בפני תביעה לסילוק ידו של הנתבע 3 מחלקו של רכוש משותף בבניין דירות בו הוא עושה שימוש ייחודי, כך שיחדל משימוש זה.

רקע:

1. בעלי הדין בתביעה שבפניי מתגוררים, או שהתגוררו בעבר, בשכנות, בבניין משותף בן שתי קומות (4 דירות) ברחוב הפלמ"ח 20 בגבעתיים הידוע כגוש 6154 חלקה 603. הבניין הינו בבעלות קרן קיימת לישראל והתובעים הינם חוכרים לדורות של הדירות הנמצאות בו (להלן: "הבניין").
2. התובעת הינה חוכרת לדורות של דירה הממוקמת בקומה השנייה של הבניין (מעל דירת הנתבעים 1 ו-2).
3. הנתבעים 1 ו-2 היו חוכרים לדורות בדירה הממוקמת בקומת הקרקע של הבניין (להלן: "דירת הנתבעים 1 ו-2"). בשנת 2008 מכרו הנתבעים 1 ו-2 את זכויותיהם בדירה לנתבעים 3 ו-4. לימים נרשמה זכות הבעלות בדירה על שם הנתבע 3 בלבד. משכך נמחקה התביעה שהוגשה כנגד הנתבעת 4 בהסכמת הצדדים.
4. הנתבעת 5, גב' עליזה חזן ז"ל, הייתה החוכרת לדורות בדירה הנוספת הממוקמת בקומת הקרקע של הבניין ולאחר פטירתה, שעה שההליכים בתובענה זו עדיין התנהלו, נכנסו יורשיה במקומה (ראו: החלטתי מיום 26/2/13) (להלן: "גב' חזן" ו- "היורשים" או "יורשי הגב' חזן" בהתאמה).
5. הנתבעים 6 ו-7 הם חוכרים לדורות בדירה הנוספת שבקומה השנייה של הבניין (מעל גב' חזן).
6. ביום 02/12/99 חתמו התובעת והנתבעים 1 ו-2 על הסכם במסגרתו הביעו נכונות להסדיר ביניהם את אופן השימוש והזכויות בקרקע בחלק מן הרכוש המשותף (להלן: "ההסכם מיום 02/12/99"). סעיף 2 להסכם זה קובע כדלקמן:

"למען הסר ספק, מוסכם בין הצדדים כי כל עוד לא ניתנה הסכמת משפחת חזן (גב' חזן ובעלה המנוח – כ.ה) לבנייה על הגג לא מוותר צד א (התובעת – כ.ה) על הזכויות בקרקע". (ראו: נספח א' לכתב ההגנה מטעם נתבע 3).

1. גם יתר דיירי הבניין, כפי שעוד יפורט להלן, חתמו, בינם לבין עצמם, על הסכמים המסדירים את השימוש ברכוש המשותף (להלן: "ההסכמים שנכרתו בין יתר הדיירים בבניין").
2. על אף האמור טוענת התובעת כי הנתבע 3 משתמש בחלק מן הרכוש המשותף בבניין (החצר הצמודה לדירתו) באופן בלעדי ובניגוד להסכמתה.
3. משכך, הגישה התובעת, כנגד כל דיירי הבניין, לרבות הנתבעים 1 ו-2, את התביעה שבפניי לפינוי ולסילוק ידו של הנתבע 3 מהשימוש הייחודי שהוא עושה ברכוש המשותף.

