ל

פניי תביעה לתשלום סך של 4,258,615 ₪.

ר ק ע

1. בזמנים הנוגעים לתביעה החזיקו התובעת, חברה שהייתה בשליטתו של מר יגאל זילכה (להלן: זילכה), וחברת ,מילומור בע"מ' (להלן: מילומור), אשר הייתה בשליטתו של מר פרדי רובינסון (להלן: רובינסון), בחלקים שווים במניותיה של חברת ,רסידו פיבי בע"מ' (להלן: רסידו פיבי). רסידו פיבי והנתבעת, מצדן, החזיקו בחלקים שווים במניות החברה ,קלאב-הוטל רסידו בי.וי' (להלן: קלאב הוטל רסידו). קלאב הוטל רסידו שלטה במניותיה של חברה הולנדית בשם 'Powerbrook (Pr.Lo.Ca) B.V.' (להלן: פאוורברוק), וזו החזיקה בבית קזינו בלוטרקי, יוון, עם שותפים.

2. בחודש ספטמבר 2000 העבירה פאוורברוק לחברת 'D.C. Trading Limited' (להלן: די-סי טריידינג) סך של 1,500,000$ (נספח 2 לתצהיר בעל השליטה בנתבעת, מר משה בובליל [להלן: בובליל]; עדות עד התביעה מר יאיר קרני [להלן: קרני] בעמ' 11 לפרוטוקול הדיון, שורות 23–25), והסכום נרשם כהלוואה במאזנה לשנת 2001 (נספחים 1 ו-3 לתצהיר בובליל). לטענת הנתבעת, בדצמבר 2001 העבירה פאוורברוק לדי-סי טריידינג מאתיים אלף דולר נוספים, כך שבסך-הכול חבה די-סי טריידינג לפאוורברוק סך 1.7 מיליון דולר (להלן: חוב די-סי לפאוורברוק).

בחודש מרס 2003 נחתם הסכם שלפיו רכשה מילומור מהתובעת את כל מניותיה ברסידו פיבי (המוצג נ/12; עדות זילכה בעמ' 40 לפרוטוקול). התובעת, שההסכם הפקיע מידיה את השליטה במניותיהן של חברות המשותפות לה ולמילומור, ביקשה לחלק בין מילומור ובינה את היתרות שהגיעו להן מהן, ואלו הומחו להן ביום 26.06.03 (נספח ג לנ/12; את החישובים הדרושים ערכו, ככל הנראה, אנשי הכספים של התובעת ושל מילומור – עדות זילכה בעמ' 41 לפרוטוקול, ש' 5–8). באותו תאריך קיבלה האספה הכללית של קלאב הוטל רסידו החלטה על חלוקת דיווידנדים בסך יותר משלושה מיליארד ש"ח לבעלות מניותיה, רסידו פיבי והנתבעת (נספח 4 לתצהיר זילכה). הגם שבקופתה של קלאב הוטל רסידו לא הייתה אז יתרת מזומנים מספקת לצורך החלוקה, היו רשומות לזכותה יתרות זכות בגין הלוואות שהעמידה לטובת בעלי מניותיה ושהומחו לזכותה (סעיף 15 לתצהירו). הדירקטורים של קלאב הוטל רסידו – מר ניסן חקשורי (להלן: חקשורי), מר יצחק וולף (ששניהם שימשו אז מנהלי הנתבעת, כאמור בסעיף 6 לתצהיר זילכה, שלא נסתר), זילכה ורובינסון – חתמו על כתב המחאת זכויות (נספח 5 לתצהיר זילכה) המופנה לרסידו פיבי, שלפיו קלאב הוטל רסידו ממחה לה את החוב שחבה לה הנתבעת, שסכומו 5,647,344 ₪ (להלן: כתב המחאת הזכויות). סכום חוב זה, לגרסת הנתבעת, נובע מהעברת הכספים מפאוורברוק לדי-סי טריידינג בשנים 2000–2001. ביום שבו קיבלה האספה של קלאב הוטל רסידו את החלטתה המחתה רסידו פיבי מחצית ממנו לכל אחת מבעלות מניותיה, מילומור והתובעת (נספח 6 לתצהיר זילכה). בדוחותיהן הכספיים של השתיים נרשם אפוא חוב של הנתבעת בסך 2,823,679 ₪ (קרן) (להלן: החוב) (סעיף 23 לתצהיר זילכה; עדות רובינסון בעמ' 54 לפרוטוקול, ש' 10–18).

ביום 29.09.09 שיגרה התובעת אל הנתבעת מכתב ובו דרישה לתשלום סך של 3,236,179 ₪ – קרן החוב בצירוף ריבית והפרשי הצמדה למדד (נספח 8 לתצהיר זילכה). משנדחתה דרישתה (נספח 9) הוגשה התובענה.

ד י ו ן ו ה כ ר ע ה

חבות הנתבעת

3. הפְּריט הרביעי שהומחה בכתב המחאת הזכויות, שעליו חתמו כזכור גם שני מנהלי הנתבעת, היה "Debt of Club Hotel Europe BV amounting to 5,647,344 NIS". בובליל הצהיר (סעיף 13 לתצהיר עדותו הראשית) שלנתבעת נוצרה ,,[...] יתרת חוב [...] כלפי קווינקו בגין מחצית מן הסכומים שהועברו מפאוורברוק לדי.סי. [...]'' (כן ראו סעיפים 15, 17 לתצהירו) והעיד (עמ' 93 לפרוטוקול, ש' 16–19) כי אותו חוב רשום על שמה של הנתבעת. מנספח 6 ומסעיף 18 לתצהירו ניתן להיווכח שיתרת החוב הופיעה בדוחותיה הכספיים של ,קלאב הוטל אילת בע"מ', חברה אחרת מקבוצת ,קלאב הוטל'. אם כן הנתבעת מאשרת קיומו של החוב, ואולם לטענתה לא היא צריכה לשלם את הכסף, מאחר שעוד לפני היווצרותו של חוב די-סי לפאוורברוק התחייב זילכה לדאוג כי הוא ייפרע (סעיף 12 לתצהיר בובליל ועדותו בעמ' 89 לפרוטוקול, ש' 31–עמ' 90, שורה 3; בעמ' 93, ש' 23–25; בעמ' 94, ש' 28–30).

