מספר בקשה: 29 | |||
בפני | כב' השופט רונן אילן | ||
מבקשים | 1. אריק ברמי 2. חנה ברמי | ||
נגד | |||
משיב | בנק אוצר החייל בע"מ |
החלטה |
בפני בקשה למחיקת כותרת ולמתן רשות להגן בגין תביעה לתשלום סך של 613,363.80 ₪.
במוקד הבקשה טענות שהעלו המבקשים למחיקת כותרת, לאי המצאת מסמכים, וכן טענות הגנה המתבססות על הטענה להפרת התחייבויות המשיב כלפיהם בכל הנוגע לריבית בה חויבו, להתניית שירות בשירות, להפסקת אשראי שרירותית ופתאומית, והוצאת לשון הרע.
הרקע לבקשה
בתמצית, לפי הנטען בכתב התביעה, טוען המשיב כי למבקשים הועמדו בחשבון המשותף 4 הלוואות כדלהלן: הלוואה בסך של 25,000 ₪ ביום 26.5.05; הלוואה בסך של 85,000 ₪ ביום 9.1.06; הלוואה בסך של 80,000 ₪ ביום 11.10.07; והלוואה בסך של 50,000 ₪ ביום .6.7.09.
בנוסף להלוואות אלו ניתן למבקשים אשראי בחשבון המשותף. דא עקא, טוען המשיב בכתב התביעה, שהמבקשים לא עמדו בהתחייבותם שלא למשוך בחשבון המשותף כספים מעבר לאשראי שהועמד להם ולא עמדו בתנאי החזרי ההלוואות, שלכן הועמד כל האשראי שניתן להם בחשבון המשותף לפירעון מיידי ויתרתו הסתכמה ביום 10.5.10 בסך של 481,230.59 ₪.
עוד טוען המשיב בכתב התביעה כי במצב זה הועמד לפירעון מיידי גם החוב בחשבון המבקש וזה עומד ביום 10.5.13 על סך של 132,134.93 ₪.
המשיב מציין בכתב התביעה כי למבקשים שני חשבונות נוספים בהם משולמות הלוואות כסדרן, שלכן אין מוגשת תביעה כלשהי בגינם.
על רקע זה עותר המשיב בכתב התביעה לחיוב המבקש בסך של 132,134.93 ₪ בגין החוב בחשבון המבקש; ואת שני המבקשים בסך של 481,228.87 ₪ בגין החוב בחשבון המשותף.
טענות המבקשים
לטענת המבקשים, בליבת התביעה עומדת הטענה להעמדת יתרת ההלוואות שנטלו המבקשים לפירעון מיידי, אלא שלביסוס טענה זו הציג המשיב דף יתרות לשערוך ומסמך זה איננו ראיה להעמדת ההלוואות לפירעון מיידי, שלכן התביעה איננה מתבססת על "ראיה בכתב" כנדרש בהגשת תביעה בסדר דין מקוצר.
לטענת המבקשים, במשך תקופה ארוכה מאז הוגשה התביעה מתחמק המשיב מהמצאת מסמכים חיוניים ומנהל מול המבקשים "מלחמת התשה" בניסיון שלא לגלות את המסמכים. המבקשים מפנים לפירוט המסמכים החסרים בחוות דעת מומחה המצורפת לבקשה, וטוענים שאי המצאתם כשלעצמה מצדיקה מתן רשות להגן.
ראשית, לטענת המבקשים, שומה היה על המשיב לחייב את המבקשים בגין החוב למשיב בריבית של פריים + 2.4% בלבד אך בבדיקה שנערכה הסתבר להם שחויבו בסכום גבוה בהרבה. בדיקה שנעשתה מטעם המבקשים בגין הפעילות בחשבון המשותף מעלה שיש להקטין את חבות המבקשים בסך של 43,830.62 ₪.
