1. בכתב התביעה המתוקן טוען התובע כי התקשר עם הנתבע 1 בחוזה לפיו הוא מוכר לנתבע 1 דירה בנצרת עילית, תמורת 200,000 ₪. נטען כי הנתבע 2, עורך דין, ייצג את הנתבע 1 בעסקה (פס' 4; להלן: עורך הדין). זאת, למרות המצג שהוצג בפני התובע לפיו עורך הדין מייצג את שני הצדדים לעסקה. נטען, כי ביום מכירת הדירה סוכם כי חוב לבנק למשכנתאות בסכום של 40,000 ₪ ישולם מכספים שישולמו על ידי הנתבע 1 לידי עורך הדין בנאמנות. לטענת התובע בכתב התביעה המתוקן, הוסכם כי על הדירה קיים חוב לעיריית נצרת עילית וכי סך של 30,000 ₪ אשר יפקידם הנתבע 1 בידי עורך הדין, ישולמו לעירייה "ויסולק החוב לעירייה, הכל כפי שעולה מסע' 10 ב' להסכם". כך, בסופו של דבר, סך של 130,000 ₪ היה אמור להגיע לידי התובע, ו-70,000 ₪ יועברו לפרעון החובות הנזכרים. נטען כי הסכומים בענין משכנתא וחוב לעירייה ננקבו בידי עורך דין לאחר שבדק אותם אצל הגורמים המוסמכים. התובע טוען כי חתם לנתבע 1 על כל המסמכים לשם סילוק החובות ולשם העברת הדירה על שמו ומסר לנתבע 1 את החזקה בדירה ביום 5.9.2007.

2. לטענת התובע, מתוך 130,000 ₪ הגיעו אליו רק 120,000 ₪ והנתבע 1 נותר חייב לו 10,000 ₪. כן נטען, כי הנתבעים היו אמורים לשלם את יתרת התמורה ישירות לעיריית נצרת עילית ולבנק למשכנתאות. התובע טוען כי סבר במשך שנים שהחובות שולמו. לטענתו הוא נדהם לגלות שהחוב לעירייה טפח לסך 120,000 ₪, וכי חשבון הבנק שלו עוקל בידי העירייה בגין חוב זה.

3. לטענת התובע, עורך הדין החזיק בכספים בידו, אותם אמור היה לשלם לפרעון החובות הנזכרים. לטענתו, בנסיבות, חלה על הנתבעים החובה לשלם את החוב לעירייה. נטען כי עורך הדין הפר את חובת האמון כלפי התובע כאשר לא קיים את התחייבותו הנטענת לפרוע את החוב לעירייה ועיכב בידיו כספים לו לא שלא כדין, תוך הגדלת נזקי התובע. לטענת התובע, עורך הדין, אשר התיימר לייצג את שני הצדדים אלא ייצג לאמתו של דבר רק את הנתבע 1, גם ייצג את הנתבע 1 נגד התובע, תוך שפעל בניגוד אינטרסים והפר חובות לפי חוק לשכת עורכי הדין וכללי האתיקה המותקנים מכוחו. נטען כי עורך הדין התנהל ברשלנות קיצונית ובהיפר חובה חקוקה.

4. הנזקים להם טוען התובע הם:

א. 100,000 ₪ - חוב לעיריית נצרת עילית

ב. 10,000 ₪ - יתרת התמורה על פי ההסכם

ג. 2787 ₪ - הפרשי ריבית והצמדה על יתרת התמורה

ד. 20,000 ₪ - פיצוי מוסכם על פי החוזה

ה. 30,000 ₪ - עוגמת נפש

דיון

הצדדים הסכימו כי החובה לשלם את החוב לעיריה והחובה לפעול (טכנית) לסילוק החוב רובצות על המוכר (התובע), לא על הקונה (הנתבע 1)

5. הנתבע 1 – לא התחייב בחוזה לשלם את חוב הארנונה הרובץ על הדירה, כפי שיפורט.

6. ב"הואיל" הרביעי בכותרת החוזה למכר הדירה רשום כי "[]על רישום הדירה רובץ עיקול מעיריית נצרת עילית מיום 14/7/05...כתוצאה מחובות של המוכר לטובת העירייה".