4. הלכה היא שכאשר הנתבע מודה בעובדות המהותיות המקימות את עילת התביעה, אך מציין עובדות נוספות שבשלן הוא טוען כי התובע אינו זכאי לסעד הנתבע, נטל השכנוע בקיומן של העובדות ה,,מדיחות'' מוטל על כתפיו (ע"א 11100/02 חצור נ' דותן [פורסם במאגרים, 2004], פסקה 18; רע"א 3592/01 עיזבון סימן טוב נ' ע. אהרונוב קבלנות בניין (1988) בע"מ, פ"ד נה(5) 193 [2001]; ע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד טז 1000, 1004 [1962]). התובעת בענייננו מבקשת לקבל כי גם במקרה דנן עניין לנו, הלכה למעשה, בטענת ,,הודאה והדחה'' כזו, שכן הנתבעת הודתה בחובהּ ועובדת קיומו נתמכת בראיות כתובות, ושעצם העלאת הטענה כי זילכה הוא שהתחייב להביא לתשלום החוב מטילה את מלאכת השכנוע על כתפיה. עמדה זו מקובלת עליי, אבל אציין כבר עתה כי לשם הכרעה בשאלת החבות לא נזקקתי להחלת הכללים שקונסטרוקציה כזאת מחייבת על ענייננו: כפי שאפרט להלן, טענותיה של הנתבעת כי אינה חייבת בתשלום החוב מפני שפירעונו הותנה בסילוק חוב די-סי לפאוורברוק על-ידי זילכה לא הניחו את דעתי.

5. בתצהיר עדותו הראשית הצהיר בובליל כי הסכומים שהעבירה פאוורברוק לדי-סי טריידינג –

,,[...] הועברו לבקשתו של זילכה, וזאת על חשבון מה שהגיע מזילכה לה"ה מר ניסן חקשורי [...] ו/או מר יאיר קרני [...], בעלי מניות בדי.סי. בקשר עם התחשבנות בין זילכה, חקשורי וקרני, הנוגעת לפרויקט קזינו פאלאס ברומניה, בו החזיקו זילכה, חקשורי ולפי טענתו של קרני גם קרני (וגם לי היו ונותרו זכויות בעקיפין בקזינו פאלאס). ובסמוך לאחר שנתקבלו כספים אלה בדי.סי. הועברו כספים מדי.סי לחקשורי ולקרני (לרבות חברות בשליטתם).''

(סעיף 11; ראו גם סעיפים 9–10 לתצהיר רובינסון)

וכן:

,,בשיחות שונות שקיימנו בינינו, זילכה, מר אפרים עבודי (שהיה אחד המנהלים בקווינקו), מר פרדי רובינסון [...] ואנוכי, התחייב זילכה, טרם העברות הכספים לדי.סי. כאמור לעיל, לגרום לפירעון יתרת די.סי..''

(סעיף 12; כל ההדגשות בפסק-הדין

אינן במקור, אלא אם צוין אחרת)

ואולם הגרסה שמסר רובינסון בבית המשפט הייתה שונה. זה הבהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי נודע לו שהכספים הועברו לדי-סי טריידינג רק לאחר מעשה (עמ' 56 לפרוטוקול, שורה 22–עמ' 57, שורה 10) – ליתר דיוק: באיחור של שנה, כשראה את מאזני החברה (עמ' 62, שורות 20–21). כבר בטענה זו יש כדי להטיל ספק במהימנותה של גרסת הנתבעת, ורק היא תדע את התשובה לשאלה כיצד הדברים מתיישבים עם עדותו של בובליל כי רובינסון היה שותף לשיחות לפני העברת הכספים. רובינסון גם הצהיר:

,,זילכה אמר לי טרם ביצוע המחאות יוני 2003, ולאחריהן, כי הוא סיכם עם בובליל, טרם ביצוע המחאות יוני 2003, כי גם לאחר ביצוע המחאות יוני 2003 הוא יקיים את התחייבותו לגרום לפירעון יתרת החוב של די.סי., כך שקלאב הוטל לא תידרש לשלם ממקורותיה, לא לקווינקו ולא למילומור. לאורך השנים (עד שפרץ סכסוך ביני לבין זילכה בסוף שנת 2008) הבהיר לי זילכה כי הוא אחראי להסדרת היתרות הנ"ל, דבר שלא נעשה.''

(סעיף 16 לתצהירו)

לדבריו, התחייבותו של זילכה ,,[...] עלתה גם בשיחות שקיימתי לאחר העברות הכספים [...] בנפרד עם מר אפרים עבודי [...] ועם מר משה בובליל, אשר היה בעל השליטה בעקיפין בקלאב הוטל [...]'' (סעיף 11 לתצהיר רובינסון; ראו שוב סעיף 12 לתצהיר בובליל שצוטט לעיל). לאור החזקה הוותיקה והידועה כי עדותו של עד רלוונטי אשר עשויה לפעול לטובת אחד הצדדים והוא נמנע מהשמעתה הייתה פועלת נגדו (ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 760 [1980]), העובדה שעבודי לא זומן לעדות מתפרשת לחובת הנתבעת ומעוררת ספק באשר לטענת ההגנה, כפי שבאה לידי ביטוי בגרסאות שצוטטו לעיל מפי בובליל ורובינסון.

6. רובינסון העיד שאחרי העברת הכספים לדי-סי טריידינג – במועד מדויק לא ידע לנקוב – שאל את זילכה על אותו חוב ונענה: ,,אני אטפל בזה. אני אדאג שזה יוחזר. ויותר לא דיברנו. לא דיברנו עשרות פעמים'' (עמ' 64 לפרוטוקול, שורות 4–9). חקשורי וקרני, אליבא דרובינסון (עמ' 58, שורות 29–32), לא פנו אליו מעולם בנושא ההעברות. ברם מהמוצג נ/11, מכתב אליו ואל זילכה מחודש דצמבר 2004, התברר שחקשורי פנה אליו בנדון. כשהוצגו לפני רובינסון נ/9 ונ/10 העיד שאת כל הפניות בנוגע לקזינו ברומניה העביר לזילכה, הואיל ולא טיפל בכל הכרוך בו ,,אף פעם'' – אף שאישר (עמ' 59, שורה 30–עמ' 60, שורה 10) כי משרדיו היו בבוקרשט, שבה גם הקזינו נמצא, ולאחר מכן (עמ' 61, שורות 19–25) הודה ששימש דירקטור או אדמיניסטרטור ותפקידו היה לחתום על המאזנים, כך שמילא תפקיד כלשהו באותו מיזם. הוא נתבקש להסביר מדוע חקשורי כתב במרס 2004 שלא קיבל לידיו ,,אף לא אגורה שחוקה אחת'' (נ/9, סעיף 6) מתוך מה שהגיע לו מ,,קזינו פאלס רומניה'' אם אמנם מיליון וחצי הדולרים נועדו למטרה זו, וכל שהשיב היה:

,,זה מה שאני יודע, שהכסף הזה הועבר בגין רומניה. אינני מכיר את כל ההתחשבנות בין חקשורי לבין האדונים. חקשורי היה שותף בכל רומניה, גם בחברת קולל, שהעבירה את הבנק, בפעילויות. אינני יודע למה חקשורי מתייחס [...]''

