ההליכים

1. בכתב התביעה עתר התובע לחייב את הנתבע לשלם לו סך העולה על 130,000 ₪, שהורכב מרכיבי תביעה שונים, ובהם: שכר עבודה, פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, פיצוי בעד העדר ביטוח פנסיוני מספק ובעד העדר חסכון בקרן השתלמות, פדיון חופשה, תשלום דמי אש"ל, ועוד.

בבסיס התביעה עמדה טענת התובע כי הוא הועסק אצל הנתבע בשתי תקופות עבודה, בענף ההובלה, מבלי שהנתבע קיים את חובותיו מכח ההסכם האישי שנחתם בין הצדדים בקשר לתשלום פרמיה בעבור נסיעות, ולא את חובותיו מכח צו ההרחבה בענף ההובלה, עד אשר בתום תקופת העבודה השניה, פוטר התובע על ידי הנתבע בלא שקיבל פיצויי פיטורים ובלא הודעה מוקדמת.

2. הנתבע, בכתב הגנתו, הכחיש את זכאותו של התובע לקבל ממנו דבר מה. הנתבע הכחיש את חלות צו ההרחבה בענף ההובלה על יחסי העבודה בין הצדדים, וטען כי התובע קיבל אף מעבר למגיע לו על פי ההסכם האישי. בשל כך, הגיש הנתבע גם תביעה שכנגד, ובה עתר לחייב את התובע להשיב לו את סכומי היתר שקיבל, וכן - לחייב את התובע לשלם לנתבע תמורת הודעה מוקדמת בשל התפטרותו של הנתבע בתום תקופת העבודה הראשונה, בלא מתן הודעה מוקדמת.

3. הליך גישור שנערך בפני נציגת ציבור - לא הביא את הצדדים להסכמה כלשהי. משכך, הועבר התיק אלי וקבעתי בו דיון מוקדם, ליום 7/2/11.

הנתבע לא התייצב לישיבת הדיון המוקדם, ולפיכך, לבקשת ב"כ התובע, קיבלתי את התביעה ודחיתי את התביעה שכנגד.

הנתבע ביקש את ביטולו של פסק הדין מיום 7/2/11. התובע הביע התנגדות לכך, ומסיבה שאינה ברורה לי, למרות המלצה שנשלחה לב"כ הצדדים, הם לא הצליחו להגיע להסכמה על גורל הבקשה בטרם מועד הדיון שנקבע לה, ביום 15/5/11. אולם, בעת הדיון בבקשה - הושגה הסכמה בדבר ביטולו של פסק הדין תוך חיובו של הנתבע בהוצאות משפט. צר לי על כך, שכן הדבר הביא לדחיה מיותרת בת מספר חודשים בהתדיינות, ולקביעת דיון מיותר לשמיעת הבקשה לביטולו של פסק הדין.

4. לאחר ביטולו של פסק הדין, נקבע מועד נוסף לדיון מוקדם (אשר אכן התקיים, ביום 12/9/11).

בדיון המוקדם, לובנו המוסכמות והפלוגתאות. התובע ויתר על חלק מטענותיו בכתב התביעה, והנתבע ויתר על התביעה שכנגד.

במהלך הדיון המוקדם, ניסיתי להביא את הצדדים לפשרה כלשהי או לפחות להסכים על הסמכה לפסיקה לפשרה, אך לא הצלחתי בכך. על כן, קבעתי את התיק להוכחות ליום 30/1/12.

5. בפתח ישיבת ההוכחות ביום 30/1/12, התברר כי אחת מנציגי הציבור שזומנו לשבת עמי במותב, היתה נציגת הציבור שישבה כמגשרת בתובענה זו. לפיכך, היא לא היתה יכולה להשתתף במותב, ופסלה את עצמה.

בנסיבות אלה, לא היה ניתן לדון בתובענה במותב חסר, שכן היה מדובר בנציגת ציבור שהתייצבה בבית הדין ופסלה את עצמה, ולא בנציג ציבור ש"הוזמן ולא בא" כמשמעות המונח בסעיף 22 לחוק בית הדין לעבודה התשכ"ט-1969 (ראו בענין זה את פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בתיק דב"ע מח/3-132 עיתונות מקומית בע"מ - בן עמי, פד"ע יט 480).

לאחר שהסברתי זאת לב"כ הצדדים, ביקש ב"כ התובע כי אדון בתובענה כ"דן יחיד". דחיתי את בקשתו זו, אף שסברתי כי קבלת הבקשה תהיה יעילה יותר בנסיבות שנוצרו, וזאת - נוכח התנגדותו של ב"כ הנתבע לקיום הדיון בְּפָנַי כ"דן יחיד", ותוך מתן משקל לרצון המחוקק שדיונים בתובענות מעין זו ייערכו בפני מותב הכולל נציגי ציבור.

על כן, קבעתי כי ישיבת ההוכחות תתקיים כשבועיים לאחר מכן, ביום 15/2/12.

במקביל לאותה דחיה של הבקשה בענין "דן יחיד", ניסיתי שוב להביא את הצדדים לפשרה או להסמכה לפסיקה לפשרה, אך גם ביום 30/1/12 נכשלתי בכך.

6. כאילו לשם המחשתו של "חוק מרפי", התברר כי בשל תקלה - לא זומנו כלל נציגי ציבור לשבת עמי במותב ביום 15/2/12.

הודעתי על כך לב"כ הצדדים, וב"כ התובע שב וביקש שהדיון יתקיים בּפָנַי כ"דן יחיד". הפעם - לפליאתי - הסכים לכך גם ב"כ הנתבע, ובשל כך, וגם מאחר שהיה נראה לי כי לא יהיה ראוי לדחות את הדיון פעם נוספת, קיבלתי את הבקשה, ולפיכך דנתי בתובענה כ"דן יחיד".

בטרם שמיעת העדויות, חידשתי את נסיונותי להביא את הצדדים לפשרה או להסמכתי לפסוק לפשרה, אך גם באותו יום נכשלתי בכך.

משכך - שמעתי את עדויותיהם של התובע ושל הנתבע. לאחר מכן, הסכימו ב"כ הצדדים להגיש סיכומים בכתב. הסיכומים אכן הוגשו.

אלה העובדות

7. הנתבע עוסק בענף ההובלה. במשך עשרות שנים היתה לו משאית שהוא השתמש בה לצרכי עסקו להובלת משאות, ובשנים האחרונות יש לו יותר ממשאית אחת (לעתים 2 משאיות ולעתים 3 משאיות).

הנתבע מעסיק גם נהגים שכירים לצרכי נהיגה במשאיותיו.

הנתבע משמש קבלן משנה לצרכי הובלות של קואופרטיב הגליל העליון. הקואופרטיב מזמין את שירותיו של הנתבע, ומדי חודש הנתבע מוציא חשבונית לאותו קואופרטיב ומקבל תקבולים על פי ההובלות שבוצעו באמצעותו.

9. התובע הוא נהג שיש לו רשיון נהיגה ברכב כבד.

10. בחודש נובמבר 2007 או סמוך לפני כן, הגיעו הצדדים להסכמה על כך שהתובע יחל לעבוד אצל הנתבע ביום 1/12/07.

הצדדים ערכו ביניהם הסכם עבודה בכתב, שבו נאמר כך:

"אני מיכאל עמוס (המעביד) מתחייב לתנאים הבאים:

1) משכורת יסוד על סך 7500 ₪.

