1. התובע יליד 23.1.1970, טוען כי ביום 24.2.08 היה מעורב בתאונת דרכים (להלן: התאונה).
2. בתביעתו התובע עותר לחייב את הנתבעת שבטחה את השימוש ברכב בזמן התאונה, לפצותו בגין נזקי הגוף שהוסבו לו.
3. הצדדים נחלקו רק באשר לנזק.

החבלה והמעקב הרפואי

1. בעקבות התאונה, התובע הובהל לבית החולים לגליל המערבי בנהריה. הוא התקבל לחדר הלם ולאחר שהונשם הועבר ליחידה לטיפול נמרץ. התובע נבדק ואובחן כסובל מחבלות מרובות, בין היתר, שברים בצלעות בית החזה (2-9 משמאל), קונטוזיה ריאתית, קרע בטחול עם דימום תוך בטני, שבר ביד שמאל ושבר בפמור שמאל.
2. ביום 27.2.08, התובע עבר ניתוח שבמסגרתו בוצעה כריתת טחול וקיבוע השבר בירך רגלו השמאלית באמצעות מסמר תוך לשדי. בשלב מאוחר יותר התובע הועבר למחלקה האורתופדית שם אושפז עד ליום 13.3.08, ושוחרר לביתו כשידו מגובסת ועם הנחיות להליכה בעזרת הליכון ללא דריכה על רגלו השמאלית, חופש מחלה והמשך מעקב רפואי.
3. לאחר השחרור, התובע היה במעקב רפואי אינטנסיבי במרפאות החוץ של בית החולים נהריה, במסגרת קופת חולים גם בתחנה לבריאות הנפש. התובע עבר סדרות של טיפולי פיזיותרפיה, מעקב רפואי אורתופדי בעקבות התלונות אודות הכאבים ביד, ברגל וגם בגב.
4. בשל כאביו וחוסר היציבות בברך שמאל התובע הופנה לבדיקת ארטרוסקופיה. התובע התקבל במחלקה האורתופדית בביה"ח נהריה ביום 2.5.11, עבר את הבדיקה שגלתה קיומו של קרע מלא של ACL . בעקבות הבדיקה התובע שוחרר למחרת, היינו ביום 3.5.11, עם הוראות למעקב רפואי לרבות פיזיותרפיה.
5. התובע התקבל לביה"ח, הפעם במחלקה הכירורגית, ביום 5.11.10 בשל תלונות על כאבי בטן. הוא נבדק ואובחן כסובל מחסימת מעיים. הניסיון לטיפול שמרני לא צלח, משכך הוא נותח כאשר בניתוח נמצא בקע פנימי עקב הידבקויות ולכידה של לולאת המעי ששוחררה. התובע אושפז עד ליום 15.11.10 ושוחרר לביתו עם המלצות להמשך מעקב רפואי ומנוחה.

הנכות הרפואית

1. האורתופד:
2. בהסכמת הצדדים, התובע נבדק ביום 28.1.10 ע"י האורתופד ד"ר רוזן (להלן: האורתופד). המומחה ציין בחו"ד, כי לא נמצאו הגבלות בתנועות הגב ויד שמאל, אם כי מצא : "הגבלה קלה ביותר בטווח תנועות הירך והברך משמאל, דלדול שרירי בהיקף שרירי הירך והשוק בבדיקה השוואתית המעיד על שימוש מופחת בגפה זו", בגינם האורתופד העריך את נכותו האורתופדית של התובע בשיעור של 10% לפי סע' 35(1)(ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: התוספת).
3. האורתופד גם מצא מספר צלקות נקודתיות ברגלו של התובע וגם צלקת בהיקף גדול בבטנו (באורך של 21 ס"מ, ורוחב ממוצע של 1.2 ס"מ). בשל צלקות אלו הוערכה נכותו של התובע בשיעור של 10% בהתאם לסע' 75(1)(ב) לתוספת.
4. בסוף חו"ד האורתופד המליץ על מינוי מומחה בכירורגיה כללית מטעם ביהמ"ש.
5. בתשובותיו לשאלות ההבהרה מיום 12.4.13, המומחה שלל את הקשר בין התאונה לקרע שנמצא ברצועה הצולבת בברך שמאל (תשובה 1 י').
6. הכירורג:
7. בתחום זה מונה פרופ' איתן שילוני (להלן: הכירורג). המומחה עמד על חבלתו של התובע, כן הדגיש כי תלונתו של התובע אודות כאבי בטן לעיתים תכופות הינה סבירה :" ויכולים בהחלט להיות תוצאה של הידבקויות הגורמות לחסימת מעיים חלקיות המשתחררות באופן עצמוני" .
8. הכירורג העריך את נכותו של התובע כדלקמן:

10% בגין כריתת הטחול לפי סע' 17(ב) לתוספת.

20% בגין מצב שלאחר פציעה או ניתוחים של הקיבה והמעיים, עם הפרעות בלתי ניכרות של מערכת העיכול, לפי סע' 14(1)(ג) לתוספת.

10% בשל הצלקות כקבוע בסע' 75(1)(ב) לתוספת.

