1. תביעה כספית על סך 1,680,000 ש"ח. במקור תבע התובע 2 (להלן: "יואל") אישית. אולם בהמשך הדרך תוקנה התביעה על דרך צירוף התובעת 1 (להלן: "החברה") היא החברה אשר בבעלותו, ומולה נכרתו ההסכמים הכתובים. אקדים ואציין שמצאתי כי דין התביעה לדחייה.

2. מדובר על יחסי שכירות שבין החברה לבין הנתבעת. ההתנהלות והסיכומים היו לאורך השנים בין יואל לבין הנתבע, הוא בעלה של הנתבעת. התובע והעדים מטעמו ציינו את מערכת היחסים הקרובה שבין התובע לנתבע (להלן: "נפתלי"). הדגשה חוזרת זו מצד יואל ועדיו אינה מקרית, שכן יואל טוען להסכמות שבעל פה (לא ברורות – יש לומר) שבינו לבין נפתלי, שלא בא זכרן ואף מנוגדות להסכמים כתובים שבין הצדדים. להסכם השכירות מיום 4.10.04 (ראה לעיל) מתייחס בא כוחם כאל הסכם למראית עין.

3. המושכר הוא מגרש שבבעלות הנתבעת 1. לגרסת יואל, היה המגרש מוזנח, עם צריף קטן מאסבסט ובו קיוסק. יואל, שהבין ממנהל הקיוסק (שנוהל תחת השם "קפה נישה") שהוא מעוניין לפנות המקום, פנה לנפתלי בשנת 1996 וביקש לשכור את המקום לצורך פתיחת בית קפה. כעולה מן ההסכם שצרפו הנתבעים מדובר למעשה על שנת 95. מכל מקום, לא היתה היכרות קודמת בין יואל לבין נפתלי כפי שניתן להבין מתצהירו של יואל. שכן, בסעיף 3 ציין שבעל הקיוסק הוא שהפגיש אותו עם נפתלי, היינו ליואל לא היתה היכרות מוקדמת עם מי מן הנתבעים.

4. כאמור, המגרש והמחוברים שעליו הינם קניינה של הנתבעת, הרשומה כבעלים בנסח הרישום. איני נכנס לגדר השאלה אם לאשורה מכוח חזקת שיתוף יש לראות גם בנפתלי כבעל זכויות לא רשומות, שכן הדבר לא הומחש. בתצהירי הנתבעים הודגש שהנתבעת היא בעלים קנייני מלא, וטענה זו לא נסתרה. מכל מקום ההתנהלות לאורך כל השנים, היתה בין יואל לבין נפתלי.

יצוין כבר כעת, כי מקובל עליי שאם אכן נתן נפתלי התחייבויות שעלו כדי הסכמים בעל פה, הרי שהסכמים בעל פה מעין אלה, מחייבים גם את רעייתו הנתבעת. שכן יש לראות בנפתלי כמי שפעל בעניין זה כשלוח של האחרונה, ולא שוכנעתי כי נפתלי חרג מהרשאה של רעייתו בהתנהלות מול התובע; נפתלי היה אכן שלוחה ולא חרג מהרשאה. יחד עם זאת, עומדת בעינה השאלה האם אכן היו ויש להכיר בהסכמות נטענות כאלה שבעל פה, שנוגדות הסכמים כתובים שבין הצדדים (בין כהסכמות מאוחרות לאותו הסכם, ובין כהסכמות בעל פה שהיוו ההסכמה האמיתית כאשר הכתוב היה רק חוזה למראית עין, כשיטת ב"כ התובעים). לכך לטעמי, יש לתן מענה שלילי.

5. ההסכמים שבכתב נכרתו כולם עם הנתבעת כבעלת המגרש והמחוברים שעליו, אף שלאורך העדויות ציינו כאמור יואל והעד מטעמו מר ממן, שראו בנפתלי את בעל דברם ולא פגשו כלל בנתבעת. בענין זה של אי פגישת הנתבעת, נחזה שהעדים ציינו את שזכרו: יואל ציין כי מאז 1995 ועד 2007 לא פגש מעולם את הנתבעת ולא שוחח איתה בטלפון. הנתבעים ציינו מאידך בחקירתם שהנתבעת פגשה ביואל מס' פעמים, והדבר מקובל עלי; אולם לאחר שמיעת העדויות ברור שההתנהלות והסיכומים היו מול נפתלי, ולכן מקובל עלי שיואל פשוט לא זכר שפגש מס' פעמים גם בנתבעת, והדבר לא נחרט בזכרונו, שכן הורגל לראות בנפתלי כבעל דברו לאורך השנים.

6. יואל טוען שנפתלי תמיד דאג לומר לו שהוא כמו בנו, ושאף אחד לא ייכנס למקום הזה כלומר למסעדה, כל עוד הוא (נפתלי) חי. יואל טוען שהדבר גרם לו להאמין שיוכל אכן להשקיע וליהנות מפירות השקעתו לפחות עד אריכות ימיו של נפתלי. לכן לדבריו, השקיע בסדרי גודל כה גדולים במבנה עצמו (ראה להלן).

ניתן לתהות על גרסה זו לאור השקעות העתק שהשקיעו יואל והאחים ממן לטענתם בנכס, הכל בלא הבטחה כתובה לכך שיינתן כביכול ליואל להישאר כשוכר בנכס לפרק זמן לא מוגדר, שיהא בו לכל הפחות להחזיר את שווי ההשקעה ויהי הוא 10 שנה, 15 שנה או פרק זמן אחר. למעשה, יואל וממן כלל אינם מתיימרים לטעון שנפתלי אישר להם בזמן מן הזמנים ולו בעל פה, פרק זמן מינימלי מוגדר כשנים כאמור. כל הטענה היא שיואל וממן הבינו מנפתלי שלאור היחסים הנפלאים שבין נפתלי ליואל, יוכל האחרון להיוותר כשוכר בנכס עד אריכות ימיו של נפתלי. ומה אם נפתלי היה הולך חלילה וחס לבית עולמו כעבור שנה או שנתיים? באין אפילו הסכמה נטענת שבעל פה לתקופת החזקה מינימלית במושכר, הרי ככל שלא היתה מתקבלת הסכמה של הנתבעת להמשך שהותו של יואל במושכר (מעבר להסכמות הכתובות שתאוזכרנה להלן), היה חייב להיות ברור ליואל ולממן שיהא עליהם לפנות את המושכר.

קשה להלום אפוא ביחס ליואל, ועוד יותר ביחס לממן כאיש עסקים מנוסה, שלא דאגו לעיגון בכתב של תקופת שכירות מינימלית, כאשר אין הם מכירים כלל את הנתבעת ולא פגשו בה, וכאשר יש ויש תקופת שכירות המעוגנת בהסכם חתום מ 1.1.04, תקופה העומדת על 6 שנים (ראה להלן).

היינו אין מדובר בשנה או שנתיים, לגביהן ניתן להעלות תמיהה שמא מדובר אכן בהסכמה לא רציונלית על פניה, לאור היקף ההשקעות במושכר. מדובר על תקופת שכירות לא מבוטלת עליה הוסכם מראש ובכתב.

7. יואל מפרט כי נפתלי היה נוכח במהלך ולאורך שלבי השיפוץ ונתן לו ולשותפיו האחים ממן, יד חופשית במה שקשור לשיפוץ. הוא אישר בחקירתו שבשום שלב לא היו יחסי שותפות בינו לבין נפתלי במה שקשור למושכר או למסעדה. הנתבעים היו בעלי הנכס, והוא שוכר. הא ותו לא, היינו יואל ושותפיו הם שנשאו בסיכונים ובסיכויים של הפעלת המסעדה.

8. הבאתי הדברים ברקע, וכעת נשוב להשתלשלות העניינים הכרונולוגית.

שנים לפני שנכנסו האחים ממן לתמונה, כאמור בשלהי 1995, נפגשו יואל ונפתלי וניהלו מו"מ על שכירת המגרש של נתבעת 2, מגרש ועליו צריף קטן . יואל ונפתלי הגיעו להסכמות, שמצאו ביטוין בהסכם שכירות עליו חתמו. אותו הסכם שכירות ראשון שמיום 2.12.95 צורף כנספח ב' למוצגי הנתבעים ונכרת בין הנתבעת , לבין יואל ושני שותפים נוספים (שקדמו לאחים ממן). באותו הסכם שתקופתו לשנה, עמדו דמי השכירות על 1575 דולר ארה"ב וניתנו לשוכרים 4 תקופות אופציה בת שנה כל אחד ובסה"כ עד 31.12.00. דמי השכירות לתקופות האופציה היו 1,654 דולר לחודש לשנת האופציה הראשונה, 1736 דולר לשנת האופציה השנייה, 1823 דולר לשנת האופציה השלישית ו 1915 דולר לשנת האופציה הרביעית. על שטח הצריף המקורי שעמד במקום כמעט ואין מחלוקת. יואל מציין אותו כצריף בשטח של 40 מ"ר. לאשורה מדובר כנראה ב 45 מ"ר בתוספת שירותים, כפי שציינה הנתבעת, שכן כך מופיע באותו הסכם. יש גם מחלוקת האם הצריף כולו היה עשוי מאסבסט או רק חלקו (הגג), אולם אין למחלוקת זו חשיבות של ממש לצורך הכרעה; שכן כך או אחרת היה צורך בפנייה למומחה לענייני אסבסט לצורך הפירוק והשיפוץ של הצריף, ומקובלת עליי גרסת התובעים שפנו ליועץ כזה, כאשר אף חשבונו צורף (ראה להלן).