2) נסיעות מעבר לשכר יסוד על בסיס בונוס כגון:

א) נסיעה לחיפה מכולה או קרון 150 ₪ בונוס.

ב) נסיעה לאשדוד מכולה או כל דבר אחר 200 ₪ בונוס.

3) ביטוח מנהלים לאחר חצי שנה.

4) פלאפון + מירס פתוח ללא חיוב.

5) משכורת + תלוש שכר כל ה-10 לחודש.

6) עבודה לשנתיים לפחות.

העבודה המבוקשת מהנהג:

1) העבודה היא לרוב בלילות.

2) העבודה היא הובלת עופות למשחטה.

3) העבודה היא פיזור כלובים למשקים בבוקר.

4) מעבר לכך השכר יחושב כבונוסים.

5) ביום חמישי או שישי אן אין עבודת עופות סיבוב ראשון ללא בונוס.

אני אילן אלמקיים (העובד) מתחייב לעבודה בתנאים שמיכאל עמוס (המעביד) סגר איתי.

התחלת העבודה שלי תתחיל ב-1/12/07 לכל המאוחר.

נ.ב.

אני מתחייב לעבודה לשנתיים לפחות בתנאי שהמעביד (מיכאל עמוד) עומד בכל התנאים שסגרנו ואם לא יעמוד בהסכם עבודה אני אילן אלמקיים פטור מכל ההתחייבויות שלי.".

11. כלומר - בהתאם להסכמה, התובע היה אמור לקבל שכר בסיסי בסך 7,500 ₪ לחודש, ועוד בונוסים שנקבעו בסכומים שונים בהתאם לנסיעות. בנוסף, היה התובע זכאי למה שהוגדר כ"פלאפון + מירס פתוח ללא חיוב".

12. אכן, כמוסכם, החל התובע לעבוד כנהג אצל הנתבע, ביום 1/12/07. בין הצדדים יש מחלוקת בשאלה אם הבונוס שהגיע לתובע באתה עת שולם כראוי או אם לאו, אך התובע לא הגיש תביעה בענין זה, ואיני צריך להכריע במחלוקת זו.

13. ביום 31/8/08, לאחר 9 חודשי עבודה, התפטר התובע מעבודתו אצל הנתבע.

הצדדים חלוקים בשאלת הנסיבות המדוייקות של ההתפטרות, אך גם במחלוקת זו כבר איני צריך להכריע, שכן כאמור לעיל - הנתבע ויתר על התביעה שכנגד, ואין כעת צורך לקבוע אם ההתפטרות היתה בנסיבות שבהן היה התובע פטור ממתן הודעה מוקדמת טרם התפטרותו.

14. על פי הסכמה שהושגה בין הצדדים לאחר מכן - החל התובע לעבוד מחדש אצל הנתבע, ביום 1/11/08 (כלומר - חודשיים לאחר התפטרותו).

מכתבי הטענות עלה לכאורה שבין הצדדים יש מחלוקת בשאלה מי יזם את חזרת התובע לעבודה אצל הנתבעת (כל אחד מהצדדים טען כי הצד שכנגד יזם זאת), אלא שמעדותו של הנתבע התברר כי הנתבע מסכים, למעשה, שהוא זה שביקש את חזרתו של התובע לעבודה, כך שניתן לקבוע שהחזרת התובע לעבודה היתה לבקשת הנתבע, שהתובע הסכים לה.

15. בענין תנאי העבודה בתקופת העבודה שהחלה ביום 1/11/08 - אין בין הצדדים מחלוקת שהוסכם על שינוי אופן תשלום הבונוס, כך שבמקום סכום מסויים שישולם בגין כל סוג של נסיעה, הוסכם שהנתבע ישלם לתובע בונוס בשיעור של 10% מהסכום שהנתבע מקבל על הנסיעות שהתובע ביצע במשאית.

בהתאם להסכמה, היה התובע אמור לסכם - מדי חודש - את הסכום המשוער של תקבולי הנתבע בגין נסיעותיו ולדווח על כך לנתבע. הנתבע היה אמור לשלם לתובע שיעור של 10% מהסכום האמור, בנוסף למשכורת הבסיסית. כעבור חודש או חודשיים, לכשהתברר הסכום האמיתי של התקבולים, היו הצדדים אמורים להתחשבן כך שסכום הבונוס יותאם לסכום האמיתי.

על האמור בסעיף זה אין מחלוקת בין הצדדים.

16. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה אם במקביל להסכמה בדבר שינוי אופן חישוב הבונוס, הוסכם גם על שינוי במשכורת הבסיסית של התובע.

לגרסת התובע - לא היתה כל הסכמה על שינוי במשכורת הבסיסית, כך שהיא היתה אמורה להיות - עדיין - בסך של 7,500 ₪.

גרסתו של הנתבע, מורכבת יותר, ועברה מספר תהפוכות, כמפורט להלן:

א. בסעיף 9.2 לכתב ההגנה, נטען כי הסיכום היה שהשכר הבסיסי יעמוד על סך של 4,000 ₪, אלא שהתובע הצליח בערמה, לשכנע את הנתבע לכתוב בתלושי המשכורת כי השכר הבסיסי הוא בסך של 6,359 ₪.

ב. בעת הדיון המוקדם, טען הנתבע כי הסיכום היה שהמשכורת הבסיסית תהיה בסך 6,359 ₪. ברור שתמהתי על גרסה זו, באשר לא נראה סביר שצדדים יסכימו ביניהם על משכורת בסכום שהוא כה בלתי עגול. הפניתי את תמיהתי אל ב"כ הנתבע, אשר עמד בתוקף (בנוכחות הנתבע עצמו) על גרסתו של הנתבע כי כך היה הסיכום בין הצדדים.

ג. בזמן עדותו של הנתבע, התברר (כפי שהיה צפוי), שאכן הנתבע אינו עומד על הגרסה הבלתי סבירה שנמסרה מטעמו בעת הדיון המוקדם. גרסת הנתבע בעדותו בענין זה, היתה דומה יותר למה שנטען בכתב ההגנה. כלומר - הנתבע גרס שהוסכם על משכורת בסיסית נמוכה יותר מסך של 7,500 ₪ (שהיתה המשכורת הבסיסית בתקופת העבודה הראשונה) אלא שבתלושי המשכורת נרשם - לבקשת הנתבע - סכום של משכורת בסיסית גבוהה יותר מזו שעליה הוסכם, וההפרש בין המשכורת הבסיסית שעליה הוסכם לבין מה שנכתב בתלושי המשכורת, היה למעשה חלק מהבונוס, כך שמה ששולם בתלושים כ"בונוס" היה למעשה רק יתרת הבונוס שהגיעה לתובע לאחר הפחתה של חלק הבונוס שהיה בין המשכורת הבסיסית המוסכמת לבין הסכום שנכתב בתלושים כאילו הוא המשכורת הבסיסית. גרסה זו, אף שהיה קשה להבין אותה, הובנה על ידי בסופו של דבר, אלא שגם גרסת הנתבע בעת עדותו בענין זה לא היתה עקבית, באשר בחלק מעדותו הוא גרס שהמשכורת הבסיסית המוסכמת היתה בסך 4,000 ₪ ובחלק אחר - גרס כי משכורת בסיסית מוסכמת זו היתה בסך 3,500 ₪.

