ערעור מיום 9.5.2010 על פסק-דין מיום 10.4.10 של בית-משפט השלום בתל-אביב יפו (כבוד השופט חגי ברנר) בתיק אזרחי 35372/06

בשם המערער: עו"ד גיא הלוי והמערער בעצמו

בשם המשיבה: עו"ד דורית יפרח, פמת"א אזרחי

ערעור על פסק הדין שניתן בבית משפט השלום בתל אביב יפו, לפיו נדחתה תביעת המערער, בגין לשון הרע, ובכלל זאת דרישתו לפיצוי בסך 158,192 ₪.

תמצית העובדות והשתלשלות ההליכים

1. בין המערער לבין שכנתו, רוני עמר (להלן: "רוני"), התגלע סכסוך שכנים. ביום 24.2.2006 בשעה 22:18 התקבלה קריאה במוקד 100 של משטרת ישראל, על ידי חברה של רוני, גיל בר טל (להלן: "גיל"), לפיו אדם איים עליו ועל חברתו רוני, והודיע להם שבכוונתו להרוג אותם.

ניידת סיור בפיקודו של רס"ר איציק יהודה (להלן: "יהודה"), ובליוויי שני שוטרים נוספים הגיעה לזירת האירוע, בפינת הרחובות שטריקר ויהודה המכבי בתל אביב, ופגשה את גיל ברחוב בשעה 22:43. גיל סיפר ליהודה, כי הסכסוך החל כסכסוך חניה. גיל החנה את רכבו ברחוב ולמחרת גילה כי נגרם תקר לגלגל הרכב. נאמר לו, לדבריו, על ידי אדם כלשהו, כי המערער הוא שנוהג לגרום תקרים לרכבים 'של כל מי שמתעסק איתו'. גיל הוסיף וטען באוזניו של יהודה, כי כאשר פנה אל המערער, איים עליו המערער שירצח אותו והמליץ לו לעזוב את המקום. לאחר מכן, כך טען גיל, עלה המערער לדירתה של רוני ואיים עליה ועל גיל "שיגמור אותם". האיום חזר על עצמו ביום שלמחרת ואז הוזעקה המשטרה. לאחר שסיים לתאר ליהודה את שארע, הפנה גיל את יהודה לביתו של השכן פרחי, שם נמצא המערער לדבריו (ר' סעיף 10 לפסק הדין שניתן בבית משפט השלום).

2. בהמשך למתואר ניגש יהודה לביתו של פרחי, צלצל בפעמון וביקש ממנו לקרוא למערער שייצא החוצה. כעולה מתיאור העובדות בפסק הדין קמא [ר' סעיף 10, שם], המערער התבטא באופן מזלזל ביותר כלפי דרישת השוטרים. תחילה אמר לשכנו פרחי "שיחכו", בהמשך דרש שיכתבו על דף מדוע מבקשים ממנו לצאת, ולאחר שהמתין יהודה כ-10 דקות מחוץ לדירתו של פרחי נכנס לבסוף לדירה, פגש את המערער ודרש ממנו להתלוות אליו החוצה, תוך שהוא מציין כי הוא מעוכב בחשד לאיומים, גרימת נזק, הטרדה והכשלת שוטר. בתגובה לכך, השיב המערער ליהודה כי הוא, השוטר יהודה, "הסתבך", וכי הוא "לא יודע עם מי הוא מתעסק". לאחר דין ודברים נוסף בין המערער לשוטר יהודה נכנס לבסוף המערער לניידת, ויהודה פנה לגביית התלונה מהמתלוננים.

3. גיל שיתף פעולה ומסר את פרטיו, אולם משביקש יהודה לגבות עדות מן המתלוננת, רוני, זו סירבה למסור פרטיה, וחששה להגיש תלונה פן המערער יתנכל לה. יהודה ושוטר נוסף שעמד לצידו ניסו להרגיע אותה והסבירו לה כי מעשה בריונות אינו יכול לשמש כלי להפחדה וכי היא תקבל את ההגנה הדרושה מהמערכת (להלן: "השיחה"). הצדדים חלוקים ביניהם אשר לאופן ניהול השיחה האמורה.