שנית, לטענת המבקשים, שוכנע המבקש לפתוח תכניות חסכון בטענה שהדבר חיוני למתן אשראי, אך בפועל לא היה בכך היגיון שכן החסכונות מומנו באשראי יקר בחשבון. המבקשים מציגים תכניות חסכון שנפתחו בחשבון המשותף בשנים 2002 – 2008 וטענים שביטול תכניות החיסכון יביא להקטנת יתרת החוב בחשבון המשותף בסך של 39,781 ₪. בחישוב מאוחד בשתי הטענות האמורות טוענים המבקשים להקטנת החוב בסך של 61,896.34 ₪.
שלישית, טוענים המבקשים כי החלטתו החד צדדית של המשיב לחדול מהעמדת אשראי למבקשים ביום 1.2.10 נעשתה בחוסר תום לב ושלא כדין. המבקשים מדגישים כי פעלו בחשבונותיהם אצל המשיב למעלה מ- 25 שנה ללא רבב, כי לא חל כל שינוי במצבת האובליגו בחשבון ולא הייתה כל סיבה להחלטה זו של המשיב. את מכתב המשיב ובו הודעת הפסקת האשראי - טוענים המבקשים כי קבלו רק ביום 25.1.10 והאשראי הופסק למחרת היום ובלא שתהא להם כל שהות התארגנות.
ורביעית, לבסוף מלינים המבקשים על הליכי עיקול זמני שננקטו על ידי המשיב בתיק זה על בסיס טענות כוזבות ותוך הוצאת לשון הרע וטוענים שאלו הסבו להם נזק של 1,000,000 ₪.
לטענת המשיב המסמכים שצורפו לכתב התביעה מקיימים את דרישות התקנות והפסיקה בכל הנוגע לחובת תובע בתביעה המוגשת בסדר מקוצר; ועוד טוען המשיב שאין בסיס לטענה לאי המצאת מסמכים שכן למבקשים הומצאו מסמכים רבים ודווקא הם, המבקשים, מנהלים "מלחמת מסמכים" כנגד המשיב.
ההליך
דיון
המבקשים מבססים טענה זו על אותה טענה בכתב התביעה שלפיה העמיד המשיב את ההלוואות שנטלו המבקשים לפירעון מיידי, וטוענים כי לכתב התביעה לא צורפה ראיה להעמדת ההלוואות לפירעון מיידי בפועל אלא רק דף יתרות לשערוך החובות, ודף זה איננו בגדר "ראיה בכתב" הנדרשת להגשת תביעה בסדר דין מקוצר.
"כבר נאמר כי בכל הנוגע להיקף המסמכים שעל התובע לצרף לתביעה בסדר דין מקוצר, הגישה היא מקלה. מדובר בדרישה מינימאלית. בשלב מוקדם זה של הדיון בתביעה ביחסי בנק ולקוח די בצירוף ההסכמים ובפירוט היתרה הסופית. ככל שאלה אינם מאפשרים לנתבע להתגונן כראוי, זכותו לדרוש מסמכים ופרטים נוספים. אם לא ייענה, כי אז יוכל לקבל רשות להתגונן ... " (ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ' בנק למסחר, פ"ד מז(5) 133).
יש לזכור כי בחינת כשרות התביעה להתברר בסדר דין מקוצר נעשית על יסוד כתב התביעה והנספחים אשר צורפו לו, שלכן לא בוחנים את אופן הגשת המסמכים עליהם מתבססת התביעה על יסוד כללי הראיות החלים בשלב שמיעת הראיות. ההסכם הבסיסי שבין בנק לבין לקוח כולל, דרך כלל, הוראה הקובעת כי הרישומים בספרי הבנק יחשבו כנכונים, כך שלאותם רישומים יש פוטנציאל ראייתי גבוה (כך גם בסעיף 11.2 בהסכם פתיחת החשבון – נספח א' לכתב התביעה). מכאן הצידוק לקביעה שצירופם של העתקי המסמכים - ההסכם הבסיסי ודף היתרה הסופית - מקיים את הדרישה לעניין ראיה בכתב שבתקנות (ע"א 4345/05 שובל שדמה מימון וסחר בע"מ נ' בנק לפיתוח התעשיה בישראל בע"מ [פורסם בנבו] 3.12.06, פסקאות 7 – 8 בפסק הדין).
