פסק דין

1. כללי

פסק דין הניתן בהסכמת הצדדים על דרך הפשרה בתביעה ובתביעה שכנגד שעניינן בנזקי רכוש עקב תאונת דרכים מיום 15.4.2009 ובהשלכות משפטיות של השתלשלות הדברים לאחר אותה תאונה. לבקשת הצדדים יינתן פסק דין זה בצירוף נימוקים לפסיקת בית המשפט.

בתוקף סמכותי לפשרה, ועל בסיס עיקר מסקנותיי, כמפורט להלן, מחייב אני את הנתבעים לשלם לתובע ביחד ולחוד את הסך של 27,500₪; התביעה שכנגד תידחה, והוצאות הליך זה ייכללו בפסיקה האמורה.

נוכח הסכמה זו, המחצית השנייה של אגרת בית המשפט תוחזר לבעלי הדין.

2. מסגרת הדיון

על פני הדברים, יש להבחין בין שני רבדים, והגם שיש ביניהם זיקה, ראוי לדון בכל אחד מהם בנפרד.

א. שאלת האחריות לתאונת הדרכים בה מעורבים היו התובע והנתבע 1;

ב. השתלשלות האירועים לאחר מכן והשאלה האם היה בכך כדי לבסס מחויבות רלוונטית נוספת.

יצוין כבר בשלב זה, שלא זו בלבד שהשאלות שונות במהותן, גם הראיות בעניינן והמסקנות המתבקשות הן בכיוונים הפוכים, ופסיקה על דרך הפשרה, תיתן לכך ביטוי הולם.

3. תאונת הדרכים

א. שתי גרסאות בסיסיות בפני בית המשפט, והגם שמעדויות נלוות עלו הבדלים דקים ביחס לגרסאות אלה, צדק, לטעמי, ב"כ התובע, בציינו בסיכומיו, שלאחר שיעשה בית המשפט מאמץ להפריד את הטפל מהעיקר ואת המוץ מן התבן, יהא עליו לבחור אחת מבין שתי גרסאות עיקריות, ולהבדלים דקים בין גרסאות העדים הנלווים, שלחלקם, ממילא, זיקת יתר לבעל הדין שהזמינם לעדות, משמעות מוגבלת. יתנהל, אפוא, הדיון, בעיקר על בסיס גרסאות הנהגים המעורבים עצמם, ובמעט, על פי עדויות נלוות, ועל בסיס ראיות חיצוניות כגון צילומים.

ב. זירת התאונה אינה במחלוקת: כביש רב מסלולי, המקשר, בין היתר, בין רמאללה לבין ירושלים, סמוך לצומת בית חנינה. בכל אחד מהכיוונים – שני נתיבים. ולמען הבהירות: התובע נהג במכונית מרצדס, וזו תכונה בפי הצדדים – המרצדס; הנתבע 1 עצמו – בעליה של מכונית פולקסווגן מסוג גולף, וכך גם עתידים לכנותה הצדדים. הנתבע 1 עצמו לא נהג בה בזמן האירוע אלא בנו.

ג. גרסת התובע. בתצהירו אין פירוט מדוקדק של נסיבות התאונה, ונכונים היו הצדדים לראות בהודעתו לחברת הביטוח שביטחה את מכוניתו ("משרק"), כמשקפת את גרסתו, שאותה לא פירט בתצהירו. בהודעתו מיום 20.6.2009 לחברת הביטוח אל משרק שביטחה את רכבו בביטוח מקיף, פירט התובע, כי: "הגיע רכב מאחורי במהירות וללא משים לב הנהג אכל כריך במהלך הנהיגה, הרכב עלה על אי תנועה שבין שני הנתיבים, ופגע ברכבי מצד שמאל. מעצמת הפגיעה רכבי זז 7 מטרים ורכב הצד השני המשיך לנסוע עד אשר עצר בנתיב הנגדי". בבית המשפט ביקש התובע ללמדנו כדלקמן: "הייתי בעצירה מוחלטת, עמד חתול ועצרתי" [עמוד 19 שורה 18 לפרוטוקול]. ולמען הסר ספק שהיה הוא במצב סטטי, שב התובע וחזר על כך בבית המשפט פעם אחר פעם [עמוד 20 שורה 17 לפרוטוקול]. בפני בית המשפט גם הודעה מקבילה לחברת הביטוח של ריאד אבו נג'מה, אחי התובע, ובאופן כללי מתיישבת גרסתו עם הגרסה שפירט התובע בבית המשפט.