עיקר טענות הצדדים

1. טוענת התובעת כי במועד בו רכשו הנתבעים 1 ו-2 את דירתם, הם שיפצו אותה ובנו בחצר הבניין חנייה לשימושם הפרטי. במקביל יצרו גם כניסה נפרדת לדירתם. לטענתה, במענה לבקשתם חתמה על ההסכם מיום 02/12/99, לאחר שהוטעתה לחשוב שאין מדובר במסמך מחייב, ומבלי שניתנה לה השהות לבחון את ההסכם או להתייעץ בעניינו, עובר לחתימה. עוד טוענת היא כי בשעתו, הובטח לה שתוכל לעשות שימוש בחנייה, בעיקר עבור אורחיה.
2. מכל מקום טוענת היא כי לאחר סיום השיפוצים החלו הנתבעים 1 ו-2 להתנכל לה. וכך, תוך שהם ערים למגבלת הראייה שהיא מנת חלקה, החלו להניח מכשולים בכניסה לחצר הבניין כדי למנוע ממנה להשתמש בה; סירבו, במשך תקופה מסוימת, להכניס לבניין כלי עבודה שנועדו לאפשר בניית סטודיו עבורה; והניסו (ביחד עם הנתבע 3) את אחותה כאשר זו ניסתה להיכנס לחצר הבניין.
3. משכך מבקשת התובעת להורות על השבת המצב לקדמותו, כך שהנתבע 3 לא יוכל עוד לעשות שימוש ייחודי ברכוש המשותף, ולחילופין לצוות על חלוקה שונה של כלל הרכוש המשותף בבניין.
4. מנגד טוענים הנתבעים 1 ו-2 כי התובעת חתמה על ההסכם מיום 02/12/99 עוד בטרם שהם עצמם רכשו את דירתם, ולאחר שבדקה אותו היטב, ואף ערכה בו שינויים שנועדו לאפשר לה בעתיד, היה ותחפוץ בכך, לבנות על גג הבניין.
5. כן טוענים הם כי התובעת, שכלל אין לה רישיון נהיגה, מעולם לא פנתה אליהם בבקשה לעשות שימוש בחנייה (או להשתתף בעלות בנייתה), ומכל מקום כי הם, בשל טוב ליבם, אפשרו למבקרים של התובעת ובכלל כך לאחותה, להשתמש בה בעת הצורך. על האמור הם מוסיפים כי לאורך כל השנים שמרו על יחסי שכנות טובה.
6. מן האמור יובן גם כי ככלל הביעו הנתבעים 1 ו-2 פליאה על כי התובעת לא פנתה אליהם בהשגות לעניין ההסכם מיום 2/12/99, וזאת על אף שהם התגוררו בבניין כעשור.
7. מכל מקום טוענים הם כי מאז יום 08/04/08 הם אינם בעלי הזכויות בדירתם הנ"ל לאחר שמכרו אותה לנתבע 3 "ללא הצמדות כלשהן". משכך, הם מוסיפים, מצביעה הגשת התביעה כנגדם על חוסר תום ליבה של התובעת, אשר, תוך שימוש במצגי שווא בפני בית המשפט, הפכה תביעה לסילוק יד, לכתב "אני מאשים" כנגדם.
8. הנתבע 3 טוען כי ההסכמים השונים אשר נחתמו בין הצדדים, מהווים הסכם שיתוף בין כל דיירי הבניין, המקנה לבעלי דירות הקרקע, את זכות השימוש הבלעדית בקרקע הצמודה לדירותיהם, ולבעלי הדירות בקומה השנייה, את זכות השימוש הבלעדית בגג, לרבות את הזכות לבנות עליו תוספות בנייה. לטענתם על יסוד האמור ועל יסוד דברי הנתבעים 1 ו-2, רכש בשנת 2008 את דירת הנתבעים 1 ו-2 כדירת גן.
9. עוד טוען הוא כי כתב התביעה הוגש בשיהוי רב ובחלוף 11 שנים ממועד חתימת ההסכם מיום 02/12/99 וכי יש באמור כדי לפגוע במהימנות הטיעון כנגדו, שכן לא ברור מדוע נזקקה התובעת לשהות כה ארוכה כדי לטעון כנגד הסכם שנחתם לאחר שהולכה שולל כטענתה.
10. יורשי הגב' חזן טוענים כי גב' חזן הייתה הבעלים של הדירה בקומת הקרקע בבניין לרבות שטחי קרקע הצמודים לה וכי כך רכשה את הדירה מלכתחילה.
11. הנתבעים 6 ו-7 טוענים כי מאז שנת 1956 ובכל הליך של מכירה ורכישה של כל אחת מדירות הבניין, היה ידוע לקונים ולרוכשים, שלדירה הוצמד חלק מהשטח המשותף. משכך טוענים הם כי מדובר בהשתק עילה.
12. עוד טוענים הם כי גם הנתבע 3 מושתק מלטעון כל טענה באשר לאופן חלוקת החצר, וככל שהדבר נוגע לדירתם, לאחר שבדק את דירתו עובר לרכישתה ומצא אותה מתאימה לצרכיו.