(עמ' 60, ש' 15–20)

בהמשך העיד שלא ענה על המכתבים שכתב חקשורי (שם, ש' 30–31). כאשר נשאל על נ/10, מכתב מאת בא-כוחו של קרני שבו עלתה טענה דומה, הגיב בזה הלשון:

,,שיתבעו. הם אומרים שלא קיבלו – שיתבעו. קרני, לא מגיעות לו שום זכויות ברומניה, וכל המכתבים האלה הם סתם קשקוש.''

(שם, ש' 25–26; כן ראו עמ' 61, ש' 28–29)

אכן יש מקום לתמוה למה טען רובינסון כי הכספים שהועברו מפאוורברוק לדי-סי טריידינג הועברו בעקבות התחשבנות עם חקשורי וקרני בכל הנוגע לקזינו ברומניה, אם – לפי טענתו – לקרני אין כלל חלק באותו מיזם. כשנתבקש להבהיר כיצד שתי הטענות יכולות לדור בכפיפה אחת גִלגל את הכדור ממנו והלאה:

,,ת: אני... לא יודע. את השאלה צריך לשאול את זילכה, לא אותי. אני יודע שהכסף הזה הועבר לאדונים חקשורי ו... וקרני, שהיו מאוחדים באותה שותפות, די.סי. אה... איזו התחשבנות הוא עשה אתם? אינני יודע. לא הייתי שותף להתחשבנות הזו, ולא יודע על מה זה הסכום הזה. לא נראה לי סכום סופי... זה איזשהו סכום על חשבון התחשבנות שנעשתה או שלא נעשתה. אני לא הייתי שותף לזה.

ש: אדון קרני, לשיטתך, מעולם לא היה שותף בקזינו פאלאס ברומניה. למה מעבירים לו כסף – סופי, לא סופי? למה?

ת: תשאל את מי שהעביר לו כסף. אני לא העברתי לו כסף מעולם.''

(עמ' 62, ש' 1–8)

ובהמשך:

,,[...] הכסף הזה שהועבר – לא התייעצו אתי, לא שאלו אותי לשם מה הכסף הזה.''

(שם, שורות 12–13; ראו גם עדותו בעמ' 61,

שורה 11; בעמ' 63, שורות 26–28)

ניתן לראות כיצד נשמטה טיפין-טיפין הקרקע מתחת גרסתו של רובינסון שלפיה כספי חובהּ של די-סי טריידינג לפאוורברוק לא נועדו אלא לתשלום חלקם של קרני ושל חקשורי מבית הקזינו ברומניה. כאשר העיד, למעשה הכספים לא עברו לקרני, אלא לדי-סי טריידינג, והואיל וקרני וחקשורי שותפים בחברה הניח שהוא מיועד ל,,חקשורי ו/או קרני'' (עמ' 62, שורות 15, 23–24). גם לבובליל, יצוין, היו זכויות בדי-סי טריידינג כשהועברו אליה הכספים. רובינסון, עד הגנה אשר בא לתמוך בגרסה שלפיה תשלום חוב די-סי לפאוורברוק היה תנאי לפירעון החוב, לא היסס לנסות ולנשוף חם וקר בעת ובעונה אחת כשהוצגו לו שאלות בנושא:

,,ש: מי אמר לך שהכסף הועבר לקרני, חקשורי ו/או קרני, בגין פרויקט פאלאס ברומניה?

ת: בשיחה שלי עם זילכה שאלתי למה הכסף הזה. הוא אמר לי שחקשורי או קרני. אם לא, הוא יכול להעביר את הכסף הזה ישירות.

ש: בגין קזינו פאלאס ברומניה?

ת: בגין קזינו פאלאס ברומניה. לא פירטתי, לא ביקשתי פירוט.

ש: אתה טוען – אמרת את זה פה – שלקרני אין חלק ברומניה. אומר לך זילכה: אני מעביר לקרני כסף, מיליון וחצי דולר – סכום לא מבוטל – בגין פרויקט רומניה. אינך שואל שאלה?

ת: אני לא... לא אמרתי שהוא העביר לקרני כסף. הוא העביר כסף לדי-סי––

ת: הכסף הועבר לדי.סי. בעבור ניסן ו/או קרני. אינני יודע לדייק. זה בעבורם. אינני יודע כמה. זה קיבל או זה קיבל. קרני לא התחשבן אתנו אף פעם על רומניה. קרני עצמו לא התחשבן אתי, לפחות, אף פעם, על רומניה. [...]''

(עמ' 62, שורה 31–עמ' 63, שורה 8)

ואולם בסופו של דבר חשף רובינסון שלקרני בכל-זאת היה תפקיד למלא בכל הנוגע לאותו בית קזינו:

,,[...] לא סתם הכנסתי את קרני. קרני היה בתחילת הדרך שותף, שותף בכל הנהלת החשבונות, בכל העברת הכספים. ייתכן שהיו יתרות, שחייבים כסף לקרני. לפי דבריו – הוא פעם הזכיר שחייבים לו איזשהו סכום של כסף––''

(שם, שורות 20–22)

ואם בכל אלה לא די, רובינסון גם הודה בלית בררה כי זילכה ,,לא אמר לי שהוא חייב את החוב'', כי אם ,,שידאג להחזר החוב'' (עמ' 55 לפרוטוקול, ש' 21), וכמו-כן הבהיר:

,,[...] ההעברות [...] היו לצדדים שלישיים. לא זילכה לקח את הכסף לעצמו. לא הייתה שום סיבה לרשום את זה על זילכה, אלא אם זילכה לקח את הכסף. זילכה אמר שיטפל בהחזר החוב, אני לא אמרתי שזילכה לקח את הכסף.''

