בפניי תביעה כספית בסך 96,715 ₪ אשר הוגשה על ידי התובעת, חברה העוסקת במתן אשראי ללקוחותיה, באמצעות הנפקת כרטיסי חיוב מסוגים שונים ומתן שירותי סליקה.

פסק דין זה ניתן על בסיס כתבי הטענות בתיק, פרוטוקול דיון ההוכחות וסיכומי התובעת.

הנתבע לא הגיש סיכומים מטעמו, למרות ארכות שניתנו לו.

א. תמצית טענות התביעה

1. התביעה הוגשה כנגד הנתבע, שהיה לקוח של התובעת והזמין ממנה כרטיס חיוב מסוג ויזה זהב. לשם כך חתם על בקשה לקבלת כרטיס חיוב של כ.א.ל. ועל תנאי ההצטרפות המצורפים לה.

הנתבע אף מסר לתובעת הרשאה לגביית תשלומים שיגיעו ממנו, בגין החיובים שייווצרו כתוצאה מהשימוש בכרטיס החיוב, מחשבונו בבנק הפועלים סניף 600, מס' חשבון 46429, (להלן: "החשבון"). כן חתם הנתבע על בקשה לקבלת כרטיס חיוב, אשר אינה נמצאת בידי התובעת.

2. בשנת 2004 עמדה מסגרת האשראי של הנתבע, על סך 64,000 ₪ והנתבע נהג במשך תקופה ארוכה לפרוס את חובו לתובעת מחדש. כך, בכל חודש במועד התשלומים שהגיע מועד פירעונם, הוא ביקש לבצע פריסה מחדש של אותו תשלום.

ביום 13/7/04 ביקש הנתבע מהתובעת לשנות את צורת התשלום החודשי ולהצטרף לתכנית תשלום חודשי קבוע. בעקבות זאת ובהתאם למוסכם עמו, חשבון הבנק שלו היה צריך להיות מחויב בסכום קבוע של 2,000 ₪ או סכום השווה ל-3% מסך כל ההתחייבויות בכרטיס. בסמוך לכך יצא לנתבע דף חודשי מתאריך 15/7/04 בו הייתה התייחסות לחיובים החודשיים מיום 15/6/04 ועד 14/7/04. באותו דף חודשי גם פורטו החיובים של אותו חודש בסך 6,807 ₪. באותה עת, סך ההתחייבויות באשראי לחשבון היו 57,339 ₪ וביחד עם החיוב החודשי, הגיע סכום החוב של הנתבע לתובעת לסך 64,146 ₪.

3. כיוון שהחשבון החודשי יצא בסמיכות למועד בו עבר הנתבע לתכנית החיוב החודשי הקבוע, טרם נקלט במחשב השינוי שביצע הנתבע ב-13/7/04 בצורת התשלום, לשינוי לתשלום קבוע, שינוי זה גם טרם בא לידי ביטוח בדף החשבון ובמערכות התובעת. לאור האמור, הסך של 6,807 ₪ שהוא סכום החיובים שהגיע מועד תשלומם בתקופה נשוא החשבון לחודשים יוני יולי 2004, נגבה באמצעות הוראת קבע שנתן הנתבע לחיוב הבנק שלו לביצוע התשלומים החודשיים.

הנתבע, שלא הסכים עם חיוב זה, דרש להחיל כבר בגין חודש יולי 2004 את ההסדר של תשלום חודשי קבוע בסך 2,000 ₪ ולכן זוכה בחשבונו ב-4,800 ₪. לכן, בפועל חשבונו חויב בחודש יולי 2004 ב-2,007 ₪ וההפרש (בסך 2,000 ₪) נזקף על חשבון מסגרת האשראי והתווסף ליתרת חובו, שהייתה אז בסך של 67,076 ₪, כמפורט בדף החשבון מיום 15/8/04.