ד. ומנגד, גרסת בנו של התובע שכנגד, לגביו, יוטעם, שהוא עצמו, אינו בעל דין בתיק זה, שביקש ללמד, כי נסע ישר באותו כביש רב מסלולי ונגרמה התאונה עקב סטיית רכב התובע שחסמה את נתיב נסיעתו. בעקבות זאת, הגענו עד הלום: "... יודגש, כי עקב סטיית רכב המרצדס אל עבר נתיב נסיעתי, אני בלמתי בלימת פתע וסובבתי את ההגה לצד שמאל למען אחמוק מהתנגשות חזיתית קשה אך בשל הסטייה החפוזה והמפתיעה שבוצעה ע"י נהג רכב המרצדס אל עבר נתיב נסיעתי, התאונה הייתה בלתי נמנעת. יש לציין כי הפגיעה ברכב בו נהגתי היא בצדו הימני בעוד הפגיעה ברכב המרצדס היא בצד שמאל שלו. לאחר ההתנגשות בין שני הרכבים, הרכב בו נהגתי עלה על אי תנועה הנמצא ליד הנתיב השמאלי, ועצר במסלול הנגדי של הכביש" [סעיף 4 לתצהירו]. עד הגנה נוסף, מוג'אד אלקרוטי, סבר שהתובע, שבתחילת הפרשה היה במצב נייח, ביקש לבצע סיבוב פרסה במקום בו אסור היה הדבר, חסם אגב כך את נתיב נסיעתו של בנו של הנתבע 1, וגרם בכך לתאונה.

ה. כאמור לעיל, בפני בית המשפט שתי גרסאות בסיסיות. האחת, זו, בה נקט התובע, לפיה נסע ישר, אלא שנאלץ לעצור, ואולי בשל הפתאומיות שבעצירה זו, נקלע בנו של הנתבע 1 לסחרור מסוים, ייתכן שאיבד את השליטה על ההגה, עלה על מדרכת הפרדה שמצד שמאל ופגע בסופו של יום במרצדס; והשניה, שביקשה ללמד על נהג ששם פעמיו ישר אלא שמצד ימין הגיחה מכונית שקודם לכן הייתה במצב סטטי, וחסמה את נתיב נסיעתו, דבר שחייבו לנסות לבלום, לא לחלוטין עלה הדבר בידו, וכך נגרמה התאונה. גם גרסת סיבוב הפרסה שראשיתה במצב סטטי בנתיב הימני אינה אלא וורסיה של אותה גרסה: נסיעה ישר של בנו של הנתבע 1, ומנגד, התובע, שיצא לכביש הסואן באופן שחסם את נתיב נסיעתו של בן הנתבע 1.

ו. על יסוד משקלו המצטבר של האמור לעיל, סבור אני שבמאזן ההסתברויות, עדיפה גרסת בנו של הנתבע 1.

1. תחילה אציין, שהגם שהקפיד התובע, כאמור לעיל, להדגיש שהיה הוא בזמן התאונה במצב סטטי, סותר הדבר לחלוטין את האמור בסעיף 6 לתביעתו, בו מספר הוא, כי: "... התאונה קרתה בכביש בית חנינה בירושלים... כאשר רכב התובע היה נוסע כדת וכדין בכביש, ומאחוריו נוסע רכב מבוטח הנתבעת. רכב מבוטח הנתבעת נסע במהירות מופרזת, אשר לא תאמה את תנאי הכביש, ובשל מהירותו הגבוה הוא איבד את השליטה על רכבו ובלם בפתאומיות, הרכב התחיל לסטות ימינה ושמאלה באמצע הכביש, עד שעלה על שטח ההפרדה בין שני הנתיבים, וחזר ופגע ברכב התובע בצדו השמאלי וגרם לו לנזקים כבדים". ההבדל בין הגרסאות – ממשי, ולא הרי תאונה שנגרמה בשל עצירת פתאום, למשל בשל חתול שביקש לעבור את הכביש במעבר חציה, כפי שגרס התובע בבית המשפט [עמוד 19 שורה 18 לפרוטוקול], כהרי תאונה בה אין זכר לאותו חתול ולמעבר החציה, וזו נגרמה, על פי הנטען, בשל נהיגה מהירה ואיבוד שליטה של הנהג מאחור.

