כללי

1. לפניי תביעה לחיוב ערבים להסכם שכירות לתשלום חוב בגין דמי שכירות וסכומים אחרים שלא שולמו על ידי הנתבעת.

הנתבעת, חברת רהיטי יושקו (1955) 2004 בע"מ ח.פ 513537449 (להלן: "הנתבעת 1"), התקשרה בהסכם שכירות בלתי מוגנת עם החברה הכלכלית לירושלים בע"מ (להלן: "החברה הכלכלית") בהתייחס לנכס הנמצא ברח' יד חרוצים 16 בירושלים והידוע גם כגוש 30140, חלקה 4, תתי חלקות 53 + 52 (להלן: "הנכס" או "המושכר"). הסכם השכירות מיום 17.8.05 צורף כנספח ג' לכתב התביעה (להלן: "הסכם השכירות").

הנתבעים 2 ו- 3 חתמו באותו יום על חלק מהסכם השכירות בו נקבע, כי הם ערבים בערבות אישית בלתי חוזרת לכל התחייבויותיה של הנתבעת 1 על פי הסכם השכירות (להלן: "הנתבעים 2 – 3" או "הערבים").

הנתבע מס' 4 הוא דירקטור של הנתבעת מס' 1 וערב בערבות אישית בלתי חוזרת לכל התחייבויותיה של החברה על פי הסכם השכירות בהתאם לכתב ערבות אישית אשר נחתם על ידו.

ביום 20.6.07 רכשה התובעת מהחברה הכלכלית את הזכויות בנכס על פי הסכם מכר מאותו היום (נספח ב' לתצהיר התובעת, להלן: "הסכם המכר").

במסגרת רכישת הנכס, הומחו זכויותיה וחובותיה של החברה הכלכלית לתובעת.

אין חולק, כי הנתבעת 1 לא עמדה בהתחייבויותיה כלפי התובעת על פי הסכם השכירות ולא שילמה דמי שכירות, וביום 21.1.09 הגישה התובעת תביעת פינוי כנגד נתבעת 1.

ביום 30.3.09 ניתן פס"ד שקבע, כי על הנתבעת 1 לפנות את המושכר תוך 30 ימים מעת שתתקבל הודעה שאחד מהתשלומים שנקבעו בפסה"ד לא נפרע. לאחר שאלה לא נפרעו כדין, התובעת פתחה בהליך הוצל"פ (03-22771-09-9) ובסופו של דבר פונה הנכס ביום 23.11.09.

התובעת דורשת, כי הנתבעים, כמי שערבו לחובות הנתבעת 1, יישאו בחובות שנצברו לחובתה. הנתבעים טוענים מנגד, כי הם אינם חבים בחובות אלה מטעמים שונים שיפורטו בהמשך.

נגד הנתבעים 1 ו-4 ניתן פסק דין ביום 27.2.11, לאחר שלא הגישו בקשת רשות להתגונן בהליך זה. פסק דין זה מתייחס, איפוא, לנתבעים 2-3 בלבד.

טענות התובעת

2. התובעת טוענת, כי בהתאם לכתב הערבות שבשולי הסכם השכירות (להלן: "כתב הערבות"), הנתבעים 1 – 4 חייבים בתשלום כל סכום החוב בסך של 212,751 ₪ בצירוף ריבית מרבית.

במהלך שנת 2008 הנתבעת שילמה באיחור ובאופן לא סדיר סך של 98,563 ₪ בלבד, במקום סך של 134,884 ₪.

התובעת הודיעה בכתב ובעל פה לערבים על הפרת ההסכם ועל כוונתה להגיש תביעת פינוי. הנתבע 2 היה מעורב בעניין הגשת תביעת הפינוי ושותף מלא למהלך זה.

כבר ביום 16.1.08, פחות מ-15 יום לאחר הפיגור הראשון בביצוע התשלום על ידי הנתבעת 1 נשלח מכתב התראה לנתבעת 1 וכן לערבים. באותו מעמד ובסמוך לכך שוחח מנהל התובעת עם שני הערבים והנתבע 2 קיבל לבקשתו העתק של הסכם השכירות.

ביום 14.5.08 שלחה ב"כ החברה מכתב נוסף וגם אז שוחח מנהל החברה עם הערבים והעניין הסתדר באופן חלקי. למכתב זה צורפו הודעה על המחאת זכויות וכן אישורי משלוח בדואר רשום לנתבעים 2 – 4.

החל מאוגוסט 2008 החלו להצטבר חובות ופיגורים ואז החליטה התובעת לעשות מאמץ להסדרת החוב ולכן היא פנתה שוב לערבים ואף נפגשה במספר פגישות עם הנתבע 2. בפגישה האחרונה ביקש הערב לפנות את השוכר מהנכס והבטיח לסייע בכך.