9. יואל מפרט כי במהלך השנים מאז שכר הנכס ב 95, נוצרו כאמור בינו לבין נפתלי קשרים חמים שעלו כדי שיחות נפש, ובילויים משותפים במסעדות. בבעלות הנתבעת היו עוד 3 חנויות בדמי מפתח, הצמודות לקיוסק המקורי. יואל מציין שסמוך לשנת 99 הגיעו הנתבעים עם דיירי החנויות להסכם פינוי, ורכשו את מלוא הזכויות בחנויות. וכי לאור מערכת היחסים הטובה עם נפתלי שיפץ יואל את החנויות וחזיתותיהם שהיו במצב רעוע, ועד לשנת 2004 טיפל עבור נפתלי בחנויות. כבר מתצהירו ניתן היה לראות שההתייחסות בעניין זה לאקונית משהו, שכן לא היה ברור האם מדובר בהסכמות מחייבות שמכוחן שיפץ עבור נפתלי את החנויות או שמא מדובר בפעולה יזומה שלו. תשובה מלאה יותר ניתנה בחקירתו הנגדית, עת הודה שמדובר למעשה בחנויות שהיו צמודות לבית הקפה שפתח לאחר השיפוץ של הקיוסק, ויצרו חזית משותפת יחד עם בית הקפה. בנוסף, בחלק מן השנים שכר הוא עצמו חלק מאותן חנויות.

לפיכך ניתן להבין כי הוא שבחר, מטעמים עסקיים שלו שנוגעים לאסטטיקה של בית הקפה ומשיכת לקוחות, לשפץ את אותן חזיתות של החנויות. מדובר אפוא בבחירה עסקית שלו ומבחירתו, שאינה מעלה ואינה מורידה למחלוקת שבהליך זה. אף מתצהיר הנתבעת התברר כי בחלק מן הזמן שכר יואל 2 מבין 3 החנויות הצמודות לבית הקפה.

10. הנתבעים מפרטים כי החל מתחילת שנות ה 2000 פנה יואל מספר פעמים וביקש להרחיב את בית הקפה. הדבר אינו שנוי במחלוקת: יואל ביקש להרחיב, באמצעות החברה, את מבנה בית הקפה, לבית קפה גדול בשטח של 260 מ"ר. ברור שמדובר היה אכן בהשקעה עסקית ניכרת.

11. יואל מציין כאמור כי פנה ליועץ אסבסט ואף צירף המסמכים המלמדים על כך שאכן אותו יועץ, מר יורם ורדה, הכין עבורו תוכנית שנשלחה למשרד לאיכות הסביבה לשם פירוק מאושר של לוחות אסבסט בכתובת הנכס. מכתב מ 2.3.03 של יועץ האסבסט הינו מכתב דרישה לתשלום החוב של קפה נישה (יואל הותיר השם המקורי על כנו) בגין אותה חוות דעת, העבודות עצמן וכן תכנון מערכת ניקוז; כאשר החוב לפני מע"מ עמד על 59798 ₪. פריט 5 בגילוי המסמכים מטעם יואל, הינו פניה של המשרד לאיכות הסביבה מ 8.8.02 למר יורם ורדה, בו מצוין כי הבקשה לאישור עבודת פירוק וסילוק לוחות אסבסט בשטח של 70 מ"ר בשד' הגעתון 85 נהריה (כתובת המבנה) עומדת בקריטריונים שאושרו על ידי יו"ר הועדה הטכנית לאבק מזיק. המשך המכתב מכיל הנחיות לביצוע העבודה.

12. למעשה אין ספק שעבודות ההריסה והשיפוץ בוצעו על ידי יואל שנשא בעלויות נוספות. יואל מציין כי הגיש תכנית להריסה ובנייה לוועדה המקומית ולהקמת מסעדה חדשה בשטח של 260 מ"ר. טענה זו שלו מקובלת עלי. תצהיר גילוי המסמכים שלו מכיל חשבוניות וקבלות לרוב (לאו דווקא קבלה בגין כל חשבונית) על העלויות הרבות בהן נשא בתהליך השיפוץ של הנכס שהתפרס על פני שנים 2000 עד 2003. בתצהירו הוא מעיד על כך שתהליך ההריסה והבנייה מחדש על פי ההיתר שניתן ב 18.6.02 ארך כ 14 חודשים. כאשר בנוסף למבנה החדש חויב גם לבנות ממ"ד בשטח של 18 מ"ר ו 16 חניות לאורחי המסעדה כתנאי לקבלת טופס 4. בתקופה זו של 14 החודשים היתה המסעדה סגורה כמובן, מה שפגע בתזרים המזומנים של החברה.

לדברי יואל, הנתבעים השתתפו במימון בסך של כ 300,000 ₪ שעמד על כ 10% מן ההשקעה בלבד. כלומר, שאותה השקעה עמדה לשיטת יואל על 3 מליון ₪ מצדו (לערך). בחקירתו ציין לראשונה כי אותם 300,000 ₪ ששילמו הנתבעים, לא שולמו כולם בפועל על ידי הנתבעים, אלא חלקם שולם על דרך קיזוז מדמי השכירות שהיה יואל אמור לשלם בתחילת שנת 2004. יצוין כי גרסה זו הופיעה לראשונה לעת עדותו, ולא בא לה זכר קודם. עם זאת אין לדבר חשיבות מעשית גדולה לצורך הכרעה, שכן אין חולק שהנתבעים לא תבעו ולא דרשו פינויו של יואל בשל הפרה שיסודה באי תשלום.

הנתבעים מצידם מציינים כי סוכם שהנתבעת 2 תממן את בניית המבנה עצמו ובכלל זה קונסטרוקציית הברזל והגג. יואל מצדו, היה אמור לשאת על חשבונו בשיפוץ פנים המבנה כדי להתאימו לצרכיו להפעלת בית הקפה. בהתאם, נשאה הנתבעת 2 בעלויות בסך של כ 400,000 ₪ כאשר רק חלקן של הקבלות נשמר בידה וצורף כנספח ג' לתצהירה.

נחזה כי שני הצדדים אינם מסוגלים לזכור האם מדובר ב 300,000 ₪ ששילמו הנתבעים, או 400,000 ₪ ומדובר כנראה בסכום מקורב כלשהו שבין סכומים אלה, כאשר פער הגרסאות כאן לא נעוץ בהטיה מכוונת של מי מהצדדים אלא בחלוף השנים. מכל מקום, לקביעתי הנתבעים השתתפו בגובה חלקם המוסכם בשיפוץ, וככל שהיתה ליואל טענה כי לא נשאו במלוא חלקם המוסכם, הרי שניתן היה לצפות שלא יכבוש הטענה שנים, עד לפרוץ הסכסוך בענייננו.

13. לאחר סיום הבנייה ופתיחת המסעדה מחדש בשנת 2004, הביא נפתלי ליואל חוזה שנערך על ידי עוה"ד שלו ונחתם ב 4.1.04. מטעם החברה חתמו יואל והאחים ממן (שבאותה עת כבר נכנסו כשותפים של יואל בעסק המסעדה ונשאו אף הם יחד עמו בעלויות השיפוץ). יואל והאחים ממן צוינו כמנהלי החברה באותו חוזה שכירות. יואל מציין שהוא חתם על החוזה אף בלא לקרוא, רק על מנת להרגיע את אשתו של נפתלי, הנתבעת, שהוצגה על ידי נפתלי כדאגנית. לדברי יואל , הוא לא ייחס חשיבות לאותו הסכם שהיה מבחינתו פורמלי; וכל ההסכמות היו למעשה בעל פה מול נפתלי. תמונה דומה התיימר להציג העד מטעם יואל, מר יהודה ממן.

כאמור, קשה להלום גרסה זו, הן מפי יואל ועוד יותר מפי העד מר ממן. מר ממן הינו איש עסקים מנוסה שהעיד על עסקיו הרבים וציין כי לעיתים הוא מתקשר בהסכמות שבעל פה ולעיתים בכתב. אמנם משלא מציב הדין דרישת כתב ספציפית כדרישה מהותית, תקף גם הסכם שנכרת בעל פה. אולם ברורה החשיבות לעריכת הסכם בכתב, בפרט ככל שעולה מורכבות העסקה או הסכומים המעורבים בה או שניהם כאחד. וכאשר אין מדובר בסוג עסקה שניתן לומר עליה שמן הידועות היא שדרכה להיכרת בהסכם שבעל פה, אף בסכומים ניכרים. אמנם מקובל עלי שכחריג, נכרתים לעיתים גם הסכמים שבעל פה על סכומים ניכרים. אלא מה, משעה שכבר נכרת הסכם מפורט בכתב, לא ניתן לקבל ההיתממות של מר ממן ושל יואל כאילו ההסכם הינו "פורמלי בלבד" ואך כאבק היה, כאשר הסיכומים לאשורם נכרתו כביכול בעל פה. בפרט כאשר מדובר בעסקה מסוג העסקאות לגביהם נהוג לערוך הסכם בכתב, וכאשר נפקות השוני בין ההסכם הכתוב הקיים לבין הסיכום הנטען שבעל פה, יכול שיתבטא לפי הטענה, בירידה לטמיון של מאות אלפי ₪ אם לא מעבר לכך, אשר הושקעו בשיפוץ לאורך השנים (לאשורה, נראה שיואל והאחים ממן לא היו כה תמימים והסכימו לפרק זמן של 6 שנות שכירות – כולל האופציה, שכן צפו וקיוו שהמסעדה תהא עסק רווחי ובתקופה זו יובטח החזר ההשקעה ומקדם רווח. ציפיותיהם לא עלו יפה שכן עסקי המסעדה בניהולו של יואל וגם בניהול שוכר משנה אחר שניסה להביא – מר חסקל – לא עלו יפה. ראה להלן בהמשך).

הבעיה אינה טמונה בכך שמשפטית לא ניתן להגיע להסכמות מאוחרות בעל פה המשנות מסיכומים קודמים בכתב. אף לא שלא תיתכן סיטואציה של הסכם למראית עין. הבעיה הנה ראייתית, שכן בגרסה אין הגיון בנסיבות המקרה, ונדרשים טעמים מוצקים כדי לשכנע , משעה שנכרת הסכם בכתב, שהיה הוא אך למראית עין או שנכרת הסכם בעל פה בשלב מאוחר יותר בלא כל עיגון, למרות שהצדדים ידעו שנפתלי אוחז בהסכם כתוב וחתום, ויקשה עליהם לשכנע לפיכך בדבר תוקף סיכומים אחרים בעל פה. הגרסה מוקשית עוד יותר כאשר בין ממן לנפתלי לא נטען לשום קשר יוצא דופן וקשה להלום שמר ממן, לאור השקעתו במסעדה, לא היה דואג לעיגון כתוב לאותן הסכמות נטענות בעל פה, ביודעו על קיום הסכם כתוב נוגד. הטענות לא הוכחו, ואף לא שוכנעתי בנכונותן.

