מבוא

בפניי תביעה לנזקי גוף שנגרמו לגב' גרימברג ענת (להלן: "התובעת") לטענתה בשל טיפול רפואי רשלני במהלך הלידה, בעת ולאחר ביצוע הגרידה לרבות המעקב לאחר השחרור, במהלך חודש אפריל 2000 ולאחריו, אשר גרם לה לעקרות.

הנתבעים הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף בטענה שהתביעה הוגשה מעל 10 שנים לאחר האירוע נשוא התביעה ולכן התיישנה. ביום 10.6.13 קבע בית המשפט שאין מקום למתן החלטה בבקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות בטרם שמיעת הראיות.

בתיק זה נשמעו הוכחות והצדדים הגישו סיכומים בכתב לגבי הסוגיות במחלוקת: ההתיישנות, האחריות והנזק.

תחילה אדון בטענת ההתיישנות.

טענת ההתיישנות

תמצית טענות הנתבעים

כתב התביעה הוגש לבית המשפט ביום 9.5.10 ועניינו אירועים שהתרחשו במהלך חודש אפריל 2000, למעלה מעשר שנים קודם להגשת כתב התביעה. לאחר הגרידה שעברה התובעת ביום 21.4.00, היא סבלה מהפרעות בווסת החודשי, עברה ניסיונות לכניסה להיריון שכשלו ועל רקע ניסיונות אלה עברה היסטרוסקופיה אשר אבחנה כי היא סובלת מתסמונת אשרמן והכל למעלה משבע שנים קודם להגשת התביעה. נוכח כך, התביעה התיישנה ודינה להידחות.

תמצית טענות התובעים

המועדים שמציינים הנתבעים כתחילת מרוץ ההתיישנות אינם רלוונטיים לתביעה זו. מועד ביצוע ניתוח הגרידה ביום 21.4.00 לא יכול להיות המועד בו מתחיל מרוץ ההתיישנות מן הטעם שאפילו הנזק לא התגבש בו לא כל שכן דבר היוודע הנזק לתובעים. גם המועד הראשון בו התגלתה הבעיה הרפואית, מועד ביצוע בדיקת היסטרוסקופיה אבחנתית וניתוחית ראשונה על ידי ד"ר פנסקי ביום 10.11.02 לא יכול להיות המועד לתחילת מרוץ ההתיישנות מאחר וגם אילו ידעו התובעים כבר במועד זה כי קיימת בעיה רפואית (נזק) הרי הם לא ידעו את גודלה (דבר של מה בכך אינו ראוי להגשת תביעה) ובעיקר לא ידעו כי קיים קשר סיבתי בין בעיה זו לביצוע הגרידה. ספקות ושאלות התובעים בעניין עלו בהדרגה רק במהלך הטיפולים ובעיקר בסופם לאחר הטיפול האחרון שהיה ביום 30.11.04. לאחר שהתובעים קיבלו את הצעת הרופאים המטפלים ואמצו בת על כל המאמצים הנפשיים והאחרים הכרוכים בכך, הם פנו לקבלת ייעוץ משפטי. התובעים ידעו בוודאות כי קיים קשר סיבתי רק לאחר קבלת חוות דעת המומחה מטעמם. על פי המועדים כאמור לעיל, התביעה הוגשה במועד סביר ועוד קודם לתקופת ההתיישנות.

סקירת העדויות והראיות (בסוגיית ההתיישנות)

התובעת העידה בתצהירה, כי ביום 4.4.00 היא ילדה בבית חולים אסף הרופא (הנתבע 1) את בתה הבכורה, נטע, לאחר היריון ולידה רגילים. כשבועיים לאחר הלידה היא החלה לסבול מדימומים קשים ופנתה שוב לבית חולים אסף הרופא שם נערכה לה בדיקת אולטרסאונד ונאמר לה כי בשל חשד להיוותרות שאריות רקמת היריון בחלל הרחם (שאריות שליה) יש לבצע גרידה באופן מידי ודחוף. את ההחלטה בדבר הניתוח קיבל ד"ר צימרמן שגם ביצע אותו בלילה של 21.4.00. התובעת חששה מהניתוח במיוחד מכיוון שהייתה מיד לאחר לידה והייתה צריכה לטפל ולהיניק את בתה התינוקת שאך נולדה ולכן שאלה האם הניתוח הכרחי וד"ר צימרמן הסביר לה, לטענתה, כי מדובר "בתהליך שהוא שכיח ביותר ואפילו קל מטיפול שיניים" ולכן נתנה הסכמתה לביצוע הניתוח. לטענת התובעת, במעמד מתן הסכמתה לניתוח לא פורט בפניה כי יכולות להיות השלכות לביצוע הגרידה במועד בו בוצעה וכן לא פורטו הסיכונים והסיכויים הכרוכים בהליך והנזק העלול להיגרם במידה ואינו מבוצע בצורה תקינה. לטענתה, נתנו לה להבין שמדובר בטיפול שגרתי והכרחי שאין סיכון בצדו.

