לפני תובענה כספית בסדר דין מהיר לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לרכב התובעת בשל פעילות הנתבעת במהלך ביצוע של צו הריסה של מבנה בשכונת בית חנינה בירושלים.

1. התובעת היא חברה שעיסוקה בהשכרת כלי רכב. התובעת השכירה רכב ("הרכב") למר מחמד סוב לבן ("השוכר"). השוכר החנה את הרכב בקרבת מקום לבית בשכונת בית חנינה שביחס אליו הוצא צו הריסה מינהלי. לטענת התובעת, בעת ביצוע צו ההריסה השתמשו כוחות הביטחון מטעם הנתבעת – מדינת ישראל, המשרד לביטחון פנים – בכוחות ובכלים לצורך הרחקת הרכב מהמקום באופן שגרם נזקים לרכב והעולה כדי רשלנות. התובעת בחרה שלא לתבוע את השוכר. הנתבעת מצדה שלחה – לאחר שקיבלה היתר לכך – הודעה לצד שלישי לשוכר.
2. בדיון בתובענה העידו מטעם התובעת מר עאמר חרחש, בעליה של התובעת ("חרחש"), השוכר וכן מר מחמד דוויק, שהיה לדבריו עד ראייה לאירועים ("דוויק"). מטעם הנתבעת העידו סנ"צ אמיר כהן, שהיה בעת הרלבנטית מג"ד מג"ב עוטף ירושלים ושימש כמפקד כוח במהלך ביצוע צו ההריסה ("סנ"צ כהן"), רפ"ק גיל שוחט, קצין חבלה במשטרת ישראל שפיקד במועד הרלבנטי על כוח חבלה שפעל במסגרת אבטחת פעילות הריסת המבנה ("רפ"ק שוחט") ומר ירון אליאס ששימש בזמן האירועים נושא התובענה מתאם הריסות מבנים בלתי חוקיים בעיריית ירושלים ("אליאס"). השוכר לא הביא עדים מטעמו בכל האמור בהודעה לצד שלישי והסתפק בעדות שמסר במסגרת עדויות התובעת.

1. בטרם דיון בטענת התובעת לרשלנות מצד הנתבעת, אעמוד בקצרה על עיקרי עובדות הרקע הרלבנטיות ביחס לאירועים והנסיבות בקשר עם ביצוע צו ההריסה כפי שהוכחו.

לעניין זה אציין כי אני מוצא לקבל לחלוטין את עדויותיהם של סנ"צ כהן ורפ"ק שוחט. שניהם העידו באורח מעורר אמון. שניהם העידו באורח שקול, ללא הגזמה, ומבלי להעצים את האירועים. שניהם הקפידו להבחין בעדותם בין פרטים הידועים להם מידיעה אישית ואשר זכורים להם מזמן אמת לבין פרטים אותם הם מסיקים על יסוד מכלול הנסיבות ועל יסוד האופן שבו התרחשו האירועים. שניהם העידו בכנות שאינם זוכרים את הרכב נושא התובענה ואת המיקום שבו עמד בזמן האירוע.