ראיות הצדדים

1. מטעם התובעת העידו היא עצמה ואחותה, הגב' נעמי מכלוף (תצהיריהן סומנו ת/2 ו-ת/3 בהתאמה).
2. הנתבעים 1 ו-2 הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם. עם זאת נוכח העובדה כי עברו להתגורר באוסטרליה ונוכח העובדה לפיה נדרשה התובעת לשאת בהוצאות הגעתם ארצה לצורך מתן עדות (בשנית), היא ויתרה על חקירתם הנגדית.
3. הנתבע 3 הגיש תצהיר מטעמו (נ/2) ואילו הנתבע 6 הגיש תצהיר מטעם הנתבעים 6 ו-7 (נ/3).

דיון

חלוקת השימוש ברכוש משותף בבניין

1. כאמור טוענת התובעת כנגד ההסכמים שנחתמו בין יתר הדיירים בבניין ובין היתר טוענת גם כנגד ההסכם מיום 2/12/99, עליו חתמה היא עצמה, שעה שלטענתה הוטעתה לחשוב כי מדובר במסמך שאיננו מחייב ומבלי שניתנה לה השהות לבחון את תוכנו.
2. הדרך להכשיר הצמדה של חלק מרכוש משותף לאחת הדירות בבניין נקבעה בסעיף 62 לחוק המקרקעין התשכ"ט – 1969 לפיו:

"62. (א) בעלי הדירות רשאים לערוך תקנון ולשנות את הוראותיו ברוב של בעלי הדירות ששני שלישים של הרכוש המשותף צמודים לדירותיהם, אולם אין לקבוע או לשנות בתקנון זכויות של בעלי דירות או להטיל עליהם חובות או תשלומים מסוג או בשיעור שלא פורשו בחוק זה אלא בהסכמתם, ואין לקבוע הצמדה של חלק מסויים מהרכוש המשותף לדירה פלונית אלא בהסכמת כל בעלי הדירות.

(א1) הוצמד חלק מסויים מהרכוש המשותף לדירה פלונית, ניתן להעבירו לדירה אחרת בבית ללא הסכמת בעלי הדירות האחרים ובלבד שנתקיימו הוראות סעיף 145.

(ב) לענין סעיף קטן (א), "בעל דירה" - לרבות המחכיר בדירה המוחכרת בחכירה לדורות ומחכיר המשנה בדירה המוחכרת בחכירת משנה לדורות.

(ג) תקנון וכל שינוי בו ניתנים לרישום, ומשנרשמו, כוחם יפה גם כלפי אדם שנעשה בעל דירה לאחר מכן.

1. על אף האמור קובעים סעיפים 71א ו- 71ב לחוק זה כי:

"71א. בסימן זה:

"חוק התכנון והבניה" - חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965;

"זכויות בניה" - זכויות לבניה בבית משותף לפי תכנית בת-תוקף כמשמעותה בפרק ג' לחוק התכנון והבניה;

"הרחבה" - הגדלה של שטח דירה קיימת בבית המשותף שניתן לקבל לגביה היתר בניה לפי תכנית בת-תוקף;

...

מיום 11.4.1995

תיקון מס' 18

ס"ח תשנ"ה מס' 1518 מיום 11.4.1995 עמ' 188 (ה"ח 2322)

הוספת סעיף 71א

מיום 7.1.2008

תיקון מס' 28

ס"ח תשס"ח מס' 2127 מיום 7.1.2008 עמ' 141 (ה"ח הכנסת 183)

71ב. (א) על אף הוראות סעיף 62(א) סיפה, או סעיף 12(ב) לתקנון המצוי שבתוספת, רשאים מי שבבעלותם שלושה רבעים מהדירות ושני שלישים מהרכוש המשותף צמוד לדירותיהם, להחליט בדבר הוצאה של חלקים מסויימים מהרכוש המשותף והצמדתם לדירה פלונית, לשם בניה שמטרתה הרחבת אותה דירה, וכן להחליט בדבר חלוקת זכויות הבניה הנדרשות לצורך זה, ואולם, היה נושא ההחלטה כאמור הרחבת דירה פלונית אחת או יותר לשם בניית מרחב מוגן דירתי או מרחב מוגן קומתי, רשאים להחליט על כך מי שבבעלותם שישים אחוזים מהדירות.

(ב) לא תתקבל החלטה כאמור בסעיף קטן (א) אם יש בה כדי לפגוע בזכויות בניה יחסיות של כל בעל דירה להרחבה לפי סימן זה.

..."

