחרים". מאוחר יותר טען כי ייתכן שאמר דברים אלה אך לא כך, אלא "אמרתי שאם מישהו יחליט שעשיתי נזק ויהיו ראיות, אני אבוא ואתנצל... אם בית המשפט יחליט לפי הראיות, למה שאני אשלם אם אין ראיות."

טענה זו על שלל גרסאותיה השונות מלמדת כי הנאשם לא ההין לומר כי לא היה מעורב בתאונה. הנאשם לא הכחיש ולא הודה, ועם כל הכבוד יש בכך משום היתממות מצידו.

1. כאמור, הנאשם טען כי אינו זוכר מה היו מעשיו אותו יום, אך הודה כי על פי סדר יומו הקבוע נהג בשעות הצהריים לנסוע לביתו וייתכן כי בשעת התאונה נהג באזור בדרכו לביתו. מכאן, כי אין לנאשם טענת "אליבי", ואין תוכן ממשי לטענת ההגנה כי הנאשם היה במקום אחר.
2. הנאשם טען כי ברכבו לא נגרם כל נזק, אך נמנע מלהמציא כל ראיה לאימות טענה זו. כאמור, בית המשפט קבע מועד נוסף לשמיעת פרשת ההגנה, אך זו נמנעה מלזמן את אשתו של הנאשם ולו על מנת לבסס את הטענה כי לרכב לא נגרם כל נזק. הנאשם טען כי מכר את הרכב, אך ההסכם למכירת הרכב לא הומצא. ההסכם יכול היה לשמש ראיה חשובה להוכחת הטענה כי לא נגרם לרכב כל נזק בעקבות התאונה.

1. בסופו של יום, נתתי אמון בעדותה של הנהגת המעורבת, כשעדותה זו נתמכת בשלל ראיות, חלקן נסיבתיות, הקושרות את הנאשם לאירוע התאונה, ובכללן העובדה שהנאשם נהג לנסוע בשעות הצהריים באותו מסלול, בדרך לביתו, צבע הרכב ותיאורו של הנאשם אשר נמסר למשטרה עוד ביום התאונה, הפתק ובו מספר הרישוי של הרכב אשר נכתב עוד ביום האירוע ודו"ח השמאי. על כך יש להוסיף את הימנעותה של ההגנה להמציא ראיות חשובות ולזמן עדים מהותיים, כשהימנעות זו אינה פועלת לטובתה.

אשר על כן, אני מרשיעה את הנאשם בביצוע העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

ניתנה היום, י"ט אלול תשע"ב , 06 ספטמבר 2012, במעמד באי כוח הצדדים ובהעדר הנאשם.