אמנם רשום בסעיף 7 לחוזה כי לא רובץ על הדירה כל חוב למעט המשכנתא, אולם לאור המצוטט לעיל, וכן להלן, ברור שמדובר בטעות (ואף לשיטת התובע היה חוב לעירייה).

7. ב"הואיל" החמישי והשישי להסכם הוסכם כי "[]המוכר מבקש להעביר את כל זכויותיו בדירה הנ"ל ואת החזקה בה כשהיא משוחררת מכל שיעבוד, עיקול וכל התחייבות אחרת לצד שלישי כלשהו", "והקונה מסכים לרכוש מאת המוכר את כל זכויותיו בדירה הנ"ל בכפוף לאמור לעיל" (ההדגשה הוספה). בסעיף 10(א) לחוזה הוסכם כי כל המסים ותשלומי החובה עד למסירת החזקה לקונה יחולו וישולמו על ידי המוכר. עינינו הרואות כי תכלית הצדדים היתה שהתובע יעביר את הדירה לנתבע 1 כאשר היא נקיה מחובות, לרבות החוב לעירייה. בהתאם לזאת, בסעיף 8 לחוזה הוסכם כי "המוכר" – הוא התובע – "מתחייב בזה: א. להמציא אשור מהעירייה להעברת הזכויות בדירה משמו לשם הקונה...". בסעיף 4(א) לחוזה הוסכם:

"סכום בשקלים המקביל ל-50,000 ₪ ישולמו למוכר במעמד חתימת הסכם זה באמצעות עוה"ד סאמר זרייק אשר יהיו בנאמנות עו"ד זרייק וישולמו לבנק טפחות במטרה לסלק את יתרת החוב במשכנתא הרובצת על הדירה ובמטרה לשחרר את הדירה מהעיקול, מהכינוס ומהשיעבוד של הבנק הנ"ל".

המילה "עיקול" מופיעה ברשימה יחד עם ענייני המשכנתא (ה"כינוס" וה"שיעבוד"), אולם ה"עיקול" היחיד שצוין בחוזה הוא העיקול הנזכר של העירייה. אניח לטובת התובע, כי הסעיף המצוטט קובע כי חלק מהתמורה לדירה יועבר לעורך הדין בנאמנות במטרה לסלק את החובות לשני הגופים - גם לבנק למשכנתאות וגם לעירייה. מדובר במנגנון לשם הגנה על הקונה מפני הצורך לשלם את חובו של המוכר, שמא יעביר את כל התמורה לידי המוכר ולאחר מכן יסתבר לו כי רובצים חובות על הנכס. אמנם בהתאם להנחתי הנזכרת לטובת התובע, בסעיף זה הוסכם כי עורך הדין יעביר סכומים ששילם הקונה במטרה לשחרר (בין היתר) את העיקול של העירייה על הדירה; אולם אין כאן הטלת חובה כלשהי על הנתבע 1 בענין פעולה לשם סילוק החוב לעירייה. ודוק: הסכום בנאמנות הוא סכום המשולם "למוכר", באמצעות עורך הדין. כך שתשלומים מתוך סכום הנאמנות הם מתוך הכספים שכבר עברו למוכר (באמצעות עורך הדין בידיו הנאמנות).

8. מצוטטת לעיל הרישא לסעיף 8(א) לחוזה, לפיה על המוכר להציג אישור העירייה לסילוק חובות. בהמשכו של אותו סעיף כתוב, כי "עד ליום מסירת החזקה בדירה ולמטרה זו יסלקו את כל החוב הרובץ על הדירה לעיריית נצרת". מהמילה "יסלקו" אולי ניתן היה להבין כי מדובר בחובה משותפת של הצדדים; אולם האמור אינו מתיישב עם המסוקר עד כה. שכן, תכלית החוזה היתה שהמוכר יעביר לנתבע 1 דירה ללא חובות. מנגנון הנאמנות הנזכרת מחזק מסקנה זו, שכן אם היה על הקונה (הנתבע 1) לפעול לסילוק חוב העירייה הצדדים היו מותירים את כספי הסילוק בידיו, ולא היו קובעים כי הכספים ישולמו למוכר (לידיו האמנות של עורך הדין). עורך הדין העיד כי המילה "יסלקו" בסעיף 8 מהווה טעות כתיב (פרוטוקול 29.6.2016 ע' 20 ש' 3).