14. יש הגיון בקביעה שכאשר רואים הצדדים להעלות הסכמותיהם עלי כתב בחתימותיהם, עושים הם כן לא רק כאות ועדות להסכמתם, אלא גם כאינדיקציה לכך שכל המוסכם – אכן הועלה על הכתוב, שאחרת ניתן היה לצפות שסיכומים נוספים שנטען שהצדדים הגיעו אליהם, יועלו אף הם על הכתב מן הטעם הראייתי הנעוץ בסתירת מסמך כתוב. כמובן שאין זו אלא הנחה הגיונית הניתנת לסתירה, אך על פי רוב משעה שהושלם מסמך משפטי מפורט וחתום, בהסכמות שבעל פה, מדובר על לא יותר מאשר השלמות והתאמות שבעל פה, ולא סיכום נטען הפוך או שונה בעניינים מרכזיים. אלא אם עסקינן בהסכם למראית עין – שאז נטל ההוכחה להמחיש ההסכמות הסמויות מן העין ונפקותן, רובץ על הטוען להן. ויש סיבה טובה כמובן מדוע נדרשת רמת הוכחה מוגברת מצד הטוען שהסכם בכתב נכרת למראית עין בלבד (ע"א 3642/11 הדר כהן נ' סמיר גטאס, פס' 7 של פסה"ד).

הצד השני של אותו מטבע עצמו הנו שכאשר קיים חוזה כתוב אך לא חתום, ואחד הצדדים טוען כי לא נחתם שכן הצדדים לא הגיעו לעמק השווה, הרי שברגיל יש בהיעדר החתימה משום תימוכין לעמדתו: עיין בע"א 571/79 דירות מקסים נגד ג'רבי, פ"ד לז(1) 589 (סע' 12 לפסק דינו של כב' השופט בך. הדברים נאמרו שם בהקשר לעסקה במקרקעין , אך לא התיימרו לייחד עצמם לעסקאות במקרקעין). יתכנו אמנם יוצאים מן הכלל בהם ישתכנע בית המשפט על סמך מכלול החומר, כי הצדדים הגיעו לעמק השווה ולגמירות דעת, חרף החסר בחתימה הדדית או אחת החתימות. אך אין להפוך החריג לכלל באין טעם טוב לכך.

15. ניתן אף לומר שהסיכום הלא ברור לו טוענים יואל ומר ממן לפיו הוסכם על שהייה בנכס לאורך חייו של נפתלי, היינו לתקופת זמן לא מוגדרת, הינו בגדר טענה שבעל פה המתייתרת לסתור מסמך שבכתב ועוד מסמך משפטי בחתימת הצדדים. הרי התובעים אינם טוענים לפרשנות זו או אחרת של הסכם השכירות מ 1.1.04. אותו הסכם הנו ברור וקובע תקופת שכירות לרבות תקופות האופציה, של 6 שנים. אין גם טענה להסכמות מאוחרות שהתגבשו בין הצדדים לאחר החתימה על אותו הסכם, בדבר הארכה כביכול של תקופת השכירות המוסכמת הנזכרת בו.

הטענה היא לסיכומים שונים בתכלית שמועדם מקביל וקודם לזה של החתימה על הסיכום בכתב, כאשר אותו הסכם כתוב אינו אלא "פורמאלי" כביכול ובלי מחייב, וההסכמה האמיתית הנה לשכירות לא מוגבלת בזמן, כל עוד נפתלי בין החיים.

אמנם ב"כ התובעים בסיכומיו טען כי ההסכמה האמיתית ששררה בין הצדדים עובר לחתימה על ההסכם "למראית עין" שבה ואוששה במגעים בין הצדדים גם לאחר שנחתם. אולם זו אינה אלא דרך מלאכותית לנסות ולעקוף הבעיה של טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב, על ידי העלאת טענה להסכמה מאוחרת כביכול. פה לא מדובר לאשורה על הסכמה מאוחרת, "אמיתית" אף לגרסת התובעים. הרי אם היתה הסכמה לא הדירה שניתנה בעל פה לאפשר ליואל להחזיק בנכס לשארית ימין של נפתלי, ונחתם חוזה שידוע היה שהנו למראית עין בלבד, שקבע תקופה מוגבלת בזמן לשכירות, כדי להפיס דעת אשתו של נפתלי, ממילא אין צורך לאושש שוב בעל פה אותה הסכמה "אמיתית". רוצה לומר, לא ניתן כך לעקוף הבעיה של טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב, שיסודה בסע' 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמאנית .

הסכמה זו אינה מסברת האוזן לגופה גם לאור אי הוודאות שביחס לדמי השכירות ומנגנון העלאתם לאורך השנים (כאשר יואל ומר ממן לא טענו דבר ביחס למנגנון העלאה כזה שסוכם כביכול בין הצדדים, כחלק מן ההסכמה הנטענת לשכירות לתקופה לא מוגבלת). אך זו מהות הטענה. כלומר טענה בעל פה לסתירת מסמך בכתב. ניתן אפוא לומר שחל כאן סע' 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמאנית, ולא ינתן לסתור בהבל פה מסמך כתוב, בפרט כאשר המסמך עצמו לא שנוי במחלוקת, ונוגע לסוג עסקה שמקובל לערוך בדמות הסכם כתוב. אמנם תחולתו של סע' 80 הנ"ל צומצמה בפועל ברבות השנים, אולם במקרה המתאים – ונראה שמקרה זה אכן מתאים - עדיין יש לו תחולה. ראה ע"א 5323/07 זלפה אדלתי נ' עזבון המנוח זאביולה, פס' ט"ו לפסק דינו של השופט רובינשטיין.

אף אם נאמר שזה אינו המקרה המתאים ליישום סע' 80 של חוק הפרוצדורה האזרחית העותמני, עדיין כאמור, לא מסברות טענות התובעים את האוזן, לגופו של עניין, ולא שוכנעתי בנכונותן. איני מקבל שנכרת הסכם בעל פה לאפשר ליואל להיוותר בנכס עד שארית ימיו של נפתלי. בין כרובד הנסתר, "האמיתי" שמתחת להסכם כתוב שהנו למראית עין כביכול; ובין כהסכמה מאוחרת לאותו הסכם.

יואל מכל מקום חזר על הטענה כי נפתלי ציין שמה שרשום בחוזה "זה רק עבור אשתו", וכי ברור שלא היה עולה בדעתם של האחים ממן להשקיע מכיסם סכומי עתק בשיפוץ עבור תקופת שכירות של 5 שנים בלבד כמופיע בהסכם הרשמי (למעשה 6 שנים, ולא 5). לא התרשמתי שנפתלי היה מגיע לסיכומים מרחיקי לכת הסותרים ההסכמים הכתובים כדי להסתיר כביכול הסיכומים האמיתיים מאשתו או להונות אותה. תזה זו התבררה כקלוטה מן האוויר.

כן מקובל עלי שהנתבעת נתנה לנפתלי יד חופשית להגיע לסיכומים בניהול הנכס, כאשר הוא זה שניהל אותו בפועל לאורך השנים מטעמה שכן היא סמכה עליו; ואותם סיכומים אליהם הגיע בין מול בעלי מלאכה ובין מול שוכרים – מצאו עיגונם בהסכם כתוב.

16. א. מר יהודה ממן ציין כי הוא ואחיו נכנסו כשותפים של יואל בבית קפה "נישה" כאשר השותפות התנהלה במסגרת החברה שהוקמה (התובעת 1). נפתלי הציג את יואל כאדם הקובע מבחינתו ובכל דבר ועניין, נתן לו גיבוי מלא והציגו כבנו. האחים ממן ויואל חתמו מול נפתלי על חוזה השכירות

מ 1.1.04, כאשר נפתלי החתים את אשתו בשלב מאוחר יותר אך לא בנוכחותם. העד ציין כי האחים ממן ביצעו עבודות גמר במבנה המסעדה ועבודות רבות הקשורות לבעל הנכס ואינן באחריות השוכרים כמפעילי המסעדה. הכל בהסתמך על דברי נפתלי כי הוא נותן ליואל "ייפוי כוח מלא" לבצע את העבודות הקשורות אליו כבעל הנכס.

במה שנוגע לרשימת ההשקעות הפנה מר ממן לתצהירו ומוצגיו של יואל. הוא ציין כי לא התקבל כל החזר או הפחתת שכר דירה מנפתלי למעט 3 חודשים של גרייס עקב עיכוב בפתיחה שנבע מדרישת העירייה לבנות ממ"ד. עוד ציין כי השוכרים הם שטיפלו בהוצאת טופס 4 מול העירייה. לשיטת העד, לא היו השוכרים אמורים לשאת בעלות הממ"ד אך עשו כן למרות שמדובר בעניין מובהק שבאחריות הבעלים והכל נעשה מתוך אמונה וידיעה בדבר היכולת להמשיך ולשכור.

כאמור, אין לקבל ממרחק של זמן כי הנתבעים נשאו בחסר בחלקם שבשיפוץ ביחס למה שהוסכם בין הצדדים בזמן אמת. זו טענה כבושה שלא ניתן הסבר סביר לכבישתה; וגם אם אקבל שהיחסים בין יואל לנפתלי היו טובים, הרי לא היו יחסי קרבה מיוחדים בין האחים ממן, שותפיו של יואל, לבין נפתלי, ולא נמצא לי טעם הגיוני שהאחים ממן יסכימו לממן חלקם של הנתבעים בשיפוץ במאות אלפי ₪.

