1. התובע, בנק הפועלים, עתר לחייב את הנתבעים להחזר הלוואה בסכום של 104,500 ₪ אותה העמיד לנתבעים 1-2 לרכישת דירתה של נתבעת 4 (להלן: "הדירה").

התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר נגד נתבעים 1-4. נתבע 1 הוא עזבון המנוח אשר הוא והנתבעת 2 הינם הוריה של הנתבעת 4. בהמשך ההליך נמחקו נתבעים 1 ו- 3 ונותרה התובענה נגד הנתבעות 2 (האם) ו- 4 (בתה). ההתייחסות להלן אל הנתבע 1 תהיה אל המנוח.

בהעדר הגנה מצד נתבעות 2 ו-4 ניתן נגדן פסק דין ביום 8.112010. פסק הדין בוטל מאוחר יותר ולאחר שהנתבעות חוייבו בהוצאות התובע נוכח העדר התייצבותן לדיונים שנקבע בבקשתן לביטול פסק דין.

תמצית טענות התובע:

התובע אשר מיזג לתוכו את בנק משכן כאמור בכתב התביעה טען, כי בתאריך 11.12.1990 פנו אליו הנתבעים 1-3 וביקשו הלוואה בסך 104,500 ₪ לצורך רכישת דירה מהנתבעת 4. התובע העמיד לרשות הנתבעים 1-3 הלוואה בסך 104,500 ₪ הנושאת ריבית כמפורט בחוזה ההלוואה, ואלה התחייבו להחזירה בתשלומים חדשיים.

הנתבעים 1-3 חדלו לפרוע את ההלוואה כסדרה, ולפיכך וכפי שנקבע בהסכם ההלוואה, עתר לפרעון מיידי של יתרת ההלוואה.

עוד נטען כי על פי הסכם ההלוואה נועד סכום ההלוואה לתשלום לנתבעת 4, אשר התחייבה בכתב (נספח ג' לכתב התביעה) להשיב את כל הסכומים אשר קיבלה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, אם תתבטל מכירת הדירה. לימים ומשהחלו להצטבר פיגורים בתשלומי ההלוואה, פתח התובע תיק בהוצל"פ, אז התברר כי המכירה של דירת הנתבעת 4 להוריה התבטלה, אולם נתבעת 4 לא הודיעה על ביטול העסקה לתובע ולא השיבה את כספי ההלוואה כפי שהתחייבה ויותר מכך הגדילה לעשות, עת משכנה את הדירה לטובת בנק אחר.

נכון ליום 6.5.2010 היתרה לסילוק ההלוואה עמד על סכום של 159,432 ₪, הוא סכום התביעה.

התובענה נגד נתבעת 2 הינה בגין אי עמידתה בתשלומים לפרעון ההלוואה כאמור בהסכם ההלוואה, וכנגד נתבעת 4 התובענה היא מכח התחייבותה להשיב את הסכומים אשר קיבלה, הואיל והסכם המכר שלה עם הוריה בוטל.

תמצית טענות ההגנה:

2. נתבעות 2 ו- 4 (להלן: "הנתבעות") העלו בכתב ההגנה שורת טענות, אשר יש לציין כבר עתה כי גם מהבחינה העובדתית היתה חזרה מחלקן.

הנתבעות טענו כי ההלוואה כלל לא הועמדה לנתבעים 1-2 (הורי הנתבעת 4) בסופו של יום, והראיה לכך היא העובדה כי לא נרשמה הערת אזהרה לטובת הבנק.

עוד נטען כי הנתבעים 1-2 חזרו בהם מהסכם המכר בסמוך לאחר חתימתו וכי הם יידעו את התובע בדבר ביטול העיסקה במועד.

טענות נוספות עניינן בהתנהלות התובע ולפיהן התוע ביצע את תשלום ההלוואה לעצמו, וזאת על פי העתקי השיקים אשר עליהם מסתמך התובע, וזאת באמתלה של סילוק משכנתא אשר היתה על דירת הנתבעת 4, כאשר בפועל לא היתה משכנתא כלל על הדירה הנמכרת.

