עסקינן למעשה בתביעה אשר האצטלה הראשית המלווה אותה הינה רשלנות בביצוע מכר מכונית באמצעות לשכת הוצל"פ.

מאחר והצדדים סרבו בכל תוקף לכל פשרה שהיא, התקיים דיון ביום 18.3.12, בדיון שמעתי את הצדדים והוריתי על הגשת סיכומים אשר הונחו בפניי.

מהמסמכים אשר קראתי ומהעובדות עולה כי התובע טוען את הטענות הבאות:

1. לא היה מקום לתפוס את הרכב ולא היה מקום למוכרו.

2. חביב לא היה קשור לרכב.

3. הצדדים העלימו עובדות שעה שפעלו בעצימת עיניים וללא הצדקה לצד חוסר תום לב.

4. תפיסת הרכב נעשתה שלא כדין ובניגוד להנחיית ראש ההוצל"פ שקבעה : "לתפוס הרכב בחצרי החייב או שהחייב עושה בו שימוש".

5. הצדדים לא מילאו אחר הוראות פסק דין הצהרתי אשר ניתן ואילצו את התובע בשל סירובם לכלות כוחותיו להסרת העיקול, שעה שיכלו לעשות זאת באמצעות הגשת טיוטה ללשכת ההוצל"פ

בסיכומיו טוען התובע כי נגרמו לו נזקים רבים:

1. התובע טען כי העיקול שנרשם על הרכב מנע בעדו לחדש את רשיון הרכב, שכן העיקול נרשם במשרד הרישוי כשהרכב היה עדיין רשום על שם חברת ק.מ.רא. וכאשר הרשיונות מופקדים על ידי "סוחר", ובשל אי חידוש הרשיון, התובע ו/או מי מטעמו לא יכלו לעשות שימוש ברכב שעמד "כאבן שאין לה הופכין".

2. התובע לא יכול היה למכור את הרכב לאחרים.

3. בתקופה שמיום הטלתה עיקול ועד לביטולו נגרמה ירידת ערך לרכב.

4. נזקי התובע פורטו בסעיף 39 לכתב התביעה.

לשם הוכחת טענותיו הביא התובע את ראיותיו אשר נסמכו בעיקר על הליכים קודמים אשר התנהלו בין הצדדים. וכן עדות התובע וענאן בבית המשפט.

ראיה ראשונה היתה החלטת ראש ההוצל"פ בקשר לעיקול הרכב ותפיסתו וכן על הקביעות העובדתיות שנקבעו על ידי בית המשפט השלום בפסק דין, וכן הקביעות של ערכאת הערעור כפי שנקבעו בפסק דין נוסף.

באשר לצו של ראש ההוצל"פ טען כי הצו מיום 13.12.05 הורה כדלקמן:

"1. לעקל את הרכב ברישום על כל הבעלים.

2. לתפוס הרכב בחצרי החייב או כשהחייב עושה בו השימוש".

אומר כי יש טעם בטענה כי תפיסת הרכב לא נעשתה בצורה מדוקדקת על פי החלטת ראש ההוצל"פ שכן, לא נתפסה בחצרי התובע או תוך כדי השימוש בו.

עם זאת, שאלה היא האם טעות אשר יש בה משום טעות בפרשנות הוראה שיפוטית יש בה כדי להביא לכך כי נגרם נזק לתובע.

סבורני והדברים נאמרים גם על סמך ראיות אחרות אשר יבואו בהמשך, כי גם אם הפעולה נעשתה לא במדוייק על פי החלטת ראש ההוצל"פ הרי לא היתה לכך כל משמעות, אלא משמעות טכנית בלבד. שכן, הטענה הבסיסית של הנתבעים היא כי לא נגרם כל נזק לתובע, והדרך אשר אתווה בהמשך פסק הדין תוכיח כי דעתי היא כדעת הנתבעים.

נדבך שני אשר עלה וביסס את התובענה הינה החלטות ופסק הדין של כב' השופט יצחק כהן מבית המשפט המחוזי – חיפה בר"ע 137/00 אשר קבע כי מתעורר הספק בעלות ברכב וחלות הוראות סעיף 28 (ב) ו(ג) לחוק ההוצל"פ התשכ"ז – 1967 וניתנה לנתבעים אורכה בת 15 יום להגיש טיעוניהם לבית המשפט השלום.