כעבור מספר חודשים מפתיחת המסעדה, התפרקה השותפות של האחים ממן עם יואל. האחים ממן העבירו חלקם במסעדה ובחברה ליואל, ועזבו את העסק. העד ציין בחקירתו כי הדבר נעשה לאור העובדה שהמסעדה הצריכה התעסקות יתירה ומשאבי זמן ביתר, כאשר לאחים ממן כאמור עסקים רבים נוספים ומלכתחילה נכנסו למסעדה בתורת מימוש חלום ומאווי, אך כאמור נמצא הדבר כלא כדאי עסקית עבורם. בהתחשבנות מול יואל נותר לזכות האחים ממן חוב של 200,000 ₪ (לאחר שיואל החזיר לאחים ממן חלק מהכספים בגין השתתפותם בשיפוץ). מר ממן אף הודה כי הוא שמימן עבור יואל את אגרות התביעה.

העד ציין אף בחקירתו כי מניסיונו הרב כבעל חברת ניהול וחברת נכסים - כל ההשקעות שהושקעו בזמנו במסעדה, הינן השקעות מובהקות שבאחריות בעלים. שוכר לא אמור להקים מבנה קבע, ולממן מערכת ביוב, פירוק אסבסט, חיבור חשמל ומים לעירייה.

כל ההשקעה, כך נטען, היה על בסיס המצג של נפתלי בדבר יחסי הקרבה היתירה אל יואל ולכן לא חששו האחים ממן לגורל ההשקעה כאשר ברור היה מבחינתם שיואל יכול היה להיוותר בנכס , לנהל את המסעדה וליהנות מהשקעותיו כל עוד חי נפתלי (שכן כך שמע מנפתלי).

ב. לא אוכל אלא לשוב ולהביע תמיהתי על גרסה זו שבאה מפי איש עסקים מיומן. ניחא יואל המתיימר לטעון ליחסי קרבה יתירה עם נפתלי, ועל ניסיונו בעסקים לא באה עדות. אך מר ממן לא היה הרי "טירון בעסקים", ובינו לבין נפתלי לא היתה קרבה יתירה. ההסתמכות העסקית שלו על כך שיואל יוכל להישאר בנכס כל עוד נפתלי חי, הינה אפוא תמוהה, שכן איש מאתנו אינו יודע עד מתי יחיה, הוא עצמו או זולתו. ניתן היה לצפות לעיגון בכתב לגבי תקופת השכירות המינימאלית. עיגון בכתב כזה, אכן היה גם היה, ונזכר בהסכם השכירות מ 2004 כתקופה בת 6 שנים. בנוסף, מר ממן, עת השקיעו הוא ואחיו מאות אלפי שקלים בשיפוץ, לא ידע שהשותפות עם יואל תתפרק, ותמוה הכיצד הסכים כביכול בכזו נדיבות, לממן עבור הבעלים חלקם בשיפוץ, בעלות כספית עתירה. אין זאת אלא כי אכן כל צד נשא בחלקו על פי מה שסוכם בין הצדדים. בנוסף, אין לי ספק כי תיאוריו של העד היו מוגזמים, שכן חלק ניכר מן ההשקעה במבנה, נגע ללא ספק להשקעת הפנים במסעדה; וגם אין זה נעלה מספק, שמי שמקבל לידיו הסכם המבטיח לו חזקה בנכס לתקופה בת 6 שנים בתמורת דמי שכירות מוסכמים - אין זה כלכלי מבחינתו שישקיע השקעות במבנה עצמו, להבדיל מתשתיות המסעדה. ההפרדה בין תשתיות המסעדה כגון חשמל וביוב לבין תשתיות המבנה, הינה במידת מה מלאכותית. העד עצמו הודה שנתקל בדרישת העיריה להקמת ממ"ד, לה לא ציפו הצדדים. מה שנהוג או לא נהוג ביחס למי נושא באיזו עלות, תלוי בציפייה העסקית של הצדדים. לגיטימי בהחלט ששוכרים המתכוונים להקים על חשבונם מבנה של מסעדה (ועוד מבנה של 260 מ"ר, במקום 45 מ"ר קיימים) – יסכימו לשאת אף בעלויות אלה , מתוך צפי לרווח שיכסה העלויות ומעבר, בהפעלת עסק משגשג מהלך שש שנים לפחות (ושמא יותר – אם תוארך השכירות).

17. מטעם יואל, העיד גם יוסף אביטן, ששימש במהלך השנים כיועץ המס של יואל שהגיש עבורו דוחות לרשויות המס. הדבר היה בין שנים 1996-2008; כאשר בשנתיים האחרונות, לא היתה פעילות עסקית אך דוחות, לדברי העד, "היו חייבים להגיש". בעדותו חיזק טענת יואל המקובלת אף עלי כאמור, שכל הפגישות נערכו לאורך השנים מול נפתלי; והנתבעת 2 לא השתתפה מעולם באף אחת מהן. היה ברור שנפתלי הוא זה שמוסמך לנהל המו"מ ולהגיע לסיכומים מטעם שני הנתבעים ביחס לנכס.

לדבריו, שמע את הנתבע מבטיח שוב ושוב ליואל כי יואל יוכל להישאר במסעדה לכל ימי חייו של נפתלי, כל עוד עומד הוא בהתחייבויותיו בנושא דמי השכירות. בתצהירו, לא באה התייחסות לשאלת המועדים בהם שמע כביכול את נפתלי מתחייב לכך, ויש לעניין זה חשיבות, שכן, מרגע שכרתו הצדדים את ההסכם מ 2004, מתחלף כאמור הסכם זה, לגבי דידי, כל סיכום קודם שבין הצדדים ומחייב ביחסים שביניהם מכאן ואילך.

עם זאת, גם אם אניח לטובתו של יואל, שאכן נאמרו אמירות מעין אלה על ידי נפתלי, השאלה האם חרגו מגדר אמירות של רצון טוב, להבדיל מהתחייבות משפטית.

לדידי, ברור שגם אם ממן ויואל אכן קיוו לטוב, לא ניתן לייחס לאמירות של רצון טוב מעין אלה מעמד משפטי מחייב. ככל שנאמרו אמירות אלה על ידי נפתלי, הרי לכל היותר יש לראות בהן משום ביטוי להלך רוח שלו בזמן אמירתן, וכך ברור שהובנו; ולא כוונה לכבול עצמו בהסכם מחייב בדבר שכירות לא הדירה ולא מוגבלת בזמן, למשך שארית ימיו (תקופה לא מוגדרת כלל). לכל היותר ביקש לציין, שכפי שהוא רואה את הדברים כעת, אם יימשכו היחסים הטובים שבין הצדדים ועמידת השוכר בתשלום דמי השכירות, אין מניעה הגיונית שיחסי השכירות יוסיפו להתקיים, שכן הם משתלמים לשני הצדדים. ואולם, אמירה ממן האמירות הכובלות הצדדים בגדר הסכם מחייב, המאיין זכות החרטה – אין כאן. מותר לאדם להביע את הלך רוחו ולשקף את תפיסתו בזמן אמת בשיחה חופשית, מבלי שייתפס על מצג מעין זה כמצג משפטי מחייב, עליו זכאים צדדים אחרים להסתמך, משל עלה כדי הסכם מחייב. ברור למדי שלהבדיל מציפיה עסקית ועשיית רווח מהלך 6 שנים מובטחות ובתקווה גם לאחר מכן, ככל שימשיכו היחסים הטובים, לא יכולים היו יואל וממן להבין בזמן אמת מדברי העד, שיש כאן הסכם שכירות לתקופת זמן לא מוגדרת. והרי יש לכך משמעות, שכן, בחלוף תקופת השכירות, גם דמי השכירות עשוי שיועלו. הכיצד ניתן לטעון ולנסות לשכנע בסבירות שנפתלי הסכים הסכמה מחייבת לתקופת שכירות לא מוגבלת בזמן, מבלי להגיע לסיכום בדבר מנגנון קביעת דמי השכירות. ואם יקפצו למשל מחירי השכירויות במשק ויוכפלו, בפרק זמן של כמה שנים, מה אז?

18. בשנת 2006 השכיר יואל את המסעדה בשכירות משנה למר יוסי חסקל. לדבריו עשה כן לרגל נישואיו ורצונו להקדיש זמן למשפחתו. אלא שמבין השיטין הודה כי עסקי המסעדה לא היו מוצלחים במיוחד אותה תקופה, כלומר שנכזבה תוחלתו העסקית.

חסקל בתצהירו ציין אף הוא כי המגעים היו מול נפתלי ולא מול רעייתו. בהסכם שנחתם בין החברה, חסקל והנתבעת (הסכם מ 1.7.06 שצורף כנספח ה' לתצהיר הנתבעת), מתחייב חסקל ליטול על עצמו את התחייבויות החברה כשוכרת בהסכם שמיום 4.1.04. בהתאמה כותרת ההסכם הינה "תוספת לחוזה – שכירות בלתי מוגנת מיום 4.1.04".

חסקל מציין בתצהירו, כי סוכם שישלם לנפתלי במישרין דמי שכירות בשיעור 18,000 ₪ לחודש; וכן ישא בתשלומים בסכום נמוך יחסית של 50,000 ₪ עבור הסבת הזכות ועצם הסכמתו של נפתלי לעסקה. אין בתצהיר אזכור לסכומים נוספים. חסקל מציין שהוא מסעדן ותיק ויכול להעריך כי בתשתיות שבוצעו על ידי יואל, בשיפוץ הנכס, הושקעו סכומי עתק. כאשר מדובר בעבודות והתקנת תשתיות של נגרות, חשמל, מים, כבאות וגז.

הנתבעים מצידם מציינים כי נודע להם בדיעבד שחסקל שילם ליואל סכומים נכבדים מהלך התקופה בה החזיקה החברה כשוכרת את בית הקפה. בעניין זה אף הוקלט חסקל על ידי נפתלי.

