(בבקשה במעמד צד אחד למתן סעד זמני לאחר פסק הדין)

1. ביום 30.4.15 ניתן פסק הדין בתובענה במסגרתו קיבלתי את התביעה וקבעתי, בין היתר, כי התקיימו הנסיבות המצדיקות הטלת אחריות אישית על נתבע 2 (יוסף טוביהו) ועל נתבע 17 (שרון שאטי) (להלן: "הנתבעים").
2. בבקשה שבפניי מבקשים התובעים לתת במעמד צד אחד, צו עיכוב יציאה מהארץ נגד הנתבעים. לטענת התובעים, הנתבעים חויבו באופן אישי לשלם לתובעים סכום של כ – 6 מיליון ₪ ובמסגרת 7 הליכים דומים נוספים חויבו הנתבעים באופן אישי בתשלום סך כולל של כ – 10 מיליון ש"ח וסכומים אלו מבססים את "יסוד ההכבדה" הנדרש במתן צו עיכוב יציאה מהארץ.
3. לאחר שעיינתי בבקשה, אני סבור כי דינה להידחות.
   בהתאם לתקנה 384(א) לתקנות סדר הדין האזרחי – תשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות"):
   "בית המשפט או הרשם רשאי, בכפוף להוראות סימן א', ליתן צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד המשיב, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שהוא עומד לצאת מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת, וכי הדבר יכביד באופן ממשי על קיום ההליך או על ביצוע פסק הדין;..."
4. הגם שתובע המבקש סעד זמני לאחר מתן פסק הדין אינו נדרש להמציא ערובה או התחייבות כתנאי למתן הסעד (ראה: תקנה 363(ב) לתקנות) תקנה 384(א) חלה גם בעת שבית המשפט מתבקש לצוות על עיכוב יציאה מן הארץ לאחר מתן פסק הדין (ראה: בש"א (מחוזי י-ם) 6450/01 נס שובל נ' אריה שפלטר (פורסם בנבו, 2.5.2001) וכן השווה לת.א. (מחוזי ת"א) 1353/06 חב ע. לוזון נכסים והשקעות בע"מ נ' משה צאיג (פורסם בנבו, 15.12.11) לעניין מתן עיקול לאחר פסק הדין).
5. בבקשה שבפניי, התובעים לא עמדו בתנאים האמורים בתקנה 384(א) – ממילא, גם אם אקבל את טענת התובעים (ואיני נוקט עמדה ביחס לכך, בשלב זה) כי העובדה שמתנהלים הליכים רבים דומים נגד הנתבעים מבססת את יסוד ההכבדה הנדרש בתקנה, עדיין התובעים לא ציינו בבקשתם כי הנתבעים מתכוונים לצאת מהארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת וכל שציינו בבקשה הוא כי: "ההנחה שטוביהו ושאתי לא יירתעו מהתנהלות פסולה ואסורה כדי לנסות להתחמק מחובותיהם" וכן אישרו לבקשתי שאין להם נתונים או מידע האם באותם התיקים הוצאו צווי עיכוב יציאה מהארץ.

אני סבור, כי אין בכך כדי לקיים את התנאים למתן הצו המבוקש.

1. לאור האמור לעיל, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, ט"ו אייר תשע"ה, 04 מאי 2015, בהעדר הצדדים.