ביום 30.3.09 ניתן, כאמור, פס"ד שקבע כי על הנתבעת מס' 1 לפנות את המושכר תוך 30 ימים מעת שתתקבל הודעה שאחד מהתשלומים שנקבעו בפסה"ד לא נפרע. התשלום הראשון נקבע ליום 20.4.09 וביום 22.4.09 נשלחה לב"כ הנתבעים 1 ו- 4 התראה על אי ביצוע התשלום.

החל מיום 18.5.09 הנתבעת 1 לא עמדה בהסכם הפשרה ולא המשיכה לשלם את הסכומים שנקבעו בפסה"ד. ביום 19.5.09 נעשתה פנייה נוספת בכתב לנתבעת 1 ולכן על-פי פסה"ד היה עליה לפנות את המושכר.

התובעת פתחה בהליך הוצל"פ הן בקשר לרכיב הכספי של התביעה והן בקשר לפינוי, כאשר האזהרה נמסרה לנתבעים 1 ו- 4 ביום 13.7.09 וכן נפתח הליך מבצעי לביצוע הפינוי בהוצל"פ. הנתבעת מס' 1 הודיעה והתחייבה ביום 4.11.09 כי המושכר יפונה ביום 15.11.09 אולם אביו של נתבע 4 נפטר ולכן הסכימה התובעת כי הפינוי ייעשה ביום 23.11.2009.

הנתבע 2 עודכן טלפונית בכל ההליך הקשור בתביעת הפינוי, בפשרה ובאי העמידה בתשלומים שנקבעו ובפינוי בפועל. עם הנתבע 3 היו פחות שיחות טלפוניות שכן הוא טען בפני ב"כ התובעת כי צנעת הפרט שלו נפגעת מהפניות.

לטענת התובעת, הנתבעים 2 – 3 ערבים בערבות אישית בלתי חוזרת לכל התחייבויותיה של הנתבעת 1 על פי הסכם השכירות בקשר עם השכירות ו/או המושכר וזאת בהתאם לכתב ערבות אישית שנחתם על ידם.

בכתב הערבות הערבים נתנו הסכמתם לכך שיוכלו להיתבע גם בטרם תוגש תביעה כנגד השוכר וכי המשכיר יהיה רשאי בכל עת, לפי שיקול דעתו, לתת לשוכר ארכות והנחות להתפשר עמו ולהכניס שינויים בהסכם ללא קבלת הסכמת הערבים ומבלי שהדבר יפגע באיזשהו אופן בתוקף הערבות. כן התחייבו הערבים כי כתב הערבות יחייב אותם גם כלפי חליפי המשכיר.

לפיכך, דורשת התובעת לחייב את הנתבעים בתשלום 212,751 ₪, מתוכם 7,526 ₪ עבור חוב ארנונה והיתרה- חוב דמי השכירות.

טענות הנתבעים 2 – 3

3. הנתבעים טענו, כי הנתבע 2 הוא בעל מניות בחברת האחים ישראל בע"מ, שותפתה של החברה הכלכלית ב"קניון האחים ישראל" בתלפיות בירושלים. רק מתוך היכרותו הקרובה של הנתבע 2 עם החברה הכלכלית ונציגיה ועל בסיס הסתמכותו על מצגיה כי יש בידיה מספיק בטוחות וסנקציות מכוח הסכם השכירות כדי לפנות את הנתבעת 1 מהמקום ו/או כדי להיפרע מהנתבעת 1 ברגע שזו תפגר או תחדל מתשלומיה, נאות הנתבע 2 לחתום כערב.

לטענת הנתבעים, אילו ידעו כי החברה הכלכלית תמחה את זכויותיה כלפיהם כערבים לאחר, או כי התובעת תתמהמה או תשתהה בפעולותיה כנגד הנתבעת 1 במקרה של פיגור או הפסקת תשלומיה, היו מסרבים בתוקף לחתום כערבים. נוסף על כך, לא נמסרה להם הודעה על המחאת הזכויות במושכר, כך שהופרה הוראת סעיף 3.4.3 להסכם המכר.

לטענת הנתבעים, חוזה השכירות הוא חוזה אחיד שנחתם מבלי שהוסבר לנתבעים כי ניתן להמחות את ערבותם לאחר.

הנתבע 3 חתם כערב כאשר הנתבע 2 ציין בפניו כי הסיכון אינו אמור לחרוג מעבר ל- 20,000 – 30,000 ₪.

התובעת לא צירפה כל מסמך או ראיה לכך שהחברה הכלכלית המחתה לה כל זכות שהיא כלפי הנתבעים 2 - 3 ואף נמנעה מלצרף את הסכם הרכישה הנטען מצידה, לפיו רכשה את זכויות החברה הכלכלית.