2. חשיבות נתונה בנסיבות העניין גם לבחינת צילומי הרכבים שהוגשו לבית המשפט וניתוחם. אין חולקין, שהמרצדס נפגעה מצידה השמאלי - בעיקר, בין הגלגל הקדמי לבין הגלגל האחורי. בתוך כך יודגש, שהדופן האחורית של מרצדס זו לא נפגעה כלל. נזק זה מתיישב יותר עם גרסת ההגנה. ראשית, יצוין, שאילו אכן מדובר היה, רק, ואך ורק, בנהיגה מהירה ובאיבוד שליטה, צפוי היה שתיפגע, ולו במעט, הדופן האחורי של המרצדס; ושנית, שהפגיעה המתוארת דלעיל במכונית התובע [ - עיין נ/1], מתיישבת טוב בהרבה עם גרסת ההגנה, לפיה נפגעה המרצדס משמאל, דבר שהוא טבעי ביחס למכונית המתפרצת לנתיב בו נוסעות מכוניות אחרות. לבסוף יצוין שהגרסה בדבר עליה על פס ההפרדה המוגבה מצד שמאל וחזרה לנתיב נסיעתו של התובע, לא כלאחר יד ניתן לקבלה, באשר בשלב מסוים, סביר הרבה יותר שהיתה מכונית הגולף נעצרת בנקודה כלשהי. שימת לב גם לכך, שבשלב מסוים אף הועד, שנעצרה בכלל הגולף לאחר שעלתה על הגבהת ההפרדה, בנתיב הנגדי.

על יסוד האמור קובע אני, כי, לפחות במבחן מאזן ההסתברויות, מן הנמנע לאמץ את גרסת התובע, ולכל הפחות מחויב אני למסקנה, שאין לראות את גרסת התובע כמוכחת.

4. ההתרחשויות לאחר התאונה וטענות הצדדים בעקבותיהן

א. ההתרחשויות לאחר תאונת הדרכים קובעות פרשה לעצמן, ובהתרחשויות אלה מוצא בית המשפט בסיס לפסוק לתובע את מקצת נזקו, הגם שכאמור באחריות לעצם התאונה, נושא, כאמור, הוא עצמו. כהערה שיש בה כדי להקדים במעט את המשך הדברים נמצא לציין, שבשעה שמתייצב בעל דין בבית המשפט בנסיבות המצביעות, בעליל, על קשיים בסבירות גרסתו, בתום ליבו ובמהימנותו, נכון לתת לכך ביטוי הולם בפסיקת בית המשפט, ובתוך כך מחויב בית המשפט לשאלה, האם, למרות ניתוח קר של נסיבות תאונת הדרכים המצביע על אחריות התובע, לא היה גם לנתבעים, לרבות במעמדם כתובעים שכנגד, מה להסתיר, ואולי אף הרבה מה להסתיר.