1. כב' השופט ע' פוגלמן מוסיף על האמור ברע"א 1462/10 דוד עטייה נ' ליאור שגיא [פורסם בנבו] (2/8/12) כי החריג הקבוע בסעיף 71ב לחוק המקרקעין, חל שעה שמדובר בהצמדה פיסית לדירה. לפיו:

"הצמדה של חלק מסוים ברכוש המשותף שאינו מצוי בסמיכות פיסית לדירה אינה בבחינת "הרחבה" כמשמעותה בסעיף 71ב לחוק".

1. בענייננו, אין מחלוקת כי הנתבע 3, יורשי הגב' חזן והנתבעים 6 ו-7 הם החוכרים לדורות של 75% מהדירות בבניין וברכוש המשותף. עוד אין מחלוקת כי כולם חתמו על הסכמים המכשירים את חלוקת הרכוש המשותף בבניין.
2. כך וביום 8/12/99 נכרת הסכם בין הנתבעים 1 ו-2 לבין הנתבעים 6 ו-7 ולפיו מאשרים האחרונים לנתבעים 1 ו-2 לבנות תוספות בניה ולעשות שימוש בקרקע הצמודה לשטח דירתם (של הנתבעים 1 ו-2). כן נקבע בו כי הנתבעים 1 ו-2 יגדרו את החלקה הצמודה לדירת הקרקע וידאגו לניקיונה וכן כי:

"...הצדדים מסכימים בזאת לכך שצד ב' (הנתבעים 6 ו-7 – כ.ה) מוותרים על כל זכות או טענה ביחס לקרקע הצמודה לדירת הקרקע ואין להם כל התנגדות לכך שצד א' (הנתבעים 1 ו-2 – כ.ה) יבצעו כאמור תוספת בניה על הקרקע שתהא בשימושם הבלעדי, ומאידך צד א' מוותרים מצידם על כל זכות או טענה ביחס לגג הבית המצוי מעל דירתם של צד ב' ואין להם כל התנגדות לכך שצד ב' יבצעו את תוספות בניה על הגג שיהא בשימושם הבלעדי, וכן מסכימים בזאת צד א' להמשך קיומה של החנייה הקיימת וכיום משמשת את צד ב'". (ראו: נספח ג' לכתב ההגנה מטעם הנתבע 3). (להלן: "הסכם הנתבעים 1 ו-2 והנתבעים 6 ו-7").

1. כך גם נחתם בין הנתבע 3 (יחד עם רעייתו לשעבר הנתבעת 4 שהתביעה כנגדה נמחקה) לבין גב' חזן (כאמור שני דיירי קומת הקרקע בבניין) הסכם דומה, לפיו יוכל הנתבע 3 לעשות שימוש בקרקע הצמודה לדירתו, לרבות בתוספות הבנייה הקיימות בה, ואילו הגב' חזן תוכל לעשות שימוש דומה וייחודי בשטח הצמוד לדירתה. גב' חזן אף הצהירה כי היא מוותרת על כל זכות או טענה ביחס לקומה העליונה בבית, בה מתגוררים התובעת והנתבעים 6 ו-7 וכי אין לה התנגדות לכך שייבנו תוספות בניה על הגג, אשר יהא בשימושם הבלעדי (ראו: נספח ב' לכתב ההגנה של הנתבע 3). (להלן: "הסכם הנתבע 3 וגב' חזן").
2. לדברים אלה יש להוסיף גם כי ביום 2/5/11 ולאחר הגשת התביעה שבפניי, אישרו הנתבעים 3, 6 ו-7 וכן גב' חזן כי ההסכמים האמורים שנחתמו על ידם מקובלים עליהם גם במועד זה (ראו: נספח ה' לכתב ההגנה מטעם הנתבע 3). (להלן: "הודעת יתר דיירי הבניין").
3. מכלל ההסכמים שנחתמו בין יתר דיירי הבניין עולה אם כן כי הוסכם ביניהם שלכל דירה בקומת הקרקע שבבניין יוצמד חלק מהחצר ואילו לכל דירה בקומה הראשונה יוצמד חלק מגג הבניין. ברי אם כך שמדובר בהצמדה המגדילה באופן פיסי את הדירות שבבניין, וכי כפועל יוצא חל בענייננו החריג הקבוע בסעיף 71ב לחוק המקרקעין הדורש רוב של 75% בלבד לצורך הצמדת חלק מהרכוש המשותף לדירה פלונית.
4. ודוק: אין נפקא מינה האם מדובר בהסכמים משנת 1999 או בהודעת יתר דיירי הבניין במסגרתה אישררו את הסכמותיהם באשר לחלוקת הרכוש המשותף בבניין בשנת 2011.