9. כאמור, התובע הפנה לסעיף 10(ב) להסכם. לטענתו, סעיף זה מחייב את הנתבע 1 לקזז חובות הרובצים על הדירה ולפעול לתשלומם בעצמו. הטענה נדחית. סעיף 10(ב) קובע כי הנתבע 1 רשאי לקזז, ואינו קובע חובה לקזז:

"המוכר מצהיר שאין חוב כלשהו הרובץ על הדירה ומאשר לקונה לקזז כל חוב אשר רובץ על הדירה לרבות חובות לבנק טפחות למשכנתאות ו/או לעיריית נצרת עילית עד למסירתה בפועל מיתרת התמורה שתתקבל...".

10. סיכום ביניים: על פי החוזה שבכתב שבין הצדדים, התובע הוא שצריך לשאת בחוב לעירייה, והוא זה אשר נדרש לפעול (טכנית) כדי להביא לסילוק החוב כלפי העירייה.

הנתבע 1 אינו אחראי על אי-ידיעתו הנטענת של התובע שהחוב לעירייה לא שולמה

11. התובע טוען כאמור כי סבר במשך שנים כי החובות לעירייה סולקו. כאמור לעיל, על-פי החוזה, היה זה התובע, ולא הנתבע 1, שהיה עליו לפעול לסילוק החוב לעירייה. ועוד. בסעיף 8(א) לחוזה התחייב התובע (המוכר) להמציא אישור מהעירייה עד ליום מסירת החזקה בדירה. לשיטת התובע עצמו, הוא העביר חזקה בדירה כבר ביום 5.9.2007. עד לאותו מועד התחייב כאמור להיות מצויד באישור העירייה על העדר חובות, וכיצד יטען היום כי אי ידיעתו על קיום החוב היא אשמתו של הנתבע 1. הטענה לפיה על הנתבע 1 לפצות את התובע בגין הטפיחה הנטענת של החוב לעירייה – נדחית.

12. כאמור, טוען התובע כי "סוכם" שהחוב לבנק למשכנתאות עומד על כ-40,000 ₪ ו"הוסכם" כי החוב לעירייה עומד על סך 30,000 ₪. לכך אין זכר בהסכם שבכתב. אולם גם אם עורך הדין מסר לצדדים כי אלו שיעורי החובות, אין בכך כדי לשנות את התמונה בקשר לנתבע 1. שכן כאמור, החובה לשלם את חובות רבצה על כתפי התובע; ואילו הנתבע 1 אמור לקבל, בכפוף לתשלום התמורה, דירה הנקייה מחובות, ומה לו היקף החובות של התובע, כל עוד התובע יעמוד בהתחייבויותיו ויסלקם.

התביעה נגד עורך הדין

13. כאמור, התובע טען כי "הוסכם" שהחוב לעירייה עמד על סך 30,000 ₪. עורך הדין טען כי סכום החוב לעירייה היה "הרבה יותר" (פס' 7 לתצהירו). כך או כך, טוען עורך הדין כי לסילוק הסופי של יתרת החוב של התובע לבנק למשכנתאות שולם סכום של 47,350 ₪ (פס' 12(ג) לתצהירו). כזכור, הסכום אשר לפי החוזה היה צריך להיות מועבר לעורך הדין בנאמנות בקשר לסילוק חובות, עמד על סך 50,000 ₪ (סע' 3(ב) לחוזה). כך שאם יש אמת בטענה שעורך הדין העביר סך 47,350 ₪ לידי הבנק למשכנתאות, אזי למעט סך של 2,650 ₪ (היתרה מ-50,000 ₪), אין לומר כי עורך הדין החזיק את כספי הנאמנות חלף תשלום חובות. עורך הדין צירף העתק מכתב מהבנק למשכנתאות בענין העמדת סילוק ההלוואה על 40,000 ₪, וכן העתק פרוטוקול מ-ת"א (שלום נצ') 6197/07 סויסא נ' בנק מזרחי/טפחות בע"מ (23.2.2009), בו מופיע עורך הדין כבא כוח התובע דכאן מאיר סויסה, ובו ניתן תוקף להסדר פשרה עם הבנק בענין תשלום שכר טרחה סך של 7,355 ₪ (נספח א' לתצהיר עורך הדין). למרות שקבלות על תשלום בפועל של החוב לבנק לא הוגשו, מסמכים אלה מצביעים על כך שהחוב לבנק אכן עמד על סך 47,355 ₪ כטענת עורך הדין. כאשר ב"כ התובע שאל את עורך הדין אם אמר בעבר ששילם 20,000 ₪ לעירייה, השיב "אני לא שילמתי וזה גם לא נזכר בשום מקום" (ע' 18 ש' 1).