המערער טוען, כי בשלהי השיחה צעק שוטר הסיור במשטרת ישראל, רס"ר איציק יהודה בקולי קולות, בעומדו בפינת הרחובות שטריקר- יהודה המכבי בתל אביב, את המשפט הבא: 

"עורך דין שטנגר הוא עורך דין ביריון והוא ביריון וצריך לחנך אותו." [להלן: "המשפט הראשון"]

ובסמוך לאחר מכן את המשפט הבא:

"אנחנו נחנך אותו. נדאג שהמערכת תחנך אותו. בשביל זה יש בית משפט שיחנך אותו".[להלן: "המשפט השני"]

לטענת המדינה, השיחה התנהלה בטון רגיל וללא צעקות, כמו כן נטען כי מלבד השוטרים, המתלוננת, המערער והשכן פרחי, איש לא היה ברחוב ולא שמע את השיחה. כמו כן נטען, כי יהודה כלל לא אמר את הדברים המיוחסים לו על ידי המערער, ואם אכן נאמרו הדברים, הרי שעומדות לה הגנות שונות לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע" או "החוק").

4. ביום 11.6.06 הגיש המערער תביעה לבית משפט השלום, וזאת בגין לשון הרע אותה ייחס לשוטר יהודה. יוער כי התביעה הוגשה באופן אישי כנגד השוטר יהודה, אולם המדינה הודיעה על קיומה של חסינות לפי סעיף 7א(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ובקשתו של המערער לקבוע כי תנאי החסינות אינם מתקיימים במקרה הנדון נדחתה ביום 8.1.07 (בש"א 171502/06). לנוכח זאת נדחתה התביעה האישית כנגד השוטר והמדינה באה במקומו כנתבעת.

5. בפסק הדין שניתן בבית משפט השלום נקבע לעניין המחלוקת העובדתית, כי השוטר יהודה אכן אמר את הדברים שיוחסו לו על ידי המערער, אולם נקבע כי לא אמר אותם בקול רם במיוחד או בצעקות, שם סעיף 14 עמ' 5 למטה. כן נקבע כי המשפט הראשון מהווה לשון הרע, אולם המשפט השני, אינו נושא אופי מבזה (אלא יותר אופי של "איום"). למרות האמור, נקבע לבסוף כי למדינה עומדת הגנת תום לב, לפי סעיפים 15(2) ו- 15(5)(ב) לחוק איסור לשון הרע ולפיכך נדחתה התביעה. כן חויב המערער בתשלום שכ"ט עו"ד של המשיבה בסך של 15,000 ₪.

מכאן הערעור, כנגד דחיית התביעה לגופה, וכנגד פסיקת שכר הטרחה.

דיון והכרעה

המחלוקת

6. בשלב הערעור, הצדדים אינם חלוקים על קביעותיו העובדתיות של בית-המשפט קמא, לפיהן: שני המשפטים המיוחסים לשוטר יהודה נאמרו אכן על ידיו, בנוכחות המערער, חברו השכן פרחי, שני המתלוננים ושוטרי הסיור הנוספים בניידת; המשפט הראשון מהווה לשון הרע ואילו המשפט השני אינו מהווה לשון הרע [ר' סעיפים 17-19 לפסה"ד; סעיף 6 לעיקרי הטיעון מטעם המשיבה].

7. המחלוקת המרכזית אם כך בין הצדדים בשלב זה, אינה האם היה פרסום לשון הרע בענייננו, אלא היא נוגעת לקיומן של ההגנות העומדות למדינה בהתאם למסקנות פסק-הדין מושא הערעור מכוח חוק איסור לשון הרע.

לשיטת המדינה, שגה בית משפט השלום כשקבע כי לא עומדות לה (בנוסף להגנות לפי סעיף 15) הגנת הפרסום המותר לפי סעיף 13(9) לחוק והגנת האמת בפרסום לפי סעיף 14 לחוק. לשיטת המערער, שגה בית משפט קמא כשקבע כי עומדות למדינה הגנות לפי סעיף 15, שכן הנסיבות האמורות אינן עומדות בדרישות סעיף 16 לחוק, ולפיכך לא ניתן להחיל הגנת תום לב לפי סעיף 15.