1. תמונת הרקע העולה מן הראיות שהובאו לפני בית המשפט היא התמונה הבאה:
   1. ביום 30.6.08 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט י' נועם) ערעור שהוגש בקשר עם צו ההריסה המינהלי בענייננו. בכך, לאחר הליכים רבים שנועדו לסכל את ביצועו של צו ההריסה, נפתחה הדרך לביצועו. בית המשפט קבע כי מניין 30 הימים לביצוע הצו יחל ביום 6.7.08 (ע"פ (מחוזי י-ם) 2453/08 עלמי נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה (30.6.08)).
   2. המבנה שיועד להריסה הוא המבנה השני בסימטה צרה יחסית (ששמה "אלמוודה") שהכניסה אליה היא מכביש ראשי – "דרך בית חנינה" (על כך לא היתה מחלוקת, ש' 16-17, ע' 15 לפרוטוקול, וכן התצלומים שהוגשו לבית המשפט וסומנו 1-3).
   3. ביום 28.7.08 – היינו זמן קצר לפני חלוף תקופת 30 הימים – בשעה 05:00 לפנות בוקר או בסמוך לכך (ס' 6 לתצהיר סנ"צ כהן, עדות סנ"צ כהן, ש' 19-20, ע' 15 לפרוטוקול), הגיעו כוחות ביטחון, שמנו עשרות רבות של שוטרים, אל שכונת בית חנינה ולאיזור המבנה שיועד להריסה (עדות סנ"צ כהן, ש' 6-8, ע' 15 לפרוטוקול).
   4. עם הגיעם למקום גילו הכוחות שציר הגישה אל המבנה, מהכביש הראשי ודרך הסימטה שלצדה ממוקם המבנה, נחסם. החסימה נוצרה, בין היתר, על ידי כלי רכב שהועמדו לאורך כל הסימטה – החל בנקודת הכניסה אליה מהכביש הראשי – באלכסון, בזה אחר זה, באופן שהעיד כי לא מדובר בחניה תמימה או שגרתית של כלי רכב אלא בהעמדה מכוונת של כלי רכב שנועדה למנוע את הגעת הכוחות אל המבנה. בקרבת המבנה הוצבו גם פחי אשפה ("צפרדעים") (ראו, ס' 7-8 לתצהיר סנ"צ כהן, שעליהם לא נחקר, עדות סנ"צ כהן ש' 19-26, ע' 15 לפרוטוקול; ס' 8 לתצהיר רפ"ק שוחט שעליו לא נחקר, וכן עדות רפ"ק שוחט, ש' 15-18, ע' 17 לפרוטוקול). כתוצאה מחסימת הסימטה וציר הגישה אל המבנה על ידי כלי רכב כאמור, לא התאפשרה תנועה של כוחות ממונעים אל המבנה. גם תנועה רגלית של הכוחות לא התאפשרה אלא בתנועה על גבי כלי הרכב שהועמדו על ציר הגישה אל המבנה (עדות סנ"צ כהן, ש' 12-15 לפרוטוקול, וכן ס' 10 לתצהירו, שעליו לא נחקר; ס' 8 לתצהיר רפ"ק שוחט, שעליו לא נחקר, ועדות שוחט, ש' 21-24, ע' 17 לפרוטוקול).
   5. בנוסף, כוחות הביטחון נתקלו כבר בצומת הכניסה לסימטה המובילה אל המבנה, באירועי הפרות סדר שכללו יידוי מאסיבי של אבנים ובקבוקים אל עבר הכוחות ועימות פיסי בין כוחות המשטרה למפרי הסדר (ס' 9 לתצהיר סנ"צ כהן, שעליו לא נחקר, עדות סנ"צ כהן, ש' 29-30 לפרוטוקול; ס' 10-11 לתצהיר רפ"ק שוחט, עליהם לא נחקר, ש' 19-24, ע' 17 לעדות רפ"ק שוחט).
   6. על רקע כל אלה, ועל מנת להגיע אל המבנה, נאלצו חלק מהכוחות לדרוך על גבי חלק מהרכבים שחסמו את ציר הגישה אל המבנה. בהמשך אף הוזמן גרר משטרתי על מנת לפנות את כלי הרכב שחסמו את ציר הגישה (ס' 10 לתצהיר סנ"צ כהן וכן יתר ההפניות לעיל). קודם לגרירת הרכבים נעשה ניסיון לגרום לבעלי הרכבים להזיז את רכביהם וזאת, לכל הפחות, באמצעות כריזה בערבית במקום (עדות סנ"צ כהן, ש' 1-3, ע' 16 לפרוטוקול), ובטרם הגרירה נעשתה בדיקה של כלי הרכב המיועד לגרירה על מנת לשלול אפשרות של פעילות חבלנית עוינת שלשם כך נופצה שמשה אחת של חלק מכלי הרכב (ס' 5 ו-9 לתצהיר רפ"ק שוחט, עדות רפ"ק שוחט, ש' 11-13, ע' 17 לפרוטוקול, ס' 12 לתצהיר סנ"צ כהן).

תיאור זה של מהלך האירועים, כפי שעלה מעדויותיהם של סנ"צ כהן ורפ"ק שוחט מקובל עלי לחלוטין. הלכה למעשה, לא הובאו ראיות כלשהן לסתירת הדברים.