מתוך הדברים של תיק ע"א 19029/08/09 בחר התובע לצטט פסקה ארוכה ולא אעשה כן, אסתפק בציטוט אשר מופיע בסעיפים יא' ו-יב' אשר קובעים בזו הלשון:

"יא. בית משפט קמא קבע שלא עלה בידי המערערים להפריך את גרסתו של המשיב מס' 1 לפיה רק הוא ואחיו עושים שימוש ברכב היגואר. כאמור גם לא הצליחו המערערים להוכיח בתיעוד מוקלט או מצולם כלשהוא שהמשיב מס' 2 עשה שימוש ביגואר במועד הרלוונטי לתביעה.

כך גם לא הצליחו המערערים להוכיח קיומו של קשר עיסקי או משפחתי בין המשיב מס' 1 למשיב מס' 2, ואין ראיה עצמאית כלשהיא התומכת בטענה לפיה עושה המשיב מס' 2 שימוש ו/או נוהג מנהג בעלים ברכב היגואר.

יב. מסקנותיו אלה של בית משפט קמא מבוססות היטב על התשתית הראייתית כפי שהונחה בפניו ומעוגנות בדין, בפסיקה, ובשכר הישר".

המסקנות אליהם מגיע ב"כ התובע הם: מהיום בו הוגשה על ידי הנתבעים בקשה לראש ההוצל"פ לעקל את הרכב של התובע, לתפוס אותו במסגרת הליכים שנקטו הנתבעים בהוצל"פ נגד "חביב" וכשהתובע לא היה צד להם, לא היה בידי הנתבעים אף לא בדל ראיה "שחביב" הוא הבעלים ו/או עושה בו שימוש מנהג בעלים.

בטרם אעבור לקביעותיי, אביא את המסגרת המשפטית מה דין רישום רכב בלשכת הרישום וכיצד מוכחת הבעלות מבחינה קניינית.

הרישום:

ראה רע"א 5379/95 (רע"א 5379/95) סהר חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ ואחרים פ"ד נא (4), 464;

"מכירת רכב היא מכר של מיטלטלין אשר על-פי סעיף 33 לחוק המכר, תשכ"ח-1968 הבעלות בהם עוברת במסירת הממכר ואינה טעונה רישום כלשהו. עם זאת, קיימת חובת רישום בעלות ושינוי בעלות בכלי רכב מכוח החוק. כיצד מתיישבים שניים אלה ומה משמעותו המשפטית של הרישום? לכאורה, רישום זה הוא בעל ערך דקלרטיבי שלא כרישום מקרקעין בלשכת רישום המקרקעין שהוא קונסטיטוטיבי (ראה להשוואה תקנות המקרקעין (ניהול ורישום), תש"ל-1969).

מהי אפוא נפקותו של הרישום? דומה שבשאלה זו טרם נאמרה המילה האחרונה על-ידי הפסיקה ועל-ידי המחוקק.

א

ב

ג

ד

ה

ו

ז

בית-משפט זה התייחס לא אחת לשאלת מעמדו של רישום כלי רכב במשרד הרישוי. בע"א 782/86 חברת אוטובוסים מטאר אל-קודס נ' מנהל מס ערך מוסף , בעמ' 570 נסקרה הפסיקה שקבעה כי הרישום הוא בעל ערך "דקלרטיבי" גרידא, ובראשה פסק-הדין בע"א 492/64 לוי נ' וייס ואח'. שם נקבע כי הרישום במשרד הרישוי אינו יוצר בעלות והשינוי ברישום אינו משנה בעלות, ולפיכך עיקול שנרשם במשרד הרישוי לא תפס לגבי משאית שנמכרה כדת וכדין. בית-משפט זה ראה מקום להרהור מחודש בשאלה אם על רקע התיקונים שהוכנסו בתקנות בנושא סדרי העברתם של כלי רכב משמו של מוכר לשמו של קונה יש טעם להבחין בין הרישום המתקיים במישור המשפט הציבורי לבין העברת הבעלות בכלי רכב במישור הפרטי (ע"א 634/79 קון נ' חסון ואח'). מסכם השופט מצא, בע"א 782/86 הנ"ל, בעמ' 571 בין אותיות השוליים ג-ד:

"איתנה הרגשתי, כי בנושא זה טרם אמרה הפסיקה את מלתה האחרונה. חסרונה העיקרי של סטייה אפשרית מהלכת ע"א 492/64 יתבטא בצמצום תחולתה של תקנת השוק לגבי עסקי מכר של מכוניות, ועל כך עמדו ט' בנד ו-א' פוזנר ברשימת ביקורת על פסק הדין בע"א 634/79 הנ"ל, 'תקנת השוק במכר מכוניות – האומנם?!' משפטים יג (תשמ"ג-מ"ד) 319. אך בצדו של חיסרון אפשרי זה ניתן למנות גם לא מעט יתרונות הן למתקשרים בעיסקאות מכר של מכוניות, שבהסתמכות על הרישום יהיו מובטחים מפני התערבות של צד ג' בזכויותיהם, והן לרשויות שלטוניות ומינהליות, שתוכלנה להסתמך על הרישום כמשקף נכונה את נושאי הזכויות והחובות הכרוכות בבעלות על כלי-רכב מנועיים". (ראו גם ר' חרסונסקי "על מהות הרישום של כלי רכב במשרד הרישוי").