הגנת הפרסום המותר והגנת האמת בפרסום

8. סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע קובע כדלקמן:

"לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –

...

(9) פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור;"

סעיף 14 לחוק קובע הגנה מפני טענת לשון הרע כשהפרסום היה אמת ובעל חשיבות ציבורית, כך לשון הסעיף:

14. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש.

9. מסקנתו של בית משפט קמא, לפיה אין ממש בטענת המדינה לקיומן של הגנות אלה בענייננו מקובלת אף עליי. אינני מוצא כל חובה על פי דין לאמירת המשפטים שלפי קביעת השופט המלומד נאמרו על ידי השוטר יהודה בענייננו, וודאי שאינני מוצא בהם שליחות ציבורית, תחת ההגנה המסורה בדרך כלל לעיתונאים. בהקשר זה יוער, כי המדינה לא הוכיחה טענתה כי יש אמת בפרסום המשפט הנדון ביחס לתובע [סעיף 22 סיפא לפסק הדין].

הגנת תום הלב

10. פסק הדין מושא הערעור דנן קבע כי נסיבות המקרה בענייננו חוסות תחת שתי הגנות של תום לב, לפי סעיפים 15(2) ו- 15(5)(ב) לחוק איסור לשון הרע. כך לשון סעיף 15(2) לחוק:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

...

(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;"

וכך קובע סעיף 15(5) (ב) לחוק:

(5) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע –

...

(ב) כאדם שענינו משמש נושא לחקירה, כבא כוחו של אדם כזה או כעד בישיבה פומבית של ועדת חקירה כאמור בסעיף 13(6), או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;

לטענת המדינה יש לקבל קביעה זו, בפרט לנוכח מסקנותיו של בית משפט קמא בהתייחס לממצאים העובדתיים ולנסיבות המקרה, לפיהן המערער התייחס לשוטר יהודה בזלזול מופגן עת ביקש ממנו לצאת מבית שכנו על מנת שיוכל לתחקרו.

11. המערער מנגד, סבור כי שגה בית משפט קמא בקביעתו כי ניתן להחיל הגנת תום לב במקרה זה, מאחר והמדינה לא עמדה בדרישות סעיף 16 לחוק, הקובע מספר חזקות שבהתקיימן הוכח קיומו של תום לב, כך לשון הסעיף:

"(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.

(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;

(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;

(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15.

סעיף 16 קובע, איפא, כי על מנת שתחול הגנת תום הלב צריכה להתקיים מהאפשרויות המובאות בסעיף 15 וכבנוסף שהפרסום היה סביר בנסיבותיו. במקרה כזה חזקה על הפרסום שהיה בתום לב.

הסעיף מוסיף וקובע חזקה שלילית, לפיה אם התקיימה אחת מן האפשרויות המנויות בו - הרי חזקה היא, כי לא התקיים תום לב. המערער העלה טענות בשני הרבדים האמורים של הסעיף.

12. כבית משפט קמא, מקובלת אף עליי המסקנה לפיה נסיבות המקרה הנדון הן בגדר סעיף 15(5)(ב) לחוק.

בהקשר זה אציין, כי לנוכח מסקנתי זו לא מצאתי לנכון לבחון את כניסתו של המקרה בגדרי ההגנה הנוספת כפי שנקבע בפסק הדין קמא, דהיינו לפי סעיף 15(2) לחוק. כאמרת אגב בלבד אוסיף, כי אינני משוכנע כלל ועיקר כי הגנה זו אכן עומדת לנתבעת במקרה הנדון, וממילא לא הפנתה המדינה לחובה חוקית, מוסרית או חברתית, לכנות את המערער "ביריון" בנסיבות האמורות, וזאת גם במצב בו מבקשים להרגיע חששה של מתלוננת. לשיטתי, אין דומה פרסום עיתונאי לפרסום הנדון בענייננו, ובהתאמה אף הצורך הציבורי דווקא בפרסום האמור, מבלי שתבוסס אמיתותו.