הסכם המכר שצורף כנספח ב' לתצהיר עדותו של מר אייל גור הוא נוסח משופץ ולא אותנטי כפי שנדרש מכוח כלל הראייה הטובה ביותר מכוח היותו מסמך מהותי.

עוד טענו הנתבעים, כי התובעת העלימה מידיעתם במשך חודשים ארוכים כי הנתבעת 1 אינה עומדת ומפגרת בתשלומי דמי השכירות עבור הנכס. היא לא מסרה לנתבעים כל הודעה כתובה או התראה בכתב בזמן אמת לגבי החוב ההולך וגדר של הנתבעת 1 במשך שנתיים ימים (מחודש מאי 2008 ועד לחודש אפריל 2010). התובעת אף לא המציאה לנתבעים 2 – 3 כל פירוט או תחשיב חוב בתקופה זו. התובעת המציאה רק מכתב אחד לנתבעים 2 – 3 מיום 16.1.08.

כבר בפגישה שנערכה בתחילת 2009 בין הנתבע 2 לבין נציג התובעת, מחה הנתבע 2 על כך שהתובעת התמהמהה ולא פעלה מיידית לפינוי הנתבעת 1 ודרש כי התובעת תתפוס מיד חזקה במושכר. כמו-כן, התובעת מעולם לא התריעה בפני הנתבעים 2 – 3 על חוב ארנונה, המוכחש על ידם.

הנתבעים הוסיפו, כי התובעת לא עמדה בחובתה לצמצום והקטנת נזקיה, וכל עוד החברה הכלכלית שימשה כבעלי הנכס לא היו כל פיגורים בתשלומי דמי השכירות מצד הנתבעת 1.

התובעת גם לא הוכיחה את סכום החוב, ולא מסרה פירוט של הסכום, על אף שמדובר בחוב שניתן בקלות לכימות והוכחה.

לטענת הנתבעים, לפי סעיף 6 לחוק הערבות, התשכ"ז-1967 (להלן: "חוק הערבות"), הם מופטרים מכל ערבות כלפי התובעת, שכן בעצם מחדליה היא גרמה לאי מילויו של החוב הנערב ולתפיחתו.

דיון והכרעה

4. מטעם התובעת העידו עו"ד אודליה מצליח בר אל, היועצת המשפטית של התובעת, ומר אייל גור, מנהלה ובעל מניותיה.

לבד הנתבעים 2 ו-3, לא העידו עדים מטעמם.

לאחר עיון בכתבי הטענות ושמיעת עדויות אלה, ולאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים בסיכומיהם בכתב שוכנעתי, כי יש לקבל את התביעה בחלקה מהטעמים שיובהרו בהמשך.

הסכם השכירות וחבות הערבים-הנתבעים על פיו

5. הסכם השכירות הוא הסכם מפורט בן 17 עמודים, אשר בחלקו האחרון, החל מעמוד 15 מופיע פרק שכותרתו: "ערבות של הערבים להסכם".

על פרק זה חתומים הנתבעים 2-4, ולצד חתימותיהם פרטיהם האישיים ודרכי ההתקשרות עמם.

כך הוסכם בפתיח של פרק זה בהסכם:

"כולנו יחד וכל אחד לחוד ערבים בזה כלפי החברה הכלכלית לירושלים בע"מ (להלן: "המשכיר"), בערבות בלתי חוזרת עבור השוכר לכל התחייבויותיו על פי הסכם זה ולכל התחייבויות שיתחייב בהם השוכר בעתיד לבוא מעת לעת בקשר עם השכירות ו/או המושכר על פי הסכם זה.

כמו כן, אנו ערבים אישית, כולנו יחד וכל אחד מאיתנו לחוד בערבות בלתי חוזרת לכל התחייבויות השוכר כלפי המשכיר שיקומו עקב הארכת תוקפו של הסכם זה בכתב או בע"פ ו/או עקב שינוי דמי השכירות ותנאי ההסכם, לכל ההתחייבויות שיהיו לשוכר כלפי המשכיר בגין תקופת שכירות נוספת ולכל חיובי השוכר כלפי המשכיר בגין אי פינוי המושכר ובגין חיובים הנובעים מהפרת ההסכם".

הנתבעים טענו, כי נתנו את ערבותם כלפי המשכיר המקורי- החברה הכלכלית, ולו ידעו כי זכותו בנכס ובהסכם תומחה לאחר, לא היו מתחייבים כערבים להסכם.

ואולם, עיון בהסכם השכירות מעלה, כי ההסכם דן בהמחאת זכות הבעלים וקבע:

"כתב ערבות זה יחייב כל אחד מאתנו גם כלפי חליפי המשכיר" (עמ' 17 להסכם)

מכאן, שהנתבעים חתמו על הסכם שעל פיו לחברה הכלכלית אפשרות להמחות את זכויותיה והם יהיו מחויבים גם כלפי חליפי המשכיר.