17. לכאורה, חוסר העקביות בגרסתו של הנתבע, אמור להוסיף משקל ראייתי נכבד לגרסתו של התובע, שנותרה עקבית, על כך שכלל לא הוסכם על שינוי במשכורת הבסיסית בתקופה השניה, כך שהיא היתה אמורה להמשיך להיות זהה לזו שסוכם עליה בתקופה הראשונה (כלומר - בסך של 7,500 ₪).

אולם, הדברים אינם כה פשוטים, שכן, אם אכן כך - לא ברור כיצד ארע שעם תחילת התקופה השניה, הופחת סכום המשכורת הבסיסית שנרשמה בתלושים. ראוי לזכור כי כעת כבר אין חולק כי הנתבע היה זה שביקש מהתובע לחזור לעבודה לאחר התפטרותו של התובע, כך שסביר להניח שהתובע לא היה מסכים להמשיך בעבודה זו, אחרי שנוכח לדעת כי המשכורת הבסיסית שלו הופחתה - כביכול - בלא הסכמתו.

לתיק הוגשה גם ראיה נוספת אשר עשויה לערער במידת מה את גרסת התובע בענין זה. מדובר במסמך שהתובע כתב בכתב ידו, לאחר סיום תקופת העבודה השניה, ובה הוא פירט דרישות שונות שהוא דרש באותה עת מהנתבע. דרישות אלה היו מפורטות, אך הן לא כללו דרישה כלשהי בגין הפרשים בין המשכורת הבסיסית שנרשמה בתלושים לבין הסך של 7,500 ₪. אילו אכן ההסכמה בין הצדדים לגבי תקופת העבודה השניה היתה שהמשכורת הבסיסית תמשיך להיות בסך 7,500 ₪, ניתן היה לצפות במידה רבה של סבירות שהתובע יידע לדרוש את ההפרש, כפי שדרש באותו מסמך בכתב ידו דברים רבים נוספים. העובדה שהתובע לא דרש הפרש כזה לגבי המשכורת הבסיסית, עשויה לחזק את ההשערה שמא אין לקבל את גרסת התובע על כך שההסכמה היתה שהמשכורת הבסיסית תישאר בסך 7,500 ₪ גם בתקופה השניה.

בנוסף לכך, אני סבור שנכון להביא בחשבון את מה שנוכחתי לדעת, כי היו קשיי תקשורת מסויימים בין התובע לבין בא כחו. לפיכך, ייתכן שחלק מחוסר העקביות בגרסת הנתבע נבע מכך שהנתבע לא תמיד הצליח להסביר לבא כחו את גרסתו באופן מדוייק.

על כן, איני סבור שעצם חוסר העקביות בגרסתו של הנתבע, מספיק כדי לשלול את גרסתו ולאמץ את גרסת התובע. יש להעמיק את הבדיקה בענין זה, ולבחון אם גרסתו של הנתבע מתיישבת עם הנתונים האחרים, העולים מתלושי המשכורת ומפירוט תקבולי הנתבע בגין נסיעותיו של התובע בחודשים הרלוונטיים. כך אעשה להלן.

18. בטבלה שלהלן אפרט את הנתונים הרלוונטיים לצורך בחינת גרסת הנתבע. אביא את הנתונים העולים מפירוט תקבולי הנתבע בגין נסיעותיו של התובע בכל החודשים שלגביהם יש בידי נתונים על כך מתוך תקופת העבודה השניה. תקופה זו היתה מנובמבר 2008 עד יום 1/2/10 והוגשו לי נתונים על התקופה שעד ינואר 2010. אסיק מכך את סכום הבונוס שהגיע לתובע בכל אחד מהחודשים האמורים, ואפחית אותו מהסכום הכולל של המשכורת הבסיסית בצירוף הבונוס ששולם לתובע על פי התלושים.

אם גרסת הנתבע נכונה - הרי שהתוצאה שתתקבל לאחר אותה הפחתה, אמורה להיות בערך בסך של 4,000 ₪ לכל חודש, שזה הסכום שלגרסת הנתבע משקף את ההסכמה האמיתית בדבר המשכורת הבסיסית.

עם זאת, ראוי לציין שכאמור לעיל, אין בין הצדדים מחלוקת שהסכומים ששולמו בפועל עם תום כל חודש, היו רק על פי הערכה, והיה צורך בהתחשבנות נוספת לאחר מכן. הנתבע גורס כי במשך כל החודשים עד ינואר 2010, הוא לא ערך התחשבנות כזו, וכי בשל כך, התובע קיבל למעשה סכום העולה במספר מאות ₪ על מה שהגיע לו. על כן, לדעתי, סטיה קלה כלפי מעלה - לא תהיה כזו שתביא לשלילת גרסתו של הנתבע.

הסכומים בטבלה שלעיל הם בשקלים חדשים, אך הם מעוגלים לשקל החדש הקרוב. סכום התקבולים שנרשם לחודשים אפריל ויוני 2009 הוא סיכום של תקבולים שנרשמו מדו"חות לגבי שתי משאיות שונות.

אם גרסתו של הנתבע היתה נכונה, הרי שהסכומים שננקבו בטור (8) בטבלה שלעיל, היו אמורים להיות בני מספר מאות שקלים חדשים לכל היותר, בפלוס או במינוס (מאחר שההתחשבנות נעשתה תחילה על סמך תקבולים משוערים ולאחר מכן היה צורך בתיקון על פי הסכומים האמיתיים), ואילו הסכום של כולם היה אמור להיות בערך 0. בפועל, מתברר מהטבלה שלעיל שהממצאים רחוקים מכך. בכל חודש הסטיה היתה לכיוון חיובי (מעל 4,000 ₪), לא נעשה תיקון של הסטיה בהתחשבנות מאוחרת יותר, וחישוב הממוצע של הסטיה מ-4,000 על פני כל החודשים שבטבלה מעלה כי בממוצע מדובר בסטיה של 2,424 ₪, זו סטיה של כ-60% מתוך הסך של 4,000 ₪ שהנתבע גרס שהוא היה השכר הבסיסי המוסכם, כך שהנתונים שבטבלה מעלים שהסבירות שגרסת הנתבע נכונה - היא סבירות קטנה מאד.

19. עם זאת, אני מביא בחשבון אפשרות שלא לקחתי בחשבון את מלוא הנתונים הרלוונטיים הנחוצים לענין, שכן ייתכן שתקבולי הנתבע היו גבוהים מהסכומים שנרשמו בפירוט התקבולים שהוגש לי.

ביסוס אפשרות זו עולה מהמקורות הבאים:

א. בעת שהנתבע העיד, הוא הביא כדוגמא את תקבולי חודש יולי 2009. הנתבע ציין את הסכום של 30,821 ₪ (שאותו אכן הבאתי בטור (5) בטבלה שלעיל בגין חודש זה, בהתאם לפירוט התקבולים שהנתבע הגיש), אך ציין גם סכום נוסף, בסך 20,592 ₪. הנתבע לא הסביר מאין הוא לוקח את הנתון הנוסף בענין זה.