כל המסמכים הללו, נספחים ו' – ח' לכתב התביעה, מהווים לפי הנטען בכתב התביעה ביטוי כתוב לרישום בספרי הבנק, המשיב, ולכן מהווים גם ראיה לכאורה לביסוס טענות המשיב ומקיימים את הדרישה לראיה בכתב לפי התקנות.
המבקשים מפנים לפסק הדין בתיק 4877-08-07 בו ציין בית המשפט כי המסמכים שצורפו לכתב התביעה אינם בגדר דפי חשבון ואינם עונים על הדרישה לראיה בכתב לפי התקנות. עיון באותו פסק דין (נספח א' לבקשה) מלמד שהנסיבות באותו מקרה היו שונות לחלוטין. באותו מקרה מציין בית המשפט (בציטוט ההחלטה למחיקת הכותרת – סעיף 4 בפסק הדין) כי המסמכים שצורפו לא מבהירים אם ההלוואות לא נפרעו, אך בעניין דנא הדברים ברורים שכן הדבר מצוין במפורש במסמכים שצורפו תחת הכותרת "יתרה משוערכת" (נספח ו' לכתב התביעה). עוד נקבע באותו מקרה שמהנספחים שצורפו לא ניתן היה להבין למתי נכונה יתרת החוב, אך במסמכים שצרפו לתביעה גם סוגיה זו ברורה ומצוינת במפורש בנספחים.
נראה איפוא שאין בפסק הדין אליו מפנים המבקשים משום אסמכתא לביסוס טענתם ועל כל פנים ודאי שאין בפסק הדין משום אסמכתא לשינוי אותה הלכה אשר נקבעה בבית המשפט העליון, שכאמור הינה הלכה שאיננה מחייבת כלל וכלל שאותה ראיה בכתב תוגש בצורה מיוחדת, בצורת "דפי חשבון" או בצורה אחרת.
המבקשים מצרפים לבקשה חוות דעת מומחה של חברת שגיא חישובי ריבית (2000) בע"מ (להלן: "חוות הדעת"), בה מפורטים המסמכים החסרים להם להשלמת בדיקת חשבון הבנק של המבקשים. המבקשים מפנים להלכות בכל הנוגע לחובתו של בנק המגיש תביעה לגילוי מסמכים, לזכות הלקוח לקבל מסמכים להכנת בקשת הרשות להגן ולמתן הרשות להגן כבר עקב אי היענות הבנק לבקשה. טוענים לפיכך המבקשים כי הימנעות המשיב מהמצאת המסמכים שפורטו בחוות הדעת די בה כדי שתינתן להם רשות להגן.
"עדיין מתעוררת השאלה כיצד יתגונן לקוחו של בנק מפני תובענה שהוגשה נגדו בצירוף חשבונות מקוטעים, כאמור, בסדר דין מקוצר, והעתקי החשבונות הדרושים לו להגנתו, אינם מצויים בידו, אם מפני שלא קבלם ואם משום שקבלם ואבדו לו?