התובעת ממשיכה ומעידה בתצהירה כי הניקה את בתה נטע כשבעה חודשים ובתקופת ההנקה לא היה לה מחזור חודשי והדבר נראה לה טבעי. זמן קצר לאחר שהפסיקה להניק החל המחזור החודשי אלא שהוא היה חלש מהרגיל וגניקולוגים שהתייעצה עמם לא התייחסו לתופעה כחשובה. כשנטע, בתה הבכורה, הייתה בת שנתיים החליטו התובעת ובעלה (התובע 2) להביא עוד ילד לעולם. לאחר מספר חודשים בהם לא הצליחה התובעת להרות, פנו התובעים אל ד"ר הרמן, מנהל חטיבת נשים ויולדות במרכז הרפואי אסף הרופא, שהמליץ על ביצוע היסטרוסקופיה כדי לבדוק את חלל הרחם. בהתאם להמלצתו, התובעת ובעלה הופנו לביצוע היסטרוסקופיה במרכז לבריאות האישה של קופת חולים מכבי בתל-אביב שנערכה על ידי ד"ר פנסקי ביום 10.11.02 (התובעת מציינת שד"ר פנסקי נמנה על הצוות הרפואי של אסף הרופא אם כי לבדיקה אצלו היא הגיעה באמצעות קופת חולים מכבי). לאחר הבדיקה ציין ד"ר פנסקי בפני התובעים, כי מצא שברחם קיימות הידבקויות רציניות והמליץ על הפרדת ההידבקויות בהיסטרוסקופיה ניתוחית. הטעם לכך היה לטענתו, שזו הדרך היחידה על מנת ליצור מצב של קליטה וכניסה להיריון. לטענת התובעת, ד"ר פנסקי לא הבהיר לה ולבעלה כי הסיבה להידבקויות מקורה בגרידה שנעשתה בצורה לא תקינה. לאחר השיחה עם ד"ר פנסקי החליטו התובעת ובעלה שיפנו לטיפול רפואי פרטי כדי לקדם את הכניסה להיריון. התובעים עדיין סברו באותו שלב שכעת כשהם יודעים את הבעיה מדובר מקסימום בעוד טיפול אחד או שניים של הפרדת הידבקויות ויהיה היריון. בשלב הזה, אף אחד מהרופאים לא התייחס להליך הגרידה כסיבה הראשונה לבעיית הכניסה להיריון. התובעים היו מרוכזים בהבאת ילדים ובכלל לא חשבו שמדובר ברשלנות רפואית וסוגיית התביעה המשפטית לא הייתה רלוונטית. התובעים בדקו מי הרופאים הידועים כטובים בתחום הבעיה של הידבקויות והחליטו להמשיך את הטיפול עם ד"ר סוריאנו אשר צירף אליו לטיפול את ד"ר שולמן להליך ה- IVF כאשר ד"ר סוריאנו הוא שביצע את הניתוחים. התובעת נאלצה לעבור עוד שבעה טפולים ניתוחיים של הפרדת הידבקויות בהרדמה מלאה אשר גם אחריהם לא הצליחה להרות. בנוסף, עברה טיפולי הפריה – IVF. לאחר הטיפול האחרון ביום 30.11.04 או אולי סמוך לפניו התחיל ד"ר שולמן לרמוז לתובעים שאולי כדאי לחשוב על אפשרויות אחרות להבאת ילדים לעולם וכשגם הטיפול האחרון לא צלח, הוא הציע שאולי כדאי לחשוב על פונדקאות או אימוץ. לאור הצעת ד"ר שולמן, שוחחו התובעים עם ד"ר סוריאנו, שבמשך השנים נוצרה קרבה אליו, והתובעים כבר יכלו לשתף אותו יותר במחשבותיהם והוא ציין בפניהם כי הסיבה ברורה היא שבמהלך ביצוע הגרידה לאחר לידת נטע הרחם ש"נוקה" יותר מדי נותר מצולק מדי ואינו מאפשר צמיחה של רירית הרחם וקליטת היריון. לטענתו, לא נותר מה לעשות ומוצו כל האפשרויות הרפואיות. לטענת התובעת, הייתה זו הפעם הראשונה שמישהו אמר לה ולבעלה במפורש שיש קשר בין הגרידה לקשיים בכניסה להיריון. גם אז הם עדיין לא הבינו שמדובר ברשלנות אבל הבינו שכדאי לבדוק את הנושא. התובעת ובעלה, שרצו לפחות ארבעה ילדים, היו צריכים לעכל את המידע הקשה ולכן החליטו לאמץ וביום 10.2.06 אמצו את בתם קרן לאחר תהליך ארוך כשהיא בגיל שנה ועשרה חודשים ובעלת צרכים מיוחדים. לאחר האימוץ החליטו לברר את הסיבה שגרמה לחוסר האפשרות של התובעת להרות ורק כשקיבלו את חוות הדעת הרפואית של ד"ר הורנשטיין (המומחה מטעמם) הבינו התובעים עד כמה חמור מצבה של התובעת וכי ניתן היה למנוע אותו. במהלך בדיקת הנושא, נקלט היריון טבעי אצל התובעת שבסופו נולד איתיאל בניתוח קיסרי ביום 18.1.09. לתובעת הוסבר כי כל היריון נוסף מסכן את חייה ואת חיי העובר ולכן עליה להימנע מהריונות נוספים.

התובע 2 (להלן: "התובע"), בעלה של התובעת, העיד בתצהירו על השתלשלות הדברים באופן דומה לאמור בתצהירה של התובעת.