1. טענתה המרכזית של התובעת בסיכומיה היתה כי רכב התובעת הועמד במקום ובאופן שלא יצר חסימה כלשהי של ציר הגישה אל המבנה או הפרעה כלשהי בדרך המובילה אל המבנה, ולפיכך לא היתה כל הצדקה לטפס עליו או להזיק לו. אין בידי לקבל טענה זו. התובעת ביקשה לסמוך טענתה זו על עדויותיהם של השוכר ושל דוויק, שהיה, לדבריו, עד ראייה לאירועים. אלא שלא ניתן ליתן אמון בעדויות אלה. נתגלעו בהן סתירות מהותיות. הן עוררו תהיות וסימני שאלה משמעותיים וסופו של יום שלא ניתן לקבלן. אפרט.
2. אשר לשוכר – בתצהירו ציין השוכר כי ביום האירוע הגיע למקום לצורך ביקור אצל קרובי משפחה, שפרטיהם או כתובתם לא צוינו. בתצהירו של סנ"צ כהן עולה, כאמור לעיל, כי כוחות הביטחון הגיעו למקום האירוע בסביבות השעה 05:00 לפנות בוקר ושמעת הגעתם לא התאפשרה תנועת כלי רכב באזור (ס' 6 לתצהיר סנ"צ כהן). משנשאל השוכר בעדותו בבית המשפט לשעת הגעתו למקום השיב כי הגיע למקום לפני השעה 05:00 לפנות בוקר. הגעה בשעה כאמור לצורך ביקור נטען של קרובי משפחה שפרטיהם נותרו עלומים מעוררת כשלעצמה סימני שאלה. הסברים מפי השוכר – איִן. בנוסף, השוכר העיד, תחילה, כי הגיע למקום בשעה האמורה כי הלך "לקנות חומוס" (ש' 10-11, ע' 10 לפרוטוקול), גרסא שמעוררת אף היא תהיות. רק לאחר מכן הוסיף בעדות את עניין ביקור הקרובים הנטען (ש' 13-15, ע' 10 לפרוטוקול). גם מקום המגורים של הקרובים, עליו הצביע השוכר כשנשאל על כך בעדותו (ש' 17-18, ע' 10 לפרוטוקול, סומן על גבי התצלום שסומן 3 על דרך "אלפאראבי") מרוחק מהנקודה בה העמיד לפי הטענה את הרכב, באופן שמותיר סימני שאלה מדוע לא החנה את הרכב במקום קרוב יותר (אפילו על דרך בית חנינה) ומקרין אף הוא על מהימנות בסיסהּ של הגרסא. לכל אלה יש להוסיף כי בעוד שמתצהירו עולה כי חזר למקום האירוע רק לאחר שכבר נגרמו כל הנזקים לרכב – וממילא כי לא היה עד לאופן גרימת הנזקים – הרי שבעדותו מסר דברים סותרים בעניין. פעם העיד כי לא ראה חיילים נוגעים ברכב כלל (ש' 19, ע' 11 לפרוטוקול), פעם העיד כי ראה חיילים עומדים על הרכב (ש' 21, ע' 11 לפרוטוקול, דבר שלא נזכר בתצהירו ושלא מתיישב עם האמור בו ביחס לפגיעות קיימות בגג שהיו קיימות כבר עם שובו לרכב), ופעם העיד – בניגוד לדברים שאמר זמן קצר קודם לכן – כי ראה איך החיילים נותנים מכה לאחד מחלונות הרכב (ש' 25-26, ע' 11 לפרוטוקול). כשנשאל מדוע דברים אלה לא נזכרו בתצהירו – לא היה בפיו הסבר כלשהו. דברים אלה נכונים גם ביחס לעדותו כי הוכה על ידי החיילים (ש' 6-7, ע' 11 לפרוטוקול) עניין שאף הוא לא נזכר בתצהירו. סתירות התגלו גם בין האמור בתצהירו לפיו לאחר שפנה לבעלי התובעת שלח האחרון גרר לפינוי הרכב (ס' 5 לתצהיר) לבין דבריו בעדותו לפיהם כלל אינו יודע כיצד נלקח הרכב מהמקום (ש' 26-27, ע' 9 לפרוטוקול) ולבין האסמכתאות שהוצגו לפיהן נגרר הרכב מהמקום על ידי גרר משטרתי (נספח ב' לתצהיר סנ"צ כהן). המסקנה היא שלא ניתן לסמוך על עדותו של השוכר וממילא לא ניתן לקבל גם את טענתו בדבר מיקום הרכב (שלכך אתייחס בקצרה בהמשך).
3. אשר לדוויק – זה ציין בתצהירו כי ביום האירוע היה בביקור אצל קרובי משפחתו – שפרטיהם וכתובתם לא צוינו בתצהיר – וכי צפה על האירועים ממרפסת הבית. בעדותו טען לראשונה כי מדובר בבית אחותו. דוויק לא סיפק הסבר לשהייתו בשעת בוקר – או לפנות בוקר – מוקדמת ביותר בבית האחות, שהוא לא מתגורר בו (ש' 19, ע' 13 לפרוטוקול). גם הגרסא כי ישב לתומו בשעה כאמור במרפסת הבית מעוררת סימני שאלה. יתרה מזו, הדברים שמסר בדבר האופן בו זיהה את רכב התובעת באירוע מעוררים תהיות של ממש. בתצהירו לא מסר פרט כלשהו בעניין. בעדותו מסר, לראשונה, כי ידע שהרכב שייך לתובעת משום שראה את המדבקה שהודבקה "על דלת האוטו" ושעליה הופיעו פרטי התקשרות עם התובעת (ש' 12-14, ע' 12 לפרוטוקול). לדבריו כאשר ראה את כוחות הביטחון גורמים נזקים לרכב התקשר לתובעת ותיאר את שאירע (שם). עניין זה, כאמור, לא נזכר כלל בתצהירו של דוויק. יתרה מזו, לדברים לא היה כל זכר גם בתצהיר חרחש, בעליה של התובעת או בעדותו. למעלה מכך – גרסת דוויק בדבר האופן שבו ידע