חתימת הנתבעים בכתב ידם מופיעה בשולי אותו עמוד עליו מופיע סעיף זה, אשר על פיו ערבותם מחייבת אותם גם כלפי חליפי המשכיר. על- כן טענתם, לפיה לא היו מודעים לאפשרות כי הזכות בנכס תועבר לאחר, אינה יכולה להתקבל.

מדובר בטענה בעל פה כנגד מסמך בכתב, וככזו, על פי סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמאני, לא יכולה לעמוד (ר' גם י' קדמי, על הראיות, חלק שלישי, הדין בראי הפסיקה, מהדורה משולבת ומעודכנת, בעמ' 1508).

גם את טענת הנתבעים לפיה, עת חתמו על ערבותם להסכם, לא הוסבר להם ולא הודע להם כי קיימת אופציה בהסכם השכירות להמחאת ערבותם לגורם אחר, וכי כל הליך ההחתמה על דף הערבות נערך "כהרף עין", אין בידי לקבל. קביעה זו מבוססת על ההלכה הידועה לפיה חזקה על אדם שיודע על מה הוא חותם וכי אדם החותם על מסמך לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה היא שאדם חתם לאור הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא (ר' ע"א 2503/11 עיזבון המנוחה בועז בתיה ז"ל נ' בנק אוצר החייל בע"מ, מיום 18.12.11, בפסקה 14 והפסיקה המובאת שם, פורסם במאגרים המשפטיים).

אציין עוד, כי הנתבע 2 הוא קבלן בניין וכן בעל מניות בחברה קבלנית גדולה והנתבע 3 הוא רופא בכיר. נוכח עיסוקיהם של אלה, קשה אף יותר לקבל את טענתם, לפיה חתמו על ערבותם לחיובי הנתבע 1, בלא שהבינו את משמעות התחייבותם על פי ההסכם.

למעלה מן הצורך ייאמר, כי המחאת זכותה של החברה הכלכלית לתובעת, מותרת ומקובלת גם על פי סעיף 1 לחוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969 אשר קובע, כי זכותו של נושה, לרבות זכות מותנית או עתידה לבוא, ניתנת להמחאה ללא הסכמת החייב, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין, לפי מהות הזכות או לפי הסכם בין החייב לבין הנושה.

גם את טענת הנתבעים לפיה הסכם השכירות הינו חוזה אחיד מקפח, אינני יכול לקבל, נוכח העובדה שהסכם השכירות דנן אינו חוסה בהגדרת "חוזה אחיד" כאמור בסעיף 2 לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982.

העברת הזכויות בנכס על פי הסכם המכר

6. אשר לטענה בדבר אי הגשת הסכם המכר המקורי; אמנם על פי כלל הראיה הטובה ביותר שומה על בעל דין המבקש להוכיח תוכנו של מסמך להגיש לבית המשפט את המקור, אולם הפסיקה ריככה כלל זה בשנים האחרונות וקבעה, כי כלל הראיה הטובה ביותר הוא עיקרון של סדר העדפה ולא כלל של פסילת ראיות. כלומר, ישנה העדפה של המסמך המקורי על פני העתקו, אך אין פוסלים את ההעתק מלהתקבל כראיה (ר' ע"פ 869/81/81 שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4)169,224 , ע"א 6205/98 אונגר נ' עופר, פסק דינו של כב' השופט חשין, מיום 15.7.01 וכן פסק הדין בת"א 15041-04-10 גורי מוצרי צריכה בע"מ נ' מישל מרסיה בע"מ, פסק דינה של כב' השופטת ר' רונן, בבית המשפט המחוזי תל אביב, מיום 18.7.13, פורסם במאגרים המשפטיים).

מכל מקום, במקרה דנן, אין מחלוקת כי המושכר אכן הועבר מהחברה הכלכלית לתובעת.

אשר לטענת הנתבעים, כי לא ידעו שהמושכר הועבר לתובעת. הנתבעים הפנו לסעיף 3.4.3 להסכם המכר, וטענו, שעל פיו היה על התובעת להודיע להם על העברת הזכויות במושכר אליה.

ס' 3.4.3 להסכם המכר קובע:

"המחאת הזכויות והחובות תכנס לתוקפה במועד העברת החזקה בממכר לידי הקונה, ובמועד זה תשלח המוכרת לדריינוף, מרכז המים, חיון ויושקו הודעה על ההמחאה בנוסח המצ"ב מזומן נספח ו'/1-4".