התובעת בעדותה בבית המשפט טענה שגם כשהמחזור שלה היה חלש לא חשבה לרגע על הגרידה שעברה. לטענתה, הרופא ד"ר ברעם וגניקולוגים אחרים אמרו לה שהכול תקין. התובעת העידה שהרופא שחשד שיש לה הידבקויות ברחם הוא ד"ר הרמן שהפנה אותה לבדיקה. הפגישה עם ד"ר הרמן הייתה בסמוך לפני הפגישה עם ד"ר פנסקי. ד"ר פנסקי אמר לתובעת שיש לה הידבקויות ברחם שצריך להפריד אותן כדי ליצור את החלל ברחם מחדש לצורך היריון. התובעת לא שאלה אותו למה ואיך זה קרה, זו לא הייתה הפעם הראשונה שהיא שמעה על הידבקויות. התובעת לא חיפשה את הסיבה להידבקויות אלא את הפתרונות. התובעת ביררה מה זו התסמונת עם מומחה. לאחר שהתייעצה עם אנשים לבדוק מי המומחה שיכול לטפל בבעיה הגיעה לד"ר סוריאנו. לטענתה של התובעת, עד היום היא לא יודעת בדיוק מה זה אשרמן והיא קוראת לזה הידבקויות. ד"ר סוריאנו שאליו הגיעה התובעת באופן פרטי הסביר לתובעת ממה היא סובלת אבל היא לא שאלה אותו ממה נובעת הבעיה. לטענת התובעת היא חששה מהניתוחים שעברה לרבות ההיסטרוסקופיות אבל לא שאלה למה זה קרה לה, אלא ידעה שיש לה הידבקויות והיא צריכה לפתוח אותן ולא עניין אותה למה זה קרה לה. לטענתה, כאשר ד"ר צימרמן שביצע את הגרידה אמר לה שזה כמו טיפול שיניים (לגרסתה) איך אפשר לצפות ממנה שהיא תקשר בין הקושי שלה להיכנס להיריון לגרידה. התובעת עמדה על טענתה כי אף אחד מהרופאים לא התייחס לתהליך הגרידה ואף אחד לא דיבר על זה שהמצב שלה, הקושי להיכנס להיריון, קשור לגרידה. התובעת גם לא הבינה מגיליון הניתוח/מכתב שחרור מיום 21.11.02 (מסמך 101 בתיק המוצגים של הנתבעים) שהבעיה של ההידבקויות ברחם קשורה לגרידה. לטענתה, התיאור במסמך הוא של המצב העובדתי שהיא הייתה לאחר לידה (פרו' עמ' 75). התובעת אישרה שבינואר 2003 ובפברואר 2003 עשתה פעם שניה ושלישית היסטרוסקופיה ניתוחית. העדה הסבירה שמדובר בפעולות ניתוחיות עם הרדמה מלאה. התובעת הופנתה למסמכים רפואיים נוספים (108 לתיק המוצגים של הנתבעים) ולטענתה הרופא במסמכים הנ"ל מאשר שהיא נמצאת לאחר לידה וגרידה ושהיא סובלת מהידבקויות ברחם וזהו. לטענתה, הרופא ד"ר סוריאנו לא מזכיר את הגרידה ואת שארית השיליה כמקור הבעיה, אלא כעובדה גניקולוגית והיא לא אמורה להבין מזה שהיה הליך לא תקין בגרידה שיצר לה את הקושי להיכנס להיריון. התובעת לא אישרה תחילה שהרופאים ד"ר סוריאנו, ד"ר שולמן או פרופ' משיח הסבירו לה שבמהלך ניתוח הגרידה הרחם נוקה יותר מדי וזו הסיבה לבעיית הפריון ובהמשך טענה שרק בשלב מאוד מאוחר שכבר הפנו אותה לאימוץ אז היא שאלה למה לאימוץ ואז רק העלה ד"ר סוריאנו את נושא ניקוי היתר בגרידה שהותיר צלקות ברחם. הדברים נאמרו לטענת התובעת בפגישה האחרונה עם ד"ר סוריאנו בסוף שנת 2004 עם סיום התואר השני שלה במנהל חינוך. לפני זה התובעת לא שאלה את ד"ר סוריאנו למה זה קורה לה. התובעת גם הופנתה למכתב שכתב ד"ר שולמן, סיכום פגישה איתה מיום 14.4.03 (עמ' 98 – 100 לתיק המוצגים של הנתבעת) והשיבה שאת המכתב של ד"ר שולמן היא בחיים לא ניסתה אפילו לקרוא. בתשובה לשאלה, שבוודאי ד"ר שולמן אמר לה את הדברים הכתובים במסמך בעל-פה כמו למשל שאובחנה כסובלת מאשרמן על ידי ד"ר פנסקי בהיסטרוסקופיה, השיבה התובעת שעד לרגע שעורכת דינה הסבירה לה לגבי תסמונת אשרמן היא עצמה לא ידעה מהי התסמונת הנ"ל, אלא ידעה שיש לה הידבקויות ברחם. לטענתה, ד"ר שולמן דיבר על כך שיש לה הידבקויות ושהיא אחרי לידה וגרידה. לטענתה, היא ובעלה התעכבו עם הגשת התביעה עד שנת 2010 נוכח כך שאמצו את קרן והייתה תקופת הסתגלות ארוכה מאוד שלקחה הרבה זמן. התובעת טענה שחתמה על טופס הסכמה לפני ביצוע הגרידה ובעלה היה אתה באותו מועד וכי כל מה שידעה שמדובר בניתוח הכרחי, תהליך פשוט ושיש לה שאריות שליה ברחם שלא יכולות להישאר שם.