בהקלטה שהוגשה (ותומללה) מאשר חסקל בשיחה עם נפתלי, כי שילם ליואל כל חודש כ 40,000 עד 41,000 ₪ למעט ב 3, 4 חודשים אחרונים של שהותו בנכס. זאת להבדיל מן הסכומים הנמוכים יותר עליהם הצהיר בתצהירו. בחקירתו בעמ' 40 למטה ו 41 למעלה לפרוטוקול, אישר למעשה כי אכן שילם כ 40,000 ₪ לחודש דמי שכירות. כאשר לדבריו סכום זה כלל הן את חלקו של נפתלי (הנתבעים), כמשכיר בעל הנכס, והיתרה שולמה ליואל עבור ליווי עסקי של המסעדה. אם כן – שלם העד 18,000 ₪ לנתבעים כדמי שכירות ולערך 22,000 ₪ מדי חודש, ליואל. נתון זה משלים דברי העד בתצהירו, לפיהם ידע הוא שהאחים ממן היו שותפיו של יואל והשקיעו כספים רבים במקום, כאשר אם הוא מעוניין להכנס כשותף של יואל, יהא עליו בכל מקרה לשלם לאחים ממן את חלקם.

חסקל ניהל את המקום מהלך שנתיים וכפי שהעיד אף הוא בפניי, אף הוא כשל בניהול המסעדה. יואל מפרט שבהתייעצות עם נפתלי, שוחרר חסקל מהתחייבויותיו בסוף שנת 2007.

לדברי יואל, במהלך שהייתו במקום, התעניין גם חסקל ברכישת מחצית העסק של יואל וגם לחסקל הובטח על ידי נפתלי שאם ירכוש ממנו מחצית העסק, יהא החוזה לטווח ארוך בשנים ואין לו מה לדאוג להשבת השקעותיו. חסקל מצידו טען אף הוא לגרסה זו, כאשר ציין בסעיף 9 לתצהירו שבמהלך השנתיים בהם ניהל את הנכס, כששוכר משנה, שמע לא אחת את נפתלי אומר שכל עוד הוא חי, יואל איתו והוא מתייחס אליו כאל בנו. עוד לדברי חסקל בתצהיר, זכור לו היטב שבמהלך המו"מ לכניסתו כשוכר משנה, נידונה עם נפתלי אף האפשרות הוא יצטרף כשוכר ראשי משותף ליואל ואף בקשר לכך הבהיר נפתלי שלא תהא כל מגבלת זמן מבחינתו לתקופת השכירות. נפתלי אף הציע לו בהמשך, בשלב מאוחר יותר, כאשר סיפר לו שהעסק לא ממריא, לעזור לו בהלוואה כספית של 50,000 ₪ כדי שיישאר בעסק. לדבריו ניתנה הצעה זו על ידי נפתלי בתנאי שאשתו של נפתלי לא תיודע בה. אלא שהעד עצמו התייחס לדברים בחקירתו כאל דיבור לא מחייב, כאשר הנתבע היה מאוד נחמד והציע לעזור והדיבור היה על כוס קפה בלא המשכיות.

לטעמי, מחזק הדבר מה שציינתי קודם, שיש להבדיל בין התחייבות העולה כדי הסכם משפטי ולו בעל פה, לבין הבעת הלכי רוח שיכול אף שבעתיד לא מוגדר, יבשילו לכלל הסכמות, אך יכול גם שלא. יש לומר שנפתלי מצדו, הכחיש בחקירתו את הטענה שהציע לסייע לחסקל במתן הלוואה.

19. עם זאת נפתלי מצדו אישר בחקירתו ביושר, כי נתן ליואל יד חופשית להגיע לסיכומים מול חסקל. שוב ברור שאותה "יד חופשית" היתה בכפוף לכך שחלקה של הנתבעת בדמי השכירות – לא ייגרע.

מאידך אין בכך כדי לגרוע מטענת הנתבעים כי לא היו מיודעים בזמן אמת לכך שיואל קיבל מחסקל סכום נכבד, מדי חודש בחודשו, במקביל לסכום ששלם חסקל להם במקום יואל, כדמי שכירות. מה שניתן לומר הנו שאת נפתלי, כמי שהיה אחראי לסיכומים מצד הנתבעים , לא עניין האם גם יואל יזכה לתשלום, כל עוד לא נגרע חלקם של הנתבעים בדמי השכירות המגיעים להם.

עם זאת ראוי היה שיואל, הטוען בתביעה זו להחזר השקעותיו, יתן ביטוי מלא בתצהירו לסכומים שקבל מחסקל במהלך תקופת שכירותו של האחרון, שכן סכומים אלה מן הדין היה להפחית מן התביעה. הסתרה זו של העובדה שחסקל שלם ליואל למעלה מעשרים אלף ₪ לתקופת השנתיים בה שכר, למעט 3-4 חודש, הנה (במלים עדינות) לא ראויה.

20. מכל מקום, עם שחרורו של יוסי חסקל מהחוזה, בשנת 2007, נכנס יואל למו"מ עם הזכיין בנהריה של רשת "קפה קפה", כאשר יואל מפרט שהצליח להביא אותו זכיין להסכמה לשכור את המקום בשכירות גבוהה ולתקופה ארוכה. יואל טוען שעל פי ההסכמות עם נפתלי, היו דמי השכירות אמורים לעמוד על סכום שנע בין 30 ל 32 אלף ₪ לחודש, כאשר חלק מן הסכום יועבר לנפתלי וחלקו האחר יועבר ליואל להשבת השקעותיו.

21. א. במו"מ המשולש מול נפתלי ורשת "קפה קפה" ייצג את יואל, משלב מסוים, עו"ד מיכאל גבע, אשר אף העיד מטעמו (התביעה הוגשה במקור בידי עו"ד גבע, שהתפטר מייצוג לאור העובדה שהחליט להגיש תצהיר). נערכו מספר טיוטות אשר הבשילו לכדי חתימת הסכם.

ב. עו"ד גבע בתצהירו ציין כי ניהל מו"מ ארוך בשם יואל עם ב"כ הנתבעים, עו"ד דניאל אשכר ועם ב"כ רשת קפה קפה. עו"ד גבע צרף לתצהירו שתיים מטיוטות ההסכם, שאינן חתומות על ידי מי מבעלי הדין או קפה קפה. באחת מהן מופיעה תניה לפיה קפה קפה תשלם לנתבעת דמי שכירות בסך 18,000; ₪ ובמקביל תשלם ליואל (לחברה) סך של 14000 ₪ - עד לסכום של מליון ₪. אלא שבחקירתו התברר כי אותן טיוטות נמסרו לו על ידי יואל כשנכנס לתמונה, שכן יואל פנה אליו לייצוג לא מתחילת המו"מ עם קפה קפה. יש לכך חשיבות לאור התכחשות הנתבעים לאותן טיוטות. לדבריהם לא מדובר על טיוטות שנשלחו אליהם בכלל. לא כל שכן שלא היו מקובלות עליהם.

ג. עו"ד גבע , שנכנס לתמונה רק בשלב מאוחר להכנת הטיוטות, אינו יכול אכן להעיד מידיעה אישית מי הכין הטיוטות ,והאם הכנתן היתה אקט חד צדדי של יואל או שהן שיקפו כבר הסכמות מוגמרות של הצדדים כולם.

חרף זאת טען גבע בחקירתו כי מרגע שנכנס לתמונה, התקיימו 3-5 ישיבות מו"מ, בהן השתתפו הוא עצמו ויואל, נציגי קפה קפה ובאי כוח הרשת, וכן הנתבעים ועו"ד אשקר. לדבריו בחקירה, מאותן פגישות עלתה הסכמתם של הנתבעים לעקרון שיואל זכאי להחזר השקעותיו.

אלא שסכום של 14000 ₪ שדובר בו לא היה מקובל עליהם, והם מצדם דרשו שהסכום ירד ל 12,000 ₪ מדי חודש. כלומר במלים אחרות הנתבעים לדברי עו"ד גבע הסכימו על העיקרון , אך חלקו על חלוקת הסכומים שישתלמו על ידי קפה קפה ודרשו שהרשת תשלם להם כבעלים דמי שכירות בשווי מוגדל של עוד 2000 ₪, במקום שאותם 2000 ₪ "ילכו" ליואל.

טוען עו"ד גבע שהנתבעים חזרו בהם מהסכמתם גם לסיכום עקרוני זה, של 12,000 ₪ לחודש, לאחר שנכנסה בתם לתמונה, יחד עם עו"ד אשכר.

ד. עו"ד גבע צירף מייל של עו"ד אשכר ומייל נגדי שלו, שניהם מאותו יום. במייל שלו מציין עו"ד גבע כי עו"ד אשכר והבת של הנתבעים שוכחים שהיתה הסכמה להשכרת הנכס ל 10 שנים במהלכם היה יואל אמור לקבל 12,000 ₪ מדי חודש, וכך לקבל את כל השקעותיו בחזרה, ואז "צצו" עו"ד אשכר והבת וקטעו את כל ההסכם.

ה. ללו"ז יש משמעות: מתצהירו של עו"ד גבע בפירוש לא עלתה תמונה ברורה לאלו שלבים של ההסכמות הנטענות היה שותף אישית במהלך ניהול המו"מ על ידו, ועל אלו הסכמות יכול הוא להעיד עדות מקור כמי ששמע אותן באוזניו, כמייצג. אלא שבחקירתו אישר כאמור ראשית, כי הטיוטות הלא חתומות שצירף לתצהירו היו כבר קיימות כאשר עבר התיק לייצוגו, ושנית כי כאשר החל לייצג הנתבעים כבר היו מיוצגים על ידי עו"ד אשכר. שלישית, נטען על ידו כזכור שקודם דובר על 14,000 ₪ ואז באה "הנסיגה" של הנתבעים ל 12,000 ₪. היות ובמייל שלו הוא טוען שאותו סכום של 12,000 ₪ לעשר שנים ("שתיחלף" כביכול לגרסתו בתצהיר סכום חודשי של 14000 ₪ עד להשלמה למיליון ש"ח) נולד מבחינת ההסכמות לפני שנכנס עו"ד אשכר לתמונה, והאחרון יחד עם הבת הם שטרפדו הסכמה זו כאשר "צצו"; והיות והוא עצמו החל לייצג את יואל ולנהל מו"מ עם עו"ד אשכר רק לאחר שאשכר כבר ייצג הנתבעים, ברור שאותו "טרפוד" נטען על ידי עו"ד אשכר כאשר "צץ" האחרון (לשון המייל) – היה בכלל בשלב שלפני שנכס עו"ד גבע לתמונה. כלומר כל אותה גרסה נזכרת של עו"ד גבע בדבר הסכמות לתשלום של 14000 ₪ ליואל עד החזר של מיליון ₪, שאח"כ ירדו ל 12,000 ₪ חודשיים (לעשר שנים) מתייחסת לדברים ששמע מפי יואל, ונגעו לשלבי המו"מ לפני שעו"ד גבע נכנס בכלל לתמונה. זו אינה אלא עדות שמיעה , שבאה מפי יואל עצמו ואינה יכולה ממילא לשמש לחיזוק גרסתו שלו. אזכיר כי הצדדים התנגדו הדדית לעדויות שמיעה סברה והרחבת חזית (עמ' 19 לפר'). מן המייל הנגדי של עו"ד אשכר לא ניתן לחלץ שום הסכמות כאלה שבעבר, אלא טענה שהסכמות נטענות אלה מנוגדות להסכם הכתוב.