התובע הגיש לתיק פנקסים (מקוריים) כרוכים של דו"חות יומיים של נסיעותיו. השוואת הנסיעות המפורטות באותם פנקסים אל הנסיעות המצויינות בפירוט התקבולים מעלה לכאורה שיש נסיעות שנרשמו בפנקסים אך לא נרשמו בפירוט התקבולים, כך שייתכן שפירוט התקבולים שהוגש אינו כולל את מלוא התקבולים שהנתבע קיבל בעבור נסיעותיו של התובע. ניסיתי לחפש בפנקסי הדו"חות היומיים של הנסיעות רמז כלשהו לתקבולים שהתקבלו מכך - אך לא מצאתי.

ב. התובע עצמו פירט בטבלה שצורפה לכתב התביעה את סכומי הבונוסים שלדעתו הגיעו לו מדי חודש בין נובמבר 2008 לבין ינואר 2010. גם התובע לא הראה על מה הוא מבסס את טענותיו בענין סכומי הבונוסים, אלא שבחלק ניכר מהחודשים, סכומי הבונוס שהתובע טען שהוא זכאי להם - עולה על מה שמצאתי כ-10% מהתקבולים המפורטים בדו"ח התקבולים שהנתבע הגיש.

בעניינים האמורים בס"ק א' ו-ב' לעיל, אעיר כי גם באי כחם של הצדדים לא התייחסו בסיכומיהם לראיות כלשהן בעניינים אלה. זאת, כנראה, מאחר שלא הוגשו ראיות לגביהם.

כך למשל, ב"כ הנתבע לא התייחס בסיכומיו לראיה כלשהי שיכולה לבסס את הדוגמא של הנתבע בענין תקבול נוסף בסך 20,592 שהגיע לו בחודש יולי 2009 מעבר למה שנרשם בדו"ח התקבולים, ואף לא לאופן שבו ניתן להסיק מה היו התקבולים שהנתבע קיבל בשל נסיעותיו של התובע בכל החודשים, מעבר למה שפורט בדו"ח התקבולים שאת הנתונים העולים ממנו הבאתי בטבלה שבסעיף 18 לעיל.

באותו אופן, גם ב"כ התובע לא הראה בסיכומיו על מה ניתן לבסס את טענות התובע על הסכומים המפורטים בטבלה שהוא צירף לכתב התביעה.

אני מעריך שהצדדים עצמם היו יכולים לשפוך אור על הנתונים ששימשו אותם בטיעוניהם, אך הם נמנעו מלעשות זאת, ואין לי דרך לקבוע עובדות שלא על בסיס ראיות או מסקנות מבוססות.

20. מכל מקום, בשל האמור בסעיף 19 לעיל, אני מעריך שיש אפשרות שאכן סכומי הבונוסים שהתובע היה זכאי להם בכל אחד מהחודשים היו אמורים להיגזר לא רק מהפירוט שהוגש בענין תקבולי הנתבע, אלא גם ממקור אחר לאותם תקבולים, אשר לא בא לידי ביטוי בדו"ח שהוגש, ואשר פנקסי הדו"חות היומיים מרמזים עליו אך אינם מאפשרים לבסס קביעה בקשר לדו"ח. על כן, למרות שמהנתונים שהבאתי בטבלה שבסעיף 18 לעיל נראה לכאורה כי הנתונים אינם יכולים להתיישב עם גרסתו של הנתבע, הרי שאם התקבולים היו גבוהים ממה שמופיע בדו"ח שהוגש, ולפיכך - גם הבונוסים שהתובע היה זכאי להם היו גבוהים ממה שהופיע בדו"ח - ייתכן שהדבר מתיישב עם גרסתו של הנתבע, שכן ככל שרכיב הבונוס מתוך סך כל השכר ששולם לתובע היה גבוה יותר, יש יותר סיכוי שהסכום שנותר דומה לסך של 4,000 ₪, כפי שהנתבע טען שלמעשה סוכם על גובה המשכורת הבסיסית.

לשם בחינת ענין זה, אערוך כאן בדיקה של גרסת הנתבע, בדומה לאופן שעשיתי בסעיף 18 לעיל, אלא שבמקום לגזור את הבונוס שהגיע לתובע בכל חודש על פי דו"ח התקבולים שהנתבע הגיש - אביא בחשבון את הבונוס שהתובע טען לזכאות לו, על פי הטבלה שצורפה לכתב התביעה. מובהר כי מדובר בבדיקה בלבד, ואין להסיק מכך שאני מאמץ את הנתונים שהתובע הביא בטבלה שצורפה לכתב התביעה, נתונים אשר אינם מבוססים על ראיה כלשהי.

מהטבלה שלעיל בסעיף זה, עולה כי דווקא אם אביא בחשבון את סכומי הבונוס על פי טענותיו של התובע, יהיה בכך חיזוק מסויים לגרסת הנתבע. אמנם, גם כעת הסכום של סך כל הסטיות מסך 4,000 ₪ לחודש אינו מגיע קרוב ל-0, אלא שהממוצע החודשי של הסטיות מסך של 4,000 ₪ עומד על כ-967 ₪, שזה סכום נמוך משמעותית מהסכום שאליו הגעתי על פי נתוני הנתבע בדבר התקבולים (ממוצע חודשי של 2,424 ₪, כזכור).

21. כשאני מביא בחשבון את כל האמור בסעיפים 16-20 לעיל, אני סבור שנכון לקבוע כאמור להלן:

א. גרסאותיהם של שני הצדדים בדבר הסיכום ביניהם לגבי השכר הבסיסי בתקופת העבודה השניה - הן גרסאות בעייתיות.

ב. בכל צורה שהיא, איני יכול לראות את הנתבע כמי שעלה בידיו להוכיח את גרסתו. זאת, כמוסבר לעיל, לא רק בשל חוסר העקביות בגרסתו, אלא גם בשל כך שהגרסה אינה מתיישבת עם הנתונים שהוכחו (אף כי איני שולל את האפשרות שהיא נכונה, והיא היתה עשויה להתיישב עם הנתונים האמיתיים, אם אלה היו מוכחים לי).

ג. מנגד - איני יכול להתעלם מהעובדה שבמשך כמעט כל התקופה השניה נכתב בתלושי המשכורת שכר בסיסי בסך 6,359 ₪ והדבר לא הביא את התובע לדרוש הפרש שכר עד לסך של 7,500 ₪ במסגרת פירוט הדרישה שהוא כתב בכתב ידו לנתבע. איני יכול גם להתעלם מכך שהנתבע היה אחראי על הוצאת התלושים והוא זה שציין בתלושים שכר בסיסי בסך 6,359 ₪ ולא שכר בסיסי בסך 4,000 ₪.

ד. כאמור כבר לעיל, איני יכול לראות את התובע כמי שעלה בידיו לבסס את סכומי הבונוס המפורטים בטבלה שצורפה לכתב התביעה.

ה. התוצאה מהאמור לעיל היא שאני רואה את כל אחד מהצדדים כמי שלא עלה בידיו להוכיח את גרסתו ואני נותן משקל רב יותר לנתונים המשתקפים מתלושי המשכורת ומפירוט התקבולים.

על כן, לצרכי חישובים בפסק דין זה, אתבסס על ההנחות הבאות:

(1) השכר הבסיסי בתקופת העבודה השניה היה בסך 6,359 ₪ לחודש (ולא 7,500 כגרסת התובע ואף לא 4,000 כגרסת הנתבע), וכי הסכומים שלפיהם יש לחשב את הבונוסים הם אלה שפורטו בדו"ח התקבולים שהוגש (כמצויין בטבלה שבסעיף 18 לעיל).