(עמ' 56, ש' 16–19)

הנה לפנינו גרסת הגנה חדשה, שלפיה זילכה לא התחייב לפרוע את החוב, אלא לכל היותר הבטיח ,,לדאוג'' כי ישולם. מה משמעותה המשפטית של אותה ,,דאגה'' או על שום מה הנתבעת נתלית בה כתנאי לפירעון החוב – לנתבעת, פעם נוספת, פתרונים.

ובכן, עדותו של רובינסון עוררה כמה וכמה סימני שאלה, אך אין זאת כי בלאו הכֵי לא היה ניתן לראותו כעד נטול עניין: כפי שכבר ראינו, בינו ובין זילכה התגלע סכסוך כספי ומתנהלים ביניהם הליכי בוררות, ובמהלכם העיד בובליל מטעמו (עמ' 50, שורות 9–10; עמ' 51, שורות 8–11). אף-על-פי שניסה לטעון כי על הסכסוך בין בובליל לבין זילכה למד לתומו רק מקריאה בעיתון וכי משם שאב את כל הידוע לו עליו, הוא נאלץ לאשר כי גם הגיע לבית המשפט כדי לצפות בדיונים בעניינו – לטענתו, כדי להשביע את סקרנותו כמייסד החברות (עמ' 50). ככלל, עדותו לא הרשימה במהימנותה.

7. לא הוצג לעיוני מסמך כתוב כלשהו שיעיד כי מועד פירעון החוב הוא היום שבו ,,ידאג'' זילכה לתשלום חוב די-סי לפאוורברוק, או כזה שיש בו התחייבות כזאת מצד זילכה, ובובליל אישר כי גם בדוחותיהן הכספיים של החברות שיש לו זיקה אליהן הדבר לא צוין (עמ' 98 לפרוטוקול, שורות 5–14). בחקירתו התחמק תחילה ממתן תשובה עניינית לשאלה מדוע נמנע מלהעלות את ההסכמה שלה הוא טוען על הכתב (עמ' 81, שורה 26–עמ' 82, שורה 9), אך בסופו של דבר (עמ' 82, שורות 15–25) הסביר כי זילכה היה חבר כאח לו וסיפר כי באותה תקופה נתן לו גם הלוואה בסך 1,700,000$ שאף היא לא עוגנה בכתובים. קרני אישר גם כן (עמ' 8, שורות 12–16) כי היה נהוג שבינו לבין בעלי הזכויות האחרים בחברות הקשורות, אף כשסכומי כסף גבוהים הונחו על הכף, ייכרתו הסכמים בעל-פה.

אלא שאמינותן של עדויות ההגנה, המוטלת בספק רב, אינה מאפשרת לקבוע כי זילכה התחייב לפרוע את חוב די-סי לפאוורברוק. בתצהירו הצהיר בובליל כי לפי הסכם עם חקשורי מחודש אפריל 2002, לא נותרו לו עוד זכויות בדי-סי טריידינג (סעיף 19), ואילו בחקירתו הנגדית ביקש לתקן כי ההסכם נכרת באפריל 2003 (עמ' 78 לפרוטוקול, שורות 11–18). זאת עשה כשנתבקש ליישב את דבריו עם מה שכתב לחקשורי ולקרני ביום 30.01.03 וביום 04.02.03 (נספחים 1–2 לתצהירו המשלים של זילכה) כשביקש מהם מידע על העסקים שבהם הוא שותף, ובכלל זה הסברים בכל הנוגע למיליון וחצי הדולרים שהועברו אליהם בספטמבר 2000. בתצהירו גרס כי לא הגיוני שהנתבעת ,,[...] הסכימה ליטול על עצמה את החוב של די.סי., מבלי שזילכה ידאג לפירעונו, שהרי במועד זה לא היו לי זכויות בדי.סי.'' (סעיף 20), ברם בחקירתו (עמ' 87 לפרוטוקול, שורה 9) העיד כי בתקופה הרלוונטית הגיע לו שליש משווי מניות החברה. במקום אחר ביקש לבאר כי אמנם אינו מחזיק במניותיה, אך יש לו זכויות בה (עמ' 79, ש' 26–31). אם כן מאליה נשאלת השאלה מהי גרסת בובליל על אודות זכויותיו בדי-סי טריידינג בתקופה הנוגעת לתובענה. ברי כי דוגמאות אלו, בהצטברן, מכרסמות באמון שניתן לתת בעדותו, אשר התאפיינה בפתלתלות לא-מבוטלת כפי שניתן לראות גם כאן:

,,ש: אני מפנה אותך לסעיף 19 לתצהיר שלך. אתה אומר שם שמאפריל 2002 אין לך זכויות בדי.סי.

ת: מאפריל 2002, על-פי הסכם שקיבל תוקף של השופטת גרסטל, על-פי בקשה שלנו, אין לי זכויות. לא, זה לא מדויק. אני מכרתי את הזכויות על-פי אותו הסכם–– אין לי מניות בדי.סי. את המניות מכרתי לאדון חקשורי – ורק מגיעה לי, לפי הערכת שווי, התמורה.

ש: זאת אומרת שיש לך זכויות בדי.סי או אין לך זכויות בדי.סי?

ת: מה שאמרתי זה מדויק.

ש: בתצהיר שלך ניסית להראות למה הטענה שהנתבעת חייבת סכומים לדי.סי משוללת היגיון, כי אין לה קשר לדי.סי.

ת: בוודאי.

ש: אז עכשיו אני מראה לך שיש לה קשר.

ת: מאפריל 2002 אין לי קשר. אין לי מניות שם על-פי אותו הסכם.

ש: התשובה נראית לי קצת מיתממת. כי אתה לא כותב בתצהיר שלך, אתה נזכר. אתה אומר: ,אין לי זכויות בדי.סי'. והיום אנחנו שומעים, לפחות לפי מה שאני מבין, שיש לך זכויות בדי.סי.

ת: אינך יכול לעקם את העובדה. אין לי זכויות בדי.סי––

ביהמ"ש: אז למה קודם אמרת שזה לא מדויק?

ש: שמגיע לי על-פי אותו הסכם. אין לי מניות בדי.סי. מגיע לי כספים מדי.סי. די.סי חייבת לי כספים.

