רקע:

1. זוהי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, כתוצאה מפגיעתו בתאונת עבודה שאירעה בתאריך 08/05/2006.

התובע, יליד 1950, טען בתביעתו, כי בעת שביצע עבודות בניה, נדרש ע"י המעסיק לבצע עבודה באמצעות דיסק חשמלי, ותוך כדי ביצוע עבודתו, הדיסק התרסק לחלקים שעפו ואחד החלקים פגע בידו השמאלית.

2. התביעה הוגשה נגד מי שנטען כי היא יצרנית הדיסק, בין היתר, בעילה המבוססת על חוק האחריות למוצרים פגומים, תש"ם – 1980, וכן בעילת רשלנות.

התביעה לא הוגשה, בניגוד לצפוי, נגד המעסיקה, אשר צורפה להליך, לאחר שהוגשה נגדה הודעת צד ג'.

הנכות:

3. התאונה הוכרה ע"י המל"ל כתאונת עבודה, ולתובע נקבעה ע"י המל"ל נכות צמיתה בשיעור 24%, בגין פגיעה עצבית משולבת ביד שמאל, שהיא ידו הדומיננטית.

מטעם התובע הוגשה חוות-דעת רפואית של ד"ר לבני, אשר קבע, כי נורתה לו נכות צמיתה בשיעור 43%.

חוות-דעת נגדית, מטעם הנתבעת וצד ג', של פרופ' שטהל, קבעה, כי לתובע נותרה נכות בשיעור 5% בגין הפגיעה בעצב המדיאני, ועוד 10% בגין הצלקות שנותרו בידו.

בהחלטתי מ-03/10/2011 מונה ד"ר רינות כמומחה אורטופד מטעם בית-המשפט, והלה קבע בחוות דעתו, כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 20% בגין שיתוק חלקי בעצב אולנרי בצורה בינונית ביד שמאל, הדומיננטית, ועוד 10% נכות פלסטית בגין הצלקות שנותרו בידו של התובע.

4. הראיות נשמעו בשאלת האחריות, ובשאלת גובה הנזק.

בהיות התובע מודע לכך, כי תביעתו "נבלעת" בתשלומי המל"ל, בחר להגישה נגד הנתבעת, שאינה המעסיקה, בתקווה לזכות בפיצוי בשיעור של 25% מגובה הנזק.

אלא שבסיכומיו, התייחס התובע לשאלת האחריות, על היבטיה השונים, מבלי לטעון דבר לעניין גובה הנזקים שנגרמו לו.

התובע נשאל בחקירתו הנגדית באם פנה למעסיקה (צד ג') לשם קבלת פיצוי בגין התאונה, וענה שלא. אז התערב בא-כוחו והצהיר לפרוטוקול: "התביעה שלו כלפי המעביד נאכלת כי המשיך לקבל משכורת. זה שיקול שלי".

דיון והכרעה:

5. משאין חולק, כי תביעת התובע נבלעת בתשלומי המל"ל, זכותו לפיצוי תלויה, מלבד שאלת האחריות, בזכותו לקבל פיצוי בשיעור 25% מגובה הנזק, בהתאם לסעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה – 1995.

הלכה פסוקה היא, כי הזכות לקבלת פיצוי בשיעור 25% לכל הפחות נגזרת מגובה הפיצוי המגיע לתובע בגין פגיעתו באותה תאונה. כך גם מורה סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי :

"...יהא הזכאי לגמלה זכאי לפחות ל-25% מסך כל הפיצויים שנפסקו באותה תביעה." (ההדגשה שלי – ס"י).

מכאן נחוץ היה, כי התובע יתייחס בסיכומיו לגובה הפיצויים המגיעים לו.

ב- ע"א 8168/03 יאיר ארנון נ' חשמל זועבי בע"מ, חזרה כב' השופטת נאור (כתוארה אז), על ההלכה הידועה (שם, בסעיף 28 לפסק דינה):

"כפי שכבר נקבע:

'כלל גדול נקוט בידי בית-המשפט, לפיו, אם אין בעל הדין מעלה בסיכומי טענותיו טענה מסויימת, משמעות הדבר הוא שאף אם הועלתה על-ידיו קודם לכן, הרי בכך שלא העלה אותה בשלב סיכומי הטענות, הוא נחשב כמי שזנחה.' (ע"א 66/401 מרום נ' מרום, פ"ד כא(1) 673, 678-677 (1967)).

ובאופן דומה קבע הנשיא שמגר, כי 'דין טענה שנטענה בכתב הטענות אך לא הועלתה בסיכומים – אם בשל שגגה או במכוון – כדין טענה שנזנחה, ובית המשפט לא ישעה לה (ע"א 92/447 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן, פ"ד מט(2) 102, פסקה 4 (1995);" (ההדגשה שלי – ס"י).