נראה לי שהתשובה לשאלה האמורה היא פשוטה למדי: הוא יוכל לבקש מהבנק עם קבלת כתב התביעה (ורצוי עוד לפני כן) שהחשבונות האמורים ימסרו לו, או הוא יוכל לבקש לעיין בספרי הבנק ולצלמם. אם הבנק לא ייענה לו, ללא צידוק סביר, לא יתקשה הלקוח לקבל רשות להתגונן על מנת להטיל עלה בנק להוכיח באופן דווקני את תביעתו או לברר את החשבונות ולקבל את העתקיהם במסגרת קדם משפט". (ברע"א 3545/90 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אפ. אר. למימון, [פורסם בנבו] 8.11.90)
עם זאת, אותם הכללים שחלים על טענות הגנה שנטענות בבקשת רשות להגן, חלים גם על טענה מקדמית שכזו בדבר העדר מסמכים. כשם שיש לפרט את טענת ההגנה הנטענת, כך על הנתבע לפרט את הטענה בדבר העדר המסמכים ולהבהיר אילו מאמצים עשה כדי לקבל את המסמכים הדרושים לו. ככל טענת הגנה, כך גם הטענה להעדר מסמכים עלולה להידחות אם לא תובא בפירוט או אם תתברר כהגנת בדים.
זאת ועוד, לא כל סירוב של בנק, תובע, להמציא מסמך כלשהו ייחשב כמחדל אשר כשלעצמו מצדיק מתן רשות להגן. כאמור בהלכה הפסוקה, כאשר דחיית הבקשה נעשית מתוך "צידוק סביר" לא יהיה בדחייה כדי כדי להצדיק מתן רשות להגן.
וכך, למשל, נקבע:
המערערים פנו לבנק בבקשה לקבל מסמכים הקשורים בחשבון עוד בטרם הוגשה תביעת הבנק נגדם (ראו: מ/32). לאחר הגשת התביעה חזרו המערערים ופנו לבנק בבקשה שימציא להם את המסמכים האמורים ואולם הבנק ניאות להעביר להם רק חלק מהמסמכים. בסיכומיו בפנינו טען הבנק כי "...המסמכים החסרים היחידים וקשורים לתקופה בגינה ממילא חלה התיישנות". אלא שמרשימות המסמכים של המערערים ושל הבנק עולה כי גם מסמכים הקשורים בהלוואה לגביהם טרם חלפה תקופת ההתיישנות (למשל הסכם הלוואה מיום 20.4.1999), לא הועברו לידי המערערים. הבנק לא מסביר מדוע הוא נמנע מלהעביר מסמכים אלה וממילא לא נמצא לכך "צידוק מספיק". (ע"א 620/06 חברת טימאט קאופמן סילבר נ' גיימס אטלי [פורסם בנבו] 18.11.08, פסקה 23 בפסק הדין) (ההדגשה הוספה – הח"מ)
אם כך, לא ניתן לקבל טענה גורפת שלפיה כל מסמך שלא נמסר, תהא מהות המסמך אשר תהיה ותהיה סיבת אי המסירה אשר תהיה, תצדיק קבלת הבקשה ומתן רשות להגן. אי מסירת מסמכים אשר יתברר שהיה "צידוק סביר" לאי מסירתם - לא תקנה למבקשים את הזכות למתן רשות להגן.
מתגובת המשיב מסתבר שאין ברשותו של המשיב את המסמכים הללו שכן המשיב איננו שומר מסמכים מתקופות כה רחוקות (סעיפים 14 (א) – 14 (ד) לתגובת המשיב). לא מצאתי בטיעוני המבקשים כל ניסיון להסביר מדוע לשיטתם חייב המשיב לשמור ולהעמיד לעיונם מסמכים אשר נערכו עוד במילניום הקודם, לפני למעלה מ- 20 שנה. אם ניקח כאינדיקציה את תקופת ההתיישנות הקבועה בדין לעילת תביעה שלא במקרקעין, 7 שנים, ברור בעליל שהודעת המשיב לפיה לא שמר ואין ברשותו מסמכים שנערכו לפני כעשרים שנה הגיונית ומהווה צידוק סביר לאי מסירת המסמכים.