הנתבעות חזרו והדגישו כי הנתבעת 4 לא קיבלה כל כספים מכספי ההלוואה לידיה בהתאם להסכם ההלוואה, וכי התובע הפר את הסכם ההלוואה בכך ששילם את רוב הכסף לעצמו.

עוד נטענו על ידי הנתבעות טענות התיישנות. הן התיישנות מחמת מועד אי פרעון ההלוואה והן התיישנות מחמת מועד ההפרה.

הנתבעות הוסיפו וטענו, כי מתדפיס ההלוואה עולה כי עוד ב- 1996 החלו להצטבר פיגורים בחשבון ההלוואה ועל התובע היה לבדוק את מצב הביטחונות, משלא עשה כן אין לו להלין אלא על עצמו.

הנתבעת 4 מאשרת כי בשנת 1996 לקחה משכנתא, מבנק אחר, ודאגה לרושמה בלשכת רישום המקרקעין.

בסיכומי הנתבעות הועלתה טענה נוספת והיא כי לאור סעיף 10 ב', חלק מההלוואה צריך להפוך למענק.

3. מטעם התובע העידה סגנית מנהל הסניף אשר לתצהירה צירפה אסמכתאות הכוללות בין היתר את המסמכים הבאים:

- חוזה ההלוואה.

- מכתב ההתחייבות של הנתבעת 4, חתום על ידה, לפיו התחייבה הנתבעת 4 כדלקמן (המסמך כתוב בלשון רבים אולם כותרתו הינה "התחייבות מוכרים" והיא המוכרת היחידה):

"...הננו מתחייבים בזה באופן בלתי חוזר כי במקרה ובכל סיבה שהיא, תתבטל מכירת הדירה כדין, אנו נשלם לכם ללא דיחוי, מיד עם ביטול חוזה המכר, מתוך התמורה שקיבלנו עבור מכירת הדירה, את מלוא סבום ההלוואה בצרוף ריבית והפרשי הצמדה לפי חישובכם..."

- דפי סיכום ההלוואות (מדובר היה בשתי הלוואות אשר ניטלו יחד בחוזה אחד).

- העתק חוזה המכר בין הנתבעת 4 לנתבעים 1-2 (הוריה).

- הוראת הנתבעים 1-2 לתובע להכין המחאות לביצוע ההלוואה, וזאת לטובת הנתבעת 4.

- העתקי 3 המחאות בסכום כולל של ההלוואה, כאשר המחאה ע"ס 23,860 ₪ הינה לפקודת הנתבעת 4, ושתיים נוספות בסך 50,640 ₪ ו- 30,000 ₪, המהוות את היתרה, לפקודת משכן - בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ.

- מסמך הנחזה להיות חתום על ידי הנתבעת 4 (המוכרת על פי הסכם המכר) והנתבעים 1-2 (הקונים על פי הסכם המכר) לפיו הנתבעת 4 והנתבעים 1-2 מסכימים שמתוך הכספים אשר יקבל קונה הדירה (הנתבעים 1-2) יסלק התובע את יתרת המשכנתא הרובצת על הדירה לטובת בנק משכן.

4. מטעם הנתבעות העידה הנתבעת 4 תוך שציינה כי הנתבעת 2 אמה כבר מבוגרת מאוד ובמצב שאינו מאפשר גביית נתונים אודות תביעה זו והעדתה, ובכל מקרה מי שטיפל בנושא רכישת הדירה היה אביה המנוח.

בחקירתה, אישרה הנתבעת 4 כי מכרה להוריה בשנת 1990 את הדירה אולם טוענת כי העיסקה בוטלה בסמוך לביצועה. לטענתה, אימה, הנתבעת 2, שילמה במשך שנים סכומים שונים לבנק בגין כספים שהתקבלו. הנתבעת גם אישרה כי מאוחר יותר מישכנה את הדירה לטובת הבנק הבינלאומי.