ביהמ"ש: מי חייב את הכסף? חקשורי או די.סי?

ת: יש חובות אחרים. חברת די.סי––

ביהמ"ש: חברת די.סי חייבת לך כסף?

ת: עכשיו לא.

ביהמ"ש: מתי כן?

ת: הייתה חייבת כסף לאורך כל השנים, עד להסכם הפשרה שנעשה עם אדון חקשורי ב-2 באוגוסט 2011, ואחת מהחברות נשארה חייבת. בדי.סי מדובר בעשרים-וחמש חברות. נותרה חייבת לקלאב הוטל. הייתה חייבת בערך עשרה מיליון שקל. נשארה עדיין חייבת.''

(עמ' 77, שורה 9– עמ' 78, שורה 3)

ושוב ראוי לתהות איזו משלל גרסאותיו של העד יש לקבל כדי לבחון את ערך האמת של הבסיס אשר עליו מושתתת טענת ההגנה: האם בשנת 2003 היו לבובליל זכויות בדי-סי טריידינג, אם לאו.

התביעה הציגה את המוצג ת/4, מכתב מיום 17.08.04 מאת באי-כוחו של בובליל דאז, שבו נזכרה העברת הכספים לדי-סי טריידינג בשנת 2000 (סעיפים 3יא, 6) והועלתה התמיהה:

,,מדוע מסרבים חקשורי וקרני למסור למרשנו מידע בדבר השימוש שנעשה בסך של 1.5 מיליון דולר שהועברו לדי.סי. בחודש ספטמבר 2000. האם גם סכום זה מצא את דרכו לחשבונותיהם האישיים של קרני וחקשורי?''

(סעיף 3ח; ההדגשה במקור)

בחקירתו הנגדית הפנה בובליל למקומות במכתב שבהם דובר בהעברת הסכום. עם זאת טען כי המסמך הוא אחד מני רבים ומיאן להסכים כי יש לו נגיעה לתיק (עמ' 74–75 לפרוטוקול). דומה שלא בכדי ביקש לנתק את הקשר לענייננו, שכן אם נכונה גרסת הנתבעת שלפיה הכספים הועברו לקרני ולחקשורי באמצעות די-סי טריידינג על-פי בקשתו של זילכה, ובובליל הסכים להעברה (עמ' 87, שורה 23) וידע שהכסף יגיע לחקשורי, לקרני או לחברות שבשליטתם (עמ' 88, שורות 16–23), לא ברור מפני מה הביעו פרקליטיו – עוד בשנת 2004 – פליאה על כך. כחמישה חודשים לפני שנחתם כתב המחאת הזכויות, יש להזכיר, ביקש בובליל מחקשורי ומקרני הבהרות בכל הנוגע למיליון וחצי הדולרים שהועברו אליהם. למותר לציין כי טענתו של בובליל כאן, כי זילכה התחייב לדאוג להשבת הסכום, לא נזכרה שם. בהקשר זה אפנה גם לרקע שביקש לתאר כאשר עומת עם המכתב:

,,[...] על-פי ההסכם שנעשה בין מר חקשורי לביני, אני מכרתי את כל זכויותיי בעשרים וחמש–שלושים חברות לאדון חקשורי. שליש מהקבוצה הזאת. כשאני אומר ,זכויותיי' ולא ,מניותיי'. בכמעט כל החברות המניות לא היו בידיי, היו בידי אדון חקשורי וקרני. אני הייתי אמור לקבל, על-פי אותו הסכם שקיבל תוקף של פסק-דין, את השווי של המניות. כך כתוב בפסק-הדין. מכיוון שהתגלו לי דברים של הברחות נכסים מהחברות האלה, יש לזה השלכה כבדה ביותר על השווי של המניות שאני צריך לקבל. ולכן כל המכתבים שנעשו כאן אמורים לשקף את העניין של הזכויות שלי. הזכויות שלי זה עניין השווי. [...]''

(עמ' 79 לפרוטוקול, שורות 17–23)

בהמשך (עמ' 85) העיד שהכסף הועבר לדי-סי טריידינג משום שחקשורי וקרני טענו שלא קיבלו את חלקם מרווחי הקזינו ברומניה, ואז הסביר שמניות הקזינו הוחזקו בשעתן בידי זילכה. נוסף על כך ביקש לבאר:

,,[...] 2 באפריל – אין לי מניות בחברה. אף אדם בר-דעת לא יסכים לקחת, להעביר חוב לחברה שיש לו מניות בה. מה עוד שהחברה הזאת חייבת לקלאב הוטל ולי כספים. מה עוד שלי מגיע שווי על מניותיה; ככל שאני אחשוף אותה – אני אקטין את השווי שלי. אז זה לא הגיוני. [...]''

(עמ' 80, שורות 11–14)

אבל בל נשכח כי בובליל נמנה עם בעלי הזכויות בדי-סי טריידינג בשעת העברת הכספים, וכאשר עוברים כספים רבים כל-כך מקופה לקופה בתוך אשכול חברות של אותם בעלי עניין, מבלי שניתן לעקוב אחר שרשרת ההעברות, אשר אינה מתועדת במסמכים הולמים וברורים, ובלא שהסיבה לאותם מעברים בהירה כל צורכה – אל לו לתמוה כיצד ייתכן לקבל כי מי מטעמו חתם על ההתחייבות מושא התביעה. כשנתבקש זילכה להסכים שלבובליל לא הייתה סיבה לקחת את חובהּ של די-סי טריידינג ולהעבירו לחברה שבשליטתו (הנתבעת) אם בשנת 2003 יצא מהפעילות בדי-סי טריידינג, הוא השיב: ,,אתה מצפה ממני שאני אענה על אינטרסים פנימיים שלהם'' (עמ' 41, שורה 32–עמ' 42, שורה 1). אחר-כך, לאחר שהוצע לו כי בובליל ניאות לעשות זאת לבקשתו, מפני שכך יוקל עליו הלחץ מצד קרני וחקשורי, הוסיף:

,,[...] משה בובליל היה חייב את החוב הזה. מבחינתי די.סי או קלאב הוטל היו היינו-הך. זה אותו דבר. ככל שאני ופרדי רובינסון לקחנו איזה סכום כסף באחת החברות שבשליטתנו, אנחנו קיבלנו אחריות, דאגנו להחזיר את הסכומים האלה. מבחינתי די.סי או קלאב-הוטל, זו אותה קבוצה. אתה יודע מה? אני נזכרתי שהם העבירו את זה מדי.סי לנתבעת רק במשפט הזה, לא זכרתי את זה קודם. אם אתה שואל אותי אם מפליא אותי שהוא העביר? אלה אותם שותפים. זה יאיר קרני, זה ניסן, זה בובליל – אין שום שוני בעניין הזה.''