ו. הנתבעים מצדם מתכחשים מכל וכל לכך שהסכימו שיואל זכאי להחזר השקעותיו. הם מודים שאכן הסכימו שיואל יהא זכאי לסכום עבור הציוד במסעדה, אך לא להחזר השקעותיו ככלל. וממילא לא הסכימו לא ל 14,000 ₪ ולא ל 12,000 ₪ שישולמו לו לתקופה ארוכה ע"י קפה קפה, על חשבונם.

ז. מה שנותר שלא כעדות שמיעה מפי עו"ד גבע , הנו טענתו שניתן היה ללמוד (בדיעבד מסתבר) על ההסכמה שבין הצדדים שיואל זכאי להחזר השקעותיו בכלל, ולא רק עלות הציוד במסעדה, מאותן ישיבות מו"מ בהן השתתף ובהן נאמרו הדברים. מי אמר ובאיזה שלב – לא פורט בתצהיר, אף לא בחקירה.

נזכור כי באותה עת, היינו כאשר השתתף עו"ד גבע בישיבות המו"מ, כבר יוצגו הנתבעים על ידי עו"ד אשכר, שלדברי עו"ד גבע עצמו לא הכיר בהסכמות העבר הנטענות, להן מתכחשים אף הנתבעים. וכאמור רק בשלב החקירה נעשה ברור שהחלק העיקרי אליו מתייחס עו"ד גבע בתצהירו ונגע לאותם סיכומים נטענים – מתייחס למעשה לשלב המו"מ לפני שנכנס בכלל עו"ד גבע לתמונה, ועל הסיכומים הנטענים שמע אפוא בהכרח מפי לקוחו, וכמו באו הדברים מפי יואל, ואינם יכולים לחזק גרסתו.

ח. ניתן גם להעלות התמיהה הבאה: עו"ד גבע טוען להסכמה של תשלום 14,000 ₪ מדי חודש ליואל עד להשלמה למליון ₪ (נתעלם כרגע מכך שהן הטענה להסכמה ל 14,000 ₪ למשך שנים והן הטענה להסכמה ל 12,000 ₪ למשך שנים אינן אלא עדות שמיעה). לדבריו חזרו בהם הנתבעים מסיכום זה שכן גרסו שהסכום של 14,000 ₪ גבוה מדי; והנה הסכימו כביכול לפי המייל שלו ל 12,000 ₪ שישולמו מהלך 10 שנים, כלומר "יניבו" סכום קרן של 1,440,000 במקום מליון? איזו "נסיגה" יש כאן מצד הנתבעים?

ט. הגרסה אינה ברורה ואינה הגיונית, ואני מבכר גרסת הנתבעים. האחרונים מציינים הגרסה הבאה: לאחר שנודע להם כי חסקל שילם ליואל (היינו לחברה) סכומים נכבדים (הפער בין 40,000 ₪ ל 18,000 ₪), מידי חודש בחודשו, החל חסקל לפגר בדמי השכירות לקראת סוף 2007 וב 30.3.08 עזב את המקום. יואל החל לחפש שוכר אחר שיכנס במקומו ובפועל הפסיק לשלם את דמי השכירות בהם היה מחויב והפר את הסכם השכירות הפרה יסודית.

בענין זה יצוין כי יואל בחקירתו (עמ' 37 לפרוטוקול) צין שאכן לא שולמו 3 חודשים דמי שכירות במהלך שנת 2008, שכן הנתבעים חזרו בהם מהסכמותיהם ותקנו את הטיוטה עם קפה קפה, כאשר לאחר החלטה זו הם פשוט נעלמו וניתקו קשר גם עם יואל וגם עם עו"ד גבע. לכן מודה יואל שלא שילם 3 חודשי שכירות שכן לא פגש את נפתלי והוא לא ענה לו לטלפונים הרבים ולמאות ההודעות שהותיר לו. גרסה זו תמוהה שכן מדובר על דמי שכירות בסכום נכבד של 18,000 ש"ח לחודש. יואל נשאל בחקירתו מדוע איפה לא שלח השיקים בדואר והשיב שזה לא היה נהוג ומערכת היחסים היתה שגם אם שולמו דמי השכירות בפיגור, יקבל אותם נפתלי לידיו כאשר הגיע לבקר. כאמור, יואל והחברה היו מיוצגים בשלב זה של המו"מ, כאשר באותו שלב גם ברור היה שאין הצדדים רואים עין בעין, והנתבעים לטענת יואל, לא הסכימו או חזרו בהם מן ההסכמות שבטיוטות קודמות מול קפה קפה.

לכן, ברור כי בשלב זה היה על יואל להיות מודע לכך שאי תשלום משמעו הפרה ולא יכול היה עוד להתלות ביחסים הטובים שעם הנתבע. היה עליו לדאוג לעיגון נכונותו לשאת בדמי השכירות, בין על דרך הפקדה לחשבון הבנק של הנתבעים, בין על דרך משלוח מכתבים שבהם מבקש הוא לשלם או לקבל חשבון להפקדה וכיוצ"ב. באין כל אינדיקציה בכתובים, לא נותר אלא להסיק כי יש להעדיף גרסת הנתבעים בעניין זה, שיואל פשוט נמנע מלשלם דמי השכירות לאור קשייו הכלכליים. הוא אפוא זה שהפר את חוזה השכירות.

י. הנתבעים מאשרים שיואל אכן הפנה אליהם את רשת קפה קפה לצורך השכירות כאשר לדבריו ניתן לקבל מהם דמי שכירות גבוהים וראויים בסך 18,000 ₪. הנתבעים קיבלו את דבריו אך לא הסכימו מעולם כי חלק מדמי השכירות ישולמו ליואל, משל הפך לשותף בבעלות בנכס. הנתבעים מאשרים כי במהלך המו"מ התקבלו אצלם מספר טיוטות של ההסכם, כאשר בטיוטות הראשונות נכתב כי יואל או החברה זכאים לקבל מקפה קפה תשלום בגין הציוד וההשקעות בסך 288,000 ₪. לפני המועד שנקבע לחתימה על ההסכם התקבלה טיוטה ישירות מעוה"ד של קפה קפה, ואז נדהמו הנתבעים לגלות שהיא שונה מהותית מהטיוטות הקודמות ואשר נכלל בה לראשונה תשלום מקפה קפה ליואל בסך של 14,000 ₪ לחודש, לכל תקופת השכירות לרבות תקופות האופציה (הטיוטות צורפו לתצהירי הנתבעים). נפתלי התקשר ליואל והאחרון טען שבטעות עסקינן. רק משראו הנתבעים את הטיוטות הבינו כי יואל פעל מאחורי גבם וניסה להגיע עם קפה קפה להסדר לפיו חלק מתשלומי השכירות ישתלמו אליו במקום לנתבעת 2 כבעלת הנכס. בשלב מסוים במו"מ התפרץ יואל, לדברי הנתבעת, כלפי עוה"ד של קפה קפה ,וכעס עליו בגלל ששלח אותה טיוטה לעיון הנתבעים. מכאן מסיקים הנתבעים המסקנה שיואל קיווה להסתיר מהם את התשלום שיקבל מקפה קפה, כפי שעשה גם עם חסקל. מכל מקום הנתבעים פנו לקפה קפה והודיעו כי ההסדר הנ"ל לא מקובל לחלוטין. הנתבעים שבים ומבארים כי לא היתה מניעה שיואל או חברתו יוסיפו להחזיק בנכס בהתאם להסכם השכירות מ 1.1.04 לרבות לתקופות האופציה, ובלבד שיעמדו בתשלומי השכירות. הרצון לעזוב הנכס בא מכיוון יואל: בין משום שמאס בעבודה ובין משום שעסקו לא צלח.

יא. כאמור, גרסה זו של הנתבעים מסברת יותר את האוזן מאשר גרסאותיו הפתלתלות של יואל ושל מר ממן המנסים לחמוק בדיעבד מתחולת הסכמים כתובים וחתומים. יצוין עוד כי הניסיון העיקש לשוות ליחסים בין יואל ונפתלי יחסים העולים מבחינת קרבתם כדי יחסי אב ובן, חוטא בהגזמה רבה. אני מוכן לקבל שהיחסים היו טובים, ואף לא היתה סיבה שלא יהיו כאלה כל עוד שיתפו הצדדים פעולה לתועלת שניהם, וכל עוד גרס יואל שיש צפי לרווחים משהותו במושכר, ואילו הנתבעים גרסו שיואל יכבד חיוביו וישלם דמי השכירות. אלא שלא היו יחסים מוקדמים או הכרות מוקדמת בין יואל לנפתלי לפני ששכר יואל את המגרש לראשונה ב 95'. ואחרי ככלות הכל אין מדובר באב ובן אלא בשני אנשים שנפגשו למימוש מטרה חוזית משותפת של שכירות נכס בתמורה. תוחלתו של התובע נכזבה, אך מדובר אחרי ככלות הכל בשיקול עסקי מוטעה ולא יותר, היינו טעות בכדאיות העסקה, אותה אין הוא יכול להחצין על גבם של הנתבעים.