כך או אחרת, 75% מכלל דיירי הבניין והמחזיקים ברכוש המשותף בבניין הסכימו על הצמדת חלק מהרכוש המשותף לדירות.

1. תוצאת האמור הינה כי הצמדת חלק מהרכוש המשותף לדירות הבניין נעשתה כדין.
2. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שהתובעת לא ניזוקה מן האמור שכן גם היא קיבלה חלק מזכויות השימוש הבלעדי ברכוש המשותף שבגג הבניין, בדיוק כפי שקיבלו הנתבעים 6 ו-7, המתגוררים גם הם מעל דירת הקרקע.
3. על אף האמור אבחן גם את טענת התובעת לפיה חתמה על ההסכם מיום 2/12/99 לאחר שהוטעתה. בחינה זו רלוונטית היה ויימצא, בניגוד להכרעתי כאן, כי על מנת להצמיד רכוש משותף בבניין יש צורך בהסכמת כל הדיירים כאמור בסעיף 62 לחוק המקרקעין.
4. התובעת השיבה בעניין זה כי:

"ש. את טוענת טענות של הטעייה. במה הוטעית ב-99'?

ת. אנחנו היינו חברים טובים מאד. הם קנו את ידידותי בצורה שלא הכרתי מחוות חברות כזו עד אז. כשהוא הגיע אלי באותו יום מר ונמהר, זה היה לאחר שהוא ורעייתו התלוננו בפניי כמה פעמים שהשכן חזן מתנכל להם וטוען שהוא לא יכול לעשות בחצר הקדמית כאוות נפשו כמו שהוא עשה – הוא הקים חומה גדולה. בכל פעם הם טפטפו לי שהוא מסתכל ומציץ לחצר מבעד לחלונות. הבנתי שיש שכן מתנכל שלא נותן להם לעשות שיפוץ ואני הייתי בעדם. עד כדי כך שהם הרחיבו את המרפסת שלהם שהיא מתחת למרפסת שלי, הם עשו חריגות בנייה במרפסת שלי והשכן חזן שלח להם פקח עירייה שהוציא נגדם צו הפסקת עבודה לאלתר. מה שנשאר לעשות במרפסת זה החיפוי החיצוני בטיח. מכיוון שהם כבר לא יכלו מפאת אותו צו הפסקת עבודה, להציב פועלים בחצר, אני הצעתי להם ברוב טיפשותי שהפועלים שלהם יכנסו לדירה שלי עם דליי מלט ושהם יחפו את המרפסת מבחוץ כשהם נכנסים לדירה שלי עם דליי מלט וכך עשו. כלומר היינו ביחסי חברות הדוקים. אני סייעתי להם והם סייעו לי. לשאלה במה הוטעיתי אני משיבה שבגלל יחסי הידידות כאשר פת בא עם דף נייר וביקש להחתים אותי על זה שאני מוותרת לו על החצר הקדמית, מה שבפועל כבר ויתרתי כי הוא בנה חומה, אז אני אמרתי בסדר, לא נורא וחתמתי. אמרתי לו שעל מסמכים כאלה אני חותמת בנוכחות נוטריון והוא ענה לי שאני אעזוב ושזה לא מסמך רשמי אלא רק מסמך בשביל חזן. אז כבר לא היה לי נעים וחתמתי. במגירה מתחת היה לי את המתקן של ההגדלה אבל לא היה לי נעים לקחת את זה כאילו שאני לא מאמינה לו" (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 24/6/14 עמ' 36).

1. על אף האמור ובהמשך לו אישרה התובעת כי הנתבעים 1 ו-2 החזיקו ברכוש המשותף באופן בלעדי, בהסכמתה, בידיעתה והחל מהרגע בו רכשו את דירתם (בשנת 1999). לדבריה:

"ש. כמה זמן משפחת פת והנתבע 3 מחזיקים, משתמשים בשטח הצמוד לדירתם?

ת. אם את מתכוונת לחצר הקדמית, אז מההתחלה בהסכמתי".

(פרוטוקול הדיון מיום 24/6/14 עמ' 41).