1. הפסיכיאטר:
2. לבקשת התובע מיניתי גם את פרופ' אבי בלייך, כמומחה מטעם בית משפט בתחום הפסיכיאטרי (להלן: הפסיכיאטר). בחוות דעתו, הפסיכיאטר מצא כי בעקבות התאונה: "התפתחה תגובה נפשית עם דיכאון וחרדה, קשיי שינה, הפרעות בוויסות רגשי עם התפרצויות זעם קשות, קשיים בריכוז ובזיכרון, התנהגות הימנעותית ובידוד חברתי".
3. בשל האמור נקבע בחו"ד, כי התובע סובל מהפרעת הסתגלות בעקבות התאונה, ובגינה נכותו הצמיתה של התובע בתחום הנפשי נקבעה בשיעור 10% לפי סע' 34(ב) לתוספת.

העדים והראיות

1. הואיל והצדדים לא הצליחו להגיע לעמק השווה, הוריתי להם להגיש את תצהירי עדיהם, כן קבעתי את התיק להוכחות.
2. בפתח דיון ההוכחות מיום 5.6.14, הצדדים הסכימו שכל המסמכים שצורפו לתחשיבים יתקבלו כראיות, עוד הוסכם שהנתבעת תגיש את תיק המל"ל וגם תיקו הרפואי של התובע.
3. באותו דיון שמעתי את עדותו של התובע ושלושת העדים מטעמו (מר מוניר כיאל, מר מוחמד גליל ומר מוחמד גדבאן).
4. בדיון נוסף שהתקיים ביום 23.12.14, התייצב ונחקר הכירורג, פרופ' שילוני, ע"י ב"כ הצדדים.
5. בסוף הדיון הוריתי לצדדים להגיש את סיכומיהם בכתב.

סיכומי התובע

1. התובע טען, כי עובר לאירוע התאונה הוא עבד כפועל בניין ובמקביל גם כספר. הכנסתו החודשית משני מקורות הכנסה אלו התקרבה לשכר הממוצע במשק. עוד נטען, שאלמלא התאונה הוא היה מתמיד בעבודתו ואף משפר את הכנסתו באופן משמעותי. גם נטען, שבעקבות התאונה נגרמה לתובע נכות פיסית ותפקודית, שבעטיה סוכל כושר השתכרותו לחלוטין.
2. התובע בסיכומיו סקר בהרחבה את הטיפולים והמעקב הרפואי, כן את קביעותיהם של המומחים הרפואיים. התובע טען, כי בנסיבות הנכות הרפואית משתווה לזו התפקודית, שכן, לטענת התובע, נוכח נכויותיו ומגבלותיו הוא לא מסוגל לעבוד לא כספר ובוודאי לא כפועל בניין, גם לא באף עבודה מתאימה אחרת, מה גם שנכויות ומגבלות אלו פגעו קשות בתפקודו היומי ואילצו אותו להיזקק לעזרת הזולת.
3. התובע פירט את נזקיו ועתר לחיוב הנתבעת לפצותו בגין ראשי הנזק של הוצאות רפואיות, עזרת הזולת, הפסדי שכר לעבר ולעתיד, כאב וסבל וכימת את נזקיו בסך 2,284,969 ₪.

סיכומי הנתבעת

1. הנתבעת בסיכומיה סבורה, כי הנזקים להם טוען התובע בסיכומיו מוגזמים ומופרזים מאוד, כך שחלק גדול מטענותיו העובדתיות של התובע מקורן בניסיון בולט להאדרת נזקו האמיתי.
2. הנתבעת סבורה, כי המומחים טעו בחלק מקביעותיהם. כך למשל, הכירורג הסתמך בהסקת מסקנותיו על השערות והנחות בלתי נכונות, ועל סיפורים ותלונות חסרי כל שחר שנשמעו מפי התובע ואשתו בזמן בדיקתו.
3. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי הנכות שנקבעה בשיעור 20% מבוססת על תלונות התובע בפני הכירורג באשר לכאבי בטן חוזרים. אולם, לטענתה, מלבד מסמך בודד משנת 2008, לא היו בפני מומחה זה כל ראיה או אסמכתא לכך שהתובע אכן סובל מכאבים כאלה ומחסימות מעיים חוזרות. במצב דברים זה, כך נטען , בו קביעת נכות רפואית זו נסמכת על "עובדות" שלא הוכחו ולא נתמכו בראיות כלשהן, הדבר מוביל למסקנה כי הכירורג טעה בקביעתו שממנה נכון להתעלם.
4. עוד נטען, כי נפל פגם בקביעתו של הכירורג שנזקק לסע' 14(1)(ג) לתוספת, שעה שקיים סע' מתאים יותר שהינו סע' 18(1)(א), שיישומו מוביל למסקנה כי לא נותרה לתובע נכות רפואית בשל ההידבקויות והניתוח שהתובע עבר בחלל הבטן.
5. בנוסף נטען, כי הנכות הפלסטית בגין הצלקת הבטנית, בשיעור 10%, אשר נקבעה בחוות דעתו של הכירורג, חופפת לנכות שקבע האורתופד בשיעור 10% בגין צלקת זו, ולפיכך, יש להתעלם מקביעה זו.
6. הנתבעת אף סבורה, כי גם הנכות שנקבעה ע"י הפסיכיאטר אינה מבוססת ככל ועיקר. שכן, כך נטען, קביעתו של מומחה זה נסמכת על ההנחה המוטעית שהתובע איבד בתאונה את הכרתו וסבל מפגיעת ראש עם זעזוע מוח. אולם, לטענת הנתבעת, במסמכים הרפואיים ובהודעתו של התובע במשטרה אין זכר לאיבוד הכרה ולפגיעת ראש כלשהי. הגם, כנטען, מומחה זה נתפס לטעויות עובדתיות נוספות, הן משום שהסתמך על סיפורי התובע והן משום שהסתמך על נקודות מוצא אחרות ושגויות, באשר לקשר סיבתי בין חלק מהפרעותיו הנפשיות של התובע לבין התאונה.
7. לאור האמור לעיל, לטענת הנתבעת, נכותו הרפואית המשוקללת של התובע הינה 27% בלבד ולחילופין 31%. הנתבעת גם סבורה שהמשמעות התפקודית של הנכויות הרפואיות היא קטנה, אם בכלל. לטענתה, הנכויות שנקבעו בגין הצלקת וכריתת הטחול נעדרת כל השלכה על יכולתו ותפקודו של התובע, ובפועל אין לתובע כל מגבלה אורתופדית בעטיה של התאונה, שיש בה כדי להפריע בתפקודו ובעבודתו. באשר לנכות שנקבעה בתחום הנפשי המדובר בנכות זניחה בהשפעתה, ועיקרה תלונותיו הסובייקטיביות של התובע.
8. בנוסף, נטען, כי התובע לא הצליח להרים את נטל ההוכחה אודות עבודתו והשתכרותו לפני התאונה. בין היתר, לא הוגשו מטעמו תלושי שכר או מסמך אחר המלמדים כי התובע עבד עובר לתאונה, בין כשכיר ובין כעצמאי. אדרבה כפי שעולה מדוח הרציפות בעבודה (נספח י"ב לתחשיבי הנתבעת) הרי החל מחודש 3/05 ועד לאירוע התאונה לא קיים דיווח אודות עבודת התובע, לא כשכיר גם לא כעצמאי.
9. הנתבעת הציעה לחשב הפסדי השכר של התובע לפי שכר מינימום ושליש נכותו האורתופדית בלבד, כן הציעה לפצותו בסך של 30,000 ₪. גם לעניין העזרה נטען, כי עסקינן בטענות בעלמא שלא הוכחו, הגם שמצבו הרפואי של התובע לא מבסס את טענתו לקיומו של צורך בעזרת הזולת.
10. הנתבעת גם עתרה בסוף סיכומיה לניכוי תקבולי המל"ל (ענף נכות כללית) להם זכה התובע בעקבות התאונה.