מכאן, שעל פי הסכם המכר היה על המוכרת, קרי החברה הכלכלית, להודיע לנתבעת 1 על העברת הבעלות. כלומר, חובת יידוע הערבים אודות העברת הזכויות מוטלת על פי הסכם המכר על החברה הכלכלית, ולא על התובעת, ובנוסף- היא מופנית כלפי הנתבעת 1 ולא כלפי הערבים הנתבעים כאן. לא ניתן אם כן לקבל את טענת הנתבעים לפיה, התובעת הפרה חובתה להודיע לנתבעים 2-3 על רכישת הבעלות במושכר.

למעלה מן הצורך, אתייחס לטענת הנתבעים שהועלת בבקשת רשות להתגונן, אך נזנחה לאחר מכן בסיכומים. הנתבעים טענו, כי על פי סעיף 8 לחוק הערבות, היה על התובעת למצות את התביעה נגד החייב העיקרי, הנתבע 1 בטרם תוגש התביעה נגדם.

בהסכם השכירות, בפרק הערבות עליו חתמו הנתבעים 2-4, נכתב:

"המשכיר יהיה רשאי לתבוע מאתנו כל סכום שיגיע לו מהשוכר בשלמות או בחלקים גם אם טרם הגיש תובענות כנגד השוכר" (עמ' 17 להסכם).

מכאן, שהנתבעים וויתרו באופן מפורש על הדרישה שהתובע ימצה את תביעתו נגד החייב העיקרי. נוסף לזאת , מעדויות הנתבעים עצמם עולה כי גם כאשר ביקשו הם עצמם ליצור קשר עם החייב העיקרי הרי שהדבר לא ניתן, מפאת מצבו הרפואי הקשה (הנתבע ד"ר זילברמן העיד: "הוא חטף אירוע מוחי לפני כמה חודשים ואין היום עם מי לדבר", ש' 28 בעמ' 22 לפרוט' מיום 10.7.13).

"תפיחת" החוב ויידוע הנתבעים אודותיו

7. משנקבע, כי ערבותם של הנתבעים להסכם ניתנה ועודנה קיימת כדין, נותר לדון בשאלה- האם עליהם לשאת במלוא החוב. התשובה לשאלה זו תלויה באופן היווצרות החוב וביידוע הנתבעים אודות החוב ותפיחתו.

סעיף 14 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 דן בחובת הקטנת הנזק וקובע:

"אין המפר חייב בפיצויים לפי סעיפים 10, 12 ו-13 בעד נזק שהנפגע יכול היה, באמצעים סבירים, למנוע או להקטין"

על פי סעיף זה, הנפגע מהפרת ההסכם, אינו יכול לשקוט על שמריו, להתבונן בהסכם מופר ברגל גסה לנגד עיניו, בנזקים ההולכים ומתרבים ובחובות המאמירים ומצטברים, והוא יושב בחיבוק ידיים. על הנפגע מוטלת החובה לנקוט באמצעים סבירים למניעת או הקטנת הנזקים שנגרמים לו, אחרת לא יחויב המפר בפיצויים עבור נזקים אלה.

8. מהעדויות והראיות שהוצגו בפניי נלמד, כי התובעת התמהמהה הן בתגובתה ובצעדים שנקטה נגד הנתבעת 1 במטרה למנוע את תפיחת חוב דמי השכירות והן ביידוע הנתבעים אודותיו.

מנהל התובעת, מר אייל גור, העיד כי כבר ביום 16.1.08 הייתה הנתבעת ביתרת חוב בשל אי תשלום דמי שכירות. לטענתו, פחות מ-15 יום לאחר הפיגור הראשון בשכר הדירה, פנה בכתב לנתבעת 1 וכן לערבים ואכן בחודש מאי באותה שנה, כבר צומצם חוב הנתבעת 1 והגיע ל-1,072 ₪ בלבד. ואולם, על פי עדותו, מאז ולאחר מכן, הנתבעת המשיכה לצבור חובות. בפגישה שהייתה במשרדו עם הנתבע 2, הוא שוחח עמו על הדבר.

עוד עלה מעדותו, כי הנתבעת 1 לא הפקידה 12 שיקים עבור דמי שכירות בשנת 2008, כפי שהתבקשה לעשות על ידי התובעת והחל מחודש מאי 2008 לא עמדה בתשלומי דמי השכירות:

"ש.ת. הגישה שלנו באופן עקרוני זה להפקיד 12 שיקים בסוף השנה בסוף השנה נקבל עוד שיקים חדשים, כך זה לא היה אצל יושקו ולכן הגשנו תביעת פינוי. אני אומר שזו הדרישה ולכן כתבנו לו אותה אבל יש לנו חריגים והוא שילם אבל לא בצורה סדירה...

ש. ממאי 08 מעולם יושקו לא שילם שום תשלום כסדרו או במועדו או במלואו.