התובע, בעדותו בבית המשפט, טען שעל נושא ההידבקויות הוא ואשתו שמעו לראשונה בבדיקה של ד"ר פנסקי. התובע לא זכר מתי הייתה הפגישה אצל ד"ר הרמן שהפנה אותם לד"ר פנסקי. הוא אישר שד"ר הרמן אמר שבמקרה של התובעת יכול להיות שהקושי להיכנס להיריון נובע מהידבקויות או דברים אחרים. התובע הכחיש שידע שמדובר באשרמן והתייחס בעדותו להידבקויות תוך רחמיות. לטענתו, ד"ר פנסקי לא תיאר מה הוביל לסיטואציה של ההידבקויות אלא הציע לבצע היסטרוסקופיות על מנת לפתוח את ההידבקויות. התובע ואשתו הבינו מד"ר פנסקי שזה דבר שקורה והוא בר טיפול. התובע לא חקר מה הסיבה להידבקויות ולטענתו, הניח שהתובעת הולכת לעבור טיפול פשוט ולהיכנס להריון. הוא אישר שד"ר פנסקי המליץ לעבור ניתוח להפרדת ההידבקויות ולטענתו הוא לא זוכר את המינוח הרפואי אשרמן ומה שהוא זוכר שהם דיברו תמיד על הידבקויות. לטענתו, הוא לא קרא את גיליון הניתוח/מכתב שחרור מיום 21.11.02 (מסמך 101 בתיק המוצגים של הנתבעים) לאחר היסטרוסקופיה ניתוחית שביצע ד"ר סוריאנו אלא דיבר איתו. בנוסף טען, כי הוא לא מבין חלק ניכר מהדברים שהרופאים רושמים ולכן הוא מדבר איתם. התובע אישר שהוא והתובעת עשו כל שביכולתם להיכנס להריון וכי מה שהיה חשוב לו שאשתו והילוד יהיו בריאים ושלמים. התובע עמד על כך שד"ר סוריאנו הסביר שיש הידבקויות אך לא הסביר למה הן קרו. לטענתו, הסיבה להידבקויות לא הייתה חשובה מאחר והוא לא ראה את עצמו מגיע להליך משפטי. לטענת התובע, עם כל ערמות הניירת (כלשונו) שנתקל בהן לאורך הטיפולים שאשתו עברה קשה לו להאמין שמישהו היה יושב בזמנו החופשי וקורא את הניירות. לאחר שהוצגו בפני התובע המסמכים הרפואיים לגבי ההיסטרוסקופיות הנוספות שעברה אשתו בינואר 2003 ובפברואר 2003 (מסמכים 108 ו-115 לתיק המוצגים של הנתבעים) והכתוב בהם טען שאינו מכיר את המינוחים הרפואיים המופיעים במסמכים הנ"ל וכי לא קרא את הגיליונות של הניתוחים הנ"ל. כשהוא מדבר עם הרופא, הרופא לא מדבר אליו בז'רגון המקצועי. התובע עמד על כך שהוא לא שאל את הרופא למה התובעת סובלת מהידבקויות וזאת כי היה חשוב להם להצליח להביא ילדים. לטענתו, בשלב מאוחר ולאחר שד"ר שולמן הציע לתובעים לחשוב על אפשרויות אחרות להבאת ילדים, מה שהיה הפתעה מוחלטת מבחינתם, רק אז אמר להם ד"ר סוריאנו שבמהלך ניתוח הגרידה הרחם נוקה יותר מדיי וזו הסיבה לאי פריון. לטענתו, גם אחרי שד"ר סוריאנו אמר להם אחרי 30.11.04 שיכול להיות שההידבקויות נוצרו כתוצאה מתהליך של גרידה, התובע לא ידע שיש משהו שהוא יכול ללכת איתו לבית המשפט כלשונו.

ד"ר צימרמן שבזמן הרלוונטי היה מתמחה בשנה שלישית בהתמחותו וכיום הוא רופא נשים באסף הרופא העיד בתצהירו שביום 21.4.2000 התובעת פנתה למיון הגניקולוגי בבית החולים, שבועיים לאחר שילדה, עקב דימום מוגבר. בהמשך לבדיקה קלינית ואולטראסנוגרפית שהעלתה חשד לשארית רקמת שליה בתוך הרחם הוא ביצע לתובעת גרידה לצורך ריקון הרחם וזאת בהרדמה כללית. הגרידה בוצע בטכניקה המקובלת בבית החולים ועברה ללא סיבוכים. ד"ר צימרמן לא הזכיר בתצהירו את טופס ההסכמה עליו חתמה התובעת.

בעדותו בבית המשפט, אישר ד"ר צימרמן שלאחר גרידה במשכב לידה קיימת סכנה של בין 37% ל-40% להידבקויות. לטענתו, כשמגיעה אליו מטופלת עם גרידה במשכב לידה הוא מסביר לה את הסיכון להידבקויות וסיכונים נוספים כאשר במקרה של התובעת הסיכון הגדול היה פשוט להישאר ללא רחם. לטענתו, הוא בטוח שהוא הסביר לה מכיוון שזה ברור מאליו. ד"ר צימרמן הסביר שהוא מסביר את הסיכונים לכולם, תחילה איזה אופציה טיפולית היא הסבירה ביותר מבין האופציות וכאשר מדובר בפעולה כירורגית בהרדמה מלאה הוא מסביר את הסיכונים הן מההרדמה והן מהפעולה עצמה. לטענתו, גם האחיות נותנות למטופלת הסברים על הסיכונים ויש להם תפקיד של תמיכה. אמנם בטופס הסכמה לא רשומים הסיכונים אך זהו הטופס עליו החתימו אז. ד"ר צימרמן טען שטענת התובעים שהוא אמר להם שמדובר בהליך פשוט מאוד כמו טיפול שיניים נשמעת לו קצת הזויה, אינה מוכרת לו והוא לא מאמין שהוא אמר את זה.

דיון והכרעה בטענת ההתיישנות

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בסיכומיהם ונוכח ההלכה, העדויות והמסמכים אני סבור שדין התביעה להידחות מחמת התיישנות.

השתלשלות האירועים כפי שעולה מהעדויות והמסמכים

ביום 4.4.00 התובעת ילדה את בתה הבכורה בבית החולים אסף הרופא.

ביום 21.4.00 עברה התובעת גרידה.

ביום 10.11.02 עברה התובעת בדיקת היסטרוסקופיה אבחנתית וניתוחית ע"י ד"ר פנסקי במסגרת קופת חולים מכבי ונמצאו הידבקויות בחלל הרחם ובתעלת הצוואר (מסמך 41 למוצגי הנתבעים).

ביום 21.11.02 עברה התובעת היסטרוסקופיה ניתוחית ובגיליון הניתוח נרשם: "הופנתה להיסטרוסקופיה ניתוחית בשל הידבקויות תוך רחמיות היפומנוריאה לאחר גרידה בעקבות שארית שליה." (מסמך 104 לתיק המוצגים של הנתבעים).

ביום 12.1.03 עברה התובעת היסטרוסקופיה ניתוחית נוספת ע"י ד"ר סוריאנו בבית החולים שיבא. בסיכום היסטרוסקופיה נרשם: " לאחר לידה קודמת שארית שליה עברה... ולמעשה מאז היפומנוריאה ... " (מסמך 115 למוצגי הנתבעים ונוסח קריא יותר נמצא בתיק המוצגים של התובעים).

ביום 2.2.03 עברה התובעת היסטרוסקופיה ניתוחית בבית החולים תל השומר במסגרתה צוין כי התובעת סובלת מהיפמנוריאה על רקע אשרמן קשה. (מסמך 108 לתיק המוצגים של הנתבעים).