קביעת הנכות הרפואית והתפקודית

1. הלכה היא שבית המשפט הוא הפוסק האחרון בשאלת הנכות הרפואית, הקשר הסיבתי והתפקודיות, ואין הוא חייב לאמץ חו"ד במיוחד לאחר שהמומחה נחקר בפניו, (רע"א 8575/12 פאינה אדאף נ' אסם בע"מ, והאסמכתאות שם). יחד עם זאת, כפי שנקבע, נכון וראוי להפעיל סמכות זו בזהירות ואך למקרה והונחו נימוקים כבדי משקל שיצביעו על טעות בולטת.
2. באשר לטענות הנתבעת לעניין חו"ד של הפסיכיאטר אני סבור כי דין טענות אלו דחיה. כפי שהקדמתי, התערבותו של ביהמ"ש במסקנתו המקצועית של המומחה תיעשה במקרים מיוחדים ואף יוצאי דופן, דבר שהינו נכון ביתר שאת שעה שהמומחה לא נחקר בפני ביהמ"ש, (ע"א 8513/12 שלמה אברהם נ' עילית בע"מ, ראו גם רע"א 5312/12 רוברט שלום ואח' נ' מנחם כרסנטי [פורסמו במאגרים]). הנתבעת לא עמדה על חקירתו של הפסיכיאטר דבר שבפני עצמו נוטל רבות מעוצמת טענותיה. אך גם לגופן של הטענות, לא מצאתי נימוק בעל משקל שיצדיק דחית מסקנותיו או סטייה מחו"ד. הפסיכיאטר פרט בחו"ד את בדיקתו, סקר את התיעוד שהונח בפניו והציג בפירוט רב את ממצאיו אודות קיומן של הפרעות נפשיות הקשורות עם התאונה והשלכותיה. גם אם חלק מהעובדות, כגון הטענה לאובדן הכרה בעקבות התאונה, הינן שנויות במחלוקת הדבר לא מוביל למסקנה לה מייחלת הנתבעת, מהטעם הפשוט שמעיון בחו"ד עובדה זו לא מהווה נדבך חשוב ואף לא יוחס לה משקל בקביעתה של התוצאה הסופית.

לאור האמור אני לא רואה אף הצדקה להתערב במסקנותיו של הפסיכיאטר.

1. לעניין טענותיה של הנתבעת באשר לחו"ד הכירורגית, אתחיל מהקל לכבד. באשר לקיומה של חפיפה בנכות הפלסטית לא צריכה להיות מחלוקת. די בכך שהכירורג בחקירתו בפניי אשר מפורשות כי הנכות שנקבעה על-ידו במישור הפלסטי הינה על יסוד אותן הצלקות אליהן התייחס האורתופד בחו"ד (עמ' 20, ש' 4-5).
2. הנתבעת מקבלת בסיכומיה את הנכות הרפואית שנקבעה בעקבות כריתת הטחול. את רוב טיעוניה היא מיקדה בנכות בשיעור של 20% , לטענות אלו אדרש להלן.
3. כדי שאתייחס לטענתה העיקרית של הנתבעת קיימת חשיבות רבה בהצגת סע' 14(1)(ג) לתוספת העומד במוקד המחלוקת:

" 14. פציעות וניתוחי קיבה ומעיים

1. מצב שלאחר פציעה או ניתוחים של הקיבה והמעיים

א. ללא הפרעות, מצב התזונה הכללי טוב 0%

ב. ישנן הפרעות קלות של מערכת העיכול, המצב הכללי טוב 10%

ג. ישנן הפרעות בלתי-ניכרות של מערכת העיכול, המצב הכללי ירוד 20%"

1. הנתבעת בפשטות טוענת, כי לא מתקיימים יסודותיו של הסע' הנ"ל משאין הפרעות ניכרות של מערכת העיכול, כן משום שמוטעה להגדיר את מצבו של התובע כירוד. באשר לטענה זו אני רואה תחילה לחדד, כי היזקקות לסע' מסוים לא בהכרח מחייבת ישום דווקני על פרטיה הקטנים של ההגדרה שקיבלה ביטוי בסע'. הדבר ידוע כי תוספת זו נוסחה לפני שנים רבות, מאז לא עודכנה ובמקרים רבים היא לא משקפת את ההתפתחות המשמעותית שחלה ברפואה, גם לא את יכולת האבחנה והטיפול המודרניים.
2. מעבר לאמור, המומחה לא חייב להעריך את הנכות הרפואית בדיוק בשיעור הנקוב ליד פריט הנכות ורק אם הנפגע מקיים אחר כל רכיבי ההגדרה. למומחה מלוא שיקול הדעת לבחור בסע' סל, בסע' מתאים ואף להקנות נכות חלקית. כל עוד הדבר נעשה אחרי בחינה יסודית לתיעוד, בדיקת התובע והפעלת ניסיונו ושיקול דעתו המקצועי באופן ענייני תוך הנחת נימוקים משכנעים, נכון לקבל את הערכתו של המומחה גם אם היא לא מתיישבת במדויק עם אחד מפריטי הנכות המופיעים בתוספת. מכאן, ניסיונו של ב"כ הנתבעת , הן בחקירתו למומחה וגם בסיכומיו, להציג את התמונה לפיה המומחה חרג ולא ישם במדויק את הסע' שבתוספת אליו הפנה, אין בו, לכשעצמו, להצדיק את ההתערבות המבוקשת.
3. למרות האמור לעיל, אני עדיין בדעה כי נכון לקבל חלקית את עמדת הנתבעת, אם כי מטעם אחר. המומחה שטח בפניי את שלושת הפרמטרים שהביאו אותו למסקנה כי נכון להעניק לתובע נכות רפואית בשיעור של 20% ואשר הם: הראשון: הניתוח שעבר לשחרור החסימה וההידבקויות; השני: קיומם של כאבי בטן במיוחד כשהתובע יושב כפוף; והשלישי: מצבו הכללי הירוד של התובע (עמ' עמ' 17, ש' 20-21). אלא שבענייננו הסתבר כי שני הפרמטרים האחרונים לא הוכחו עובדתית, דבר שבהחלט מצדיק התערבות במסקנתו הסופית של המומחה.
4. שעה שמי מהצדדים טוען לעובדות מסוימות וכל עוד עובדות אלו אינן מוסכמות או שלא הוכחו כדבעי, המומחה לא יכול להשתית חו"ד או חלקה על טענות עובדתיות אלו. עובדות מוכחות בפני ביהמ"ש, וכל עוד מסתבר כי המומחה הניח כנקודת מוצא למסקנותיו עובדות שבדיעבד הופרכו או נקבע כי לא הוכחו, הדבר ממוטט או למצער נוטל רבות ממסקנתו המקצועית של המומחה הממונה. כך ארע בענייננו, גם אם התובע התלונן בפני המומחה אודות קיומם של כאבי בטן תכופים, בכך הוא לא הרים את הנטלים הרובצים לפתחו להוכחת טענה זו; הדבר הינו נכון גם אם התלונה נשמעה אמינה בעיניו של המומחה.
5. דברי אלה הקדמתי משום שבמקרה בו עסקינן לא נמצא אף רישום, מאז התאונה ועד היום למעט סיכום הניתוח, שבו התובע הציג ולו ראשית תלונה לכאבי בטן כלשהם, דבר שהמומחה גם אשר בחקירתו :" זה בגדר השערה. אם היו לי לדוגמא אישורים שהיה מספר פעמים בחדרי מיון בגלל כאבי בטן ותלונה של חסימת מעיים זה היה תומך יותר בהשערה שיש לו חסימות מעיים" (עמ' 15, ש' 10-11). היעדרו של תיעוד לתלונה זו מערער את אמינותה ביחוד לנוכח המעקב הרפואי האינטנסיבי וההזדמנויות הרבות שבהם התובע פקד את בתי החולים וקופות החולים. אף יתרה מכך, התובע הרחיב בתצהירו ופרש את כל התיעוד הרפואי, הגבלותיו ותלונותיו, ואף במידה רבה האדיר והגזים בתיאוריו. למרות זאת, אין זכר בתצהירו, שגם נערך אחרי בדיקתו של הכירורג, לעניין קיומם של כאבי בטן ובוודאי לא כאבים תכופים, (ראו סע' 45-54 לתצהירו).
6. יתרה מכך, הכירורג אשר בחקירתו כי התרשמותו ממצבו הירוד של התובע יכולה להיות על רקע מצבו הנפשי (עמ' 16, ש' 23), שנראית בעיניי כסיבה האמיתית והנכונה שיכולה לעמוד מאחורי התרשמות זו. הכירורג עצמו מסר בפני, כי שתי הנחות מוצא אלו, עניין הכאב וגם המצב הירוד :" לא שלא נכונות, הן לא מוכחות" (עמ' 16, ש' 18); דברים המובילים למסקנה היחידה האפשרית שהינה סטייה מהערכת הנכות שנקבעה ע"י המומחה בחו"ד.
7. הכירורג התייחס בחו"ד לסיטואציה שאין כאבי בטן תכופים והמצב הירוד אינו בעקבות הממצאים הכירורגים, והעריך את הנכות שנותרה אצל התובע בשל הניתוח והשלכותיו בשיעור של 10% (עמ' 17, ש' 9-10), זאת נוסף לנכות שנקבעה בעקבות כריתת הטחול. הערכה שנראית בעיניי כסבירה ותואמת למצבו של התובע.
8. הנתבעת לא הסתפקה בכך וטענה גם, כי נפל פגם בקביעתו של הכירורג שנזקק לסע' 14(1)(ג) לתוספת, שעה שקיים סע' מתאים יותר שהינו סע' 18(1)(א), שיישומו מוביל למסקנה כי לא נותרה לתובע נכות רפואית בשל ההידבקויות והניתוח שהתובע עבר בחלל הבטן. טענה זו אין בידי לקבל.
9. הכירורג הסביר במסגרת עדותו בפניי בזו הלשון: "זהו סעיף קטסטרופלי שצריך למחוק אותו.. זה קיים בגלל מחלות דלקתיות ובגלל מחלות של גידולים ",(עמ' 19, ש' 5-8). דבריו אלה של המומחה מקובלים עלי, וגם אם ניתן ליישם סע' ליקוי זה התוצאה של שלילת הנכות במקרה זה נראית מקפחת ואף בלתי מתקבלת על הדעת . עמדתי מקודם על כך שלמומחה מוקנה שיקול דעת רחב בבחירת פריט הליקוי הראוי שנראה לו משקף נאמנה את מצבו של הנפגע וגם בקביעת שיעורה של הנכות הרפואית, ובמקרה זה אני לא סבור כי נפל פגם בהיזקקות המומחה לסע, 14 לתוספת.
10. סיכום ביניים: לאור אמור, בעקבות התאונה נותרו אצל התובע הנכויות הרפואיות שלהלן:

בתחום האורתופדי 10%

בתחום הפלסטי 10%

בתחום הפסיכיאטרי 10%

בגין כריתת טחול 10%

הפרעות קלות במערכת העיכול 10%

נכות רפואית משוקללת 41%

1. מקצועו העיקרי של התובע הינו בעבודות בניה כפי שארחיב בהמשך הדברים, שללא ספק מחייב אימוץ הגוף, הפעלת מאמצים גופניים ניכרים וגם כרוך בפעולות כגון טיפוס, הרמת משאות כבדים, הליכה ועמידה ממושכות ועוד כהנה וכהנה פעולות רבות ומגוונות שנראה כי במצבו היום התובע מוגבל בביצוען.
2. ההגבלות הן לא רק משום הנכות הרפואית שנקבעה במישור האורתופדי, אלא אני סבור שמכלול ההגבלות והנכויות, וביחוד גם הנכות הפסיכיאטרית, גורעות מכושרו ומיכולתו של התובע לעבוד ולתפקד במסגרת עבודתו. אין להקל ראש בהפרעות הנפשיות מהן סובל התובע כגון הדיכאון, החרדה, קשיי השינה, התפרצויות הזעם הבלתי נשלטות ועוד הפרעות נוספות. כל אלו משליכות על יכולתו לתפקד בעבודתו, על קשריו עם מעסיקו ועם עמיתיו לעבודה.
3. נוסף לאמור, גם לכריתת הטחול השפעה במישור התפקודי. הכירורג הסביר, כי בעקבות כריתתו של הטחול התובע חשוף לזיהומים קשים שאף יכולים לגרום למוות, (עמ' 21, ש' 2). הדבר מחייב מעקב תמידי וחיסונים בקביעות, דבר שיכול להפחית במידת מה מהתפתחותם של זיהומים ומהסכנה למוות בטרם עת (עמ 21, ש' 1-6). משמעות הדבר שקיימת אפשרות מסתברת לכך שהתובע ילקה במחלות זיהומיות יותר מהממוצע, דבר המקפל בחובו אשפוזים, מעקב רפואי, היעדרות מהעבודה ואף סכנה, גם אם הינה רחוקה, להסתבכות המחלה ולמוות. סיכון זה, אף הוא חייב לקבל ביטוי בקביעת הגריעה שחלה בהשתכרות התובע וגם נכותו התפקודית.
4. לאחר שנתתי את דעתי לכל האמור, לנכויות, להגבלות הקשורות לתאונה ולאלו שאין בינן לבין התאונה כל קשר, לגילו של התובע, למקצועות בהן עבד אני סבור כי גריעה בשיעור 25% משקפת את הירידה שחלה ביכולתו ובכושרו של התובע לעבוד ולהשתכר בעקבות התאונה.