ת. היו פה עיכובים כן" (ש' 17-27 בעמ' 23 לפרוט' מיום 15.10.12).

ויתור מנהל התובעת על קבלת 12 שיקים לתשלום דמי השכירות לשנה הקרובה, כפי שהוא מעיד שהתובעת נוהגת לעשות, במיוחד נוכח התנהלות הנתבעת 1 המאחרת בתשלומיה ואינה עומדת בהם, הוא מחדל של התובעת במניעת והקטנת הנזק.

9. הנזקים שנגרמו לתובעת, נלמדים ממכתב ההתראה ששלחה ב"כ התובעת לנתבעת 1 ביום 16.1.08:

"2. לטענת מרשתי הינם מפר את החוזה עליו אתה חתום הפרה חמורה ויסודית כמפורט להלן:

1. אינך עומד בתשלום דמי השכירות כפי שהתחייבת עליהם בחוזה עליו אתה חתום, וכמו כן, עליך להעביר את דמי השכירות בכל דרך שיבחר המשכיר.
2. על פי התחייבויותיך המפורשת בחוזה, הינך נדרש להעביר מיידית במועד חידוש החוזה 12 שיקים כל אחד בסך של 10,977 ₪(כולל מע"מ). זמן פירעון השיקים הינו בכל 1 לחודש בלבד ולא בשום מועד אחד! אי העברת דמי השכירות במועד למרשתי גורמת לה נזקים חמורים ביותר" (נספח ד' לתצהיר התובעת).

בהמשך מכתב התראה זה, כתבה ב"כ התובעת, כי אי מילוי הוראות אלה, מהווה הפרה יסודית של ההסכם, ויוביל לתביעה לפינוי המושכר. כלומר, גם לשיטת התובע, אי תשלום דמי השכירות, אינו עניין של מה בכך ומסב לה נזקים קשים.

ואולם, על אף הנזקים שנגרמו לתובעת, לא פעלה בהתאם להתראותיה במכתב ההתראה. אמנם הנתבעת 1 שילמה מקצת החובות, אך בד בבד, המשיכה לצבור חובות נוספים לסירוגין, כפי שהעיד מנהל התובעת בתצהירו:

"א. כבר ביום 16.1.2008 פחות מ-15 ימים לאחר הפיגור הראשון בביצוע התשלום על ידי הנתבעת מס' 1 נשלח מכתב התראה לנתבעת מס' 1 וכן לערבים. באותו מעמד ובסמוך גם שוחחתי עם שני הערבים אודות העניין. באחד מהביקורים של הערב יואל ישראל הוא גם קיבל על פי בקשתו את העתק כתב הערבות והסכם השכירות.

ב. ככל הנראה מכתב ההתראה והשיחה עם הערבים עשתה את שלה ועד לחודש 5/2008 יתרת החייב הייתה רק 1,072 ₪ (שנובעת ברובה מהפרשי הצמדה).

ג. לאחר המשך הפרה בביצוע התשלומים שלחתי באמצעות ב"כ מכתב נוסף ביום 14.5.2008 וגם אז שוחחתי עם הערבים והעניים שוב הסתדר באופן חלקי.

ד. כבר מחודש 8/2008 החלו להצטבר חובות ופיגורים וגמרתי אומר לעשות מאמץ רב להסדיר החוב ופניתי ונפגשתי במספר פגישות עם הערבים...

ה. ביום 17.11.2008 שלחנו מכתב התראה בגין הפרת ההסכם למכתב זה גם צירפנו לטובת הערבים את ההעתק ההודעה על המחאת הזכויות מיום 13.5.2008.

ו. לאחר שלא צלח הפינוי באמצעות השיחות עם הנתבעת מס' 1 והערבים ולא זכינו לכל התייחסות על פי מכתבי ההתראה, הגשנו תביעת פינוי לביהמ"ש ביום 21.1.09" (ס' 8 לתצהיר מנהל התובעת).

10. מהמקובץ לעיל עולה, כי על אף שהנתבעת 1 לא עמדה בהתחייבויותיה על פי הסכם השכירות ולא שילמה את דמי השכירות כמוסכם וחובה לתובעת הלך ותפח, לא נמנעה התובעת מהארכת הסכם השכירות וחידושו לשנה נוספת, בתום שנת 2008. נסיונותיו של מנהל התובעת לפנות לנתבעת לא הועילו ולא צלחו, כפי שתיאר אותם בתצהירו, ואין בהם די כדי למנוע ולהקטין את תפיחת החוב למימדים אליהם תפח והגיע.