מתגובת המשיב מסתבר שכל המסמכים הללו, ככל שהיו ברשות המשיב, הועברו ונמסרו למבקשים. כל הסכמי האשראי, כל תכניות החסכון, כל הסכמי ההלוואות שאותרו, כל דוחו"ת האובליגו ומכתבי הדרישה. המבקשים לא השיבו לתגובה זו ולא כפרו בטענה שהמסמכים הומצאו. המבקשים לא הצביעו ולו על מסמך בודד אשר לטענת המשיב הועבר לעיונם אך בפועל לא הועבר. המבקשים לא הצביעו ולו על מסמך בודד אשר לטענת המשיב לא קיים אך המבקשים סבורים כי הוא קיים.
כך, למשל, המבקשים מלינים על כך שנמסרו להם 4 הסכמי הלוואה אך אינם מציינים אם בכלל ניתנו הלוואות נוספות וקיים הסכם נוסף. המבקשים מלינים שלא נמסרו להם מסמכים על תכניות חסכון אך אינם מציינים ולו תכנית חסכון אחת שלפי הנטען אמור להיות הסכם בגינה שלא הומצא.
לפיכך, טענת המבקשים לאי המצאת מסמכים בחשבון המבקשים כהצדקה עצמאית למתן רשות להגן – נדחית.
לפי גרסת המבקשים, במהלך פעילותם בחשבון הבנק אצל המשיב חייב אותם המשיב בריבית עודפת, התנה שירות בשירות, הפר את חובת הנאמנות ונקט נגדם בהליכים שרירותיים.
טענות המבקשים יידונו להלן אך גם ביחס לטענות אלו, כמו ביחס לטענה באשר להמצאת המסמכים, ראוי להקדים ולהדגיש כי טענות המבקשים מתייחסות אך ורק לפעילות בחשבון המשותף. המבקשים לא מעלים ולו טענה אחת המתייחסת לטענה בכתב התביעה לחוב בחשבון המבקש, חוב בסך של 132,134.93 ₪ (סעיף 10 סיפא וסעיף 21 (ב) בכתב התביעה). המבקשים אף לא מתייחסים לחבות זו בחוות הדעת שבוחנת אך ורק את החשבון המשותף. על פניו איפוא, תהיה אשר תהיה ההכרעה ביחס לטענות המבקשים, ברור שאין למבקשים כל טענת הגנה ביחס לחבות המבקש בחוב הנתבע בגין חשבון המבקש.
על יסוד הלכה זו יבדקו טענות המבקשים.
כל שנטען לעניין זה בתצהיר המבקש (סעיף 4 (א) בתצהיר) הוא שהובטחו לו "ריביות מועדפות". הא ותו לא. המבקש איננו מסביר ומפרט אם סיכם עם מאן דהו על ריבית בשיעור של פריים + 2.4%; המבקש איננו מסביר ומפרט אם סיכם עם מאן דהו שהריבית בה יחויב לא תשתנה אף פעם, גם במשך כ- 20 שנה; המבקש איננו מסביר אם ערך בירור כלשהו בעניין זה או בכלל התייחס לכך בשנים הרבות בהם נוהל החשבון המשותף.
טוען המבקש כי גם במצב בו היה החשבון בחריגה ממסגרת האשראי המאושרת, גם אז חייב היה המשיב לחייבו בריבית של פריים + 2.4% ולא יותר. וגם טענה זו מובאת בלא כל הסבר או פירוט לבסיס לכך. המבקש 1 איננו מפרט עם מי סיכם זאת ומתי ומסתפק בטענה כוללנית וסתמית שלפיה עצם הסכמת המשיב לחריגה "מלמד" על הסכמה שלא תיגבה ריבית חריגה.
דא עקא, שבכדי להגיע לתחשיבי המומחה, יש קודם כל ליצור לכך את התשתית העובדתית הבסיסית.
"ובאשר לחישוביו של המומחה - טוב יעשה אמנם נתבע המבקש רשות להתגונן אם בנוסף לגרסתו העובדתית יתמוך את חשוביו בחוות דעת מומחה. ... אך לחישובי המומחה אין קיום עצמאי. הם חייבים להתבסס על גרסה מאומתת בדבר שעורי הריבית המוסכמים. לחוות דעתו של המומחה בענייננו אין, כפי שראינו, תשתית כזו." (ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ פ"ד מז(5), 133, 140).