לשייך את הרכב לתובעת מוקשה עד מאד. לדבריו שלו ראה את המדבקה בעודו במרפסת הבית מעברו השני של הכביש הראשי, והוא כלל לא ירד לרחוב לפני שהתקשר לתובעת (ש' 19-20, ע' 12 לפרוטוקול, וראו גם ש' 8, ע' 13 לפרוטוקול). מעיון בתמונות הרכב (צורפו לדוח השמאי שצורף כנספח לכתב התביעה) עולים סימני שאלה קשים כיצד ניתן להבחין בפרטים שעל המדבקה – שהודבקה, אגב, בפינה השמאלית התחתונה של השמשה האחורית, ולא על דלת הרכב כנטען – מעברו השני של הכביש הראשי. בהמשך עדותו כאשר נשאל מתי הבחין במדבקה השיב כי "כל יום האוטו עמד שם" (ש' 11, ע' 14 לפרוטוקול). גם תשובה זו אינה מתיישבת עם שורת ההיגיון, שהרי קודם למועד האירוע לא היה כל טעם ברישום פרטי ההתקשרות של התובעת כמופיע על גבי המדבקה. לכך יש להוסיף כי על אף התמונה הברורה שעלתה מעדויות סנ"צ כהן ורפ"ק שוחט בדבר כלי הרכב שהועמדו בסימטה המובילה של המבנה שיועד להריסה, העיד דוויק כי לא ראה אם רכבים נוספים חנו בסימטה ולא ידע לומר אם נגרמו נזקים לרכבים אחרים. המסקנה העולה מן האמור היא כי גם על עדותו של דוויק לא ניתן לסמוך.
4. בשולי הדברים יצוין כי גם בעדותו של חרחש – בעליה של התובעת – התגלו סתירות משמעותיות. דברים אמורים, בין היתר, בסתירה בין האמור בתצהירו לפיו תיקנה התובעת את הנזקים ברכב (ס' 5 לתצהיר) לבין דברים הפוכים שאמר בעדותו (ש' 23-24, ע' 8 לפרוטוקול) (שלאלה נתייחס להלן בכל האמור בנזק הנתבע) ובאי התאמות של ממש בכל האמור במועדי השכרת הרכב לשוכר (ראו ס' 4 לתצהיר אל מול ש' 15-28, ע' 7 לפרוטוקול). עם זאת, משעדות חרחש מרכזית פחות לענייננו שכן אין חולק שאין לו ידיעה מכלי ראשון על המיקום בו הועמד הרכב ועל אופן גרימת הנזקים לו, אינני רואה להידרש לדברים בפירוט.
5. למעשה, די בכך שלא ניתן ליתן אמון בעדי התובעת כדי לדחות את טענת התובעת בסיכומיה לפיה הרכב הועמד במקום ובאופן שלא יצר חסימה כלשהי של ציר הגישה אל המבנה או הפרעה כלשהי בדרך המובילה אל המבנה.
6. למעלה מכך, ואף בהתעלם מהקושי ליתן אמון בעדויות התובעת, הרי שהמסקנה המסתברת מהראיות שהובאו לפני בית המשפט היא כי הרכב הועמד באופן שיצר חסימה של ציר הגישה אל המבנה שנועד להריסה. במהלך עדותו סימן השוכר על גבי תצלום אוויר שהוצג את המיקום בו העמיד את הרכב (ש' 7-28, ע' 10 לפרוטוקול, וכן התצלום שסומן 1). מהסימון נראה כי לשיטת השוכר עצמו גלש הרכב, בחלקו, לתוך הסימטה המובילה אל המבנה שנועד להריסה. דוויק לא ידע להצביע באורח מדויק על המיקום בו הועמד הרכב (בהקשר זה אינני מביא בחשבון את הדברים שאמר בש' 22-27, ע' 12 לפרוטוקול, שם ניכר כי התקשה להתמצא על גבי תצלום האוויר שהוצג לו. לפיכך אתייחס רק לעדותו לאחר שהוסברו לו הדברים). במקום אחד העיד דוויק כי הרכב "היה בסיבוב" (ש' 14-15, ע' 13 לפרוטוקול). במקום אחר ציין כי הרכב "עמד בתוך הסימטה בצד ימין" (ש' 1-2, ע' 14 לפרוטוקול) ולאחר מכן טען כי הרכב "עמד על הסימטה... החלק הקדמי שלו היה קצת בתוך הסימטה" (ש' 3-4, ע' 14 לפרוטוקול). אף אם נתעלם מכך שלא ניתן ליתן אמון בעדויות השוכר ודוויק, הרי שמהעדויות עצמן נראה כי הרכב היה, לפחות בחלקו, בתוך הסימטה שהיא ציר הגישה אל המבנה – ואפשר אף שהיה כולו בסימטה, כפי שציין דוויק עצמו באחת ההזדמנויות. לכך יש להוסיף כי מהראיות שהובאו, וכפי שפורט לעיל (ראו ס' 4(ד) לעיל) הסימטה נחסמה כבר מראשיתה, בנקודת הכניסה אליה מהכביש הראשי. שילוב הדברים מביא למסקנה כי הרכב תרם אף הוא לחסימת ציר הגישה למבנה. יתרה מזו, גם העובדה שהרכב נגרר מן המקום על ידי גרר משטרתי תומכת בכך שיצר הפרעה לתנועת הכוחות בשטח שאם לא כן מה טעם ראו הכוחות הפועלים לדאוג לגרירתו (וראו גם ס' 6 לתצהיר רפ"ק שוחט, עליו לא נחקר, ושלפיו כל הרכבים שנבדקו על ידי כוח החבלה נמצאו במעגל הפנימי של האירוע ובציר הגישה למבנה, ביחד עם נספח ד' לתצהיר סנ"צ כהן בדבר בדיקת הרכב). בנסיבות העניין, הטענה כאילו כוחות הביטחון, שהיו נתונים למתקפה של יידוי אבנים והפרות סדר ומיהרו להיכנס אל עבר המבנה לצורך ביצוע משימתם, טיפסו על רכב שכלל לא עמד בדרכם, איננה סבירה אף היא.