בחקירתה טענה כי אינה יודעת מה סוכם בין הבנק לבין הוריה אולם אין לה ספק כי הבנק ידע על ביטול העיסקה.

באשר להכחשה בכתב ההגנה ביחס להעמדת כספי הבנק במלואם עבור רכישת הדירה טענה כי הכחשה זו נבעה מכך שלא זכרה את הפרטים ממש נוכח חלוף הזמן.

5. לאור מכלול הראיות אשר הוגשו לעיוני, לרבות תצהיר ועדות העדה מטעם התובע, והמסמכים אשר צורפו לתצהיר, ובהיעדר ראיה לסתור את טענות ומסמכי התובע, יש לקבל את התובענה במלואה. אין לקבל את טענות הנתבעות, אשר בחלקן אינן משתלבות זו עם זו, בחלקן נעדרות ראיה לתמיכה בהן, ובחלקן נמצאו חסרות בסיס.

מהראיות אשר פורטו לעיל ואשר הוגשו על ידי התובע הוכח כי הנתבעים 1-3 קיבלו מהתובע את ההלוואה האמורה. הוצג הסכם הלוואה חתום, הוצג חוזה המכר בגינו ניתנה ההלוואה, הוצגו המסמכים המפורטים לעיל אשר קשורים לחוזה ההלוואה, דוגמת הוראות התשלום לנתבעת 4, ולא יכולה להיות מחלוקת (וגם הנתבעת 4 מאשרת זאת) כי שולמו תשלומים בגין ההלוואה.

6. כאמור, בכתב ההגנה הכחישו את העובדה כי התובע העמיד לרשות נתבעים 1-2 הלוואה, וטענו כי לא הועמדה הלוואה כלל, ואילו בתצהיר חוזרת בה הנתבעת 4 מחלק מהטענה. בעדותה בבית המשפט מאשרת הנתבעת 4 את שינוי גרסתה ומאשרת כי נלקחה משכנתא "כי אבא שלי היה צריך להשלים את הסכום לקניית הבית ממני" (פרו' עמ' 25 שו' 14-15).

לכשמוצג לנתבעת 4 בחקירה נגדית נספח יד' לתצהיר העדה מטעם התובע, אשר הינו תדפיס, אשר ממנו עולה כי בחשבונה ובחשבון בעלה הופקד סכום של 23,860 ₪ אשר הינו סכום השיק הראשון משלושת השיקים של ההלוואה, היא מאשרת את קבלת הכספים ושוב טוענת כי לא הכחשתה נבעה מכך שלא זכרה (פרו' עמ' 26 שו' 1-4).

יש לציין כי בשאלה בפרוטוקול נפלה טעות בתאריך, אולם מנספח יד' עולה בבירור כי התאריך של כניסת הסך האמור לחשבון הינו 12.12.1990, דהיינו יום לאחר התאריך הנקוב על גבי השיק אר העתקו צורף כנספח לתצהיר העדה מטעם התובע, ואשר הינו לפקודת הנתבעת 4. מכאן שאין עוד מחלוקת כי חלק זה בהלוואה שולם, ישירות אל הנתבעת 4.

7. המסמכים אשר פורטו לעיל מעידים כי גם שני השיקים הנוספים מהווים חלק מהתשלומים אשר שילם התובע בהעמדת ההלוואה, וזאת עבור הנתבעת 4. הנתבעת 4 חתומה על מסמך כמפורט לעיל אשר במסגרתו היא מאשרת מפורשות לסלק משכנתא לטובת בנק משכן. שני השיקים הנוספים הינם לפקודת בנק משכן, והם שיקים אשר באמצעותם סולקה משכנתא של הנתבעת 4.