ההשתכרות

1. הלכה היא שלא חוסמים את דרכו של התובע להוכיח השתכרות מעבר למדווח, ונכון לחשב את הפסדי התמיכה על סמך הכנסה בפועל,( ע"א 4797/92 ריעני נ' מכלוף ואח 'פורסם במאגרים}). יחד עם זאת, נטלי הראיה והשכנוע בכגון דא הינם נטלים כבדים והרמתם אפשרית בהנחת ראיות חדות וברורות, אף מעבר לדרוש במישור האזרחי, באופן שמאותן ראיות תסתבר מסקנה ברורה התומכת בגישת התובע ,(ע"א 5794/94 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' בן שבח ואח', פ"ד נא (3), 489, 498).
2. את דברי אלה הקדמתי משום שבתצהירו וגם בעדותו בפניי התובע טען כי עובר לאירוע התאונה עבד כפועל בניין וגם בשעות הערב כספר, אם כי טענות אלו הוא לא תמך לא בתלושי שכר וגם ולא בדוחות מס שיעידו כי הכנסתו הנטענת דווחה כדין. בעדותו בפניי התובע הסביר כי לא דווח ולא עמד על קבלת תלושי שכר ממעבידו בעבודות הבניין משום שמאז גירושיו מאשתו הראשונה, בשנת 2000, הוא שקע בחובות וחשש כי שכרו יעוקל (עמ' 16, ש' 21-22).
3. עוד הסביר התובע, כי המעסיק האחרון אצלו עבד היה מוחמד מוגרבי שהינו קבלן בניין. אצל קבלן זה הוא החל לעבוד בשנת 2007 ועד כשבועיים לפני התאונה שאז עבודתו הופסקה (עמ' 15, ש' 8), משם שהתכוון לעבוד אצל קבלן אחר בשם בז וליד גם בתחום הבניין בעיר אשקלון, כדי לשפר את הכנסתו (עמ' 15, ש' 20-26).
4. מעבודתו בבניין התובע קיבל, כך נטען, יומית נטו בסך של 300-350 ₪ (סע' 56 לתצהירו), כן הוא עבד בשעות אחה"צ כספר עצמאי בביתו ומעבודתו זו הוא השתכר חודשית שכר שבין 2,000-3,000 ₪.בהקשר זה אציין כי התובע צירף לתחשיב מטעמו תעודה לפיה למד ספרות בין החודשים 10/01 ועד 04/02.
5. אלה היו תמצית דבריו באשר להשתכרות עובר לאירוע התאונה. נוסף לתובע העידו מטעמו שלושה עדים שמסרו כי בשנים 2007-2008 אף הם עבדו כשכירים אצל אותו הקבלן, מוגרבי, ואשרו כי בתקופה זו עבדו יחד עם התובע, אף העד מוניר כיאל העיד כי בתקופת עבודתו זו הוא שמש בתפקיד עוזר של התובע שהינו בנאי מקצועי.
6. אחרי ששמעתי את העדים, אני סבור כי התובע הוכיח כי לפני התאונה אכן עבד בבניין. בעדים שמסרו כי עבדו יחד עם התובע אני נותן אימון, מה גם שטענתו זו של התובע הינה הגיונית. התובע הינו המפרנס היחידי של משפחתו (אחרי שהתחתן בשנית והוליד ילדים), כאשר אין אף מקור הכנסה בשנים שקדמו לתאונה גם לא מהבטחת הכנסה (בהתאם לדוח הרציפות בעבודה נספח י"ב לתחשיב הנתבעת עולה כי תקופת הזכאות האחרונה להבטחת הכנסה הייתה בין החודשים 4-11/06) . מובן מאליו שמשפחה זו התקיימה מהכנסה כלשהיא ומשלא הוכחו מקורות קיום אחרים, אני מקבל את דברי התובע באשר לעבודתו הנטענת בתחום הבניין, זאת נוסף, כאמור, לעדים שאני נותן בדבריהם אימון.
7. חיזוק למסקנתי זו אני מוצא באישור המוסד לביטוח לאומי מיום 17.9.13 שבגדרו פורטו תקופות העבודה ופרטי המדווחים מאז שנת 1987 ועד לשנת 2004 (צורף לסיכומי התובע). אישור זה מעיד כי התובע עבד, אף אם לא ברציפות והחליף מספר מעסיקים; היסטוריה זו תומכת ומחזקת את מסקנתי כי בתובע גלום פוטנציאל עבודה שנכון להתחשב בו בקביעת בסיס השכר.
8. באשר לעבודתו בספרות התובע לא הניח תשתית משכנעת, ביחוד שעה שעסקינן בעבודה שההכנסה ממנה לא דווחה . התובע לא הוכיח טענה זו למשל באמצעות העדת חלק מלקוחותיו, באם היו כאלה, גם לא אשתו ואין להסתפק בהצגת התעודה ודברי התובע שהינו בעל דין כדי להוכיח טענה לעבודה והשתכרות שאינה מדווחת.
9. כזכור התובע טען ליומית בסך 300-350 ובפני אף העיד כי עבד בבניין כ 5-6 ימים בשבוע, שמונה שעות ביום (עמ' 16, ש' 23-25). לדברים אלה נכון להתייחס בזהירות משום שעסקינן בדבריו של בעל דין שלא נתמכו באף ראיה חיצונית. בנסיבות אני סבור כי נכון להעריך את השתכרותו החודשית הממוצעת בסך של 6,000 ₪ נטו, אגב סכום שאינו רחוק בהרבה מהצעת הנתבעת לחישוב כפי שכר המינימום (סע' 25.5 לסיכומים).