גם בכל אלה יש כדי להביא למסקנה שאין לקבל את טענת התובעת ויש להעדיף על פניה את גרסת הנתבעת לפיה הרכב היה שותף אף הוא לחסימת ציר הגישה אל המבנה שנועד להריסה. יתרה מזו, מהראיות שהובאו בדבר אופי החסימה והיקפה, ובכלל זה מהראיות לפיהן הסימטה כולה נחסמה בידי כלי רכב שהועמדו באלכסון ובאופן שעולה ממנו כי אין מדובר בחנייה שגרתית אלא במהלך מכוון, יש בסיס למסקנה כי גם הרכב נושא התובענה לא הועמד כפי שהועמד ובמקום שבו הועמד באורח תמים (וראו גם עדות אליאס לפיה דבר ההריסה הצפויה היה ידוע לכל, בוודאי לתושבי בית חנינה עליהם נמנה השוכר, ש' 30-31, ע' 18 לפרוטוקול, ש' 10-15, ע' 19 לפרוטוקול).

1. התמונה העולה מן האמור היא כי רכב התובעת ניזוק בעת שכוחות הביטחון מיהרו אל עבר המבנה שנועד להריסה, תוך שהם נתונים לידויי אבנים ובקבוקים, ונאלצו לטפס עליו כמו גם על כלי רכב נוספים שחסמו את ציר הגישה אל המבנה.
2. התובעת הוסיפה וטענה בסיכומיה כי אף אם כלי הרכב שהיו במקום יצרו חסימה או הפרעה לתנועת הכוחות שבאו לסייע בביצועו של צו הריסה הרי שבנסיבות העניין לא היתה הצדקה לטפס על גבי כלי הרכב ולהזיק להם וכי ניתן היה לדחות את ביצוע צו ההריסה או "להמתין עוד שעה שעתיים" עד לגרירת הרכבים "בדרכי נועם" ויש בפעילות הנתבעת בנסיבות מעין אלה משום רשלנות (ס' 6-12, ע' 20 לפרוטוקול).
3. בנסיבות המקרה שלפנינו אין בידי לקבל טענה זו.
4. כידוע, כאשר עסקינן בעוולת הרשלנות הנסיבות שבהן פעל הנתבע הן מרכיב חשוב ומהותי בהערכת פעולתו וסבירותה. השאלה אם סטה הנתבע מסטנדרט התנהגות סביר היא לעולם תלוית הנסיבות שבהן פעל.
5. בענייננו הגיעו הכוחות לאזור על מנת לבצע צו הריסה ולקיים פסק דין שיפוטי. האינטרס הציבורי בקיומם של אלה ברור. לשם כך נערכו כל הגורמים הרלבנטיים מבעוד מועד והגיעו למקום בכוחות גדולים והדעת נותנת שתוך השקעת משאבים בלתי מבוטלת. כאשר הגיעו לשטח נתקלו הכוחות שבאו לסייע בביצוע הצו באירועי הפרות סדר שכללו יידוי מאסיבי של אבנים ובקבוקים אל עבר הכוחות ועימות פיסי בין כוחות המשטרה למפרי הסדר (ראו ס' 4(ה) לעיל).