נותרת אם כן בחינתה של הגנה תום הלב לפי סעיף 15(5)(ב) לחוק. בהקשר זה מקובלת עליי קביעתו של בית משפט השלום, כי נסיבות המקרה הן בגדרה של ההגנה האמורה. אין ספק כי המשפט בלב המחלוקת דנן, אשר נאמר על ידי יהודה, נאמר כהבעת דעתו על המערער, ואף יתר הנסיבות מתאימות לאמור בסעיף זה, שכן ענייננו של המערער היה מושא לחקירה ראשונית.

13. מקובל עליי אף ניתוחו של בית משפט קמא לעניין סבירות המעשה והביטוי, כנדרש על פי הוראותיו של סעיף 16(א) לחוק בפרט לנוכח רכיבים חשובים אותם יש לקחת בחשבון, כגון: התנהלות המערער לפני ה"פרסום" האמור, נסיבות המקרה, חששה של המתלוננת רוני, היות יהודה שוטר הממלא את תפקידו ועוד כמפורט בפסק הדין קמא בהרחבה [ר' סעיפים 25-28 לפסק הדין].

14. אינני מקבל את טענת המערער, כי נסיבות המקרה הן בגדרה של החזקה השלילית שבסעיף 16(ב) לחוק. נוכח התנהגות המערער טרם ה"פרסום" הנדון, כלפי השוטר יהודה, לרבות בין היתר סירובו לשתף עמו פעולה, התבטאותו המזלזלת, כגון באומרו "שיחכו" (השוטרים) ובהמשך התבטאותו התוקפנית יותר כלפי השוטר, בהזהירו כי 'אינו יודע עם מי הוא מתעסק', כמפורט לעיל, זאת בצירוף לנסיבות התלונה שהוגשה כנגד המערער, משמיטות את הקרקע מתחת לטענה כי השוטר יהודה לא האמין באמיתות דבריו. ניתן בהחלט להבין מדוע סבר כי מדובר בהתנהגות בריונית. יתרה מכך, לא ניתן לומר כי כוונתו של השוטר באומרו את הדברים, היתה להזיק למערער, אלא ברור מנסיבות המקרה כי כוונתו היתה לסייע למתלוננת, במסגרת תפקידו.

15. מסקנתי היא, כי אין מקום להתערב במסקנת בית-משפט השלום לפיה עומדת למשיבה ההגנה לפי סעיף 15(5)(ב) לחוק.

שיעור הוצאות ושכר טרחה

16. הלכה ידועה היא כי אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאיה של הערכאה הדיונית, בפרט לא בנוגע לשיעור ההוצאות שנקבע, המושפע בין היתר מהתנהלות הצדדים ומהתרשמותו של בית המשפט בערכאה הדיונית במהלך הדיון [ר' למשל ע"א 3966/05 אבי גולדבליט נ' ברכה שבת, פסקה 8 (2007)]. במקרה הנוכחי אני סבור, כי ניתן להתערב, במידת מה, בסכום שנקבע על-ידי השופט המלומד בהתחשב בקביעתו, לפיה במשפט הראשון שנאמר על ידי יהודה היה משום לשון הרע (סעיף 19 לפסה"ד). החלטתי בנושא זה בלבד להתערב בפסק-הדין ולהעמיד את החיוב בשכ"ט עו"ד המשיבה על סך של 7500 (שבעת אלפים וחמש מאות)₪, במקום הסכום שנקבע בפסה"ד, ליום מתן פסה"ד (10.4.2010).

סיכום

17. אני מקבל את הערעור בנושא שכ"ט עו"ד כאמור לעיל, ואני דוחה את כל יתר חלקי הערעור. בשים-לב לשיקולים שפורטו בסעיף 16 לעיל, אינני עושה צו בדבר הוצאות בערעור. העירבון בערעור יוחזר למערער בעצמו לא לפני יום 01 במאי 2014. אם שילם המערער למשיבה, מכוח פסה"ד מושא הערעור, סכום העולה על הקבוע בסעיף 16 לעיל, הרי יוחזר הסכום העודף על ידי המשיבה למערער בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום קבלת התשלום העודף ועד להחזר בפועל.

ניתן היום, י"ב ניסן תשע"ד, 12 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.