(עמ' 42, שורות 17–23)

8. זילכה הצהיר כי הכספים ששולמו לדי-סי טריידינג –

,,[...] הועברו במסגרת התחשבנות שנערכה בין קבוצת החברות קלאב הוטל, המצויה בשליטתו של בובליל, לדי. סי, ללא כל קשר אלי. בנוסף, הכספים שהועברו לדי. סי נרשמו כחוב של קבוצת החברות קלאב הוטל.''

(סעיף 2.2 לתצהירו המשלים; ראו גם עדותו

בעמ' 45 לפרוטוקול, שורות 10–14)

לדבריו, הטענה שהסכומים שולמו לבקשתו היא ,,שקר מוחלט'' (סעיף 2.1 לתצהירו המשלים), וכמובן הוא הכחיש מכול וכול כי התחייב אי-פעם שהחוב ייפרע (סעיף 2.3).

בסעיף 2.3 לתצהירו הצהיר קרני כי לא זילכה היה חייב לו כספים מבית הקזינו ברומניה, אלא רובינסון. בעדותו (עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 11–13) אישר כי פנה לזילכה בטענה שלא קיבל את חלקו ברווחים, אך העיד שהתובעת הפנתה אותו לרובינסון ואתו התחשבן (שם, שורות 16–17). זילכה הסביר (עמ' 39, שורות 5–11) שקרני לחץ דווקא עליו משום שהקשר עמו היה קל יותר. קרני, ראוי לציין, לא זכר פרטים רבים שעליהם נשאל בחקירתו, ועדותו בשאלה כמה כספים משכו חקשורי והוא מסך מיליון וחצי הדולר לא הייתה מדויקת (עמ' 12).

זאת ועוד: כשנשאל זילכה על המוצג נ/1, כרטסת הנהלת החשבונות הממוינת של די-סי טריידינג, ונתבקש לאשר כי במיליון וחצי דולר ולא שקל עסקינן, ניכר שניסה להתחמק מתשובה: ,,לא יודע. אם אתה שואל אותי על דולרים, יש פה מומחים'' (עמ' 39 לפרוטוקול, שורה 25). קרני, לעומתו, אישר (עמ' 14, שורות 20–21, 24) כי הסכומים הנקובים בנ/1 הם בדולרים ולא בשקלים, כפי שניתן להבין מהמסמך.

9. ניתן לסכם ולומר כי הגם שלעדיהם של שני הצדדים היה עניין בתוצאות המשפט, כאשר מניחים על כפות המאזניים את עדויות התביעה ואת המסמכים שעליהם היא נסמכת מזה, ואת העדויות שגוללו עדי ההגנה מזה, הדין נוטה ללא ספק לצדה של התובעת. כוחן של עדויות ההגנה, שעל חולשתן עמדתי, הולך ופוחת עוד בשל העובדה שאפרים עבודי, אשר הן בובליל הן רובינסון טענו כי היה צד לשיחות שבהן התחייב זילכה לדאוג לפירעון החוב, לא נקרא למסור את עדותו לפניי מטעם ההגנה. משכך הנתבעת לא הרימה את נטל הוכחת הטענה שבאמצעותה ניסתה להדוף מעליה את חובתה לשלם את החוב שבקיומו הודתה, ואשר-על-כן אני קובעת כי היא חבה לתובעת סך של 2,823,679 ₪ (קרן, נכון ליום 26.06.03). יתרה מזאת, על-פי בובליל ורובינסון, מי שנתן את התחייבותו בדבר עתיד החוב היה זילכה. התובעת היא אישיות משפטית אחרת, ולפני הנתבעת הייתה פתוחה הדרך להגיש הודעה לצד שלישי נגד זילכה אילו חפצה בכך.

התיישנות ושיהוי

10. כאן הנתבעת מנסה לאחוז במקל משני קצותיו: מחד גיסא היא טוענת כי החוב התיישן מאחר שנוצר כעשור לפני הגשת התובענה (ומפנה לעדות זילכה, שאישר כי החוב נוצר עוד בשנת 2000 – עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 19–20); מאידך גיסא היא טוענת כי המועד שהוסכם כי החוב ייפרע בו הוא המועד שבו ידאג זילכה לפירעונו (עדות בובליל בעמ' 89 לפרוטוקול, שורות 3–4), ולפיכך עילת התביעה לא באה לעולם ביום שבו הועמד הסכום, כי אם ביום שבו היה על הנתבעת להשיבו על-פי המוסכם. לשיטתה, החוב ייפרע רק כאשר זילכה יגרום לכך שדי-סי טריידינג תחזיר לפאוורברוק את הכספים שהיא חבה לה. מועד זה טרם הגיע, ולכן – אליבא דנתבעת – לתובעת אין עומדת עילת תביעה כלל. טענה זו עומדת בסתירה לטענה כי התביעה התיישנה, לפי שעילת התביעה המבוססת על העובדה שהחוב לא נפרע לא קמה בשנת 2000 או 2001 אף לגישת הנתבעת עצמה. כאמור, הנתבעת לא השכילה לשכנעני כי זילכה התחייב כטענתה.

תחילתה של תקופת ההתיישנות ביום שבו נולדה עילת התובענה (סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח–1958). על-פי ע"א 3319/94 פפר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה רעננה, פ"ד נא(2) 581, 593–594 (1997), המבחן הקובע מתי נולדת עילת תביעה, לצורך קביעת תחילתה של תקופת ההתיישנות, הוא קיומן של כל העובדות החיוניות לביסוס התביעה והימצאות כוח התביעה בידיו של התובע. בענייננו מירוץ ההתיישנות טרם החל בשנת 2000: באותה עת נותר לחוב זמן להיפרע, ומכאן שלא התקיימו אז כל העובדות הדרושות לביסוס התביעה. על השאלה מתי היה מועד הפירעון ענה זילכה:

,,ת: אני חושב שהחוב הזה היה צריך להיות משולם, לפי הדיווידנדים שהיו אמורים להגיע מלוטראקי. בכל פעם שהגיעו–– אנחנו חיכינו – לחברה הייתה חלוקת דיווידנדים שהיו מחלקים כל שנה, בסכומים ניכרים. וכשפניתי למשה [בובליל – ש' א'], הוא אמר: בדיווידנדים הבאים אנחנו נחזיר את החוב.