וכך העיד סנ"צ כהן:

"... שהגענו עם הכוחות הראשונים זרקו אבנים ובקבוקים והתפתח אירוע שאילץ אותנו להגיע במהירות לבית..." (ש' 29-31, ע' 15 לפרוטוקול)

ובהמשך:

"כדי להגיע למבנה, נאלצנו לעלות על כלי רכב. לא ניתן היה לבצע תנועה רגלית. כדי לא לסכן שוטרים ואנשים, ולא לסכן את תושבי הבית שלא כולם היו דיירי הבית. כדי להגיע במהירות המרבית, הגענו לצומת בית חנינה והתחלנו להיכנס לתוך הסמטה שהסברתי באופן רגלי. מאחר והרכבים חנו כפי שהסברתי קודם, נאלצנו לעלות על הרכבים" (ש' 12-15, ע' 16 לפרוטוקול). [ההדגשה הוספה]

וכך העיד רפ"ק שוחט:

"לא הגעתי ככוח ראשון אלא ממש בסמוך וראיתי את התנהלות הארוע מהשניות הראשונות. למעשה מהציר הראשי פניה ימינה. מהצומת הזו היתה חסימה מתוכננת מראש של פח זבל גדולה [כך במקור] ורכבים לאורך כל ציר הגישה עד הבית, אני אומר מכוונת בגלל האופן שבו עמדו הרכבים בסמטה, פשוט באלכסון – ב- 100% זה היה בשביל לעצור את הכוחות מלעלות. בנוסף נוצר הפרת סדר. זריקת אבנים, צעקות. היו שם תושבים בצומת הזו שזרקו אבנים. למעשה הכוח שלי הצטרף לכוח של יחידה מיוחדת שהיה צריך להגיע לבית בצורה שקטה לפי התכנון, בפועל כתוצאה מהפרת הסדר והרכבים, הבנו שממתינים לנו. נאלצנו לרוץ על גבי הרכבים החונים לאורך כל ציר הגישה. ז"א שהכוח שלנו פשוט היה צריך לברוח מהם ובחלק מהמקומות ברווחים שהיו" [ש' 15-23, ע' 17 לפרוטוקול].