י"ב. ואכן לא ברור מדוע הגיע לתובעים לקבל החזר השקעות במושכר. מדובר בסיכון עסקי שנטלו על עצמם, כאשר בשלב זה וכעולה מההתנהלות עם חסקל, נהיר למדי שיואל השכיל להבין שמדובר בהשקעה כושלת וביקש לצאת מן המושכר. הנתבעים מבחינתם, היו נכונים לקיים ההסכמות החוזיות וליתן ליואל האפשרות להוסיף ולשכור את הנכס בלא כניסה של רשת קפה קפה או שוכר אחר עד תום תקופת השכירות שבהסכם מ 1.1.04.

היינו לאפשר לחברה לשכור את המקום עד 31.12.09 - שאז מסתיימות שש השנים שמ 1.1.04. נפתלי בחקירתו אישר שהיחסים עם יואל היו טובים, אם כי בודאי לא עלו מבחינתו כדי יחסי קרבה עם בן, ואף ציין כי התובע הוא שביקש להשתחרר ולא לנהל המסעדה בעצמו לפני תום תקופת השכירות שהוסכמה. נפתלי אישר שאלמלא כן, לאור היחסים הטובים, לו התבקש לכך על ידי יואל, הרי שבתום 6 שנות השכירות שעל פי ההסכם מ 2004 – היו הנתבעים מאריכים ליואל את תקופת השכירות (וברור שהכוונה היא בכפוף לתשלום דמי השכירות שיוסכמו – הערה שלי י.פ). אך מכאן אין ללמוד שנכרת הסכם הארכה, ולו בעל פה, אלא רק שלאור אותם יחסים טובים לא היתה סיבה לנפתלי שלא להסכים להארכה חוזית נוספת, לו התבקשה בתום או לקראת תום תקופת השכירות החוזית, ואלמלא ביקש יואל עצמו להשתחרר מן ההסכם. התובע הוא שביקש לצאת מן העסק ולהכניס שוכר אחר במקומו, לאור אי הצלחת העסק. תחילה, ניסה את חסקל, כאשר קיבל מן האחרון דמי שכירות יחד עם הנתבעים שלא היו שותפים לסיכום זה, ואז ניסה להכניס את רשת קפה קפה. לא ברור אפוא על מה הוא מלין, כאשר הוא טוען לקיצור תקופת השכירות על ידי הנתבעים בניגוד למוסכם עמם, שכביכול כלל הארכת התקופה לפרק זמן לא מוגדר שעד אחרית ימיו של נפתלי. הרי גם לו נחתם בין הצדדים הסכם בכתב שכזה (וכאמור הטענה לסיכום שכזה אינה מקובלת עלי), התובע הוא שביקש להשתחרר בפועל מחוזה השכירות ולצאת מן הנכס על ידי הבאת שוכר, שהצדדים התייחסו אליו כאל שוכר משנה, וזאת עוד לפני תום 6 השנים המוסכמות, שמיום 1.1.04.

אין בפנינו אפוא, לאשורה, תביעה לאכיפת ההסכם, בין הסכם בכתב, ובין הסכם בעל פה לו טוען יואל (לא נתבע סעד של אכיפה בדמות השבת חזקה במושכר, אלא סעד כספי). ולא ברור במה הפרו הנתבעים את ההסכם, כאשר לא הסכימו להכיר כביכול בתקופות שכירות נוספות ככאלו שלהם זכאי יואל, לטענתו, מעבר לתקופה המוסכמת. יואל, כפי שאישר, לא הפך לשותפם של הנתבעים אלא היה ברור לו שמדובר ביחסי שכירות. באותה מידה לא הפכו הנתבעים לשותפיו לסיכון ולסיכוי של הפעלת עסק המסעדה שכשל. לו פרחה המסעדה והניבה רווחים נאים שהיו מכסים ההשקעה והרבה יותר מזה, ברור שהתובעים היו נותרים כשוכרים בעסק עד תום תקופת השכירות בת 6 השנים, ואף מבקשים להאריכה. האם במצב זה, היו זכאים הנתבעים לחלק מרווחי התובעים בהפעלת המסעדה? ומדוע שפני הדברים יהיו אחרת, היינו שהנתבעים יחויבו לכסות השקעותיו של יואל במסעדה, רק משום שנכזבה תקוותו להרוויח מהפעלתה?

י"ג. אכן הנתבעים "מרוויחים" מכך שנותרו עם מבנה מושקע שמומן בחלקו הארי על ידי יואל והאחים ממן. עשיית עושר – אולי יש כאן, אך דוקא במשפט. החוזה מ 4.1.04 נחתם לאחר השיפוצים בנכס שבוצעו במהלך 2002-2003: סע' 9 לחוזה קבע שהשוכר יהא רשאי לבצע שינויים במושכר בכפוף להשכמת המשכיר; אך לא יהא זכאי לכל תמורה עבור השינויים או התוספות במהלך השכירות ולאחר סיומה, אף לא להפחתה של דמי השכירות בגין אותם שינויים או תוספות. זאת ועוד אותם שינויים או תוספות יייחשבו חלק מהמושכר ויהיו שייכים למשכיר. אמנם עשיית עושר הנה עילת תביעה עצמאית העומדת על רגליה שלה. אולם יש להיזהר מעשיית שימוש בה, שיחתור ויאיין הסכמות חוזיות מחייבות ותקפות שנטלו על עצמם הצדדים. אחרת כל צד שימצא מרוויח כתוצאה מאותן הסכמות תקפות, ולא הפר ההסכם, ימצא עצמו חב בהשבה לצד השני שהפסיד על פי אותן הסכמות מחייבות עצמן. הסכם השכירות, ככל הסכם, מייצג הקצאת סיכונים. כך למשל "נעלו" הנתבעים את עצמם לתקופת שכירות עם דמי שכירות מוסכמים לשש שנים, כאשר אם בתקופה זו עלו דמי השכירות הראויים למגרש ומבנה כדוגמת זה שהוקם – לא היו הנתבעים יכולים ליהנות מעליית דמי השכירות בשוק החופשי. התובעים מצדם אכן נשאו בהשקעות במקום הבעלים, והתחייבו לשלם דמי שכירות בשעורים קבועים לתקופה בת שש שנים. אך זאת ברי שעשו מתוך הנחה, שהתבדתה עד מהרה, שהמסעדה תהא עסק רווחי שיחזיר כל ההוצאות השוטפות, וכל ההשקעות , ואף תותיר מקדם רווח. אך זו טעות בכדאיות העסקה, ותו לא.

22. מכל מקום, טוען עו"ד גבע כי הנתבעים הפכו שוב עורם וחזרו בהם מן ההסכמות לאחר שבתם נכנסה לתמונה והחליטה שההסכם לא מקובל עליה, לאחר שהכל כבר היה מסוכם לקראת חתימה על ההסכם. זו כאמור עדות שמיעה. בסופו של יום, אין חולק שבחר התובע על פי הצעתו של עו"ד גבע עצמו (שאישר הדבר), לחתום על הסכם השכירות החדש בין קפה קפה לבין הנתבעת על מנת שלא הוא יהיה הגורם לפיצוץ העסקה עם קפה קפה. ברור למדי כי השיקול שהנחה את יואל ועו"ד גבע בשלב זה, היה שיואל אינו יכול לעמוד בתשלומי השכירות, דהיינו בחיובים החוזיים של החברה כלפי הנתבעת (ולא למותר לציין כי יואל והאחים ממן ערבו בחתימתם בערבות אישית לחיובי החברה שכלפי הנתבעת – ראה בסוף הסכם השכירות מ 1.1.04); ומאידך, אם יגרום יואל לפיצוץ העסקה עם קפה קפה שהוא זה שטרח לקדמה, צפוי הוא לטענות של הנתבעים בגין הפרה וגרימת נזקים לכל הפחות בסכום השכירות המצטבר אותה חבה החברה עד לתום תקופת השכירות, ויכול שאף בסכומי שכירות מוגדלים לחלק מן התקופה שמעבר לתקופת החוזה "שלו" (בשל אובדן שוכר סולבנטי דוגמת "קפה קפה").

23. בהסכם המשולש מיום 15.7.08 שנחתם לבסוף בין "קפה קפה" והנתבעת, נקבע שהחברה התובעת תפנה את המושכר ותמסור המפתחות לקפה קפה, ובין הנתבעת לקפה קפה ייחתם הסכם שכירות נפרד.

במהלך תקופת השנתיים הראשונות, תישא קפה קפה בתשלום של 32,000 ₪ לחודש שיתחלקו בין החברה לנתבעת 2 כדלקמן: 20,000 ₪ לנתבעת 2 ו 12,000 ₪ לחברה. צוין בהסכם שקפה קפה תשלם לחברה סך כולל של 288,000 ₪ שהם מכפלת 12,000 ₪ לחודש לתקופה של שנתיים וזאת בתמורה לציוד המצוי בנכס ושייך לחברה. כלומר, בסיכומם של דברים מכוח ההסכם שולם לחברה סכום של 288,000 ₪ ב 24 תשלומים שווים בגין הציוד שרכשה קפה קפה מן החברה. עוד סוכם בסעיף 7 להסכם כי חובות החברה לבעלים בגין שכר דירה לחודשים אפריל ומאי 2008, בסך 36,000 ₪, ישולמו ישירות לבעלים היינו לנתבעת 2. מטעם זה צוין בהסכם בסעיף 7 כי שלוש השיקים הראשונים בסכום מצטבר של 36,000 ₪, ימסרו לנתבעת 2 במקום לחברה. יואל טוען שכדי לאשר את העסקה הוסף סעיף שמירת טענות וזכויות בהסכם.