ש: בין מי למי הייתה ההסכמה שהחוב הזה צריך להיות מוחזר מהדיווידנדים?

ת: לא הייתה הסכמה, אבל הייתה הבנה כזו.''

(עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 2–7)

לאחר מכן העיד:

,,ש: בין מי למי הייתה ההבנה שהכספים יוחזרו כשיהיו דיווידנדים מלוטרקי?

ת: זה היה מול המנכ"ל[,] מול דרור מיזרץ. זו הייתה הבטחה של משה בובליל. זו לא הייתה הסכמה או דבר כזה. הייתה הבנה, כי משה בובליל הבטיח שברגע שיהיו כספים ויחולק דיווידנד, הוא יחזיר את החוב[.] ככה זה נאמר.

ש: אז האם תשובתך היא שההבנה הושגה בשיחות בין משה לבין דרור מיזרץ?

ת: וגם מולי. זו הדרך שחשבנו שהכסף ישולם. שיחולקו דיווידנדים.

ש: ההבנה הזאת אינה נזכרת בשום מקום בתצהירך. לא בראשון ולא בשני. נכון?

ת: החוב היה ברור. אתה שאלת אותי לגבי הדרך שאנחנו ראינו את ההחזר? אז כל פעם שפניתי למשה בובליל הוא אמר שהכסף הזה יוחזר מתוך דיווידנדים. זו לא הייתה הבנה. זו הייתה תשובתו של משה בובליל, שהכסף יגיע מהדיווידנדים שיחולקו. מהדיווידנדים העתידיים. ובכל פעם שחולקו דיווידנדים הוא ביקש לשלם את זה בפעם הבאה, מכיוון שלמשה בובליל היו באותה תקופה מאבקים קשים מאוד עם ניסן חקשורי – הוא ביקש לעכב את התשלום.''

(שם, שורות 8–20)

והוסיף כי הסכום, גדול ככל שיהיה, היה זניח לעומת הכספים שחולקו באותה תקופה (שם, שורות 26–27). בהמשך נשאל:

,,ש: לפי השקפתך, יכולתם לדרוש את פירעון החוב בכל עת מאז 2000 ועד שההליך הזה יצא לדרך, 2009.

ת: אל"ף, באותה תקופה ביקשנו. לא דרשנו, אבל ביקשנו. ומשה ביקש לשלם אותו מהדיווידנד הבא. וככה זה נמשך. עד 2006 חילקנו דיווידנדים. אחר-כך – כמעט לא היו דיווידנדים.''

(עמ' 26, ש' 5–8)

הנתבעת טוענת שלא ייתכן כי המחאת החוב תתחיל את מירוץ ההתיישנות מחדש. בהקשר זה מקובלת עליי תשובת התובעת כי המירוץ טרם החל בשנת 2000, שכן אז עוד לא נתגבשה עילת התביעה ולא הגיע המועד לתשלום החוב. על-פי סעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג–1973, ,,חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו, יש לקיים זמן סביר לאחר כריתת החוזה, במועד שעליו הודיע הנושה לחייב זמן סביר מראש''. התובעת מזכירה כי בין בעלי השליטה בנתבעת ובתובעת התקיימו יחסים קרובים ומפנה לעדותו של בובליל על עצמו ועל זילכה: ,,[...]היינו כמו אחים'' (עמ' 84 לפרוטוקול, שורה 29) וכן: ,,היינו חברים! גם הנשים שלנו. אשתו אוהבת את אשתי, אני חושב שעד היום. הוא כמו אח שלי. [...]'' (עמ' 82, שורה 15). את פירעון החוב, כזכור, דרשה התובעת בכתב בסוף ספטמבר 2009.

על כל פנים דומה כי ביוני 2003, כאשר נחתם כתב המחאת הזכויות, עדיין לא הגיע מועד פירעונו של החוב, שאם לא כן חזקה על הצדדים שהיו מציינים זאת במסמכים. יוצא מכך שבאותו חודש טרם התגבשה עילת התביעה, ובשים לב לכך שהתובענה הוגשה ביום 12.05.10 יש לדחות את טענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת.

11. טענה חלופית של הנתבעת היא שהתובעת השתהתה בהגשת התובענה דנן והגישה אותה, ממניעים זרים ובחוסר תום לב, רק לאחר שהתנהגותה יצרה את הרושם שוויתרה על החוב.

כפי שנפסק בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433, 448 (2003), כבד הוא הנטל שעל כתפי המבקש לסלק תביעה בעטיו של שיהוי אם התובענה הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות, ו,,לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום-לבו של התובע [...]'' (שם, עמ' 446 והאסמכתאות דשם). וזה הטעם לכך:

,,[...] השיהוי האזרחי הנטען במסגרת תקופת התיישנות הוא אמצעי שיש לעשות בו שימוש בנסיבות חריגות בלבד. הוא עומד לא אחת בניגוד לציפייה הלגיטימית של התובע לפעול למימוש זכויותיו במסגרת תקופת ההתיישנות הסטטוטורית; הוא מחמיר את ההתערבות בזכות היסוד של הפרט לגישה חופשית לערכאות המשפט; הוא עשוי לפגוע ביכולת לממש זכות לסעד בתביעות שנועדו לתת תרופה על פגיעה בזכויות, ובתוכן פגיעה בזכויות יסוד חוקתיות. לעומת זאת השימוש באמצעי זה עשוי להיות מוצדק בנסיבות שבהן הדבר מתחייב מטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבע, שיקולים שבאינטרס הציבור ודאגה לקיום הליך שיפוטי תקין. לפיכך תביעה לא תיחסם בשל טענת שיהוי כאמור, אלא מקום שהתנאים המוקדמים לכך נתמלאו, ומקום ששיקול-הדעת השיפוטי מוביל לכך מטעמים של מאזן הצדק בין הצדדים והשגת תכליות שבאינטרס ציבורי [...]''