1. זאת ועוד התובעת גם העידה על עצמה שהיא עוסקת למחייתה בהוצאה לאור של ספרי שירה ובתוך כך גם בניקוד השירים; כי היא עובדת רבות עם המחשב ורשת האינטרנט; וכן כי יש בהישג ידה את כל האמצעים להתגבר על מגבלת הראייה ממנה היא סובלת (ראו פרוטוקול הדיון מיום 24/6/15 עמ' 34). התובעת גם העידה על עצמה שהיא חותמת על הסכמים רק לאחר היוועצות עם נוטריון (שם, עמ' 36).
2. על האמור יש להוסיף כי התובעת הינה אישה עצמאית, דעתנית ונבונה (הכל כפי התרשמותי ממנה); כי מעצם תוכנו של ההסכם אין בו (כפי האמור לעיל) כדי לקפחה ומכאן שאין בו כדי ללמד על הונאה או מרמה; כי היות שהתובעת עצמה מאשרת כי עוד לפני חתימת המסמך אפשרה לנתבעים 1 ו-2 להשתמש בחצר הבניין באופן בלעדי הרי שההסכם רק מתאר את מצב הדברים כהוויתו בעת החתימה; ומעל כל זה כי מדובר בהסכם שנכרת למעלה מ-10 שנים קודם להגשת התביעה שבפניי ולאחר שבכל פרק הזמן הזה לא פעלה התובעת כנגד הנתבעים 1 ו-2 בשום צורה שהיא ואף לא טענה כנגד ההסכם האמור.
3. בהינתן כלל האמור קשה אם כן לקבל את טענתה להטעיה או מרמה.
4. לא למותר להוסיף בהקשר זה כי החזקה הינה כי התובעת כשירה מבחינה משפטית לעשות פעולות משפטיות, בהן גם חתימה על הסכם.

יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט מ' חשין בע"א 1212/91 קרן לב"י נ' פליציה בינשטוק, פ"ד מח (3) 705, 716 לפיהם:

"חזקה היא שאדם כשר לפעולות משפטיות - בהן עשיית צוואה - והכופר בכשרות זו עליו הראיה. ...עיקר הוא כושרו של אדם לשפוט כראוי את המציאות הסובבת אותו; יכולתו לגבש כוונה ורצון; ולסוף - יכולתו וכוחו לכוון את התנהגותו על-פי אותה מציאות ובהתאם לאותה כוונה ולאותו רצון. הגבלת כשרות תבוא במקום שכושר שיפוטו של אדם נפגם כדי כך שהחברה רואה צורך להגן עליו מפני עצמו - מפני מעשיו ומפני מחדליו שמקורם בשיפוט מציאות לקוי - ומפני הזולת, העשוי לנצל לרעה את רפיסות דעתו ואת כושר שיפוטו הלקוי....".

ממילא לא הביאה התובעת ראיה שתלמד אחרת.

1. תהא איפוא אשר תהא הסיבה אשר הוליכה את התובעת להתחרט על ההסכם מיום 2/12/99, אין בה כדי לבסס את טענתה כי לא חתמה עליו מתוך הבנה הסכמה ורצון חופשי.
2. משנמצא איפוא כי לא נפל כל פגם בהסכם מיום 2/12/99, הרי שגם אם דרושה הייתה הסכמת כל הדיירים (ולשיטתי אין אלו פני הדברים), הרי שחלוקת הרכוש המשותף בבניין והצמדתו לדירות פלוניות כפי המתואר לעיל נעשתה כדין.
3. שימת לב כי למסקנתי זו הגעתי אף מבלי שנזקקתי לעיון בתצהירי הנתבעים 1 ו-2.

סוף דבר

1. התביעה נדחית.
2. חלוקת השימוש ברכוש המשותף בבניין נעשתה כדין וכפועל יוצא קמה לנתבע 3 הזכות להשתמש בחלק מחצר הבניין באופן ייחודי ואין להורות על סילוק ידו ממנה.
3. התובעת תשלם הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד כדלקמן:

לנתבעים 1 ו-2 סך כולל של 5,000 ₪.

לנתבע 3 סך כולל של 10,000 ₪.

ליורשים סך כולל של 5,000 ₪.

לנתבעים 6 ו-7 סך כולל של 5,000 ₪.

1. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 45 יום מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד יום התשלום המלא בפועל.

מזכירות בית המשפט תשלח העתק פסק דין זה לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, ט"ז סיוון תשע"ה, 03 יוני 2015, בהעדר הצדדים.