24. אם נסכם עד עתה, התובע טוען כי משום מה יש לו זכות לקבל את החזר השקעתו והשקעת שותפיו לשעבר אחים ממן במושכר, למרות שהוא זה שביקש לצאת מן המושכר בטרם תום תקופת השכירות והאופציות שעלו כדי 6 שנים והיו אמורות להסתיים בסוף 2009. כאשר כבר מ 2007 נעשו ניסיונות על ידי יואל לצאת מן המושכר על ידי הכנסת שוכר חליף ששילם לנתבעים חלקם דאז בדמי השכירות שעמד על 18,000 ₪. מסתבר שאותו שוכר חליף, חסקל, גם שילם ליואל או לחברה התובעת בשליטתו עוד 22,000 ₪ בקירוב, מידי חודש בחודשו. גם בהמשך עלה בידי יואל שעסקו לא צלח, להקטין את הנזק ולמצוא שוכר חליף שישלם עבורו את דמי השכירות לנתבעת בסך 18,000 ₪ לחודש, ואף יקנה ממנו את שווי הציוד בסכום מוסכם של 288,000 ₪. מכל האמור עד כה, ברור שהנתבעים לא הפרו שום סיכום מחייב, אלא דבקו בהסכמות הכתובות ויש לדחות הטענה בדבר הסכמות אחרות. לא קבלתי גם הגרסה בדבר הסכמות מאוחרות להחזר השקעות בתשלום חודשי לאורך שנים של 14,000 ₪ או 12,000 ₪. ממילא דין התביעה לדחיה. למעלה מן הצורך אזכיר בקצרה הטענות בדבר שעור הנזק והפיצוי.

25. א. את שווי ההשקעות במושכר אמד יואל בסך של 1,395,334 ₪ בגינם דרשה החברה פחת מרשויות המס בגין השקעותיה בשנים 2004 2005; וסכום נוסף של השקעה בסך 720,300 ₪ שלא נדרש בגינו פחת: הכל כאמור במכתבו של רו"ח שטיינר מ 16.7.12 שנסמך על דוחות כספיים של רו"ח ראובך אריה, במשרד בו עבד רו"ח שטיינר. אלא שמכתבו של שטיינר , שמהווה "שורה תחתונה מסקנית" לדו"חות שלא הוא ערך - נמשך בהסכמה מן התיק. נותרו אפוא הדו"חות ומאזני החברה של רו"ח ראובך שכחומר גולמי יש אכן להגישם, אולם העיבוד המסקני שלהם אינו בנמצא משנמשך מכתבו של רו"ח שטיינר, ולפיכך יש כאן חוליה חסרה נדרשת. למעלה מן הצורך יבואר שמסקנות כגון אלה הנזכרות במכתבו של רו"ח שטיינר מן הדין להגיש באמצעות חוו"ד.

ב. אלא שבכתב התביעה נתבע ממילא סכום נמוך יותר בסעיפים 23 ו 24 בגין החזר עלויות הבניה בסכום של 830,000 ₪ לפני מע"מ, כאשר לסכום זה נטען שיש להוסיף סכום נוסף בגין פינוי אסבסט הריסה ועוד, העולה כדי 300,000 ₪.

לחלופין טענו התובעים שיש לפצות על פי החלופה הבאה: 14,000 ₪ (שהינם הסכום החודשי לו היה אמור כביכול לזכות באותה טיוטה שלא נחתמה) לתקופה של 10 שנים, היינו 1,680,000 ₪, בקיזוז סכום של 300,000 ₪ שהנתבעים שילמו בגין השתתפות בשיפוץ בראשית הדרך והיתרה 1,380,000 ₪.

את אומדן עלויות הבניה תמך התובע בחוו"ד שמאי מקרקעין מר קובי צפניה (ת/5), שאמד אותן עלויות בסך של 839,000 ₪, על פי טבלה שערך. מחקירתו עולה כי נסמך בחלק מאותה טבלה על כתב כמויות של הקבלן ש. גיטל אותו קיבל וצורף לחווה"ד. לענין מדידת שטחים ומה בוצע, חוות דעתו נערכה כמובן כאשר המבנה גמור משכבר, ולכן נסמך על תוכניות בצוע ותכניות היתר שפורטו בחקירתו.
איני רואה בכך פגם, אלא שאותן תכניות לא הוגשו ואף לא נזכרו בחוות דעתו כפי שראוי היה לעשות. על מומחה לשתף ביהמ"ש בדרך בה הלך כדי לבסס מסקנותיו, ולא רק בשורה התחתונה המסקנית. מכל מקום, מחקירתו של מר צפניה עלה כי את אומדניו השתית על הערכה שבמומחיות ועל מחירוני דקל וחשב, ולא על קבלות או חשבוניות. אכן כשמאי מעריך רשאי הוא להסתמך על הערכות ואומדנים, ואני אף נכון לקבל שאומדנים אלה לא נסתרו על ידי הנתבעים (שלא הגישו מטעמם חוו"ד): אולם מקום שיש חשבונית או קבלה המבססת הוצאה שהוצאה בפועל, מן הראוי שהמומחה יתייחס להוצאה ולאשרה כסבירה – אם אכן סבירה היא, ואם לא יש לפרט מה ההערכה הסבירה. התובעים הרי צירפו לא מעט חשבוניות וקבלות, אולם כעולה מחקירת התובע לא כל חשבונית שצורפה (למשל על מקרר) מתייחסת אכן לעלויות בניה ותשתית. מבלי לגרוע מרלבנטיות כתב הכמויות והתוכניות עליהן הסתמך השמאי לצורך אומדנו, מן הראוי היה שהשמאי יתייחס קודם כל לרשימת העלויות "המגובה" בחשבוניות או קבלות ויאזכרה ככזו, ולגבי מה שלא נשמרה לגביו חשבוניות או קבלה אך ברור שבוצע בשטח (כגון שער ברזל – עליו נשאל) יתן אומדנו בנפרד. הנתבעים הודו כי אין להם מושג מה הוא שווי ההשקעות של התובעים במושכר. אולם על התובעים להוכיח שווי השקעותיהם, וגם מקור זכאותם להחזר אותו שווי.

26. מדובר אפוא למעשה על פיצויי הסתמכות נטענים שעניינם בהחזר השקעות במושכר. אותם פיצויי הסתמכות נתבעים בין מכוח דיני חוזים ובין מכוח העילה של עשיית עושר.

פעם אחת נתבע שווי ההשקעות של החברה והאחים ממן במושכר על פי אומדן שמאי (חסר) ואומדן חשבונאי (חסר אף הוא). אולם לא בוסס כאמור על שום מה זכאי התובע או החברה להחזר השקעות: כאשר בסופו של יום כל מה שיש בפנינו הינה טעות בכדאיות העסקה. ולא הפרה של חוזית של הנתבעים. ממילא אין לעקוף ההסכם המחייב באמצעות דיני עשיית עושר.

התובע ואחים ממן גרסו שיוכלו להרוויח מהלך 6 שנים ועד מהרה הגיעו אחים ממן להבנה שההשקעה לא כדאית או גוזלת משאבי זמן עודפים שאינם בנמצא, ויצאו מן השותפות עם יואל ; יואל נותר במושכר, אך ב 2007 בא לכלל מסקנה שמדובר בעסק מפסיד וביקש להשתחרר ממנו ולהכניס שוכר משנה שישא בתשלומים במקומו ויחזיר לו חלק מהשקעתו, הא ותו לא.

בחלופה השניה, נתבעת למעשה אכיפה חוזית של טיוטה שהתובעים גורסים שהשתכללה כמעט לכדי הסכם (או שמא השתכללה לכלל הסכם מוגמר ) אך הנתבעים חזרו בהם בשלב מתקדם במו"מ בטרם נחתמה הטיוטה. גם אותו הסכם מאוחר נטען ומוכחש נועד להשיב לתובעים שווי השקעותיהם במושכר, בהערכה גסה בתשלום חודשי מדי שנים של 12000 ₪ שישולם על ידי קפה קפה ליואל, במקום שיגדיל דמי השכירות להם זכאים הנתבעים. הכל על פי טיוטות הסכם שיואל גורס שהבשילו לכלל הסכמה מחייבת למרות שהנתבעים לא חתמו עליהן ובכלל מתכחשים להסכמתם או לכך שאותן טיוטות נשלחו אליהן במקור. למעשה איש מבין הצדדים לא חתם על הטיוטות שצורפו, גם לא רשת קפה קפה.

יצוין כי במקור חפץ יואל להעיד מטעמו את ב"כ קפה קפה אולם חזר בו מבקשה זו. אלא שדחיתי כאמור הגרסה בדבר ההסכמות הנטענות מצד הנתבעים, וממילא אין צורך אפוא לדוש בשאלה מה דין פרישה בשלב מאוחר מן המו"מ, כאשר כל שחסר הנה חתימה (גם אז – רק לעתים נדירות יאכוף ביהמ"ש חוזה שלא השתכלל בפועל: עיין בע"א 6370/00 פרשת קל בנין וכן ע"א 434/07 אריק פרינץ נ' אמירים מושב עובדים). משנדחתה גרסת התובעים, הרי שההסכם המחייב הנו זה שנחתם בפועל עם קפה קפה, ושוב לא ייוושעו התובעים באמצעות דיני עשיית עושר.

27. אני דוחה את התביעה ומחייב התובעים לשאת בהוצאות הנתבעים, בגין שכ"ט עו"ד, בסך כולל של 20,000 ₪. לאור סכום התביעה לו היו הנתבעים חשופים היה בדעתי לפסוק סכום גבוה יותר, אולם אמנע מעשות כן לאור העובדה שבסופו של דבר אכן נותרו הנתבעים עם מבנה מושקע שהקימו התובעים . אותה השקעה אין חולק כי ניכרת היא, גם אם שעורה המדויק לא הומחש. את אותו מבנה השכירו ומשכירים הם בסכום נאה.

הערבות שהופקדה תחולט ותשמש לפירעון סכום ההוצאות. הנתבעים ישיבו לתובעים העודף שמעבר לסכום ההוצאות.

ניתן היום, ב' אלול תשע"ד, 28 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.