אותה תשתית חייבים היו המבקשים לכלול בתצהיר התומך בבקשת הרשות להגן אך הם לא עושים כן. תחשיבי המומחה עשויים היו להשלים את הפירוט הנדרש אך לא לבוא במקומו, שלכן אין חוות הדעת מקור לפירוט שאיננו בבקשת הרשות להגן.
כאשר נטענת טענת הגנה של התניית שירות בשירות, מוטל נטל ההוכחה על הלקוח, טוען הטענה. על הלקוח להראות קיומו של מתאם בין השירותים לגביהם נטען שהותנו זו בזה. עליו להראות קשר סיבתי בין השירות שקבל ובו לא רצה, שירות שנכפה עליו, לבין השירות שבקש לקבל מלכתחילה, שירות שקבלתו הותנתה ברכישת שירות אחר (ע"א 6505/97 בוני התיכון נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נג (1) 577, 586). כיוון שלעניין החלטה זו לא בחינת הראיות עומדת על המדוכה ולא השאלה אם עלה בידי המבקשים להוכיח את הטענה, כל שיש לבחון בשלב זה הוא אם נטענה הטענה ברמת פירוט מספקת, כנדרש מכל טענה שמועלית כטענת הגנה בבקשת רשות להגן.
טענה בדבר התנית שירות בשירות ניתן להוכיח במגוון רחב של ראיות: בעדות ישירה של הלקוח בדבר התניה שכזו; בראיות חיצוניות כגון סמיכות מועדים של הפקדות ואישור הלוואות או מסגרת אשראי; בקרבה גדולה בין הסכומים שהופקדו למסגרת שאושרה או ההלוואה שניתנה; ואלו, כמובן, רק דוגמאות. לכל אלו או לפחות למי מהן, נדרש פירוט בבקשת הרשות להגן. אכן, בשלב זה לא בודקים כיצד תוכח הטענה ובאילו ראיות, ולא בכך טמון מחדלם של המבקשים. כל שנדרש מהם בשלב זה הוא לפרט כדבעי את הטענה וזאת מסתבר שאינם עושים. למעשה, המבקשים יוצאים מנקודת הנחה לפיה כאשר מצוי לקוח במשיכת יתר בחשבון הבנק שלו, בין אם חריגה מאושרת במסגרת האשראי שנקבעה לו ובין אם מעבר לכך, כל פקדון וכל תכנית חסכון ייחשבו כביטוי להפרת חובות הבנק. כל פקדון וכל תכנית חסכון שכן לעולם הריבית על אלו תהא נמוכה יותר מהריבית על משיכת יתר. ברור שזו עמדה גורפת שבסיסה איננו מוסבר בבקשה ולא ניתן לקבלה.
בהקשר זה אף מפנים המבקשים להחזרת שיק בסך 3,500 ₪ אשר משכו ליום 30.12.09 ובקשו לבטל, ומלינים על כך שהמשיב חלל את השיק בשל היעדר כיסוי מספיק במקום בגין ביטולו, כשבכך פגע בשמם הטוב של המבקשים.
עוד טוענים המבקשים (סעיף 12 (כג) בתצהיר המבקש) כי מכתבי ההתראה של המשיב נושאים את התאריך 7.1.10 אך בפועל נמסרו להם רק ביום 25.1.10, יום אחד בלבד לפני ביטול האשראי.