4. סכום יתרת החובה הנ"ל (64,076 ₪ ) חרג ממסגרת האשראי שאושרה לו ועמדה באותה עת על סך 64,000 ₪ והנתבע לא פעל לכיסוי החריגה. כך גם חרג חשבונו ממסגרת האשראי בחודשים ספטמבר, אוקטובר ונובמבר 2004 ומכיוון שהוא לא פעל לכיסוי החריגה, ביקשה התובעת ביום 19/12/04 לחייב את חשבונו בבנק בסך 6,780 ₪.

הבנק בו התנהל החשבון, לא כיבד את החיוב וגם בחודש דצמבר 2004 העביר הנתבע רק 2,000 ₪ כך שיתרת החובה נותרה, מעבר למסגרת האשראי, בסך 4,780 ₪. מכיוון שכך, נחסם כרטיס האשראי של הנתבע עד להסדרת החריגה ממסגרת האשראי.

5. בחודשים ינואר עד מרץ 2005, לא הצליחה התובעת אף לגבות את החיוב החודשי בסך 2,000 ₪ מחשבון הבנק של הנתבע. כיוון שכך ונוכח הפרת ההסכם, היא העמידה את יתרת החוב שהגיע מהנתבע, בסך 61,414 ₪ לפירעון מיידי. לסכום זה התווספו גם תשלומים עבור חודשים ינואר עד מרץ 2005, בסך של 2,000 ₪ לכל חודש והסך של 4,780 ₪.

סכום החוב כולל הפרשי ריבית והצמדה נכון למועד הגשת התביעה הינו 96,715 ₪.

ב. תמצית טענות ההגנה

6. טרם ביטול כרטיס האשראי של הנתבע, תוך דרישת התובעת לתשלום כל האובליגו, הוחלפו בין הצדדים התכתבויות שלא הוצגו לבית המשפט על ידי התובעת. התכתבויות אלה, מכחישות את טענת הפרת החוזה.

טוען הנתבע, כי אין ממש בטענת התובעת שהוא סירב להוריד את האובליגו מהסך של 67,076 ₪ אל האובליגו המאושר בסך 64,000 ₪ והוא היה מסכים לשלם 3,000 ₪ כדי למנוע "מלחמה משפטית" אילו ידע שזו טענת התובעת. הראיה לכך, לטענתו, היא שהוא לא השתמש בכרטיס האשראי באותו חודש ולכן האובליגו ירד לקו האשראי המאושר של 64,000 ₪.

7. לטענת הנתבע, הוא כלל לא ידע, שהתובעת טוענת שלאור סירובו להוריד את האובליגו נותר בידה רק לבטל את כרטיס האשראי שהחזיק, ולדרוש את כל סכום האובליגו. לטענתו, אילו היה יודע שכך טוענת התובעת, נושא זה היה מועלה בהתכתבויות שלו עם התובעת.

טוען הנתבע, כי זו הסיבה שהתובעת לא הגישה תביעה נגדו במשך 6 שנים.

8. לטענת הנתבע, האובליגו הנטען על ידי התובעת אינו אמיתי ונמוך בעשרות אלפי שקלים מהנטען על ידי התובעת, אך הוא אינו יודע מהו הסכום הנכון, כיוון שלטענתו, המידע "מוחבא" אצל התובעת.

לגרסת הנתבע, הוסכם על הצדדים, שהוא יחזיר את הסכום שהשתמש באמצעות כרטיס האשראי כאשר ירצה בכך, אך עליו לוודא שהוא לא עובר את הסכום של 64,000 ₪. לכן, התובעת היא שהפרה את ההסכם, כאשר ביטלה את כרטיס האשראי שלו, כיוון שהיא פרסה את התשלום החודשי במשך חודשים ארוכים באותן שנים והנתבע קיבל ממנה כסף כגובה הסכום שנפרס, אלא שהתובעת הוסיפה את אותו סכום אל האובליגו המנוצל, מה שהמהווה מבחינתו טעות.

9. לגרסתו, אם שילם 2,000 ₪ לחודש הוא יכול לבצע עסקאות בסכום זה בהפחתת הריבית. זוהי הסכמה חד משמעית בין הצדדים שהתובעת הפרה אותה.