(2) לפיכך, מתברר למעשה כי התובע לא קיבל את מלוא הבונוס המגיע לו, שכן לשם השלמת הבונוס יש להשלים לו את ההפרש בין סכום הבונוס שנרשם בתלוש לבין סכום הבונוס שמתקבל מחישוב של 10% מהתקבולים שנרשמו בפירוט התקבולים שהנתבע הגיש (כלומר - ההפרש בין טור (3) לבין טור (6) בטבלה שפורטה בסעיף 18 לעיל.

(3) בחלק מהחודשים, מתברר כי התובע קיבל בונוס העולה על המגיע לו, ויש להביא זאת בחשבון, שכן - כאמור לעיל - אין חולק כי סוכם בין הצדדים שניתן לערוך התחשבנות בענין הבונוסים בין חודש לחודש.

ו. ברור לי שאין וודאות שתוצאה זו שאליה הגעתי משקפת את המצב הנכון. אולם, מעבר לבדיקה מעמיקה של גרסאות הצדדים אל מול הנתונים, ומאחר שאין בפני ראיות נוספות על אלה שהצדדים הגישו, איני רואה מנוס מהגעה למסקנה שאליה הגעתי, שעיקרה מבוסס על ראייתו של כל צד כמי שלא עלה בידיו להוכיח את המוטל עליו בקשר לכך.

ז. בטבלה שלהלן אערוך את החשבון כדי לבדוק אם התובע אכן נותר זכאי לבונוס, על פי העקרונות שקבעתי בס"ק ה' לעיל.

ח. מכאן - שעל פי הנתונים שהוכחו לי (שכר בסיסי בסך 6,359 ₪, בונוס ששולם כפי שפורט בתלושים ובונוס שמגיע כנגזר מדו"ח התקבולים), התובע קיבל סך של 884 ₪ מעבר לבונוסים שהגיעו לו.

כעת - אמשיך בקביעת העובדות הרלוונטיות.

22. הנתבע לא שילם לתובע דמי הבראה בעבור תקופת העבודה הראשונה. הוא שילם לו דמי הבראה בעד 6.5 ימי הבראה, בעבור תקופת העבודה השניה.

23. הנתבע לא הראה כי הוא נתן לתובע לנצל ימי חופשה שנתית כלשהם, מעבר לימים שהתובע הודה כי ניצל.

24. הנתבע לא שילם לתובע הוצאות אש"ל.

התובע גרס כי הוא נאלץ, מדי יום עבודה לאכול לפחות ארוחות בוקר וצהריים מחוץ למקום המשרד. גרסה זו - אינה מקובלת עלי. זאת, הן מאחר שהתובע נמנע מלהעיד עדות שתומכת בה (גרסתו זו נאמרה בדיון המוקדם), הן מאחר שכעולה מהחוזה בין הצדדים וכן מעדותו של התובע, חלק בלתי מבוטל מהנסיעות היו בשעות הערב והלילה, והן מאחר שבחינת הדו"חות היומיים שהוגשו על ידי התובע, מלמדת שהיו ימי עבודה שבהם (כטענת הנתבע), היו רק נסיעות קצרות יחסית (כגון מקרית שמונה לקיבוץ אורטל, או לקיבוץ שמיר וכד').

רכיב תביעתו של התובע בענין אש"ל מבוסס על מכפלת סכומי ארוחות הבוקר והצהריים ב-25 ימי עבודה ובמספר חודשי העבודה. משנמצא כי אין לקבל את גרסת התובע על כך שמדי יום עבודה הוא נאלץ לאכול מחוץ לתחום המשרד לפחות ארוחות בוקר וצהריים, הרי שלדעתי היה מוטל על התובע להוכיח באילו ימים הוא נאלץ לאכול איזה ארוחות מחוץ למקום המשרד, ומשהוא לא עשה כך - איני רואה אותו כמי שעלה בידיו להוכיח דבר מה בקשר להיזקקותו לאכילה שעשויה לזכות בקבלת תשלום בעבור אש"ל.

25. הנתבע לא דאג לחסוך לתובע כספים בקרן השתלמות כלשהי.

26. עד חודש אוגוסט 2009, הנתבע לא ביטח את התובע בביטוח פנסיוני. בספטמבר 2009 סוכם בין הצדדים שהתובע יחל להיות מבוטח בביטוח פנסיוני בחברת "הפניקס" שלשם יופקד שיעור של 6% מהשכר על חשבון כל אחד מהצדדים (בנוסף להפקדת סכום על חשבון הנתבע, שישמש לחלק פיצויי הפיטורים).

הנתבע הפריש בעבור התובע סכומים שונים ל"הפניקס" בגין משכורות החודשים ספטמבר ואוקטובר 2009, אך כפי הנראה לא לגבי חודשים אחרים.

27. בנוסף לאמור לעיל, בכל אחד מהחודשים שמיוני 2008 ועד אוגוסט 2008 ניכה הנתבע משכרו של התובע סך של 67.05 ₪ בעבור "מנורה מבטחים" מבלי שסכום זה הועבר לשם. בחודש נובמבר 2008 ניכה הנתבע סך משכרו של התובע סך של 53.41 ₪ בעבור אותה קופת גמל, ושוב - מבלי שסכום זה הועבר לשם. אין חולק כי התובע זכאי להשבת ניכויים אלה.

28. בהתאם לחוזה בין הצדדים, העמיד הנתבעת לרשות התובע מכשיר טלפון סלולרי ברשת "מירס" אשר היה יכול לשמש גם כמכשיר קשר לצרכי עבודה. התובע השתמש במכשיר והנתבע שילם את החשבונות. סכומי החשבונות שהנתבע שילם - מפורטים בחשבונות "מירס" שהנתבע הגיש לתיק (ולאור מסקנתי שתיכתב להלן - איני רואה צורך לפרט את הסכומים). מכל מקום, הנתבע סבר שהסכומים של החשבונות גבוהים מדי.

29. הנתבע לא היה מרוצה גם מגובה שכרו של התובע. הוא סבר שהתובע מרוויח שכר גבוה מדי, שאינו מקובל בענף. הנתבע שמע הערות הן ממעסיקים אחרים בענף ההובלה והן מאשתו של הנתבע, על כך שהוא משלם לתובע שכר גבוה מדי.

לעומת זאת, היו לתובע טענות בדבר זכאותו לזכויות נוספות, כגון ביגוד, הביטוח הפנסיוני, ביטוח אבדן כושר עבודה, ועוד.

על רקע זה, היו ויכוחים בין התובע לבין הנתבע, עד אשר בחודש ינואר 2010, סוכם בין הצדדים כי התובע יפוטר מעבודתו.

בהתאם לסיכום, ניסח התובע מכתב פיטורים, והנתבע חתם על המכתב.

במכתב הפיטורים נאמר כך:

"אני מיכאל עמוס בעל חברת הובלות, מודיע לך בזאת על הפסקת עבודתך החל מתאריך ה-1.2.2010, כקב סכסוך לגבי תנאי העסקתך.

הודעה על פיטוריך הועברה אליך ב-10.1.2010.".

התובע טען כי הניכויים וההפרשות ל"הפניקס" הועברו על ידי הנתבע באיחור, אך לא מצאתי ראיה לכך.