טענות הנתבעות בכתב ההגנה המכחישות נמרצות ובתקפות את הטענה כי על הדירה הנמכרת רבצה באותה עת משכנתא - הסתיימו בטענה מהוססת בחקירתה של הנתבעת 4 שפעם אחת מסרה שאינה זוכרת שהיתה לה משכנתא על הדירה, ובהמשך "יכול להיות שכן ויכול להיות שלא, אני לא זוכרת". (פרו' עמ' 27 שו' 1-31) משעומתה עם נספח ט' לתצהיר העדה מטעם התובע, בו היא חתומה יחד עם הוריה על הסכמה להעברת כספי המכירה לסילוק משכנתא לטובת בנק משכן השיבה בסופם של דברים: " אני לא יודעת מה הייתה המשכתא הזאת, לא זוכרת אם זאת היתה שלי או של הבעל (בעלה ש.ש) אם עשינו העברת משכנתא מ... לא ראינו מסמכים ..." ובהמשך משנשאלה "אבל סביר להניח שכן?" (שהכספים הועברו לטובת משכנתא אחרת ועל פי בקשתה ש.ש) השיבה: "סביר להניח שהיה שם משהו" (ר' פרו' עמ 28 שו' 1-5).

סילוק חוב של הנתבעת 4 אשר היה לטובת בנק משכן אותה עת, הינו למעשה תשלום לטובת הנתבעת 4, ואין היא יכולה לומר כי הבנק "שילם לעצמו" או לטעון שלא קיבלה סכום זה.

מכל האמור הוכח כי ההלוואה אשר נטלו הנתבעים 1-3, בסך 104,500 ₪ שולמה במלואה לנתבעת 4. חלק בשיק ישירות לפקודתה אשר הופקד בחשבון שלה ושל בעלה, במשכנתא, והיתרה בשני שיקים, שניהם לפקודת בנק משכן, ואשר באמצעותם סולקה משכנתא לבנק משכן. סילוק משכנתא אשר הוכח כי נעשה בהוראה מפורשת של הנתבעת 4 ושל הנתבעים 1-2, במסמך אשר צורף לתצהיר עדת התובע ואשר פורט לעיל.

8. הטענות בדבר אי רישום הערת אזהרה לטובת הבנק או אי רישום משכנתא לטובת הבנק אינן רלוונטיות, ואין בהן כל הגנה מפני תביעת הבנק או כדי להביא לספק במסקנה לפיה ההלוואה ניתנה במלואה.

העובדה שהבנק לא רשם הערת אזהרה אין לה משמעות ביחס לחובה להחזיר את ההלוואה. יובהר כי אין כאן שאלה הנוגעת לאי פעולה של הבנק אשר כתוצאה ממנה נפגע מי מהנתבעים. כך גם ביחס לטענה לאי נקיטת פעולות לאחר אי תשלום. אין מדובר בתביעה הקשורה לנכס או לביטחונות כלשהם לגבי הנכס. זוהי תביעה כספית להחזר הלוואה אשר לא הוחזרה במלואה (כלפי הנתבעת 2) ולתשלום על פי התחייבות (של הנתבעת 4).

כך גם אין כל רלוונטיות לטענה כי על הבנק היה לבדוק את הביטחונות ולדאוג לביטחונות כאשר ראה שיש פיגורים בתשלום. העובדה שהבנק לא דאג לביטחונות אחרים, אין משמעותה פטור מתשלום החוב המקורי על ידי החייב. ההתחייבות הינה התחייבות ישירה של הנתבעות 2 ו- 4 כלפי הבנק, והיא אינה קשורה לביטחונות, ואינה מותנית בהם.

9. התובע טוען כי נכון למועד הסמוך להגשת התביעה עומדת יתרת ההלוואה, לאחר שהנתבעים חדלו לשלם את התשלומים בגינה, על סכום של 159,432 ₪.