ב. כאמור, האופן בו בחרו להתייצב בבית המשפט הנתבעים, שניהם ביחד וכל אחד מהם לחוד, ואף תוכן עדותם, היה בה כדי לעורר פקפוק לא מבוטל. אפתח בנתבעת 2. כפתיח להמשך הדיון אציין את דברי התובע בסעיפים 8 - 10 לתצהירו, המצביעים על פנייה לנציג הנתבעת 2, על נכונות נציג הנתבעת 2 לשאת באחריות לנזקו, על כך שגם שלח הנציג שמאי לבדוק את רכבו כמקובל, ולבסוף, על פי הנטען, אף סכום הפיצוי כבר סוכם. בחינת מעט המחזיק את המרובה מצאתי להביא את סעיף 10 לתצהיר התובע, בו נכתב כדלקמן: "בעקבות הערכת השמאי עבוד, והעברת חוות דעתו של השמאי לנתבעת מס' 2 הערכה אשר כללה את עלות תיקון הרכב לרבות ירידת ערכו, נוהלו מגעים ביני לבין הנתבעת מס' 2 באמצעות פקיד שלה בשם עאדל עסאף אליו הופניתי ע"י השמאי עבוד עבוד (הוא זה אשר מסר לי את מספר הטלפון של עסאף) ואשר בסופם הגיעו הצדדים לכדי פשרה לפיה לסילוק כלל תביעותיי כלפי הנתבעת ומבוטחה עקב ובגין התאונה תשלם הנתבעת לי את הסך של 62,000 ₪". אמנם, בהיותה חברת ביטוח הפועלת בשטחי הרשות, אין הנתבעת 2 נכנסת להגדרת "מבטח" על פי החוק התקף בישראל, ועם זאת, אתקשה שלא לתת ביטוי לכך, שהתייצבות שכזאת מטעם חברת ביטוח, בית המשפט לא ראה זמן רב. תחילה יצוין שהמדובר בבעל דין שסירב להגיש תצהיר לבית המשפט, ואפילו ביודעה שטוענת היא לשיבוב מתוקף מעמדה כתובעת שכנגד, לא סברה הנתבעת 2, ועל אף הוראת בית המשפט בעניין, שראוי שתגיש תצהיר שמקורו בגורם מוסמך מטעמה. בבית המשפט התייצב מי שהיה בעבר, לפחות כטענתו, מנהל מחלקת התביעות, מר עאדל עאסף, ואולם, לא היה בידו, ולטעמי אף לא הייתה לו הנכונות, להציג לבית המשפט, ולו גם מסמך רלוונטי אחד מהתיק, שללא ספק נפתח בעקבות תאונה זו במשרדי הנתבעת 2. כך, למשל, בלטה בהעדרה מהתיק בחברת הביטוח, אסמכתא, ולו גם מינימאלית, ביחס למסקנות לפיהן אשם התובע בתאונה, כפי שאכן נטען על ידי בעל דין זה; עוד בלטה בהעדרה כל אסמכתא בשאלה, האם ואם כן מה שולם למבוטח עצמו, ובלט עד מאוד, שהוסתר התיק כולו מעיני בית המשפט. ולמרות זאת, אין ספק שקשר ממשי בין התובע לנתבעת 2 היה גם היה, גם אם על פרטיו נחלקים הצדדים. די בנקודה זו אם אציין שאישר נציג הנתבעת 2 בבית המשפט בעצמו, כי: "אחרי התאונה פנה שמאי שלנו למוסך ובדק את הרכב" [עמוד 9 שורה 5 לפרוטוקול]. בחקירתו הנגדית אף הוסיף נציג הנתבעת 2 ואישר, שהגיע התובע אליו הביתה [עמוד 10 שורה 3 לפרוטוקול], ופשיטא לי, שאם אכן כך, על מה דיברו הם אם לא על התאונה?!. כלל ועיקר: לא כך דרכו של בעל דין המקפיד להתייצב בבית המשפט בידיים נקיות תוך נכונות לגילוי נאות ומלא של גרסתו וראיותיו, ובתום לב.

ג. גם הנתבע 1 הותיר תהיות רבות בלב בית המשפט. אמת, באשר לא היה הוא הנהג אלא בנו, ניתן היה, מבחינה זו, להבין להחלטתו שלא להתייצב בבית המשפט, שהרי ביחס לנסיבות קרות התאונה, לא היה בפיו דבר, שהרי, הגיע הוא לזירה בשלב מאוחר יותר. עם זאת, משנתבע, ומעבר לכך, משבחר לתבוע שכנגד, ואף הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו, ציפה בית המשפט לנוכחותו כפי הראוי וכפי המקובל. למרות זאת לא התייצב הנתבע 1, וזאת עד למועד נדחה מיוחד שאושר לצורך זה לבקשת בא כוחו הנכבד מאוד של התובע. האמור לעיל אינו מהווה אלא כעין פתיח לתמיהה שעלתה מעדותו, גם לגופה. נזקו של הנתבע 1 בתאונה, לגרסתו הוא, הגיע כדי 25,000₪ [עמוד 61 שורה 7 לפרוטוקול]. אין המדובר בסכום של מה בכך, ובנסיבות אלה, ציפה בית המשפט לאחד משני אלה: או כי יצהיר שקיבל את נזקו, לפחות מהנתבעת 2 שביטחה את מכוניתו, או, לכל הפחות, שיתבע את נזקו במועד סמוך מהמזיק, שהוא, בפרשתנו, התובע 1. ברם, לא בחר הנתבע 1 באף אחד משני כיוונים אלה.

אך מעבר לכך יש מקום למספר הערות משלימות.