30. אכן, התובע לא המשיך לעבוד אצל הנתבע לאחר יום 31/1/10.

31. הנתבע שחרר לזכות התובע את חלק הפיצויים בחברת "הפניקס". התובע קיבל מחברת "הפניקס" פיצויי פיטורים בסך של 2,290 ₪.

32. הנתבע הוציא לתובע תלוש משכורת לחודש פברואר 2010 (חודש שבו התובע כבר לא עבד, כאמור לעיל).

בתלוש האמור נזקפו לזכות התובע, בין השאר, הרכיבים הבאים:

- פיצויי פיטורים בסך 5,687.75 ₪,

- "הפרש גמל" בסך 2,289.24 ₪ (סכום זה היה בשל אי-תשלום מספיק לביטוח ב"הפניקס").

- פדיון חופשה בעבור יום אחד, בסך 254.36 ₪.

עם זאת, בפועל - לא שולם לתובע מאומה ממה שנכתב בתלוש האמור, וזאת בשל קיזוזים שהנתבע קיזז משכרו.

קיזוז אחד היה בסך 4,000 ₪ בגין "מפרעה" (נראה כי אין חולק כי מדובר בסכום שהנתבע נתן לתובע כהלוואה למימון ניתוח באפו).

קיזוז נוסף, בסך 3,450.43 ₪, אשר הנתבע החליט לקזז משכר התובע בשל מה שהנתבע ראה כחריגות מחשבונות הטלפון הסלולרי.

קיזוז נוסף היה בסך 3,000 ₪, אשר הנתבע החליט לקזז בשל דעתו שהוא שילם לתובע בונוסים מעבר לסכום שהגיע לו.

27. עד כאן - פירטתי את העובדות שנראו לי כנחוצות לשם הכרעה בתובענה. מכאן ואילך - אבחן את זכאותו של התובע לרכיבי התביעה הנטענים על ידיו.

הפרש שכר ובונוס

28. התובע עותר לקבל הפרש שכר בין השכר ששולם לו כמשכורת הבסיסית בכל אחד מחודשי תקופת העבודה השניה, לבין הסך של 7,500 ₪.

מאחר שכאמור בסעיף 21ה לעיל קבעתי כי השכר הבסיסי בתקופת העבודה השניה היה בסך 6,359 ₪, אני דוחה חלק של זה התביעה.

29. בהתאם לקביעות האמורות בס"ק ה'-ח' לסעיף 21 לעיל, מתברר כי לא הוכח שהתובע זכאי להפרש בונוס. אדרבא; התובע קיבל סך של 884 ₪ מעבר לבונוס שהגיע לו.

על כן, אני דוחה גם את התביעה להפרשי בונוס.

זכאות התובע לפדיון דמי הבראה

30. המחלוקת בין הצדדים בענין פדיון דמי הבראה נובעת רק מהשאלה אם יש לצרף את תקופת העבודה הראשונה לתקופת העבודה השניה לצרכי הזכאות לדמי הבראה.

לדעתי, מאחר שצו ההרחבה הכללי בענין דמי ההבראה (כמו גם צו ההרחבה בענף ההובלה) אינו כולל הוראה דוגמת זו האמורה בסעיף 2(9) לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג-1963 (שייקרא להלן: "חוק פיצויי פיטורים"), בדבר ראיית תקופת עבודה כ"רצופה" אף אם חלה בה הפסקה שאינה עולה על ששה חודשים, הרי שמשאין חולק כי בתום תקופת העבודה הראשונה נותקו יחסי העבודה בין הצדדים, אין לראות את תקופת העבודה הראשונה כמצטרפת אל תקופת העבודה השניה לשם בחינת הזכאות לדמי הבראה.

תקופת העבודה הראשונה לכשעצמה היתה בת 9 חודשים בלבד, כך שבמהלכה לא נוצרה זכאות לדמי הבראה, ומשהיא אינה מצטרפת אל תקופת העבודה השניה - אזי התובע אינה זכאי לפדיון דמי הבראה מעבר למה ששולם לו בעבור תקופת העבודה השניה.

על כן, אני דוחה גם את התביעה לפדיון דמי הבראה.

זכאות התובע לפדיון חופשה

31. כאמור לעיל, הנתבע לא הוכיח כי התובע ניצל ימי חופשה מעבר למה שהתובע הודה כי הוא ניצל.

התובע ראה את עצמו כזכאי לפדיון של 12 ימי חופשה, אך התובע לא הביא בחשבון את פדיון יום החופשה שנזקף לזכותו בתלוש חודש פברואר 2010.

כשאני מביא בחשבון את האמור בתלוש חודש פברואר 2010, אני קובע כי התובע זכאי לפדיון חופשה בעבור 11 ימי חופשה.

32. אני מאמץ את ערך יום החופשה שננקב בתלוש חודש פברואר 2010, כלומר - סך של 254.36 ₪ (סכום זה שווה למנה המתקבלת מחלוקת המשכורת הבסיסית בסך 6,359 ₪ ב-25). (אציין כי גם התובע טען לתעריף יומי על פי המשכורת הבסיסית בלבד ולא על פי המשכורת הבסיסית בצירוף הבונוסים, אלא שהוא הביא בחשבון שכר בסיסי גבוה יותר, בהתאם לשיטתו).

33. לפיכך, יש לחייב את הנתבע לשלם לתובע פדיון חופשה בסך (מעוגל) של 2,800 ₪.

חלות צו ההרחבה בענף ההובלה

34. הנתבע עוסק בהובלה. הוא בעלים של משאיות, והוא מעסיק נהגים לצרכי הובלה. על כן, הוא בעלים של "מפעל הובלה" ועל יחסי העבודה בינו לבין עובדיו חל צו ההרחבה בענף ההובלה.

זכאות התובע לפיצויי פיטורים, סכומם ויתרתם

35. מהעובדות שנקבעו לעיל עולה כי סוכם בין הצדדים על כך שהתובע יפוטר. מצב כזה הוא מצב של פיטורים מוסכמים. ההסכמה בענין הפיטורים, אינה שוללת את הזכאות לפיצויי פיטורים. להיפך; משמוסכם שיחסי העבודה מסתיימים בפיטורים, ומשמדובר על עובד שעבד תקופת עבודה בת שנה אחת לפחות - הרי שכלל לא אמור להיות חולק על כך שהעובד זכאי לפיצויי פיטורים.

36. בהתאם לסעיף 2(9) לחוק פיצויי פיטורים, שהוזכר כבר לעיל, הרי שלצרכי בחינת זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים, יש לצרף את שתי תקופות העבודה, אף שביניהן היתה הפסקה שהיתה תוך ניתוק יחסי עובד-מעביד, וזאת מאחר שמשך ההפסקה היה בן חודשיים בלבד.

בשתי תקופות העבודה יחדיו עבד התובע אצל הנתבע במשך 24 חודשים.

37. שכרו הקובע של התובע, הוא בסך 6,359 ₪. מדובר בסכום המשכורת הבסיסית שנקבע בסעיף 21ה' לעיל, וגם בענין זה אעיר כי אף התובע אינו עותר להביא בחשבון את רכיב הבונוס כחלק מהשכר הקובע לצרכי פיצויי פיטורים.

38. לפי האמור בסעיפים 36-37 לעיל פיצויי הפיטורים שהתובע זכאי להם על פי חוק פיצויי פיטורים, מגיעים לסך של 12,718 ₪.