הנתבע טוען, שהוא היה מוכן לספוג את הפרות החוזה מצד התובעת, כדי לא להגיע "למלחמה משפטית ועימות". דהיינו, היה מוכן לקבל את טענת התובעת המופרכת אודות גובה ניצול האובליגו על ידו ומתן אפשרות לקנות בסכום נמוך משמעותית מגובה התשלום הקבוע בסך 2,000 ₪, שתיהן הפרות יסודיות של זכותו המובהקת. הוא היה מוכן לשמור על האובליגו המוסכם ולקנות בכל חודש רק ב-2,000 ₪, אך התובעת הפרה את ההסכם ולא טרחה להודיע לו שהיא טוענת שעליו להפקיד 3,000 ₪.

ג. דיון

המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלה, האם התובעת הפרה את ההסכמות עם התובע, או שפעלה כדין עת חסמה את כרטיס האשראי שלו.

10. מטעם התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית הגב' מורן כהן, בעבר עבדה במחלקת גביה וכיום בגבייה המשפטית, אשר חזרה בו על האמור בכתב התביעה. לדבריה, הניסיון לגבות מחשבון הנתבע 6,780 ₪ ביום 19/12/04 נועד להביא את הנתבע למצב שהוא יעמוד במסגרת האשראי שאושרה לו.

הגב' מורן כהן טוענת, כי אין ממש בטענת הנתבע, ולפיה, הוא לא ידע שהייתה חריגה ממסגרת האשראי שלו, אשר עמדה על סך 64,000 ₪ ואילו היה יודע שמדובר בחריגה של אלפי ₪ בודדים, היה מסדיר את הנושא. כראיה לכך, מפנה הגב' מורן כהן, למכתב הנתבע מ-20/12/04, בו הוא מציין שהסתבר לו שאינו יכול לבצע קניות בכרטיס האשראי, בסכום שעולה על מאות שקלים בודדים. הוא אף הוסיף במכתבו זה, כי עובדת התובעת בשם דנה הודיעה לו שהוא נמצא בחריגה ממסגרת האשראי וכי יתרת החוב הינה בסך של 71,000 ₪. הנתבע אף אישר במכתב שהוא התנגד לניסיון התובעת לגבות מחשבונו 6,000 ₪. במכתביו הנוספים, אף חזר הנתבע על טענותיו, מה שמוכיח שהוא סרב לשלם את החריגה ממסגרת האשראי.

11. גב' מורן כהן, גם דוחה את טענת הנתבע, לפיה, הוא חויב בתשלומים כפולים וכן דוחה את טענתו שהתובעת חייבה את מסגרת האשראי שלו במלוא הסכום שנפרס וגם חייבה את מסגרת האשראי שלו בגין כל אחד מהתשלומים שנפרסו, ואשר הגיע מועד תשלומם. לטענתה, אין כל בסיס ואין כל ממש בטענתו, שתשלום שהגיע מועד פירעונו נגבה פעמיים כדבריו, פעם אחת בתום מועד פריסת התשלומים ופעם אחת בתשלומים חודשיים.

לעניין זה מפנה גב' כהן לדפי החשבון, מהם עולה, שבחודש ינואר 2004 סך כל ההתחייבויות בחשבון היו בסך 60,772 ₪ ובאותו חודש הוא חויב ב-4,865 ₪ סכום שרובו היה מפריסות של חובות קודמים. הסך של 4,600 ₪ שהיה עליו לשלם בחודש ינואר 2008 נפרס לתשלומים והסכום לתשלום באותו חודש היה 280 ₪ בלבד.

בחודש פברואר 2004 סך כל ההתחייבויות באשראי היה 61,276 ₪, ובאותו חודש החיובים היו 5,038 ₪. בפועל חשבונו חויב רק בסך 338 ₪ והיתרה – בסך 4,700 ₪ נפרסה לתשלומים.