בהמשך עברה התובעת טיפולי IVF והיסטרוסקופיות ניתוחיות נוספות שהאחרונה שבהן ביום 30.11.04.

ביום 10.2.06 אימצו התובעים בת ילידת 21.3.04.

בשנת 2008 הרתה התובעת באופן ספונטני וביום 19.1.09 היא ילדה בן.

ביום 9.5.10 הוגש כתב התביעה לבית המשפט.

המסגרת המשפטית

סעיפים 5,6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובעים כי תביעה מתיישנת כעבור שבע שנים מהיום בו נולדה עילת התובענה.

סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע חריג המאריך את תקופת ההתיישנות כדלקמן:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה."

לפי ההלכה הנטל להוכיח את תנאי החריג מוטל על הטוען אותו ובעניינינו על התובעים.

לפי ההלכה, רמת המודעות הנדרשת, כדי שנראה בניזוק כמי שידע את העובדות המהוות את עילת התביעה לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות, לרבות לגבי מועד גילוי הקשר הסיבתי, היא כאשר מתגלה לתובע 'קצה חוט' הקושר מבחינה מדעית רפואית בין המעשה או המחדל של המזיק לנזק.

לפי הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, גם אם יוכח כי רכיב הקשר הסיבתי לא היה ידוע לתובעים כטענתם, יש לבחון האם ידיעה זו נמנעה מהם מסיבות שלא היו תלויות בהם ושאף בזהירות סבירה לא יכלו למנוע אותן. כלומר, מדובר באמת מידה אובייקטיבית של האדם הסביר.

לגבי תקופת ההתיישנות החלה בנוגע לגילוי רכיב הנזק, קובע סעיף 89 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) כדלקמן:

"לעניין תקופת ההתיישנות בתובענות על עוולות – 'היום שנולדה עילת התובענה' הוא אחד מאלה:

(1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך – היום שבו חדל;

(2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק".

בע"א 2919/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא - ליפל (פורסם בנבו) התייחס בית המשפט העליון מפי כבוד השופט עמית לסוגיות שונות הכרוכות בטענת ההתיישנות וכן ליחס בין סעיף 8 לחוק ההתיישנות וסעיף 89 לפקודת הנזיקין כדלקמן:

"36. שאלת היחס בין סעיף 8 לחוק ההתיישנות לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין ...ההסדר הכללי בסעיף 8 לחוק ההתיישנות חל על כל רכיביה של עילת התובענה (ברשלנות: רכיב ההתרשלות ורכיב הקשר הסיבתי) למעט רכיב הנזק, לגביו חל ההסדר המיוחד והמפורש שבסעיף 89(2) לפקודה, הקובע את מחסום עשר השנים. ... לאחרונה נקבע ... כי בדומה לכלל הגילוי המאוחר שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, יש להחיל מבחן אובייקטיבי גם במסגרת כלל הגילוי המאוחר של הנזק שבסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין (ראו ע"א 2206/08 סיגמן נ' חברת דובק בע"מ ([פורסם בנבו], 11.7.2010) (להלן: דובק).

...

39. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות של תביעה מתחילה ביום בו נולדה העילה. מירוץ ההתיישנות מתחיל כאשר התגבש בידי התובע "כוח תביעה" שפירושו כי לתובע עומדת אפשרות של ממש להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש אם יעמוד בנטל ההוכחה העובדתי ובנטל המשפטי לביסוס תביעתו .... עם זאת, יש מספר חריגים המשעים את מירוץ ההתיישנות, וביניהם נמנה סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

40. סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע את כלל הגילוי המאוחר: כאשר נעלמו מעיני התובע עובדות מהותיות המהוות את עילת התביעה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה יכול למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות עם גילוי העובדות. כלל הגילוי המאוחר חל כאשר יש פער בין המציאות העובדתית והמשפטית לבין השתקפותה של מציאות זו בתודעת התובע והוא משעה את מירוץ ההתיישנות עד למועד בו יש בידי הניזוק לעמוד על כוח התביעה שבידו ...

41. הנטל: מאחר שסעיף 8 לחוק הינו חריג לכלל ההתיישנות, נטל ההוכחה כי התקיים כלל הגילוי המאוחר רובץ על הטוען לו...

42. היקף הגילוי: הסעיף מכיל ארבעה תנאים: קיומן של עובדות שנעלמו מן התובע; העובדות מהותיות ויורדות לשורשה של עילת התובענה; העובדות נעלמו מעיני התובע מסיבות שאינן תלויות בו; והתובע לא יכול היה למנוע אותן סיבות אף בנוקטו זהירות סבירה ...

43. מהן "העובדות המהוות את עילת התביעה" אשר רק במועד גילוין יחל מירוץ ההתיישנות לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות?

44. עילת התביעה מורכבת ממכלול העובדות המזכות את התובע לסעד שהוא דורש מעם הנתבע. כל עובדה החיונית כדי לבסס עילת תביעה, שבלי ידיעתה לא ניתן להגיש את התובענה ולהצליח בה, נכללת במסגרת העובדות המהוות את עילת התביעה לצורך סעיף 8 לחוק ההתיישנות ...

אין די בקיומה של זכות תביעה מושגית בידי התובע. מירוץ ההתיישנות מתחיל כאשר עילתו של התובע מתגבשת לכדי עילה קונקרטית, שמכוחה יוכל התובע, הלכה למעשה, לפנות לבית משפט ולהגיש תביעתו ...

כאמור, את המושג "עילת התביעה" יש לפרש כיסודות התביעה המסוימת, על פי טיבה של התביעה הקונקרטית שבפני בית המשפט, ולא על פי הגדרה כללית ... בין העובדות המהוות את עילת התביעה ניתן למצוא את שאלת קיומו של הקשר הסיבתי - אשר להבדיל מרכיב הנזק אין לו ביטוי מוחשי-פיזי, והוא נקבע בתהליך מחשבתי של הערכת נתונים, לעיתים נתונים מדעיים-רפואיים ...