39. בסעיף 62 לצו ההרחבה בענף ההובלה נקבע כי העובדים בענף יהיו זכאים לפיצויי פיטורים בשיעור של 150%.

על כן, פיצויי הפיטורים שהתובע זכאי להם היו בסך (קרן) של 19,077 ₪.

40. התובע קיבל מ"הפניקס" על חשבון פיצויי הפיטורים, סך של 2,290 ₪, ובנוסף לכך - נזקפו לזכותו, בתלוש שכר חודש פברואר 2010, פיצויי פיטורים נוספים, בסך 5,687.75 ₪. על כן, היתרה שהתובע זכאי לה, היא בסך (קרן) של 11,099.25 ₪.

פיצוי הלנת פיצויי פיטורים

41. לדעתי, בשל חלוקי הדעות בין הצדדים, הן בשאלת עצם הזכאות לפיצויי פיטורים, נוכח ההסכמה בדבר הפיטורים, הן בשאלת גובה השכר הקובע, הן בשאלת חלות צו ההרחבה בענף ההובלה, והן בשאלת הצדקת הקיזוזים שנעשו בתלוש שכר חודש פברואר 2010, לא יהיה זה נכון לחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצוי הלנת פיצויי פיטורים.

על כן, אני דוחה את התביעה בענין פיצוי הלנת פיצויי פיטורים.

זכאות התובע לתמורת הודעה מוקדמת

42. לדעתי, מאחר שמדובר על פיטורים שהיו מוסכמים על הצדדים - לא היה הנתבע חייב לתת לתובע הודעה מוקדמת על אותם פיטורים. הרי הנתבע ידע על הפיטורים הצפויים באותו מועד שבו התובע ידע עליהם - המועד שבו הצדדים הגיעו להסכמה בענין זה.

על כך אוסיף שלפי מכתב הפיטורים שהתובע עצמו כתב (והנתבע חתם עליו), נראה לכאורה שמדובר בפיטורים שסוכם עליהם כבר ביום 10/1/10, אם כי - כלל איני בטוח שהדבר אכן נכון. מכל מקום, מדובר בהסכמה בדבר פיטורים, והסכמה כזו - אינה מחייבת מתו הודעה מוקדמת.

על כן, אני דוחה את התביעה לתמורת הודעה מוקדמת.

זכאות התובע להחזר הוצאות אש"ל

43. אף שמכח צו ההרחבה בענף ההובלה ייתכן שהיו ימי עבודה שבעדם היה התובע זכאי לקבל מהנתבע החזר הוצאות אש"ל, הרי שכאמור בסעיף 24 לעיל - איני רואה את התובע כמי שעלה בידיו להוכיח באילו ימים מדובר, כך שאני דוחה את התביעה להחזר הוצאות אש"ל.

פיצוי בעד העדר ביטוח פנסיוני מספיק

44. בסעיף 5א לצו ההרחבה בענף ההובלה, נאמר:

"החל ממועד כניסתו לתוקף של צו זה יבוטח כל עובד מיום תחילת עבודתו במפעל, בקרן פנסיה מקיפה חדשה ....".

סעיף 6 לצו ההרחבה האמור קובע כי השיעור שיהיה על המעביד להפריש לצרכי תגמולים, הוא 6%.

45. על כן, התובע היה זכאי להיות מבוטח בביטוח פנסיוני, על חשבונו של הנתבע, כשהנתבע היה אמור להפריש על חשבונו שיעור של 6% משכר התובע, לרכישת הביטוח הפנסיוני, וזאת - במשך כל שתי תקופות עבודתו של התובע אצלו.

46. משהנתבע לא נהג באופן האמור, זכאי התובע לפיצוי על כך, פיצוי אשר (בהעדר הוכחה בדבר נזק גדול יותר שנגרם לתובע), יעמוד על שיעור הסכום שהיה על הנתבע להעביר לביטוח הפנסיוני ולא הועבר.

מהאמור בסעיף 26 לעיל, עולה כי אין וודאות מה הסכומים שהנתבע העביר בפועל לביטוח הפנסיוני בחברת "הפניקס". על כן, אני סבור שנכון לחייב את הנתבע בתשלום פיצוי בעד העדר ביטוח פנסיוני בכל הסכומים שעל הנתבע היה להפריש על חשבונו בהתאם לצו ההרחבה, אך מתוך סכום זה יקוזז כל סכום שהנתבע יראה, על ידי אישור מ"הפניקס" כי הוא אכן העביר ל"הפניקס".

בנוסף, יקוזז מהסכום האמור סך של 2,289.24 ₪ שהנתבע זקף לזכות התובע בתלוש חודש פברואר 2010.

47. הסכום שהיה על הנתבע להפריש לביטוח הפנסיוני אמור להיות מבוסס על המשכורת הבסיסית (גם התובע אינו עותר לקבלת סכום שמבוסס גגם על הבונוס). המשכורת הבסיסית בתקופת העבודה הראשונה היתה בסך 7,500 ₪, ואילו בתקופת העבודה השניה - היתה בסך 6,359 ₪.

על כן, בכל אחד מחודשי העבודה בתקופת העבודה הראשונה, היה הנתבע אמור להפריש על חשבונו סך של 450 ₪ לביטוח הפנסיוני, ובכל אחד מחודשי תקופת העבודה השניה, היה הנתבע אמור להפריש על חשבונו סך של 381.54 ₪ לביטוח הפנסיוני.

48. התוצאה מהאמור לעיל היא שיש לחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בעד העדר ביטוח פנסיוני כאמור להלן:

א. סך של 450 ₪, בעבור כל אחד מהחודשים שמדצמבר 2007 ועד אוגוסט 2008, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום ה-1 בחודש שלאחר כל חודש רלוונטי ועד התשלום בפועל.

ב. סך של 381.54 ₪, בעבור כל אחד מהחודשים שמנובמבר 2008 ועד ינואר 2010, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום ה-1 בחודש שלאחר כל חודש רלוונטי ועד התשלום בפועל.

ג. מתוך הסכומים האמורים בס"ק א' ו-ב' לעיל, זכאי הנתבע לקזז כל סכום שהוא יראה, על סמך אישורים של "הפניקס", כי הוא הפריש על חשבונו לזכות הביטוח הפנסיוני של התובע, כשסכום הקיזוז יישא הפרשי הצמדה וריבית מאז שהופרש ל"הפניקס" ועד למועד הקיזוז.

ד. בנוסף, זכאי הנתבע לקזז מהסכומים האמורים בס"ק א' ו-ב' לעיל, סך של 2,289.24 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/3/10 ועד התשלום בפועל.

השבת ניכויים ל"מנורה מבטחים"

49. על הנתבע לשלם לתובע את הסכומים שנוכו משכרו לשם העברתם ל"מנורה מבטחים" ולא הועברו לשם.

מדובר בסכומים הבאים:

סך של 67.05 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/7/08 ועד התשלום בפועל.

סך של 67.05 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/8/08 ועד התשלום בפועל.

סך של 67.05 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/9/08 ועד התשלום בפועל.

סך של 53.41 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/12/08 ועד התשלום בפועל.