"בנק הנותן במשך תקופה אשראי ללקוח, וברצונו לשנות את מדיניות האשראי והיקפה, מחוייב לפעול בהתאם לעקרונות הגינות וסבירות. עקרונות אלה מחייבים את הבנק לשקול את השינוי בשיקולים ענייניים ולתת ללקוח התראה סבירה מראש על מנת לאפשר לו תקופת התארגנות סבירה. מידת הסבירות וההגינות תהיה גבוהה ככל שמדובר בלקוח שנהג מידי שנים ליטול אשראי מהבנק ולא חרג ממנהגו או מהסכומים המקובלים. גם בחינת מטרת האשראי לסיכויי החזרתו באים בחשבון לענין זה, כמו גם השיקול הכלכלי הנגזר מרמת הנזילות שעל הבנק לעמוד בה" (ת.א. 98757/99 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מובילי ישר מנשה ובניו בע"מ, [פורסם בנבו] 11.12.03)
כך בדיוק בטענה כגון זו לה טוענים המבקשים. אם החליט המשיב לחדול ממתן אשראי למבקשים, חובתו לפעול להפסקת מתן האשראי בתום לב, במתן התראה סבירה למבקשים לשם התארגנות וכאשר הארכה נגזרת ממשך מתן האשראי ומכלול הנסיבות. הפרת חובה מצד הבנק בכל הנוגע לאופן הפסקת מתן האשראי עלולה להוות הפרת התחייבותו כלפי הלקוח. כעיקרון, טענה להתנהגות כזו מצד הבנק, עשויה איפה להקים למבקשים טענת הגנה. עשויה, ובלבד שתועלה בפירוט הנדרש ככל טענת הגנה.
ודוק, בטענה שכזו מצד לקוח, לא די בטענה המייחסת לבנק הפרת התחייבויותיו וחוסר תום לב. הרי בטענה שכזו לא כופר הלקוח בעצם קיומו של החוב בגין באשראי שקבל עד שהופסק. על לקוח הטוען להפרה שכזו גם לפרט אילו נזקים נגרמו לו וכיצד נובעים נזקים אלו במישרין מאותה הפרה.
ראשית, המבקשים מפנים לטבלה שערכו (נספח ד/1) לפיה מסגרת האשראי בחשבון המשותף ביום 14.1.10 עמדה על 60,000 ₪, סכום המסגרת הגבוה ביותר שהועמד להם בחשבון המשותף לאורך פעילותו לפי אותה טבלה. המבקשים ממשיכים ומפנים למכתב המשיב מיום 7.1.10 (נספח ז' לבקשה) לפיו החוב בחשבון המשותף עמד על 132,318.77 ₪ וזאת בנוסף להלוואות ולחוב בגין כרטיסי אשראי. אך המבקשים אינם מסבירים אם לשיטתם חייב היה המשיב לאפשר להם אשראי החורג במידה כה גדולה מהאשראי המאושר ולאיזה פרק זמן.
שנית, המבקשים אינם מפרטים כמה זמן דרוש היה להם, לשיטתם הם, לפרוע את החוב החורג ממסגרת האשראי וכמה זמן חייב היה ליתן להם המשיב.
שלישית, המבקשים טוענים כי באותה עת היו להם "נכסי מקרקעין" (סעיף 12 (כ"ט) בתצהיר המבקש) אך אינם טורחים לפרט את זהות הנכסים, אומדן ערכם, שעבודים אחרים שאולי רבצו עליהם, ואף לא שהציגו אותם בפני המשיב והציעו אותם כבטוחות.
ורביעית, ואולי זה זה העיקר, המבקשים אינם מסבירים או מפרטים איזה נזק נגרם להם עקב ביטול מסגרת האשראי. המבקשים אינם מתארים עסק בגינו נזקקו לאשראי, או עסקים שנמנעו מהם עקב אי מתן ההתראה על הפסקת האשראי או כל השפעה אחרת של הפסקת האשראי המיידית. תנאי בסיסי, אלמנטארי ממש, לקבלת טענת הגנה שכזו הינה הוכחת הנזק אשר נגרם עקב הפסקת האשראי המיידית, נזק שלמעשה מבקשים לקזז כנגד האשראי עצמו. בשלב זה של דיון בבקשת רשות להגן אין המבקשים נדרשים להוכיח דבר אך נדרשים גם נדרשים לפרט את אשר בכוונתם להוכיח. וכאשר המבקשים כלל לא טוענים לנזק, ולא כל שכן שאינם מפרטים נזק, לא ברור על שום מה תינתן להם רשות להגן בטענה זו ומה מבקשים הם לברר במסגרתה.