45. טיב הגילוי: מהי "רמת" המודעות או היקף הידע שברשות התובע, על מנת שנראה בו כמי שידע את עובדות העילה לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות? ...

די אפוא בקצה חוט ואין צורך בידיעה מלאה על קיומו של קשר סיבתי. כל שנדרש הוא גילוי קיומה של אפשרות לקשר סיבתי בין מעשי הנתבע או מחדליו לבין נזקו של התובע ... די כי יתגלה קצה חוט או בסיס לסברה הקושרת בין הנזק למעשה או למחדל של הנתבע ...

46. כפי שנאמר לעיל, המודעות הנדרשת הינה אודות האפשרות לקיומו של קשר סיבתי. נדרשת "ידיעה שאיננה משוללת הגיון פנימי, ושיש לה אחיזה מינימאלית במציאות" ... לא נדרש כי בידי התובע יהיו פרטים מלאים אודות הקשר הסיבתי ומספיק חשד אודות קשר סיבתי אפשרי. הסתפקות בחשד כידיעה בכוח לצורך כלל הגילוי, מצמצמת את תחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות ומקדימה את מירוץ ההתיישנות או מפסיקה את השעיית המירוץ. עם זאת, יש לזכור כי לצד המגמה לפרש את דיני ההתיישנות על דרך הצמצום – מגמה שיש החולקים עליה – יש להיזהר מהרחבת יתר של כלל הגילוי המאוחר, תוך הפרת האיזון בין התובע לבין הנתבע. כלל הגילוי המאוחר שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, כשלעצמו, כבר הסיט את נקודת האיזון לטובתו של התובע ואיני סבור כי יש להרחיבו עוד יותר על ידי כך שגם חשד של התובע לא ייחשב כגילוי בכוח. גם אם לא נראה את התובע כמי שעוצם עיניו נוכח החשד המתעורר – ויש הגורסים כי "עצימת עיניים" כמוה כידיעה בפועל ... איני סבור כי ניתן למקם את החשד אף מחוץ למשרעת, ברף הנמוך מזה של ידיעה בכוח. ובקיצור, החשד שקול לכל הפחות לידיעה בכוח.

47. הפסיקה הכירה בחשד כשקול לידיעה בכוח, ואף הנמיכה את הרף עוד יותר. גם כאשר לא נתעורר חשד אצל התובע, נבחנה השאלה האם התובע צריך היה לחשוד בקיומם של קשר סיבתי או התרשלות. כך, לדוגמה, בפרשת פלונית (פסקה י"א (2)):

"אף אם איננו מטילים ספק בטענת המערערת כי לא נתעורר אצלה חשד באשר לטיב הטיפול, השאלה שבפנינו היא אם לא היה צריך, בנסיבות שתוארו, להתעורר חשד מעין זה בגישה סבירה...".

באופן דומה, גם בעניין יפרח יש נטייה לאמץ גישה זו, שם נאמר, אם כי מבלי לקבוע מסמרות, כי מרגע שנתגלה לראשונה מחלתו הקשה של המערער היה עליו לנהוג כאדם סביר ולפנות בסמוך לגילוי המחלה כדי לנסות לברר אפשרות קיומה של זיקה סיבתית בין מחלתו לסביבת עבודתו, שהייתה כרוכה בטיפול בחומרים מסוכנים (שם, פסקה 49). וראו בנוסף עניין דובק, שם נמצא כי כדי לעמוד במבחן הסבירות היה על המערער שם להמשיך ולברר אצל רופאים שונים את משמעותה של הדיאגנוזה שנכתבה במכתב השחרור (פסקה 33 לחוות דעתה של השופטת פרוקצ'יה)...

סיכומו של דבר, שחשד המתעורר אצל תובע ואף חשד בכוח (צריך היה לחשוד) ייחשב כ"קצה חוט" המתחיל את מירוץ ההתיישנות ומבטל את השעיית המירוץ לפי סעיף 8.

סעיף 8 לחוק ההתיישנות – מבחן אובייקטיבי

49. סעיף 8 לחוק ההתיישנות כולל את מבחן הסבירות, המבקש לבחון את ידיעתו בפועל ובכוח של התובע, שעליו להראות כי נעלמו מעיניו העובדות המהוות את עילת התובענה "מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן" ... מהפסיקה עולה כי היכולת לגלות את העובדות נבחנת על פי מבחן אובייקטיבי.

וכן דבריו של כב' השופט ג'ובראן בע"א 393/08 שגיא נ' כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ ([פורסם בנבו], 23.2.2010):

"לעניין הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, לא די בכך שהתובע לא ידע על העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו, אלא, עליו להוסיף ולהוכיח כי אף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. כלומר רק אי ידיעה אשר עומדת במבחני סבירות אובייקטיביים תפעיל את עילת ההשעיה. מדובר באמת מידה אובייקטיבית של האדם הסביר...."(הדגשות שלי- י.ע.).

50. בין שאר הפרמטרים לבחינת סבירות הגילוי יש להתחשב במושא הגילוי; המידע שכבר הצטבר אצל התובע; גודל הנזק וסיכויי מניעתו; כמו גם סיכויי הצלחתה של התביעה הפוטנציאלית ... גם מידת המאמץ הכרוכה בגילוי העובדות משליכה על סבירות התנהגותו של התובע. על התובע-הניזוק לנקוט באמצעים סבירים והיקף החובה המוטלת עליו נגזר מתכליות חוק ההתיישנות. מחד, יש להיזהר מלקבוע נטל בלתי סביר על הניזוק. מנגד, ברי כי ככל שהנזק חמור יותר ונסיבות גרימתו מעוררות חשד, כך תגבר הציפייה מהניזוק כי יפעל לברור זכויותיו (עניין טבע תעשיות, פסקה 18). .."

יישום ההלכה בעניינינו

כתב התביעה הוגש לבית המשפט ביום 9.5.10, למעלה מעשר שנים לאחר הלידה והגרידה שעברה התובעת בחודש אפריל 2000.