1. קל לראות שאין מדובר במצב דברים רגיל או בתנאים שגרתיים. הכוחות נתקלו בהפרות סדר ונדרשו לפעול תוך שהם נתונים תחת מטר ידויי אבנים ובקבוקים. הכוחות נאלצו לפעול במצב שבו אחרים מנסים לעמוד בדרכם, להפריע להם, להערים עליהם קשיים באורח מכוון ולסכל את ביצוע צו ההריסה, תוך שהם מעמידים את הכוחות בסכנה. מדובר בתנאים בלתי פשוטים ובנסיבות החורגות מתנאים "נורמליים". כידוע, גם נסיבות מעין אלה יש להביא בחשבון בעת בחינת רמת הזהירות הנדרשת ואת השאלה אם יש בהתנהלות משום סטייה מסטנדרט ההתנהגות הסביר בנסיבות בהן היה נתון המזיק (מכלל רבים, ע"א 751/68 רעד נ' מדינת ישראל, פ"ד כה(1) 197, 214 (1971); ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498, 505-511 (2004); ע"א 6521/98 בואטנה נ' מדינת ישראל (17.1.05); י' גלעד דיני נזיקין – גבולות האחריות, 540-542 (2012)).
2. במכלול הנסיבות של המקרה שלפנינו אינני סבור כי ההחלטה להיכנס באורח מהיר אל עבר המבנה שיועד להריסה תוך תנועה על גבי חלק מהרכבים שחסמו את ציר הגישה אל המבנה, לשם קידום ביצוע המשימה ועל מנת לפנות את המבנה מיושביו (ס' 4 לתצהיר סנ"צ כהן), כמו גם "כדי לא לסכן שוטרים ואנשים, ולא לסכן את תושבי הבית שלא כולם היו דיירי הבית" (כפי שהעיד סנ"צ כהן, בדברים שהובאו לעיל), איננה החלטה סבירה או שיש בה משום סטייה מסטנדרט הזהירות של רשות סבירה.
3. בנסיבות העניין אין בידי לקבל את טענת התובעת בסיכומיה לפיה ניתן היה לדחות את ביצוע צו ההריסה או "להמתין עוד שעה שעתיים" עד לגרירת הרכבים "בדרכי נועם". טענה זו נדמית להיות מנותקת מהמציאות בה נתקלו הכוחות. היא הועלתה בעלמא. משנתקלו הכוחות בהתנגדות מכוונת שנועדה לסכל את ביצוע צו ההריסה לא ברור על מה נסמכת הטענה כאילו ניתן היה לפנות את ציר התנועה – שנחסם בכוונת מכוון – בתוך פרק זמן קצר כנטען. כלל לא ברור אם עיכוב כאמור לא היה מעמיד את הכוחות בסיכון גדול מזה שבו היו נתונים ממילא בשל הפרות הסדר וידויי האבנים. כלל לא ברור האם עיכוב בכניסת הכוחות אל המבנה עד לפינוי ציר הגישה לא היה מביא לשינוי המצב – למשל על ידי התגברות הפרות הסדר, או איכלוס המבנה על ידי מי שמבקשים למנוע את ביצוע ההריסה – באופן שהיה עלול לסכל את הפעולה כולה או לעכבה באופן שהיה גורם לנזקים גדולים יותר. אף לא ברור מה היו השלכות של עיכובים כאמור – של פעולה שתוכננה לכתחילה להתבצע באורח שקט ולפנות בוקר – על מצבת הכוחות שהיו נדרשים לבצעה בהמשך או על המשאבים הנוספים שהיו נדרשים לשם ביצועה מאוחר יותר (ראו והשוו ע"א 6296/00 קיבוץ מלכיה נ' מדינת ישראל פ"ד נט(1), 16, 20-22 (2004)).
4. בנסיבות העניין, המסקנה היא, אם כן, שאין לומר שהתנהלות הכוחות בתנועתם על גבי הרכבים שביצעו את חסימת הציר לקתה בהתרשלות ומכל מקום התובעת לא הוכיחה חוסר סבירות בפעילות הכוחות.