בשני החודשים האלה, הוא חויב רק במאות שקלים ושאר הסכום נפרס לחודשים עתידיים. ואילו היה הנתבע צודק בטענותיו, סכום ההתחייבויות בחשבון בחודש פברואר 2008 היה צריך להיות 64,000 ₪, בינואר 65,371 ₪ ובחודש מרץ 2008 סך 69,000 ₪.

טוענת מורן כהן, כי התובעת אינה חייבת לאפשר לנתבע שימוש בכרטיס אשראי או להמשיך להעמיד לו אשראי.

12. בחקירתה העידה הגב' כהן, כי הנתבע סרב לכסות את החריגה מאשראי שהייתה בסך 6,000 ₪. מסקנתה זו נובעת מהעובדה שהחיוב בחשבונו חזר מהבנק, וברגע שחיוב שנשלח לבנק, חוזר מסיבת ביטול חיוב, פירושו שהלקוח לא כיבד את התשלום בבנק והתובעת לא קיבלה את הכסף. בנוסף, כאשר התובעת חייבה את חשבון הנתבע בבנק בסך 6,780 ₪, הנתבע החזיר את החיוב ושילם רק 2,000 ₪. היא אישרה שהוסכם שהנתבע ישלם רק 2,000 ₪ לחודש אך כיוון שהוא עבר את מסגרת האשראי וכדי להגיע לניצול הקבוע שנקבע לו, חייבה התובעת את חשבונו ב-6,000 ₪. נושא זה הוסבר לו מספר פעמים בהגיעו למחלקת שירות לקוחות ולמחלקת הגבייה על ידי פקידה בשם דנה, אשר הסבירה לו שהוא נמצא בחריגה בכרטיס האשראי ושעליו לשלם 6,800 ₪ כדי להגיע למסגרת שאושרה לו ואז ניתן יהיה לחייבו רק ב-2,000 ₪ לחודש.

13. לטענתה, בפועל, הנתבע לא שילם את החריגה ממסגרת האשראי שהייתה בסך 64,000 ₪ ויתרת החוב הייתה 71,000 ₪. גב' מורן כהן, דחתה את טענת הנתבע שהוא הסכים לשלם את ההפרש הקטן כדי "למנוע מלחמה", כטענתו. זאת כיוון שדרישת התשלום באה כאשר חשבונו עמד על יתרה של 71,000 ₪ והוא לא כיבד את התשלום.

מסגרת האשראי הייתה 64,000 ₪, אך הנתבע ביצע עסקאות נוספות וחשבונו עמד הרבה מעל המסגרת שאושרה לו. היה על הנתבע לשלם את סכום החריגה בסך 6,780 ₪ ורק אז היה מחויב חשבונו ב-2,000 ₪ בכל חודש.

הגב' כהן אישרה שאת פריסות התשלום ניתן לראות כהלוואה. בפרוט העסקאות ניתן לראות מה רכש הנתבע ואת פריסות התשלומים שביקש, כולל התשלום לאותו חודש.

14. הגב' כהן העידה, שניצול של 64,000 ₪ היה בחודש דצמבר אחרי שהוא חויב בחריגה שהייתה בכרטיס האשראי, ומכאן המחלוקת בין הצדדים. לדבריה, אין ממש בטענת הנתבע שכרטיסו נחסם בגלל חוב של מאות שקלים, כיוון שמדובר היה בכ- 6,000 ₪ וחיוב חשבונו לא כובד על ידי הבנק בו מתנהל החשבון.

לדבריה, לאחר שנחסם כרטיס האשראי, פנה הנתבע אל התובעת והוסבר לו על ידי פקידת התובעת, בשם דנה, שהוא נמצא בחריגה וגם בדפי הפרוט מפורט שהוא נמצא בחריגה.

15. הנתבע בתצהירו פרט את מכתביו לתובעת וחוזר על המפורט בכתב ההגנה.