(ר' גם : י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית) עמ' 513-512).

די באמור כדי להוביל לדחיית התביעה, משלא טען התובע דבר בסיכומיו לעניין גובה הנזק.

6. תמוה הדבר, שהתובע אף לא התעשת, ולא ביקש להשיב לסיכומים, או להשלים סיכומים, גם לאחר שהנתבעת ציינה בסיכומיה (בסעיף 128), כי התובע לא טען דבר בסיכומיו לעניין גובה הנזק.

תהיתי אם לא היה מקום בנסיבות העניין להורות לתובע להשלים סיכומיו בשאלת גובה הנזקים הנתבעים, ולא לתפוס אותו בקלקלתו, אלא שלא רק משום טעם זה ראיתי כי דין התביעה להידחות.

הזכאות ל-25%, לפחות, מגובה הנזק, מותנית בהודעה למל"ל:

7. הנתבעת טענה בסיכומיה, כי בין כה וכה, התובע אינו זכאי לפיצוי בשיעור 25%, בהיעדר הודעה שלו למל"ל על הגשת התביעה, כמצוות סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי.

הנתבעת טענה, כי לא הוצגה כל ראיה מטעם התובע בדבר מילוי אחר תנאי זה, ומשכך אין הוא זכאי אף לא ל-25% מגובה הנזק.

גם בשאלה זו שָתַק התובע, ולא התייחס אליה בסיכומיו, ולא מצא לנכון להגיש סיכומי תשובה. עם זאת אבחן שאלה זו לגופה, ולנוכח חומר הראיות שהונח בפניי.

8. מקור הזכות לפיצוי בשיעור 25%, ותנאיה, מעוגנים בסעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי, המורה לאמור:

"330. (א) הגיש הזכאי לגמלה תביעה לפיצויים נגד צד שלישי ותביעה זו התבררה יחד עם תביעת המוסד לפי סעיף 328(א), לא יהיה המוסד זכאי לסכום העולה על 75% מסך כל הפיצויים המגיעים מהצד השלישי למוסד ולזכאי לגמלה כאחד (בסעיף זה - סך כל הפיצויים), והזכאי לגמלה יהיה זכאי ליתרה.

(ב) הוגשה תביעת המוסד לפי סעיף 328(א) ובאותה שעה לא הוגשה תביעת הזכאי לגמלה לפיצויים נגד הצד השלישי, יודיע המוסד לזכאי לגמלה על הגשת תביעתו כאמור; לא עשה כן והתבררה התביעה בלי שהזכאי לגמלה היה בעל דין בה, והמוסד גבה בעקבות פסק דין שניתן בתביעה סכום העודף על 75% מסך כל הפיצויים, ישלם המוסד לזכאי לגמלה את הסכום העודף.

(ג) הגיש הזכאי לגמלה תביעה לפיצויים נגד הצד השלישי, ובאותה שעה לא הוגשה תביעת המוסד לפי סעיף 328(א), והזכאי לגמלה הודיע למוסד על הגשת תביעתו, יהא הזכאי לגמלה זכאי לפחות ל- 25% מסך כל הפיצויים שנפסקו באותה תביעה.

(ד) הודעה כאמור בסעיפים קטנים (ב) ו- (ג) תישלח בדואר רשום, תוך זמן סביר שיאפשר דיון מאוחד בתביעות המוסד והזכאי לגמלה".

9. אכן, צודקת הנתבעת, כי לא הובאה כל ראיה בדבר מתן הודעה למל"ל בהתאם לסעיף 330 (ג) (ד).

הפכתי בכלל חומר הראיות, ולא רק זה שהוגש ע"י התובע, ולא מצאתי כל אינדיקציה להודעה כזו. קיוויתי למצוא ראיה להודעה כזו אף בתביעה שהוגשה ע"י התובע למל"ל להכיר בתאונה כתאונת עבודה או לקביעת דרגת נכות, (כפי שנהג בית-המשפט, לדוגמא בפס"ד שניתן ב-ע"א (חי') 28575-02-11 דונסקי נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול)), אך תביעה כזו לא הוגשה כחלק מחומר הראיות, ואף לא נטען דבר בעניין זה.

נשאלת השאלה מה נפקות אי-מתן הודעה כאמור?

10. הפסיקה תמימת דעים, כי זכותו של הניזוק לפיצוי בשיעור 25% מגובה הנזק, לכל הפחות, מקום שתגמולי המל"ל שיש לנכותם מסכום הפיצויים המגיעים לו מהמזיק, עולים על נזקיו, או מגיעים לשיעור העולה על 75% ממנו, תלויה בזכותו של המל"ל לתבוע פיצוי מהמזיק מכוח סעיף 328 (א) לחוק הביטוח הלאומי.