לא שוכנעתי לקבל את טענת התובעים שהם לא ידעו עד לחודש נובמבר 2004 על הקשר בין הליך הגרידה להידבקויות התוך רחמיות מהן סבלה התובעת ושבגינן עברה מספר היסטרוסקופיות עד לאותו מועד. ניתן להבין שהתובעים, ששאפו להיכנס להריון נוסף, התמקדו בראש ובראשונה בטיפול בבעיה עמה התמודדו ועם זאת לא שוכנעתי לקבל את טענתם שבשיחותיהם עם הרופאים השונים החל מד"ר הרמן, המשך בד"ר פנסקי שביצע היסטרוסקופיה אבחנתית וניתוחית לתובעת כבר ביום 10.11.02 וגם עם ד"ר סוריאנו שביצע היסטרוסקופיות ניתוחיות לתובעת בחודשים נובמבר 2002, ינואר 2003 ופברואר 2003, התובעים לא ביררו ולא ידעו על הקשר האפשרי בין הגרידה שעברה התובעת ביום 21.4.00 להידבקויות מהן סבלה ושבגינן לא יכלה להיכנס להריון וכי הסוגיה הנ"ל לא עלתה כלל בפגישות עם הרופאים אותם מועדים. לפי עדויות התובעים, לאחר השיחה עם ד"ר פנסקי הם ביררו את זהות הרופאים הידועים כטובים בתחום ופנו אליהם לטיפול רפואי פרטי והכוונה לד"ר סוריאנו שצירף לטיפול רופאים נוספים. אין זה סביר שבמסגרת טיפול פרטי אצל רופאים הידועים כטובים בתחום לא עלתה, בין היתר, השאלה לגבי הסיבה האפשרית לקושי של התובעת להיכנס להריון כתוצאה מההידבקויות ובמיוחד נוכח העובדה שהתובעת ילדה בעבר.

בהקשר זה, התנהלות התובעים, שבחרו שלא לזמן למתן עדות את הרופאים השונים שטיפלו בתובעת ובמיוחד את ד"ר סוריאנו (אתו לטענתם נוצר קשר מיוחד) כדי שיתמכו בטענתם שהקשר האפשרי בין הגרידה להידבקויות לא עלה במהלך הטיפול של התובעת עד לחודש נובמבר 2004 עת מוצו האפשרויות הרפואיות, פועלת לחובתם ופוגעת במשקל טענותיהם. שהרי, התובעים הם אלה שמעלים את הטענה העובדתית הנ"ל בהקשר של הגילוי המאוחר לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות והם שהתייעצו עם הרופאים הנ"ל (גם במסגרת טיפול פרטי) בזמן אמת, ולפיכך היה עליהם לזמן אותם כעדים לתמוך בגרסתם ובמיוחד שנטל ההוכחה כי התקיים גילוי מאוחר רובץ על הטוענים לו. איני מקבל את טענת התובעים שהיה זה מחובתם של הנתבעים לזמן את הרופאים המוזכרים בתצהירי התובעים כדי לעמתם עם טענות התובעים. מדובר בעדים שיכלו לחזק את גרסת התובעים, לטענת האחרונים, ולכן היה על התובעים לזמנם למתן עדות.

בנוסף, המסמכים הרפואיים המתייחסים להיסטרוסקופיות שעברה התובעת בימים 10.11.02, 21.11.02, 12.1.03 ו-2.2.03 מציינים אבחנות שונות. כך למשל המסמך מיום 21.11.02 מתייחס, בין היתר, לכך שהתובעת הופנתה להיסטרוסקופיה ניתוחית בשל הידבקויות תוך רחמיות לאחר גרידה בעקבות שארית שליה. התובעת בעדותה טענה כי אינה מבינה מגיליון הניתוח מיום 21.11.02 שהבעיה של ההידבקויות ברחם קשורה לגרידה ולטענתה התיאור במסמך הוא של המצב העובדתי שהיא הייתה בו לאחר הלידה. התובעת טענה שד"ר סוריאנו לא הזכיר את הגרידה ואת שארית השליה כמקור הבעיה אלא כעובדה גניקולוגית. התובע טען בעדותו שהוא לא קרא את גיליון הניתוח מיום 21.11.02 אלא דיבר עם ד"ר סוריאנו. התובע הוסיף וטען שקשה לו להאמין שמישהו יושב וקורא את ערמת המסמכים הרפואיים, כי הוא אינו מכיר את המינוחים הרפואיים המופיעים במסמכים הנ"ל וכי לא קרא את הגיליונות של הניתוחים הנ"ל. בהקשר זה קובעת הפסיקה, כי די בקצה חוט ואין צורך בידיעה מלאה של הניזוק על קיומו של קשר סיבתי אלא כל שנדרש הוא גילוי אפשרות קיומו של קשר סיבתי בין מעשה הנתבע לבין נזקו של הניזוק. הפסיקה אפילו הכירה בחשד ואף חשד בכוח (צריך היה לחשוד) כ'קצה חוט' המתחיל את מרוץ ההתיישנות ואפילו במקרים שלא הטילו ספק בטענות התובעים שלא התעורר אצלם חשד באשר לטיב הטיפול, עדיין השאלה שעמדה על הפרק הייתה אם לא היה צריך בנסיבות להתעורר חשד כזה. כך למשל, נקבע בין היתר בפסיקה, כי כדי לעמוד במבחן הסבירות היה על הנפגע להמשיך ולברר אצל רופאים שונים את משמעותה של הדיאגנוזה שנכתבה במכתב השחרור. לא כל שכן בענייננו, שכל שהתובעים היו צריכים לעשות הוא לשאול ולברר אצל הרופאים המטפלים שלהם במסגרת טיפול פרטי (ולא אצל רופאים נוספים או אחרים) את משמעות המונחים בדו"חות השונים. בעניינינו, מדובר במספר דוחות ניתוח/מכתבי שחרור שבהם אבחנות שונות וגם מוזכרת הגרידה והתובעים לא עשו דבר לברר את אותם אבחנות ומונחים המופיעים במסמכים הנ"ל. בנסיבות עניינינו, איני סבור שהתנהלות התובעים שלטענתם לא קראו ו/או לא התעניינו באבחנות השונות היא סבירה ונראה שהיה לתובעים, כבר בחודש נובמבר 2002, לכל הפחות, קצה חוט, ולעניות דעתי גם יותר מכך, לבירור הקשר הסיבתי בין הגרידה להידבקויות והם בחרו להתעלם ממנו.