לטענתו, עולה בבירור ממכתבו מיום 16/12/04 שהתובעת חייבה אותו בסך 6,000 ₪ בניגוד להסכמה ביניהם, ולפיה, היה עליו לשלם רק 2,000 ₪ ולכן הוא הורה לבנק הפועלים בו מתנהל חשבונו לא לכבד את הסך של 6,000 ₪ אלא רק את הסך של 2,000 ₪. במכתבו זה מוזכרת גם השיחה עם פקידה בשם דנה.

במכתב מיום 20/12/04, כך לטענתו, הוא הודיע לבנק שביולי 2004 גובה משיכות האשראי היה 59,000 ₪ ומכיוון שאושר לו 64,000 ₪ אשראי, הוא עומד לבצע עסקה גדולה שלאחריה יוכל לבצע קניות רק ב-2,000 ₪ לחודש וכך היה. ביום 25/7/11 ביצע עסקה בגובה של 6,000 ₪, גובה האשראי שלו היה 64,000 ₪ ומאז יכול היה לבצע עסקאות רק במאות שקלים ושילם בהקפדה 2,000 ₪ כל חודש.

16. משכך, טוען הנתבע, הפרה התובעת את ההסכם. לכן, האשראי המנוצל היה צריך להגיע בפועל לפחות מ-64,000 ₪ ופריסות החוב לא היו אמורות לשנות זאת.

לטענת הנתבע, אין שחר לטענת התובעת שהוא עמד ביתרת חוב של 71,000 ₪. לטענתו, יש לבחון את סכומי הכספים שקיבל מהתובעת לקניית מוצרים, להוסיף לכך את הריבית המוסכמת ולהוריד את הסכומים שהוא שילם כולל הריביות ולהגיע לגובה האובליגו האמיתי שהוא נמוך בהרבה מהנטען על ידי התובעת.

הנתבע טוען, כי הוא "התחנן" בפני התובעת במכתביו מיום 29/12/04 ומיום 3/5/05 שתיצור איתו קשר, כדי לדון בטענותיו ולהגיע להבנה תוך שהוא מוכן לשלם מחירים משמעותיים. לדבריו, לא השמיעו בפניו את הטענה שיבטלו את כרטיסו בגלל אלפי שקלים בודדים. הנתבע טוען שאין קשר בין ידיעתו שהתובעת טוענת לאובליגו בסך 71,000 ₪, המוזכר במכתבו מ-20/12/04, לבין השאלה, האם התובעת אמרה מפורשות שאם הוא לא ישלם כמה אלפי שקלים יבוטל כרטיס האשראי.

17. בחקירתו הנגדית העיד, שהוא קיבל בדרך כלל באופן סדיר את דפי החשבון של התובעת ואלה היו בידיו בשנת 2004, על בסיסם הוא ערך את ההתחשבנות. בנוגע לשנת 2004 היו התדיינויות בין הצדדים לגבי גובה האובליגו, כולל טלפונית כדי "למנוע מלחמה". הוא אינו זוכר אם בחודש אוגוסט 2004 היה בחריגה ממסגרת האשראי, לא זכור לו שיתרת החובה שלו אצל התובעת עמדה על 77,075 ₪ וגם לא זכור לו שהתובעת עמדה על טענה כזו. גם בחודש ינואר 2005 היה מוכן לשלם 6,000 ₪ כדי למנוע מלחמה אך רצה שישכנעו אותו שהסך 71,000 ₪ הוא צודק. הוא לא שילם את יתרת החובה, כי התובעת הפרה חוזה באופן קיצוני. את פריסות התשלום של יתרת החובה עשה לאורך תקופה ארוכה.

18. מהעדויות והראיות אשר הובאו בפני עולה, כי יש לקבל את התביעה במלואה.

עדת התביעה הסבירה באופן ברור, הגיוני ומדויק, את ההתנהלות החשבונאית בין התובעת לנתבע.