14. ועוד. התובע עצמו העיד כי ידע שהחוב לעירייה עומד על 30,000 ₪ והחוב למשכנתא עומד על בערך 40,000 ₪ (ע' 9 ש' 28). מדובר, יחד, בסך של 70,000 ₪. התובע העיד כי עורך הדין מסר לו כי שילם 47,000 ₪ לבנק למשכנתאות (ע' 11 ש' 7-8), וכיצד טוען התובע כי סבר שבאמצעות כספי נאמנות בסך 50,000 ₪ לפי סעיף 4(ב) לחוזה, כל חוב העירייה סולק. כיצד טוען התובע, כי עורך הדין הטעה אותו לחשוב שהכספים המופקדים בנאמנות יספיקו לשם פרעון החובות. לתובע פתרונים. התובע גם לא הוכיח שלמרות שהוא ידע שהחובות עומדים על סך כולל של כ-70,000 ₪ ולמרות שכתוב מפורשות בחוזה שרק 50,000 ₪ עוברים לעורך הדין בנאמנות, שעורך הדין התחייב בפניו כי כספי הנאמנות יכסו את כל החובות.

15. מסתבר, כי כספים נוספים מתוך התמורה לדירה, מעבר ל-50,000 ₪ על-פי סעיף 4(ב) לחוזה, עברו לידיו של עורך הדין. עורך הדין הצהיר בתצהיר העדות הראשית שלו כי לאחר חתימת חוזה המכר הודיע התובע כי בכוונתו לרכוש דירה בעפולה, וכי הוא סיכם עם כונס הנכסים של הדירה בעפולה כי התמורה עבורה תשולם באמצעות עורך הדין (הנתבע 2 כאן) מכספי התמורה של הדירה מושא תביעה זו (סעיף 10 לתצהירו). לענין שכזה אין זכר בתביעת התובע, אולם מסתבר בדיעבד, שאין לגביו מחלוקת. התובע אישר בחקירתו הנגדית כי רכש דירה בעפולה מכספי התמורה של הדירה מושא התביעה (ע' 9 ש' 9). התובע מתייחס לכך שעורך הדין היה "הקופאי" במסגרת העסקה מושא התביעה, והשיב לעורך הדין בחקירה נגדית, בענין העברת כספים לרכישת הדירה בעפולה, "אתה [עורך הדין] באת אתי לעפולה ושילמת מהקופה" (ע' 9 ש' 6, 16). מעדות התובע עולה כי הוא מאשר שקיבל באמצעות עורך הדין, והעביר לכונס הנכסים של הדירה שרכש בעפולה, סכום של כ-68,000 ₪ ("הסכום צריך להיות בערך 74,000 שקל. שילמתי מקדמה של 10 אחוז וצריך לשלם את היתר ואמרתי ל[נתבע 1] שאני צריך את הסכום לרכישת הדיור... והוא הוציא שיק ונתן לו...." (ע' 10 ש' 29 – ע' 11 ש' 1)). התובע טען כי עורך הדין אמר לו שוב ושוב כי תמורת העסקה מושא התביעה מספיקה גם לרכישת הדירה בעפולה וגם לפרעון החובות; אולם התובע לא הרים את הנטל להוכיח טענה זו אשר נותרה בגדר עדות יחידה של בעל דין.