באופן דומה גם אינני סבור שנפל פגם בכך שקודם לגרירת הרכב – ששימש לחסימת ציר הגישה – נעשתה בדיקה חבלנית שאפשר ובמסגרתה נופצה אחת משמשות הרכב. כפי שהצהיר רפ"ק שוחט מדובר בפעולה המינימלית הנדרשת לשם עריכת הבדיקה החבלנית (ס' 9 לתצהירו עליו לא נחקר). בנסיבות המקרה שלפנינו אין לומר כי בדיקה כאמור לא היתה סבירה ואף נחוצה (ראו והשוו תא"מ (שלום י-ם) 8720/09 המזרח התיכון להשכרת רכב בע"מ נ' תחנת משטרה מג"ב עוטף ירושלים (14.10.10)). בהקשר זה יש לזכור גם שקודם לאמור נעשה ניסיון לגרום לבעלי הרכבים להזיז את רכביהם וזאת, באמצעות כריזה בערבית במקום (ראו ס' 4(ו) לעיל).

1. משלא הוכח כי הנתבעת אחראית כלפי התובעת במסגרת עוולת הרשלנות – דין התביעה להידחות. נוכח הודעת התובעת כי איננה עומדת על טענתה מכוח חוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א-1961 (ש' 4-6, ע' 4 לפרוטוקול), אינני נדרש לדון בעניין זה.
2. למעלה מהדרוש יצויין כי בנסיבות העניין התעוררו סימני שאלה גם ביחס לשיעור הנזק הנתבע. אכן, לכתב התביעה צירפה התובעת חוות דעת שמאי ביחס לנזקים שנגרמו, לפי הטענה, לרכב. עם זאת, מעיון בתמונות שצורפו לחוות דעת השמאי מטעם התובעת נראה כי לפחות חלק מהנזקים נדמים להיות תוצאה של פגיעת אבנים ברכב וממילא ספק אם ניתן לייחסם לנתבעת. חשוב מכך, מעדותו של חרחש, בעלי התובעת, עלו קשיים בכל האמור בנזק הנתבע. בתצהירו ציין חרחש כי התובעת פעלה לתיקון הנזקים שנגרמו לרכב (ס' 5 לתצהיר, אף שלא צורפו אסמכתאות כלשהן לביצוע התיקון או לעלויות התיקון בפועל עבורה כחברה שמחזיקה לא מעט כלי רכב). לעומת זאת, בעדותו טען חרחש לפתע כי "הרכב נמכר איך שהוא" מבלי שתיקן אותו וכי במצבו לא ניתן היה לתקן אותו משום ש"כל האוטו היה שבור" (ש' 23-24, ע' 8 לפרוטוקול, אף שהנזקים שצוינו בחוות דעת השמאי והיקפם, כפי שהם משתקפים גם בתמונות שצורפו לחוות הדעת, אינם מתיישבים עם אמירה אחרונה זו). סתירות אלה מקימות קושי לסמוך על עדות חרחש. מכל מקום, אף אם פני הדברים הם כפי שעולים מהעדות (ובניגוד לאמור בתצהיר), אזי ברי כי המחיר בו מכרה התובעת את הרכב הוא נתון רלבנטי וחשוב בכל האמור בשיעור הנזק שנגרם לתובעת בפועל ולשאלה באיזו מידה עלה בידה להקטין את נזקיה. אלא שהתובעת נמנעה מלהביא ראיות כלשהן בקשר עם מכירת הרכב ובנוגע למחיר שבו מכרה את הרכב בפועל (ש' 25-28, ע' 8 לפרוטוקול, ובשים לב לכך שהתביעה הוגשה קודם למועד שצוין בש' 6-7, ע' 9 לפרוטוקול).
3. סוף דבר – התביעה נדחית. בנסיבות העניין תישא התובעת בהוצאות הנתבעת ובשכ"ט עורכי דינה בסך כולל של 2,500 ₪. משנדחתה התביעה ממילא יש לדחות גם את ההודעה לצד השלישי. בנסיבות העניין, ובשים לב לתמונה שהתבררה ביחס לצד השלישי, לא ראיתי לעשות צו להוצאות בקשר עם ההודעה.

ניתן היום, ט"ו אב תשע"ג, 22 יולי 2013, בהעדר הצדדים.