הנתבע לא הוכיח את טענתו בדבר תשלומים כפולים ו/או העדר חריגה. כאמור, התובעת, הציגה את דפי החשבון של הנתבע, עם תנועות החיובים והזיכויים בו. בנוסף, באמצעות העדה הגב' כהן, הסבירה את החריגה של הנתבע לעומת מסגרת האשראי, את פריסות התשלומים שנעשו לבקשתו, את העדר כיסוי החריגה ממסגרת האשראי שהועמדה לו, ואת החישובים שהציגה התובעת.

אני מקבלת את גרסת התובעת, לאור ההתחשבנות שהובאה על ידה, שהנתבע לא חויב בתשלומים כפולים. לא רק שהנתבע לא הוכיח טענתו זו ולו בבדל של ראיה, הגב' מורן כהן נסמכה בתצהירה ובעדותה על דפי החשבון שצורפו לתצהירה כדי להסביר כל תשלום, כל חיוב, כל פעולה בכרטיס האשראי, ואף את נושא פריסת התשלומים. שוכנעתי גם, שהיה על הנתבע לשלם את הסכומים שמעבר למסגרת האשראי שהועמדה לו. משבחר שלא לעשות כן, רשאית הייתה התובעת לחסום את כרטיס האשראי שלו.

19. התובעת חסמה את כרטיס האשראי של הנתבע בחודש דצמבר 2004, והנתבע לא עשה דבר לאכיפת הסכם ההתקשרות בין הצדדים.

כרטיס האשראי של הנתבע נחסם , לאחר שהוא חרג ממסגרת האשראי. פרטי החריגה הוסברו במדויק על ידי הגב' כהן, כמפורט לעיל בעדותה. התובעת הוכיחה שהנתבע חרג ממסגרת האשראי שהועמדה לו, במשך תשעה חודשים רצופים, ומאז החריגה שנוצרה בחודש אוגוסט 2004 ואילך, לא כיסה את סכום החריגה. וכאמור, עדותה של גב' כהן התבססה על דפי החשבון שצורפו לתצהירה.

על פי עדותה של גב' מורן כהן, שלא נסתרה, סרב הנתבע לדרישות התובעת לכיסוי החריגה.

20. צודקת התובעת בטענתה, כי הצדדים לתביעה זו, בהתנהגותם, גילו הסכמתם לכך שההתקשרות ביניהם הגיעה לסיומה. הם גילו זאת על ידי חוסר מעש ושתיקה (ע"א 3991/96 וילוז'ני נגד מעלה השרון בניין והשקעות), מה עוד שחוזה אינו נכרת לצמיתות וחוזים אינם עומדים לעולמי עד.

דרישותיה החוזרות ונשנות של התובעת שהנתבע יכסה את החריגה בחשבונו לא נענו, ולכן הייתה רשאית התובעת לחסום את כרטיס האשראי.

לאור המפורט לעיל, לא מצאתי ממש בטענת הנתבע, ולפיה התובעת הפרה את ההסכם עמו.

21. הנתבע סרב לשלם את התשלום המגיע ממנו לכיסוי החריגה ממסגרת האשראי שהועמדה לו. הנתבע במכתבו אל התובעת מיום 20.12.04, מפרט, כי מספר שבועות קודם למכתבו גילה שאינו יכול לבצע עסקאות בסך 2,000 ש"ח וכי הינו חורג משמעותית ממסגרת האשראי, וכי נאמר לו שעליו לכסות את סכום החריגה. (ס' 9, 11,12 למכתב).

משלא כיסה הנתבע את החריגה בחשבונו, רשאית הייתה התובעת, לחסום את כרטיס האשראי של הנתבע לאור החריגות בחשבונו.

סוף דבר

מהמקובץ באריכות בפסק דיני זה עולה, כי התובעת הוכיחה את תביעתה.

אני מקבלת את התביעה.

הנתבע ישלם לתובעת 96,715 ₪ בצרוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

הנתבע ישלם לתובעת הוצאות אגרה ובנוסף, שכר טרחה בסך 7,500 ₪.

ניתן היום, א' ניסן תשע"ג, 12 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.