דיון והכרעה:

מההלכה הפסוקה עולה כי הקניין ברכב אינו תולדה של הרישום במשרד הרישוי, אלא חלים עליה דיני הקניין הכלליים.

התובע טען כי רכש את הרכב לפי זכרון דברים ביום 1.6.05, אך בפועל לא העביר את הזכויות על שמו.

בין לבין בוצע הליך העיקול במסגרת תיקי הוצל"פ 02-02632-00-9, ו-02-29779-04-6.

אומר כי אם הייתי עוצר בשלב זה יתכן ולפחות חלק מהתובענה הייתי מקבל, אך העדויות אשר הובאו בפניי, העלו דילמות רבות למי שייך הרכב ולמי הבעלות הקניינית בו.

תולדה של סוגיה זו גם מביאה לשאלה האם נגרמו לתובע נזקים כלל וכלל.

שמעתי את עדותו של התובע, ואת הדברים אשר אמר בבית המשפט והגעתי למסקנה כי התובע עצמו, ואומר את הדברים בזהירות רבה, שימש מעין כיסוי לבעלים אשר אינני יכול לנקוב בשמו, ואין בידיי את היכולת לקבוע כי הרכב הוא קניינו.

בסעיף 15 לסיכומים, מציין ב"כ הנתבע מס' שאלות ותשובות אשר הן מעלות תהיות רבות האם בעל רכב אינו יכול ליתן תשובה לשאלות אלה.

התרשמתי כי העדות עצמה אינה מקשה אחת. אין בה עקביות, והספק גדול מן המסקנות אשר ניתן להעלות מזכרון הדברים.

במקרה זה גם אם לכאורה ביצע פעולות אשר יש בהם כדי לבוא ולהעיד על העברה קניינית אינני יכול לומר כי עובדה זו הוכחה ברחל בתך הקטנה, ולמרות שעסקינן בהליך אזרחי, הליך, אזי, גם את הרף הנמוך של 51% לא הצליח התובע לחצות.

קראתי גם את הדברים אשר נכתבו בפסקי הדין, אכן, גם פה יש טענות לכאן ולכאן, אך בשום מקום לא קבע בית משפט למי הזכויות, למעט קביעה של בית המשפט "על מי הרישום". הרישום כפי שציינתי אינו מצביע על הזכות הקניינית ולפיכך, גם במקרה זה אין בידיי כדי לומר שהטענה בדבר העדר זכויות קניין של התובע יש בה ממש במקרה דנן.

אינני סבור כי הנתבעים נקטו בדרך חסרת תום לב. הפעולות עצמן בוצעו בהרשאת ההוצל"פ ותוך ביצוע חקירה אינטנסיבית, והעובדה היא כי בית משפט השלום לאחר החלטת כב' השופטת י.כהן במסגרת בקשת רשות ערעור דחה את הבקשה לבטל את העיקול ברישום על ידי כב' השופט רניאל.

אלה מעידים כי ההתנהלות של הנתבעים היתה תקינה ולא נפל בה פגם, גם אם לכאורה כפי שציינתי הליך התפיסה עצמו היה לקוי במקצת.

בהנחה כי אני טועה בניתוח המשפטי באשר לקניין, האם הוכחו נזקים. סבורני כי התשובה לכך היא שלילית.

א. אני סבור כי הטענה בדבר אי עשיית שימוש נעדרת כל יסוד והעובדה היא כי הרכב הפך לרכב שהוכרז כ"אובדן גמור".

ב. לא הוכח בפניי כל הליך של מכירת הרכב לאחרים ורצון בעלמא אינו נזק.

ג. לא הוכחה בפניי ירידת ערך.

סופו של יום:

המסקנה המתבקשת היא כי דין התביעה להידחות.

אני סבור כי אכן צירוף הנתבע מס' 1 היה צירוף אשר במקרה דנן לא היה צריך להיעשות.

וכדי לא להבעיר להבות אומר כי טוב היה עושה התובע והיה שוקל היטב אם הדבר נחוץ.

אני קובע כי דין התביעה להידחות.

אני מחייב את התובע לשלם לנתבעים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪.

ניתן היום, כ"ח חשון תשע"ג, 13 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.