כן, אין חולק, כי זכות זו קמה כלפי מזיק שאינו המעסיק. מקור הסייג בסעיף 82 (ג) לפקודת הנזיקין הקובע, כי במקרים בהם מוטלת על המעביד אחריות לפיצוי העובד על-פי עילה בנזיקין, אין המל"ל רשאי לחזור אל המעביד כדי לשפותו על הגמלאות ששילם לעובד (ר' בהקשר זה: ע"א 5584/01 עזבון המנוח שמואל מנשה נ' אררט חב' לביטוח (22/02/2004), סעיף 5 לפסק-דינו של המשנה לנשיא, אור).

11. באשר לנפקות של אי-מתן הודעה למל"ל בהתאם לסעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי (שהוא סעיף 152 לנוסח הישן משנת 1968), זה מכבר נפסק, כי:

"...במקרה השלישי (כאשר תביעת הניזוק נגד צד ג' מתבררת לבדה – ס"י) מותנית זכותו של הניזוק (ל-25% מהנזק – ס"י) במתן הודעה למוסד על הגשת תביעתו..." (ע"א 502/80 + ע"א 497/80 חרות בע"מ נ' אליאנס בע"מ (19/04/84), שופטים: ש. לוין, י. כהן, בך, סביר, כרך כ"ג, חוברת 24).

(הציטוט הנ"ל מובא מ-ע"א 1856/08 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (15/12/2010), סעיף 16 לפסק-הדין של המשנה לנשיאה, ריבלין. יצוין גם שתקציר פסק-הדין פורסם אך ורק במאגר סביר, כאשר הפרסום שם אינו כולל את הקטע המצוטט).

ויודגש, כי על-פי סעיף 330 לחוק, הניזוק הוא שצריך להודיע למל"ל (ע"א 7453/12 פארס אלחבאנין נ' כריס אברהם (09/09/2014), סעיף 41 לפסק-דינו של השופט עמית).

עוד נפסק (מאוחר יותר):

"11. ההסדר שבסעיף 152 חל רק כאשר קיים 'צד שלישי' שהמל"ל זכאי לחזור עליו. כאן ראוי לציין, כי זכות המל"ל ל-75% וזכות הנפגע ל-25% קשורות זו בטבורו של זו. הן קמות יחד ונופלות יחד" (השופטת שטרסברג כהן, סעיף 11 לפסק-דינה, ברע"א 686/97, מנורה נ' עזבון המנוח משה תמר (05/10/99) (ההדגשה שלי – ס"י).

ר' גם, שם, בסעיף 2 לפסק-דינו של השופט אור:

"אותם 25% הינם על חשבון המוסד, אשר יקבל את הגימלאות המגיעות לו רק כדי שיעור מקסימלי של 75% מהנזק שנגרם לניזוק.

זכותו של הניזוק לקבל 25% מגובה הפיצויים קשורה בזכות המוסד לחזור על צד שלישי. רק אם עומדת למוסד זכות חזרה על הצד השלישי, שהוא האחראי לפיצוי הניזוק, יכול להתקיים המצב שהניזוק ייהנה מ-25% על חשבון המוסד". (ההדגשה שלי – ס"י).

12. באשר לתוכן ההודעה, ואופן מתן ההודעה, הדעות נחלקו.

בע"א 502/80 קרנית נ' הורוביץ' (26/02/1987), נחלקו הדעות. דעת המיעוט הייתה דעתו של השופט ד' לוין, היה בדעה כי יש להחמיר באשר לאופן ותוכן ההודעה:

"מטרת ההודעה היא, שתינתן לאחר שהות מספקת בעוד מועד, לשקול ולהחליט, אם להגיש תביעה, ואם כן - להצטרף לתביעתו של האחר, כדי שהתביעות תתבררנה ביחד.

יודגש, כי גם בסעיף 152(ב) וגם בסעיף 152(ג) אין מדובר על מידע שהגיע לתובע האחר, ולו גם באקראי. נדרשת במפורש הודעה למוסד או לנפגע, לפי המקרה, והמחוקק טרח להדגיש בסעיף152(ד), כי ההודעה תישלח תוך זמן סביר. יתרה מזו, לפי סעיף152(ד) נדרש, כי שיגור ההודעה ייעשה בדואר רשום.

הוראות אלו באות ללמדנו, לענייננו, כי חייבת לבוא הודעה ברורה, ישירה ומפורשת למוסד לביטוח לאומי ככזה, על דבר הגשת תביעת הנפגע, כדי שהאחראים במוסד לנושא האמור יוכלו לשקול צעדיהם מבעוד זמן.

הודעה כזו לא נשלחה במקרה דנן.