הפסדי השכר

1. עיינתי מספר פעמים בתיעוד הרפואי שצורף לתחשיב התובע ולתצהיריו ולא מצאתי תעודות אי כושר לבד מההמלצות שניתנו עם שחרורו מהאשפוזים. ציינתי מקודם כי התובע אושפז מיום התאונה ועד ליום 9.3.08, כאשר בסיכום האשפוז הומלץ לתובע להימנע מדריכה על רגלו השמאלית למשך חודשיים וגם חופש מחלה לאותה תקופה. מהתיעוד עולה כי ביום 16.7.08 בורג הנעילה-קיבוע שברגלו של התובע הוצא (ראו הכתוב בתחתית העמוד הראשון בסיכום האשפוז מיום 1212.11) , ועל אף שסביר להניח כי בעקבות זאת אושרה תקופת אי כושר נוספת, לא צורף התיעוד שמשקף ניתוח זה גם לא תעודות אי כושר. מעבר לאמור המומחים לא התבקשו ע"י התובע להתייחס לתקופת אי הכושר הסבירה .
2. בנסיבות לא נראה לי הוגן וצודק להיצמד לתקופת אי הכושר העולה מסיכום האשפוז בלבד, שנראית קצרה ורחוקה מלשקף תקופה סבירה. החבלה הינה קשה ובעקבותיה התובע עבר מספר ניתוחים, נזקק להליכון בעמידתו למשך לפחות חודשיים, ידו הייתה מגובסת לפחות למשך חודש ימים וגם עבר ניתוח להוצאת המסמר כחמשה חודשים לאחר התאונה. כל אלה נוסף למקצועו הפיזי מבססים ומצדיקים את ההערכה לפיה התובע היה משולל כושר עבודה למשך 10 חודשים לאחר התאונה, הכוללים בחובם גם את תקופת האשפוז.
3. בהקשר זה אוסיף, כי הנתבעת עתרה לניכוי תשלומי המל"ל להם זכה התובע בעקבות התאונה מענף נכות כללית. מעיון בדוחות הועדות הרפואיות שצורפו לסיכומי הנתבעת ניתן לעמוד על דרגת אי הכושר שנקבעה. בדוח הועדה הרפואית מיום 19.1.09 נקבעה לתובע נכות רפואית זמנית בשיעור של 100% עד ליום 31.7.08, ומיום זה ועד 31.5.09 נכות זמנית רפואית בשיעור של-50%. ביום 22.1.09 נערך הדוח שכותרתו "החלטה ודרגת אי כושר" ובגדרו נקבעה דרגת אי כושר בשיעור של 75% עד ליום 31.5.09, המזכה בתשלום קצבת נכות כללית מלאה. יוצא, שכפי התרשמות הועדה, התובע לא היה מסוגל לאף עבודה לכל הפחות עד לתום הנכות הזמנית שלעיל. אני ער לכך שקביעות הנכות הרפואית ואי הכושר הזמניים ע"י ועדה רפואית לנכות כללית לא מחייבות בהליך זה; למרות זאת, הכרה באי כושר מלא ותשלום קצבה מלאה יכול להוות אינדיקציה או חיזוק למסקנתי כי נכון להכיר בתקפות אי כושר מינימאלית של 10 חודשים, שגם נופלת מתקופת אי הכושר בה הכיר המל"ל (כ-16 חודשים) לאחר בדיקת התובע ע"י מומחים לדבר בזמן אמת.
4. כפי שציינתי מקודם התובע אושפז בשנית בעקבות התאונה ביום 5.11.10 ועד 15.11.10. באשפוז זה התובע עבר ניתוח לפרוטומיה חוקרת שבמסגרתה נעשה שחרור של בקע במעי מהדבקויות שנוצרו בבטנו בעקבות הניתוח לכריתת הטחול. עם שחרורו הומלץ לתובע תקופת אי כושר למשך שלושה שבועות, זאת נוסף כמובן לתקופת האשפוז. גם במקרה זה, לא הוגשו תעודות אי כושר והמומחים לא התבקשו להתייחס לתקופה הסבירה בנסיבות. ושוב אני נאלץ, אחרי עיון מעמיק בכל התיעוד הרפואי, ולאחר שנתתי את דעתי להשלכות הניתוח ולמקצועו של התובע להעריך את תקופת אי הכושר הסבירה בעקבות ניתוח זה בשלושה חודשים החל מיום האשפוז הראשון. הערכה זו, כך אני סבור, הינה על הצד הנמוך ובגדרה גם גילמתי את מחדלי התובע בכך שלא טרח להציג ראיות חדות בהקשר זה, אף שהדבר הינו בהישג ידו.
5. לפני שאגש לחישובי ההפסד ראיתי להדגיש, כי על אף העובדה שימים לפני התאונה התובע הפסיק את עבודתו נכון לחשב הפסדי השכר בעבר החל מיום התאונה. כבר ציינתי, כי אין מקורות קיום אחרים לתובע ובני ביתו, וסביר להניח כי התובע היה מקפיד בהקדם על מציאת עבודה חלופית ומכניסה לו התאונה לא הייתה מתרחשת.
6. כפועל יוצא מכל האמור לעיל, הפסדי השכר בעבר הינם כדלקמן:

א. תקופת אי הכושר הסמוכה לתאונה:

6,000 * 10 = 60,000 ₪, בצירוף ריבית מאמצע התקופה סך 66,541 ₪.