ראשית, שלעצם תשלום הנזק לא היה בידי הנתבע 1, כדי להציג חשבונית, וזאת בשל כך שאת התשלום: "נתתי לו מזומן" [עמוד 61 שורה 13 לפרוטוקול]. ספק אם מתיישבת התנהלות זאת עם הדרך המקובלת ביחס לנזקי רכוש בעניינם מתנהל בירור בחברת ביטוח ו/או שאותם מתכנן ניזוק לתבוע מהמזיק;

שנית, אם אכן לא קיבל הנתבע 1 את נזקו מהנתבעת 2, חברת הביטוח, הרי שזו האחרונה, חברת הביטוח, לא שילמה דבר, בין למבוטח שלה, הוא הנתבע 1, ובין לתובע. ואם כך, מה לה, לנתבעת 2, ולתביעת השיבוב המגולמת בתביעה שכנגד??!. חברת ביטוח שלא משלמת דבר, אין בפיה תביעת שיבוב כלל;

ושלישית, גם ביחס לנתבע 1 עצמו, תמוהה מאד התנהלותו. לא זו בלבד שאת הסכום הנכבד, 25,000 ₪, לא קיבל, לפחות לדבריו, מחברת הביטוח, הוא גם לא תבע את הסכום ממי שלדבריו גרם לנזקו, הוא התובע, זאת עד ליום בו נתבע הוא עצמו והחליט להגיש תביעה שכנגד. וגם את תביעתו הנגדית, אגב, למעשה, החליט לזנוח, כשהחליט להימנע מלהתייצב לחקירה על תצהירו, עד למועד בו התעקש ועמד על כך בא כח התובע.

ד. גם אם לא אקבע מסמרות חד משמעיות ביחס למהימנות הנתבעים, מצביעה תמונת המצב הכללית ביחס לשניהם גם יחד, וכל אחד מהם לחוד, על שאלות כבדות משקל המאפילות על העדויות שנשמעו מצידם. ייתכן שנבע הדבר חלקית מרצונו של הנתבע 1 להסוות את העובדה שבזמן התאונה נהג במכונית בנו, שלאותה עת עדיין לא היה אלא כבן 17, והייתה הנהיגה בניגוד לחוק מבחינת הכללים ביחס לנהג צעיר/חדש, אך עדיין אין בכך כדי להצדיק התייצבות בבית המשפט ומתן עדויות כה תמוהות. יוטעם, שעל פני הדברים סברו הנתבעים להתייצב בבית המשפט בחזית אחידה, ללא טענות הדדיות, בייצוג משותף, ואף את תביעתם הנגדית הגישו במשותף. במצב דברים זה מקרינה כל עדות, על חולשותיה הרבות, גם על האחרת, ובמהימנותם הרופפת מחלישים הנתבעים זה את זה עד מאד. אין הדעת נותנת שלא ייתן לכך ביטוי בית המשפט בפסיקתו.

5. התמונה המסכמת

א. לא את כל שקרה נכונים היו הצדדים להביא בפני בית המשפט, וייתכן שהסכמתם לכך שיפסוק בית המשפט את דברו על דרך הפשרה אף תאפשר פסיקה צודקת יותר שתיתן ביטוי, מחד גיסא, לניתוח תאונת הדרכים, הוא האירוע המהווה את ליבת הפרשה, ומאידך גיסא, את הערכת בית המשפט לכך, שסברו הצדדים, בעיקר הנתבעים, שטוב להם שאחדות מהעובדות הרלוונטיות לא תוצגנה לבית המשפט במלואן. אף אם לא אקבע שבתיק זה רב הנסתר על הנגלה, מן הנמנע שלא לקבוע, שמבחינת בית המשפט, נסתר, קיים גם קיים, וישנן עובדות אותן בחרו, בעיקר הנתבעים/התובעים שכנגד, להותיר בצילו האפל של הירח.

ב. לגופן של ראיות נמצא לקבוע כי ביחס לנסיבות בהן התרחשה תאונת הדרכים נוטות המסקנות, לפחות בהתבסס על עקרון מאזן ההסתברויות, לחובת התובע, וביחס לכל שהתרחש לאחר מכן, מחויב בית המשפט למסקנה, שמטעמים כאלה ואחרים, הדרך בה התנהלו הנתבעים/התובעים שכנגד מצביעה, לכל הפחות, על בעייתיות בתום ליבם, וככל הנראה, אף הרבה מעבר לכך. גם זאת, מחויב בית המשפט לקחת בחשבון בפסיקתו.

על יסוד האמור, ותוך שביקש בית המשפט לאזן בין האחריות לתאונת הדרכים גופא, לבין תחושת אי הנוחות המתחייבת מהדרך המשובשת בה התייצבו הנתבעים בבית המשפט, פסק בית המשפט את דברו, כאמור לעיל.

ניתן היום, 18 באוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.

חתימה