אין כל ראיה מטעם הנתבעות אשר יהיה בה כדי לסתור את חישובי התובע ואת נתוניו. בתצהיר העדה מטעם התובע נטען, כי הנתבעים 1-2 עמדו בתשלומי ההלוואה השוטפים למעט מספר פיגורים במשך השנים, אשר הוסדרו, עד אשר בשנת 2005 החלו להצטבר פיגורים בתשלומי ההלוואה השוטפים ובחודש 3/2006 הפסיקו הנתבעים 1-2 לשלם באופן מוחלט את תשלומי ההלוואה.

אין כל ראיה או טענה לסתירת עובדות אלו אשר מגובות גם במסמכי הבנק. יתירה מכך, כאמור לעיל, הנתבעת 4 אשר הינה העדה היחידה מטעם הנתבעות טוענת כי אימה אינה זוכרת, אביה המנוח הוא אשר טיפל בדברים, והיא עצמה אינה יודעת.

לפיכך, אין כל ראיה לסתור את טענות התובע, כמו גם לא את חישוביו לגבי גובה היתרה של החוב נכון למועד הגשת התביעה.

נטען על ידי הנתבעות כי מספרי ההלוואות שונים מהמספרים בחוזה ההלוואה. אין בטענה זו ממש, ואין בה כדי לסתור את הראיות האמורות לעיל לפיהן ההלוואה התקבלה כאמור.

10. באשר לטענת התיישנות התובענה כלפי כל אחת מהן, מצאתי כי דין שתי הטענות להידחות. טענת ההתיישנות הראשונה היא ביחס לתובענה כלפי הנתבעת 4. נטען כי משבוטל ההסכם קמה עילת התביעה, ומשבוטל ההסכם בסמוך לחתימתו, דהיינו ב- 1990, הרי שלאור חלוף הזמן עד להגשת התביעה קמה התיישנות.

במהלך חקירתה של נתבעת 4 נמצא כי טענת הנתבעות בכתב ההגנה ולפיה הם יידעו את התובע אודות ביטול עסקת המכר סמוך לאחר ביטולה (סעיף 6 בכתב ההגנה), שהייתה ברורה וחד משמעית, הפכה גם היא למהוססת ולמעשה נמצאה לא נכונה "לא הודעתי לבנק, הודעתי לעו"ד סולל, מי שביצעה את עסקת המכר" (פרו' עמ' 26 שו' 21). בחקירתה אישרה נתבעת 4 כי הודעה על ביטול העסקה הועברה לעו"ד שטיפלה מטעמם בעסקת המכר אשר הבטיחה כי תטפל בעניין.

אשר אין כל ראיה לפיה הבנק ידע על ביטול ההסכם. כמו כן אין כל ראיה על מועד ביטול ההסכם. משכך לא ניתן לטעון כלפי הבנק התיישנות.

העובדה שהנתבעת 4 לקחה משכנתא נוספת אחרת, מבנק אחר, אין בה כדי להצביע על ידיעה של הבנק התובע או על חובת ידיעתו בדבר.

כמו התובע מצאתי כי במעשי הנתבעת 4, בכך שלא העבירה את הזכויות בנכס על שם הנתבעים 1-2 ולא דאגה לרישום המשכנתא על שם התובע ואף לקחה משכנתא מבנק אחר, כדי מעשה תרמית והונאה, ולפיכך חל סעיף 7 לחוק ההתיישנות. וסבורני כי לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות קמה הגנה לתובע מטענת ההתיישנות.

סעיף 7 לחוק ההתיישנות קובע:

"היתה עילת התובענה תרמית או הונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או אונאה."

ביטול מכירת הדירה, ואי דיווח לבנק על כך על ידי הנתבעת 4 עצמה, תוך שיצרה מצב בו בניגוד להתחייבותה החתומה לא השיבה את הכספים לבנק, כספים אותם הייתה חייבת להשיב מיד עם ביטול ההסכם, יש כדי לענות על האמור בסעיף 7 לחוק ההתיישנות.