ב. מתום תקופת אי הכושר (24.12.08) ועד לניתוח השני מיום 5.11.10:

22.4 * 6,000 * 0.25 = 33,600 ₪, בצירוף ריבית מאמצע התקופה סך 36,054 ₪.

ג. תקופת אי הכושר השנייה:

3 * 6,000 = 18,000 ₪, בצירוף ריבית מאמצע התקופה סך 19,041 ₪.

ד. מיום 5.2.11 ועד היום:

52 * 6,000 * 0.25 = 78,000 ₪, בצירוף ריבית מאמצע התקופה סך 79,680 ₪.

ה. הפיצוי בגין הגריעה בכושר ההשתכרות לעתיד הינו סך :

191 * 6,000 * 0.25 = 286,000 ₪.

1. התובע לא טען לא בכתב התביעה, לא בתחשיבי הנזק שהוגשו על-ידו וגם לא בסיכומיו להפסדי פנסיה או להפסד בהפרשות המעביד לקרן הפנסיה.

העזרה וההוצאות

1. גם בראשי נזק אלה התובע חסך בהבאת ראיות. באשר להוצאות לא הוגשו קבלות או ראיות שיאפשרו אומדן מדויק, ולעניין העזרה התובע לא טרח לפרט בתצהירו אודות העזרה לה טוען והיקפה, וגם לא להעיד את אשתו.
2. מחדלים אלה יזקפו לחובת התובע וישליכו על החישוב בראשי נזק אלה, ביחוד שעה שעסקינן בהפסדי העבר הטעונים הוכחה. אין להסתפק במתן פירוט בסיכומים, תחילה על הטוען לנזק להניח תשתית עובדתית ואותה להוכיח כנהוג ומקובל במשפט אזרחי.
3. מכל מקום, מבלי להתעלם ממחדלי התובע השאיפה היא לפסוק סכום שישקף את נזקיו ויחזיר את מצבו לקדמותו. מלאכה זו הייתה קלה ומדויקת יותר לו רק התובע טרח לפרט בתצהירו ולהביא את הראיות והעדים הרלוונטיים. אך עדיין אין זה הוגן לשלול את הפיצוי בראשי נזק אלה מהתובע דבר שמקובל גם על הנתבעת (סע' 25.6 לסיכומיה), אלא נכון בנסיבות להעריכם על דרך האומדנה, כאשר הערכה זו חייבת לגלם בחובה את מחדליו של התובע עליהם עמדתי מקודם.
4. בשים לב לחבלותיו הקשות של התובע, הניתוחים שעבר, האשפוזים, המעקב הרפואי הממושך הן בביה"ח, בקופ"ח וגם בתחנה לבריאות הנפש שכולם מן הסתם היו כרוכים בהוצאות אני מעריך את הפסדי התובע בעבר בגין הטיפולים והנסיעות בסך של 8,000 ₪. משטיפוליו של התובע תמו, אין הצדקה לפסוק פיצוי בראש נזק זה לעתיד.
5. חבלת התובע הייתה קשה ולאחר שחרורו, לפחות למשך 3 חודשים, סביר להניח כי נזקק לעזרה מוגברת מצד אשתו שעם הזמן פחתה. מציאות זו חזרה על עצמה גם לאחר הניתוח השני ולמשך, יש להניח, כחודשיים. בגין העזרה בעבר אני רואה לפצות את התובע בסך של 20,000 ₪. היום התובע עצמאי ואין הצדקה לפסיקת פיצוי בראש נזק זה לעתיד, הגם שלא הונחה תשתית ראייתית תומכת.

כאב וסבל

1. הסכום לו זכאי התובע בהתאם לנכותו הרפואית (41%), ימי האשפוז (כ-30 ימים), לאחר ניכוי גיל ובתוספת ריבית סך -85,014 ₪.

הניכויים

1. הנתבעת עתרה הן בתחשיב הנזק מטעמה וגם סיכומיה לניכויי תשלומי המל"ל ומצד התובע לא הובעה התנגדות. שתיקה זו נכון לפרשה כהבעת הסכמה מכללא לכך שהסכום התקבל וגם לטענה לניכויי התקבולים ובסכום הנקוב באישור פירוט התשלומים שצורף לסיכומי הנתבעת.
2. בהגשת אישור זה הנתבעת הרימה את הנטל המוטל עליה והוכיחה קיומם של תקבולים שנכון לנכותם. ועוד, מעיון בדוחות הועדות עליהם עמדתי מקודם שבגדרם נקבעה נכותו הזמנית ודרגת אי הכושר של התובע, עולה כי קביעות אלו התבססו על חבלתו של התובע בתאונה בלבד ובעיקר בשל השברים שאך בגינם נקבעה הנכות הזמנית.

סוף דבר

1. לאור כל האמור לעיל, מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך 600,330 ₪.
2. מסכום הפיצוי שלעיל ינוכו תקבולי המל"ל (ענף נכות כללית) כפי האישור שצורף לסיכומי הנתבעת, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהמועד בו בוצע כל אחד מהתשלומים ועד היום.
3. הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪, וגם שכ"ט בשיעור 13% והמע"מ מהיתרה לאחר ניכוי תשלומי המל"ל.
4. הסכומים ישולמו לתובע באמצעות ב"כ תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא פס"ד זה לצדדים

ניתן היום, כ"א סיוון תשע"ה, 08 יוני 2015, בהעדר הצדדים.