פיצוי בשל העדר חסכון בקרן השתלמות

50. סעיף 64 לצו ההרחבה בענף ההובלה, מחייב מעבידים בענף לחסוך בעבור עובדיהם הקבועים בקרן השתלמות, בשיעור של 6% מתוך שיעור של 150% משכר העובדים (זה השיעור שהוא על חשבון המעביד).

סעיף 20א' לצו ההרחבה קובע כי במשך 11.5 חודשי העבודה הראשונים, עובד מצוי בתקופת נסיון, וכי ניתן להאריך תקופה זו ב-3.5 חודשים נוספים. מכל מקום, בתום תקופת הנסיון, עובד עובר למעמד קבוע, והחל מאז - הוא זכאי - בהתאם לסעיף 64 לצו ההרחבה - לחסכון בקרן ההשתלמות.

51. כפי שציינתי לעיל בענין דמי ההבראה, צו ההרחבה בענף ההובלה אינו כולל הוראה בדבר צירוף תקופות עבודה, כאמור בסעיף 2(9) לחוק פיצויי פיטורים. על כן, גם בענין זה נראה לי כי אין מקום לצרף את שתי התקופות, אשר ביניהן היתה הפסקה שאין חולק כי היא היתה תוך ניתוק יחסי עובד-מעביד.

תקופת העבודה הראשונה היתה בת 9 חודשים. לפיכך, בכל התקופה הראשונה היה התובע בתקופת נסיון, והוא לא היה זכאי לחסכון בקרן השתלמות.

תקופת העבודה השניה היתה בת 15 חודשים. 11.5 החודשים בה, היו - שוב - תקופת נסיון. גם בחודשים אלה התובע לא היה זכאי לחסכון בקרן השתלמות.

בהעדר ראיה על הסכמה להאריך את תקופת הנסיון, אני רואה את התובע כמי שהפך לעובד קבוע, עם תוך 11.5 חודשי העסקתו בתקופת העבודה השניה, כלומר - באמצע חודש אוקטובר 2009.

החל מאותו מועד, היה על הנתבע לחסוך בעבור התובע בקרן השתלמות, בשיעור של 6% מסך של 150% מהשכר, כלומר - בשיעור של 9% מהשכר.

משהנתבע לא עשה כך - עליו לפצות את התובע בסכומים שאותם היה עליו להעביר על חשבונו לקרן ההשתלמות.

52. מאחר ששכרו של התובע באותה עת היה בסך 6,359 ₪ לחודש הרי שמדובר בסכומים הבאים:

- בעבור המחצית השניה של חודש אוקטובר 2009, היה התובע זכאי לשכר בסך 3,179.50 ₪, כך שעל הנתבע היה להפריש על חשבונו לקרן ההשתלמות סך (מעוגל) של 286 ₪ לחודש זה.

- בעבור כל אחד משלושת החודשים הבאים, היה על הנתבע להפריש על חשבונו לקרן ההשתלמות סך (מעוגל) של 572 ₪.

הניכויים שנעשו בתלוש חודש פברואר 2010

53. כאמור לעיל, התובע לא קיבל מאומה מהזכויות שנזקפו לזכותו בתלוש חודש פברואר 2010, מאחר שהנתבע קיזז מסכומים אלה - סכומים אחרים.

מתוך הסכומים שקוזזו - אין מחלוקת בדבר הצדקת הקיזוז בסך 4,000 ₪. בסעיפים שלהלן אדון בקיזוזים האחרים.

54. הקיזוז בסך 3,000 ₪ בשל "הפרשי פרמיה" נעשה - כאמור - בשל סברתו של הנתבע על כך שהוא שילם לתובע בונוסים גבוהים מהמגיע לו.

מהאמור בטבלה שבסעיף 21ז' לעיל, עולה כי אכן - הנתבע שילם לתובע בונוס מעבר למגיע לו, אך זאת - בסך של 884 ₪ בלבד, ולא מעבר לכך.

על כן, יש להורות כי במקום הקיזוז בסך 3,000 ₪ שנעשה בתלוש חודש פברואר 2010, יש לקזז סך של 884 ₪ בלבד. אולם, את הסכום האמור יש לקזז מסכומי הברוטו בתלוש, שכן מדובר על סכום ברוטו, ולא מסכומי הנטו כפי שנעשה על ידי הנתבע.

55. הנתבע קיזז סכום נוסף, בסך 3,450.43 ₪, בשל חשבונות הטלפון שהוחזק בידי התובע. קיזוז זה מנוגד להסכמה בין הצדדים, אשר - כפי שנכתבה בהסכם העבודה היתה "פלאפון + מירס פתוח ללא חיוב". כלומר - התובע היה רשאי לא להיות מחוייב כלל בגין חשבונות הטלפון (וכך אכן נהג הנתבע במשך כל התקופה, עד לסיום העסקת התובע).

הנתבע לא טען כי עם תחילת תקופת העבודה השניה חל שוני בהסכמה בין הצדדים בענין זה.

לכן, דעתי היא שקיזוז זה היה מנוגד להסכמה בין הצדדים, ויש להורות לנתבע לבטל אותו במלואו.

לסיכום

56. על סמך כל האמור לעיל, אני דוחה את חלקי התביעה העוסקים בהפרשי שכר עבודה, בהפרשי בונוסים, בתמורת הודעה מוקדמת, בהחזר הוצאות אש"ל, בפדיון דמי הבראה ובפיצוי הלנת פיצויי פיטורים.

57. אני מקבל - בחלקה - את שאר התביעה, ומחייב את הנתבע כאמור בסעיפים 58 ו-59 להלן.

58. על הנתבע לתקן את התלוש שערך לתובע בעבור חודש פברואר 2010, באופן של ביטול מלא של הקיזוז בסך 3,450 ₪ שנעשה בגין הטלפון, וביטול הקיזוז בסך 3,000 ₪ ברכיב של "הפרש פרמיה". במקום קיזוז זה בענין "הפרש פרמיה" יהיה הנתבע זכאי לקזז סך של 884 ₪ מסכום הברוטו האמור בתלוש. על הנתבע יהיה לשלם לתובע את סכום הנטו שיתקבל לאחר תיקון התלוש האמור, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1/3/10 ועד התשלום בפועל.

59. בנוסף לאמור בסעיף 58 לעיל, יהיה על הנתבע לשלם לתובע את האמור להלן:

א. יתרת פיצויי פיטורים בסך 11,099.25 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/2/10 ועד התשלום בפועל.

ב. פדיון חופשה בסך 2,800 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/2/10 ועד התשלום בפועל.

ג. פיצוי בעד העדר ביטוח פנסיוני מספיק, בסכומים האמורים בסעיף 48 לעיל.

ד. השבת ניכויים ל"מנורה מבטחים" בסכומים האמורים בסעיף 49 לעיל.

ה. פיצוי בעד העדר חסכון בקרן השתלמות בסכומים הבאים:

(1) סך של 286 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/11/09 ועד התשלום בפועל.

(2) סך של 572 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/12/09 ועד התשלום בפועל.

(3) סך של 572 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/1/10 ועד התשלום בפועל.

(4) סך של 572 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/2/10 ועד התשלום בפועל.

60. על הנתבע לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 4,680 ₪ (כולל מע"מ). סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/10/12, אם לא ישולם לפני כן.

61. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 ימים מהיום שבו פסק הדין יומצא לו.

ניתן היום, ה' באלול תשע"ב, 12 באוגוסט 2012, בהעדר הצדדים.