בפני התובעת, הייתה "דרך מילוט" מהמשך צבירת החובות- הסכם השכירות התייחס מלכתחילה לתקופה שבין 1.9.05 ל- 31.12.06, וקבע, כי הוא יתחדש ויוארך לארבע תקופות נוספות בנות שנה כל אחת (ס' 4.2 להסכם השכירות).

ואולם, סעיף 13 להסכם קובע עילות לפינוי המושכר ובסעיף א.13.4 נקבע:

"תקופת השכירות תסתיים אף לפני המועד שנקבע לכך, ולמשכיר תוקנה עילת תביעה לפינוי המושכר נגד השוכר מיד בקרות אחד או יותר מהמקרים הבאים:

(1)במקרה והשוכר לא ישלם את דמי השכירות (לרבות הפרשי הצמדה ומע"מ) במועד ו/או לא ישלם במועדו כל סכום אשר תשלומו חל עליו בהתאם לתנאי הסכם זה ולא תיקן את ההפרה לאחר שניתנה לו ארכה בכתב לעשות כן".

מכאן, שחובת הקטנת הנזק מקבלת בענייננו משנה תוקף, שכן גם על פי ההסכם היה על התובעת להפסיק את תקופת השכירות, בשל אי תשלום דמי השכירות. הסעיף הדן בדמי השכירות בהסכם, הינו גם סעיף שהפרתו מהווה הפרה יסודית של ההסכם, בהתאם לסעיף 15.2 להסכם, כמקובל וכנהוג בהסכמי שכירות מעין אלה. ואולם, למרות כל האפשרויות והסעדים שהיו נתונים לתובעת, בחרה מסיבותיה שלה, שלא לנקוט באף אחד מהם ולאפשר לחוב להמשיך ולתפוח.

מנהל התובעת נשאל בעת עדותו, מדוע הסכים לחידוש החוזה לשנת 2009, בעוד הנתבעת 1 הייתה חייבת כארבעים אלף שקלים, והשיב תשובה לא עניינית שאינה מיישבת ומסבירה תהייה זו:

"ש. למה הסכמתם שיחודש החוזה לשנת 09 אם אדם חייב כארבעים אלף שקל. למה לא אמרת לו אתה עף מהנכס אם לא תשלם מחר...

ש.ת. אני לא מכיר דרכים לסלק אדם תוך חודש וגם הסילוק נגד יושקו בהליך פינוי שהוא לא עמד בהסכם, עד שהוציאו אותו מהנכס לקח זמן. אתה שואל למה לא סילקנו אותה כי אין לי דרך לסלק אדם בלי להתריע בפניו, בלי להגיש נגדו תביעת פינוי והדברים האלה מי כמו בית המשפט יודע את זה לוקח שנים זה לוקח זמן" (עמ' 15 לפרוט' מיום 10.7.13).

11. התנהלות "מנומנמת" זו של התובעת באה לידי ביטוי גם בעדות הנתבע 2 יואל ישראל, אשר העיד:

"... בכלל שנודע לי שיש אחד אייל גור ושאלתי מי זה וסיפר לי על חוב ואמרתי מה אתה לא מפנה לא פועל ולא עושה, ועברה תקופה ועוד מחדשים חוזה בשנה נוספת שיש דייר בעייתי... קודם כל צריך לא לחדש חוזה יש לך דייר בעייתי אמתי לו דייר כזה מסובך עם צרות למה אתה מחדש לו את חוזה ייתכן דבר כזה? לא יעלה על הדעת הדבר הזה, אחד שעושה צרות ואתה יודע את זה למה לחדש לו, לא ייתכן הדבר הזה?..." (עמ' 27-28 , 29 לפרוט' מיום 10.7.13).

הנתבע הוסיף, כי הוא ניצל את היכרותו עם בעל מניות הנתבעת 1, פנה אליו שישלם את החוב, אולם הוא ידע שהוא אינו מסוגל שכן היה ב"בעיות וצרות" (ש' 26 בעמ' 29 לפרוט').

12. עו"ד אודליה מצליח, היועצת המשפטית של התובעת, העידה כי פנתה לערבים והודיעה להם על החובות המצטברים. עיון במכתבים שצורפו לתצהירי התובעת מעלה, כי מעבר למכתב שנשלח לנתבעת ביום 16.1.08, נשלחו אליה מכתבי התראה מיום 14.5.08, 17.11.08 ומכתב יחידי ובודד לנתבעים 2 ו-3 מיום 13.4.10 (נספחים ה' לתצהירי התובעת).

הדבר מתיישב עם עדותו של הנתבע 3, ד"ר משה זילברמן, אשר העיד כי היה ידוע לו שבינואר 08 הנתבעת 1 הייתה חייבת 20,000 ₪, ולאחר מכן נאמר לו שהחוב הוסר, ולאחר מכן, רק באפריל 2010 נודע לו שהתובעת חייבת סכום של 172,000 ₪ מהמכתב שנשלח לו מיום 13.4.10 (עמ' 23 לפרוט' מיום 10.7.13).