16. על-פי חוזה מכר הדירה מושא ענייננו, היה על הנתבע להעביר לתובע (במישרין) 150,000 ₪ בשלבים שונים. על העברת כ-68,000 ₪ מתוך סכום זה לתובע (באמצעות עורך הדין) לכונס הנכסים של הדירה בעפולה, עמדתי לעיל. הנתבע 1 טען, בנוסף לכך, כי העביר מתוך התמורה, ישירות לתובע, סך של 70,000 ₪ במזומן, על מנת שהתובע יסלק את יתרת החוב בעירייה (פס' 7 לתצהירו; ראו גם פרוטוקול ע' 16 ש' 12). אף לשיטת התובע מדובר בסכום נפרד ושונה מהסכום שהועבר לרכישת הדירה בעפולה: התובע העיד על שיק סך 68,000 ₪ אשר הועבר בידי עורך הדין עבור הדירה בעפולה (ע' 11 ש' 1-2), ובנפרד על סך של 60,000 ₪ שהוא קיבל מהנתבע 1: הוא השיב לעורך הדין, אשר חקר אותו נגדית, "אני לקחתי מ[הנתבע 1] כסף ... 60,000 ₪ + השיק ששילמת בשבילי עבור הדירה..." (ע' 11 ש' 12-13). הסך 60,000 ייקרא להלן הכסף הנוסף. בין אם התובע והנתבע 1 הסכימו כי הכסף הנוסף מועבר לתובע לצורך פרעון חוב בעיריה בין אם לאו, לא נטען כי כסף הנוסף הגיע לידי עורך הדין. על כן, אין בכסף הנוסף כדי להגדיל את הסכומים שעמדו לרשות עורך הדין לפרעון חובות. אם סוכם בין התובע לבין הנתבע 1 כי התובע יפרע חוב לעיריה עם הכסף הנוסף והתובע לא עשה כן, אין לתובע למי להלין אלא לעצמו. ואם לא סוכם בין שני אלה דבר בענין הכסף הנוסף, ממילא אין בכך כדי לגרוע מהקביעה לעיל, לפיה לא היה על הנתבע 1 לפעול לסילוק חוב לעיריה, או אף לדעת מה מצב החוב בעיריה.

יתרת 10,000 ₪

17. אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבע 1 נמנע מלהעביר לידי התובע 10,000 ₪ מתוך התמורה. הנתבע 1 טוען כי הוא זכאי לכך, שכן טרם סולק חוב לעיריה הרובץ על הדירה שהוא רכש מהתובע. טענה זו של הנתבע 1 מוצדקת. עיון בסעיפים 8(א) ו-4(ד) לחוזה מעלה כי ביום העברת החזקה בדירה לנתבע 1, היה עליו גם להעביר אשור מהעירייה להעברת הזכויות בדירה משמו לשם הנתבע 1. התובע העביר חזקה, אולם אין מחלוקת (נוכח החוב לעירייה) כי התובע לא העביר לידי הנתבע 1 אישור העירייה. לא נעלם מעיני כי לפי נוסח סעיף 4(ד) לחוזה, תשלום התמורה כפוף להעברת החזקה, וענין אישור העירייה לא צוין שם אלא בסעיף 8(א) לחוזה. אלא שהוסכם בחוזה בנוסף, כי סעיף 8 לחוזה הוא מעיקרי ההסכם (סעיף 12), והתובע מפר אותו. בסעיף 13 לחוזה הוסכם כי צד המפר תנאי מעיקרי החוזה יהיה חייב לפצות את הצד השני ולשלם לו סך של 20,000 ₪ כדמי נזק מוסכמים ומוערכים מראש, בנוסף לתשלום 60 דולר על כל יום באיחור ביצוע תנאי מתנאי ההסכם. סכומים אלה עולים על סך ה-10,000 ₪ הנדון בפסקה זו. הנתבע 1 כאמור העביר את הסך הנזכר של 10,000 ₪ מתוך התמורה לידי עורך הדין, למרות שהעברה נוספת לעורך הדין אינה מוסדרת בחוזה. אלא שכפי שכבר הובהר, על פי החוזה הסכום שהועבר לעורך הדין בנאמנות לצורך תשלום חובות עומד על סך 50,000 ₪, ולא נטען שאלה לא עברו אל עורך הדין. הכספים הנוספים על סך 10,000 ₪ שאותם בחר הנתבע 1 מרצונו להעביר לידיו של עורך הדין, הם למצער בשלב זה כספו של הנתבע 1.

140,000 ₪ ?