(שם, עמ' 448)

זילכה ציין את העובדה שהחוב היה רשום בספרים והעיד כי התובעת לא לחצה להשבתו כי הבינה שייפרע (עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 25–26). הוא סיפר כי פנה לבובליל על-פה כמה פעמים בעניין החוב עוד לפני הפעם הראשונה שבה פנה לנתבעת בכתב, בשנת 2009 (עמ' 23, שורות 21–25). להפרכת טענתו זו ביקשה הנתבעת להסתמך על נ/7, מכתב מיום 17.03.09 שבו כתבו היועצת המשפטית של התובעת וסמנכ"לית הכספים שלה אל משרד רואי-החשבון שטיפל בה כי התובעת תתקשה ,,לבסס הוכחת חוב שתעמוד בהליך משפטי'' (סעיף 5), וכי במרוצת השנים שחלפו מאז היווצרות החוב היא לא ניסתה לגבותו כל עיקר (סעיף 3). זילכה העיד שאינו זוכר אם היה מעורב בדיון על הפרשת החוב בישיבת הדירקטוריון שהתקיימה ביום 25.03.09, אך הוסיף: ,,[...] אני לא הייתי נותן לחוב כזה להיות מופרש לעולם'' (עמ' 30 לפרוטוקול, שורות 22–24). כאשר הוצג לפניו נ/8, פרוטוקול הישיבה שבו נכתב כי הוא מעריך שהחוב ייגבה, אך ,,כמקדם שמרנות'' מציע להפריש מחצית משוויו (עמוד רביעי), נזכר ואחר הסביר:

,,[...] זה ב-2009, כשכבר התחיל המאבק. הבנו שיהיה קשה להתמודד עם מר משה בובליל ולגבות את החובות, אז מה שנכתב פה, זה נכתב. אבל זה שזה נכתב – אין זה אומר שאני רוצה לוותר על החוב הזה. אנחנו עשינו הפרשה בספרים שלנו, כי ידענו שהוא מעכב את זה. [...]''

(עמ' 31, שורות 8–11)

מכל מקום אין גם באמור במכתב וברצון התובעת לחסוך בתשלום מס כדי ללמד שהחברה ויתרה על החוב, מה גם שנ/7 נחתם במילים: ,,נוכח מצב זה נבקש לשקול ביצוע הפרשה בספרי החברה בגין החוב [...], מבלי שהחברה מוותרת על זכותה המשפטית לפעול לגביית החוב'' (סעיף 7).

מקרה זה אינו אחד מהמקרים החריגים שבהם יש לקבל את טענת השיהוי. הנתבעת ובעל השליטה בה ידעו על קיומו של החוב, והוא אף נכלל בדוחותיה הכספיים של חברה מאותה קבוצה לשנים 2005–2007. בנסיבות העניין אין ניתן להניח שהתובעת זנחה את תביעתה לתשלום החוב, אשר היה רשום בספריה (נספח 4 לתצהיר בובליל, עמוד שלישי, הערה 5) או שהנתבעת הרעה את מצבה-היא. אֵי-לכך טענת השיהוי נדחית בזאת.

גובה החוב

12. הנתבעת טוענת כי סכום החוב עומד על 850,000$ (מחצית מסך 1.7 מיליון דולר) וכי אינו נושא ריבית או הפרשי הצמדה. על-פי כתב המחאת הזכויות, נכון לחודש יוני 2003 הועמד החוב לתובעת על סך של 2,823,672 ₪. זילכה העיד שיועציה הכספיים של התובעת סבורים כי יש לחייב את הסכום בריבית, אך מעבר לכך לא זכר מה הוסכם בנושא (עמ' 27 לפרוטוקול, שורות 18–23) ולא ידע לנמק את ההחלטות שנתקבלו בו:

,,ש: וגם בשנת 2008, כשיש חיוב של הפרשי הצמדה וריבית, בהתחלה הריבית היא ליבור ארבעה אחוזים, ואחרי זה ליבור פלוס שני אחוזים, ואחרי זה זה נמחק. נכון?

ת: אם זה כתוב פה, זה כתוב. אין לי הסבר לזה.

ש: זאת אומרת שהיו הרבה ריביות שהיו יכולים לחייב בהן.

ת: אין לי הסבר.''

(עמ' 29, שורות 3–7)

לפי המוצג נ/6, כרטסת הנהלת החשבונות של התובעת, בשנת 2003 לא חויב הסכום בריבית ולא בהפרשי מדד. בשנים 2004–2006 נוספו ליתרת החוב הפרשי הצמדה (שם; ראו עוד עדות זילכה בעמ' 28, שורות 1–14), אך בריבית הוא לא חויב עד 2009. בובליל הצהיר:

,,ביטוי לכך שיתרת יורופ איננה צמודה, אינה נושאת ריבית והינה ללא מועד פירעון, ניתן למצוא, בין היתר, בדוחות הכספיים של קלאב הוטל אילת בע"מ מהתקופות הרלוונטיות, מהם עולה, כי החוב הנטען מסווג תחת ,יתרות זכות לזמן ארוך', כאשר לצדו מופיעה הערה ולפיה המדובר בסכום שאינו צמוד, אינו נושא ריבית וללא מועד פירעון.''

(סעיף 18 לתצהירו; כן ראו נספח 6)

הואיל ולא הוכח איזו הסכמה הייתה בין הצדדים על שיעור הריבית (ראו עדות זילכה בעמ' 29), ומכיוון שרק ביום 29 בספטמבר 2009 דרשה התובעת את פירעון החוב, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה, בכתב, אני מורה כי קרן החוב תוצמד למדד המחירים לצרכן הידוע ביום 26.06.03 והסכום יישא הפרשי הצמדה עד ליום 29.09.09. מאותו מועד ואילך ייתוספו לסכום שהתקבל בחישוב האמור ריבית והפרשי הצמדה כחוק.

ס ו ף - ד ב ר

13. התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 2,823,679 ₪. סכום זה יוצמד למדד מיום 26.06.03 ועד ליום 29.09.09, ולאחר מכן יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק עד ליום תשלומו. נוסף על כך תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט, וכן תשלם לה שכר טרחת עורך-דין בסך 170,000 ₪ (נכון להיום, כולל מע"מ).

ניתן בלשכתי היום, א' כסלו תשע"ג (15 בנובמבר 2012).

המזכירות תשגר פסק-הדין לצדדים.