מעדות מצליח התברר, כי לא קיימים אישורי מסירה למרבית המכתבים וגם לא למכתב מיום 13.4.10, בשל בעיה אדמניסטרטיבית (עמ' 16 לפרוט' מיום 15.10.12).

13. לאחר שהתובעת הגישה לבסוף תביעת פינוי, ניתן ביום 30.3.09 פסק דין המורה על פינוי הנתבעת 1 תוך 30 יום מעת שתתקבל הודעה שאחד התשלומים שנקבעו בפסק הדין לא נפרעו.

כפי שצויין לעיל, הנתבעת לא עמדה בתשלום שנקבע ליום 20.4.09 וביום 22.4.09 נשלחה אליה התראה על אי ביצוע התשלום.

לאחר מכן פתחה התובעת בהליך הוצאה לפועל בקשה לפינוי והרכיב הכספי. אולם, הליך ההוצאה לפועל נפתח רק ביום 29.9.09 (ר' נספח ו' לתצהירי עדות ראשית התובעת). המתנה ממושכת זו, עד פתיחת הליך ההוצאה לפועל, גם היא אינה סבירה.

נוכח הסחבת שנקטה התובעת בגביית חובותיה מהנתבעת 1, סבורני, כי דרישתה של התובעת לחייב את הנתבעים בתשלום חובות הנתבעת 1 בדמי השכירות החל מתחילת היווצרותם ועד למועד בו קיבלה התובעת את שכר הדירה מהשוכר החלופי בשיעור 212,751 ₪ כפי שדרשה, אינה מקובלת כלל ועיקר.

כאן יצוין, כי על אף שעל התובעת היה לעשות יותר על מנת להקטין את נזקה, התנהלותה לא הגיעה לכדי התנהגות "הגורמת לאי – מילוי החוב" הפוטרת את הערבים מחובותיהם, לפי סעיף 6 לחוק הערבות כפי שטענו הנתבעים.

התנהלות זו אינה משפיעה על עצם חיוב הנתבעים בחובות, אלא על שיעורם הנגזר מהמועד בו אני קובע כי לא ניתן להחיל עוד אחריות על הנתבעים, עם חידוש הסכם השכירות ביום 1.1.09. לפיכך, אני מחייב את הנתבעים בתשלום החוב עד תום שנת 2008, בהתאם לכרטסת שהגישו התובעים בצירוף לכתב התביעה, אשר מצאתי, כי היא מהימנה וניתן להסתמך עליה לצורך חישוב החוב. על פי החישוב שערכתי, עולה כי יתרת החוב מסתכמת בסך של 36,321 ₪ עד סוף שנת 2008.

חיוב ארנונה

14. התובעת ביקשה לחייב את הנתבעים גם בתשלום חוב ארנונה בסך של 7,526 ₪. להוכחת חוב זה צירפה לכתב התביעה "קבלה תשלום ארנונה" בסך זה (נספח ח' לכתב התביעה).

על פי הקבלה מדובר בחוב ארנונה המתייחס לשנת 2010 ולשנים קודמות.

ואולם, עיון בהסכם שכירות עליו חתומה התובעת עם השוכרת החדשה במושכר, חברת זיק אור מוצרי חשמל בע"מ, מעלה, כי החל מיום 1.1.2010, או מתחילה תקופת השכירות, חייבת השוכרת החדשה גם בתשלומי ארנונה לשנה זו (ס' 9.1 להסכם השכירות מיום 1.1.2010, נספח ז' 2 לתצהיר עדות התובעת). מכאן, שהחיוב לשנת 2010 לא יכול להיות מוטל על הנתבעים.

נוסף על כך, לא הוכח כי הקבלה מתייחסת למושכר, השוכן בבניין שבבעלות התובעת ובו נמצאים מושכרים נוספים ועת נחקר על כך מנהל התובעת, לא היה בידו לשכנע כי אכן משדובר בחיוב המתייחס למושכר.

סיכומו של דבר

15. נוכח כל האמור לעיל, מששוכנעתי כי הנתבעים נושאים באחריות כערבים להסכם השכירות אשר לא עלה יפה, אך יחד עם זאת אינם מחויבים במלוא החוב אשר הלך וגדל גם לאחר חידוש ההסכם לשנה נוספת, אני מחייב את הנתבעים 2 ו-3 ביחד ולחוד בתשלום סך של 36,321 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, 10.5.2010 ועד לתשלום המלא בפועל.

כמו כן אני מחייב כל אחד מהנתבעים לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ₪.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ג' סיוון תשע"ד, 01 יוני 2014, בהעדר הצדדים.