18. התובע טוען כי הנתבע 1 אישר כי העביר לעורך הדין 140,000 ₪ בסך הכל. 50,000 ₪ (כספי הנאמנות), 70,000 ₪ (הכספים שהתובע ביקש שיועברו דרך עורך הדין לשם רכישת הדירה בעפולה) ועוד 10,000 ₪ יתרת התמורה שווים יחד 130,000 ₪ בלבד, לא 140,000 ₪. הנתבע 1 אמנם מסר בחקירה נגדית שהעביר 140,000 ₪ (ע' 13 ש' 11-12). כאשר ב"כ התובע ניסה לחלץ מעורך הדין הודאה בדבר העברת 140,000 ₪ בתוך שאלה מורכבת יחסית, ולאחר מכן שאל אותו "ציינתי 140,000 ₪", השיב עורך הדין "לא ראיתי שזה חשוב" (ע' 18 ש' 5-10). יצוין כי התובע לא טען כלל בכתב התביעה המתוקן או בתצהיר כי עורך הדין קיבל לידיו 140,000. בראי הסעדים המבוקשים בתביעה (שאינם תשלום יתרת התמורה), הרלוונטיות של הטענות בענין זה מוגבלת. שכן, כך או אחרת הוסכם בחוזה כי רק 50,000 ₪ מועברים לעורך הדין בנאמנות לצורך תשלום חובות, וככל שהסכום הנוסף (מעבר לכספים לדירה בעפולה) שהעביר הנתבע 1 אל עורך הדין עומד על 20,000 ₪ ולא 10,000 ₪, כאמור לעיל, נוכח הפרת התובע בענין העברת אישור העירייה על העדר חובות, גם סך של 20,000 ₪ נמוך מהפיצויים המוסכמים המגיעים לנתבע 1 לפי סעיף 13 לחוזה.

אתיקה

19. עורך הדין אישר שפעל כעורך דינם של שני הצדדים בעסקה (ע' 17 ש' 5-7). הוא אף אישר כי לאחר חתימת החוזה, הוא ייצג את הנתבע 1 נגד התובע. עורך הדין אף ייצג את הנתבע 1 בתביעה זו, בשלבים ראשוניים (ראו ע' 21 ש' 1-5 ו-ת/2). הוא העיד שזו היתה טעות (פרוטוקול ע' 17 ש' 8-9). בכך עורך הדין אכן ייצג נגד לקוח באותו ענין, בניגוד בין היתר לכלל 16(א)(1) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986. מסתבר בנוסף כי ישנו סכום של 2645 ₪ מתוך כספי הנאמנות על פי החוזה, אשר נותר לאחר התשלום לבנק למשכנתאות, אשר לא הועבר על חשבון החוב לעיריה. דא עקא, נוכח התמונה העולה מהוראות החוזה המטילות החובה לשלם ולדאוג לתשלום החוב לעיריה על התובע ולא על הנתבע 1; ונוכח היקף החוב לבנק למשכנתאות שלא אפשר פרעון, בנוסף, של החוב לעיריה מתוך כספי הנאמנות על סך 50,000 שהועברו לעורך הדין (אלא בהיקף של 2645 ₪) – אין בסיס לקבוע שהתנהלותו העוולתית של עורך הדין כלפי התובע גרמה לתובע נזק בהיקף הנטען או אף קרוב לכך. לכל היותר ניתן לומר כי התנהלות עוולתית או הפרת נאמנות גרמו לאי-העברת סך של 2645 ₪ מתוך כספי הנאמנות על חשבון החוב לעירייה. אי-העברת סכום קטן זה, אינה גורם של ממש לטפיחת החוב לעירייה אשר אף לשיטת התובע עמד במועד חתימת חוזה מכר הדירה על סך של כ-30,000 ₪. נוכח הסכום הנזכר – אמנם דין פרוטה כדין מאה – קשה לראות את הקנוניה הגדולה בין הנתבע 1 ועורך הדין, לה טוען התובע.

סיכום

20. התביעה נדחית. בענין הסכום הנזכר בסך 2645 ₪, מדובר בכספי נאמנות שעל הנאמן לשלם לעירייה (ולא לתובע), אולם לא התבקש סעד בתביעה בענין העברת כספים לעירייה.

21. הנתבע 1 בלתי מיוצג בשלב זה, והנתבע 2, עורך דין, ייצג עצמו. התובע ישלם לכל אחד מהם הוצאות משפט בסך של 3000 ₪.

ניתן היום, כ"ד אדר תשע"ז, 22 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.