נוכח האמור לעיל, לא שוכנעתי לקבל את טענת התובעים כי רכיב הקשר הסיבתי כלומר, הקשר בין הנזק לבין האירוע נשוא התביעה, התגלה לתובעים רק לאחר חודש נובמבר 2004 בשלב בו כשלו ניסיונות הפרדת ההידבקויות מהן סבלה התובעת. מן הראיות עולה, כי לכל הפחות ביום 21.11.02, מספר ימים לאחר האבחון הראשון של ההידבקויות התוך רחמיות, ובמועד בו נעשתה ההיסטרוסקופיה הניתוחית הראשונה ע"י ד"ר סוריאנו, היה בידי התובעים לפחות 'קצה חוט' ואף למעלה מכך על מנת לקשור בין הגרידה להידבקויות, כל זאת למעלה משבע שנים עובר להגשת התביעה ביום 9.5.10.

איני מקבל את טענת התובעים, כי יש לדחות את טענת ההתיישנות מאחר וביום 8.5.03, שבע שנים לפני הגשת התביעה ביום 9.5.10, הייתה התובעת באמצע טיפולים קשים ולא ניתן לקבל כי במקביל לטיפולים הקשים מנטלית ופיזית היה על התובעים להיערך להגשת תביעה. נכון הדבר שהפסיקה מתייחסת לכך שתיתכנה נסיבות מסוימות בהן למרות שהתעורר חשד (ובענייננו אזכיר שטענת התובעים שלא שוכנעתי לקבל היא שלא התעורר חשד כזה), ידחה מרוץ ההתיישנות, כמו למשל, כאשר הניזוק נמנע מבירור חשדו כאשר הוא מצוי עדיין במהלך הטיפול הרפואי ואינו יכול ומעונין לעסוק בבירורים הנדרשים. בענייננו, התובעת אכן עברה טיפולים לאורך תקופה ארוכה ועדיין אני סבור שנוכח משכו הקצר של כל אחד מהטיפולים (מבלי למעט בקושי הכרוך בהם, יצוין שבטבלה, נספח לתצהיר התובע, נטען לארבעה ימי מחלה בגין כל היסטרוסקופיה ניתוחית) ובהתחשב בכך שקיים פער זמנים בין כל טיפול וטיפול ובמיוחד בין הטיפול שנעשה ביום 2.2.03 לטיפול שנעשה ביום 29.9.03, אין מקום להארכה נוספת של תקופת ההתיישנות עקב הטיפולים הרפואיים שהתובעת עברה. בהקשר זה יש להיזהר מהרחבת יתר של כלל הגילוי המאוחר תוך הפרת האיזון בין התובע לנתבע ובמיוחד שכלל הגילוי המאוחר בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, כשלעצמו, מסיט את נקודת האיזון לטובתו של הניזוק. בנסיבות ענייננו, כאשר התובעים המשיכו בעבודתם למרות הקשיים וימי המחלה שהיו כרוכים בטיפולים, לא שוכנעתי שהייתה מניעה לברור הנסיבות והקשר הסיבתי בין הגרידה לקשיים בכניסה להריון במקביל לטיפולים. ובכלל, לשיטת התובעים בסעיף 12 לסיכומיהם, יש לדחות למעשה את תחילת תקופת ההתיישנות למועד שלאחר הליך האימוץ, טענה שלא ניתן לקבל. איני מקבל טענה נוספת של התובעים, כי גם אילו הם ידעו בחודש נובמבר 2002 שקיימת בעיה רפואית (נזק) הם לא ידעו את גודלה, ודבר של מה בכך אינו ראוי להגשת תביעה. נוכח רצונם העז בילדים נוספים לטענתם, קשה לקבל את הטענה שלאחר תקופה לא קצרה שלא הצליחו להביא ילד לעולם וכאשר התובעת עברה בחודש נובמבר 2002 שתי היסטרוסקופיות ושתיים נוספות עד תחילת חודש פברואר 2003 והכל ללא הצלחה, שהתובעים ראו בקושי של כניסה להריון, על כל הכרוך בכך, דבר של מה בכך.

אוסיף, כי אין משמעות האמור לעיל שהתובעים היו אמורים לכאורה לפעול תחת "שעון עצר" שהרי זמנם היה בידם והם יכלו להגיש את התביעה עד לחודש נובמבר 2009.

נוכח האמור לעיל, התביעה אינה עומדת בתנאי החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות שכן, לכל הפחות, היה לתובעים אפשרות לברר את הקשר הסיבתי כבר בחודש נובמבר 2002, מועד גילוי ההידבקויות בחלל הרחם. טענות התובעים באשר להתנהלותם והתעלמותם המוחלטת עד לאחר חודש נובמבר 2004 מהסיבה להידבקויות אינן בגדר התנהלות של אדם סביר. לפיכך, בידי התובעים היה 'קצה חוט' ואף למעלה מכך לקשור בין הגרידה להידבקויות התוך רחמיות כבר בחודש נובמבר 2002, למעלה משבע שנים בטרם הגשת התביעה.

בנסיבות אלה, דין התביעה שהוגשה ביום 9.5.10 להידחות מחמת התיישנות.

לסיום

התביעה נדחית מחמת התיישנות.

נוכח האמור לעיל, אין צורך להכריע במחלוקות הנוספות בסוגיות החבות והנזק.

בהתחשב בנסיבות, אין צו להוצאות.

התובעים יישאו ביתרת האגרה.

ניתן היום, 30 מרץ 2014, בהעדר.