אפילו הייתי סבור, כי ניתן להיות ליבראלי מבחינת הדרישה, כי ההודעה תשוגר בדואר רשום דווקא, כשמוכח, כי ההודעה נמסרה בפועל במשרדי המוסד, עדיין לא ניתן לנהוג בליבראליות רבה יותר, המוותרת על משלוח הודעה בכלל.

במקרה דנן, הידיעה על דבר התביעה הגיעה, אם בכלל הגיעה, לידיעת עובד או עובדי סניף המוסד בבאר-שבע כעבור קרוב לשנתיים מיום הגשת התביעה".

(ההדגשה שלי – ס"י)

לעומתו, השופט ברק, כתוארו אז, שהיה בדעת רוב, קבע, כי די בפרטים שנמסרו ע"י הניזוק בתביעתו לדמי פגיעה, או לקביעת דרגת נכות, כדי למלא אחר "דרישת ההודעה":

"לעומת זאת, נקבע בחוק, כי הזכאי לגימלה צריך להודיע למוסד על הגשת תביעתו, וכי ההודעה תישלח בדואר רשום, תוך זמן סביר. בעניין שלפנינו לא נשלחה הודעה על-ידי הזכאי למוסד לביטוח לאומי. עם זאת, המוסד היה מודע לתביעה, ועובדי המוסד העידו לפני בית המשפט המחוזי בקשר לסכומי הגימלה המשולמים למשיב, ועל-פי עדותם נעשו חישוביו של בית המשפט. האם נסיבות אלה יש בהן כדי לקיים את דרישת החוק ? לדעתי, התשובה היא בחיוב. מטרתה של ההוראה היא לגרום לכך, שהמוסד לביטוח לאומי יהא מודע לכך שהתביעה הוגשה, כדי שיוכל למצות את זכויותיו על-פי החוק (ראה ע"א 487/82). נראה לי, כי מטרה זו מושגת, אם, לאחר הגשת התביעה, מודע המוסד לביטוח לאומי, הלכה למעשה, לעובדה, כי הוגשה תביעה. לדעתי, אין לראות בדרך הקבועה בסעיף 152(ד) לחוק הביטוח דרך יחידה לביצוע הנטל המוטל על הנפגע בסעיף152(ג) לחוק הביטוח, אם כי זו בוודאי הדרך הטובה ביותר. מטרתה של הוראת סעיף 152(ד) לחוק הביטוח היא להבטיח את המידע הדרוש לביטוח הלאומי, ואם מידע זה מגיע, הלכה למעשה, בדרך אחרת, התמלאה דרישת החוק".

(עניין קרנית נ' הורוביץ', שם).

13. כאמור, בענייננו, לא הובאה כל ראיה המעידה על משלוח הודעה למל"ל, ולא הובאה כל ראיה, כגון עדויות של פקידי המל"ל, המעידה, כי המל"ל היה מודע, בשלב כלשהו, הלכה למעשה, לעובדה, כי הוגשה, או מתנהלת תביעת התובע נגד מזיק שאינו המעסיק, לפיצוי בגין תאונת העבודה נשוא התביעה.

לסיכום:

14. דין התביעה להידחות משני טעמים, שכל אחד מהם עומד בפני עצמו.

א. התובע זנח בסיכומיו כל טענה לעניין גובה הנזק, ומשכך נבצר מבית המשפט לגזור את השיעור של 25%.

ב. אי-מתן הודעה למל"ל בהתאם לסעיף 330 לחוק הביוטח הלאומי, דבר השולל מן התובע פיצוי בשיעור 25% מגובה הנזק.

פועל יוצא, דין ההודעה לצד ג' להידחות, אף היא.

נוכח התוצאה אליה הגעתי, מיותר היה לדון ולהכריע בשאלת האחריות.

הוצאות משפט:

15. אודה, כי לא קל על לבי לחייב תובע שתביעתו לפיצוי בגין נזקי גוף נדחית, בהוצאות משפט; במיוחד כשמדובר בפגיעה בתאונת עבודה, אשר הותירה אצלו נכויות משמעותיות, כגון במקרה דנן.

עם זאת, כלל הוא, כי הזוכה בדין זכאי גם לשיפוי בגין הוצאות המשפט שהוציא.

בנסיבות, ראיתי לחייב את התובע בהוצאות משפט מתונות, יחסית, והנני מעמידן על סך כולל (הכולל הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד) של 5,000 ₪.

הנתבעת/המודעה תשא בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של צד ג', בסכום כולל של 3,000 ₪.

הסכומים הנ"ל ישולמו, בהתאמה, תוך 30 ימים מיום המצאת פסק-הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ד אייר תשע"ה, 13 מאי 2015, בהעדר הצדדים.