כאמור אין כל ראיה שהבנק ידע על הביטול בעת הנטענת ואין כל ראיה על מועד אחר בו ידע, למעט טענתו כי ידע לאחר פתיחת הליכים בלשכת ההוצאה לפועל.

ב"כ הנתבעות טוען כי יש בטענה האמורה, כדי שינוי חזית, אולם זו דינה להדחות. הטענה האמורה מועלית על ידי התובע כטענת הגנה, וודאי שאין הוא צריך בכתב תביעה להעלות טענת הגנה כנגד טענת התיישנות המועלית לאחר הגשת התביעה.

סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה."

גם בהוראות סעיף זה יש כדי לשלול את טענת ההתיישנות האמורה.

טענת ההתיישנות השניה, הינה ביחס לתביעה כנגד הנתבעת 2. ב"כ הנתבעות מונה שורת אירועים אשר כל אחד מהם לטענתו גורם לתחילת תקופת ההתיישנות. אין באף אחד מהמועדים האמורים, אשר אין מקום לפרטם כאן, כדי להתחיל במנין ימי תקופת ההתיישנות. לא נסתרה טענת התובע כי ב- 2006 נפסקו התשלומים, וכי קודם לכן עמדו הנתבעים 1-2 בתשלומים למעט מספר פיגורים אשר הוסדרו וכי בשנת 2005 החלו להצטבר פיגורים.

פיגורים משנת 2005 אינם מקימים טענת התיישנות. התובענה הוגשה ביום 10.5.2010,לפיכך גם טענת התיישנות זו דינה להידחות.

11. הנתבעות טוענות בדבר תחולת סעיף 10 ב' לחוזה ההלוואה, לפיו חלק מההלוואה צריך להפוך למענק. סעיף זה קובע כי אם יוכח לבנק להנחת דעתו כי תוך 5 שנים ממתן ההלוואה העומדת לא אירע אירוע המפורט בסעיף 10 לחוזה ההלוואה, תהפוך ההלוואה העומדת למענק.

ראשית, ספק רב אם סעיף זה חל כלל על הלוואה זו, שכן הוא עוסק בהלוואה עומדת. ואולם, גם אם הוא מתייחס להלוואה זו, הרי שלא הוכח כלל כי התקיימו התנאים לכך כאמור בחוזה ההלוואה. אין לקבל את הטענה כי הבנק צריך היה לזמן את הלווים ולבדוק בשנת 1995 אם הבשילו התנאים. הרי הסכם המכר בוטל עוד קודם לכן לטענת הנתבעות, ולא ניתן לטעון ב- 1995 להתקיימות התנאים האמורים.

12. סופם של דברים, התובע הוכיח כי ניתנה הלוואה כאמור, כי הנתבעת 2 לא עמדה בתשלומי ההלוואה, הפרה את חוזה ההלוואה והיא חייבת בתשלום היתרה, אשר הינה בסכום התביעה, שלא נסתר.

בנוסף, הוכח כי הנתבעת 4 קיבלה לידיה את סכום ההלוואה במלואו, התחייבה להשיבו עם ביטול הסכם המכר, הסכם המכר בוטל והיא לא השיבה מאומה, ולפיכך גם היא חייבת בהשבה של יתרת ההלוואה כאמור לעיל. על הנתבעות לשלם את מלוא סכום התביעה בתוספת הריבית כמפורט בכתב התביעה.

13. אשר על כן, הנתבעות 2 ו- 4, יחד ולחוד, ישלמו לתובע סך 159,432 ₪, בתוספת ריבית שנתית בשיעור של 9.5 אחוז, החל מיום הגשת התביעה 10.5.2010 ועד התשלום בפועל.

בנוסף ישלמו הנתבעות 2 ו- 4 לתובע, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

זכות ערעור תוך 45 ימים מהיום.

פסק הדין ישלח לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"א שבט תשע"ד, 12 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.