"מול תביעה בסדר דין מקוצר ניתן להעלות טענת קיזוז, אולם במה דברים אמורים: טענת הקיזוז חייבת לפרט את הסכום הנתבע במסגרתה ואף להציג במדויק את מערכת הנתונים, אשר עליהם היא מבוססת… יש להעלות טענת קיזוז בצורה מפורטת וברורה, כדרך שמנסחים כתב-תביעה. דרישת קיזוז בעלמא, ועל דרך הסתם, אין בה כדי ליצור תשתית מספקת, שעליה ניתן לבסס תביעת קיזוז, המצדיקה דיון לגופה או הענקת רשות להתגונן." (ב"א 579/85 אריאן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד מ(2) 765, 767)
המבקשים טוענים כי המשיב ייחס להם בבקשת העיקול הזמני כוונה להברחת נכסים אך אינם מפנים כלל למקור אותה כוונה ואינם מצרפים אותה לבקשה. מעיון בבקשת העיקול בתיק נראה שיש בה טענה לחשש להברחת נכסים (למשל סעיף 16 בבקשה – בקשה 1 בתיק הממוחשב) והמבקשים לא מסבירים כיצד "חשש" שכזה כמוהו כהודעה שקרית על כוונה.
המבקשים כלל אינם מסבירים כיצד יכולה טענה בכתבי טענות להוות בסיס לטענת הוצאת לשון הרע נוכח הוראות סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, לפיהן פרסום שעשה בעל דין שנעשה תוך כדי דיון לא ישמש עילה למשפט אזרחי.
המבקשים טוענים שבקשת העיקול הזמני נדחתה בהחלטה מיום 26.5.10 (נספח יא' לבקשה) ובהחלטה נוספת מיום 17.8.10 (נספח יג' לבקשה). אולם המבקשים מתעלמים מכך שבין זו לזו ניתנה ביום 8.7.10 החלטה בזו הלשון:
עד למתן החלטה בבקשה לא תעשה כל דיספוזיציה בנכסים נשוא הבקשה. למען הסר ספק, מובהר בזאת כי צו זה מוגבל לסכום התובענה. הצו לא יחול על חשבונות בנק ביתרת חובה. לביטול הצו המשיב רשאי להציע חלופה הולמת להבטחת סכום התובענה.
אם כך, ובניגוד לנטען בבקשה, ניתנה החלטה האוסרת דיספוזיציה בנכסים נשוא בקשת העיקול, וגם אם זו בוטלה לאחר מכן לא ברור כיצד ציפו המבקשים שתיאכף אם לא תימסר למחזיקים.
המבקשים אפילו אינם טורחים לפרט אם בכלל נמסרו הודעות אלו למחזיקים, מתי וכיצד, ומסתפקים באזכור שמו של מחזיק בודד שגם ביחס אליו לא מפורט מתי וכיצד נמסרה ההודעה.
טענת המבקשים למחיקת כותרת נדחתה, שכן בבדיקת כתב התביעה מתברר שהוא אכן מתבסס על הסכם כתוב ומסמכים מספרי המשיב.
כל יתר טענות המבקשים מתייחסות אך ורק לחשבון המשותף, כך שממילא אין למבקשים כל טענה ביחס לחוב בחשבון המבקש, חוב בגינו נתבע המבקש לבדו לשלם למשיב סך של 132,134.93 ₪.
טענת המבקשים למתן רשות להגן עקב אי מסירת מסמכים נדחתה, שכן למבקשים נמסרו גם נמסרו מסמכים רבים, לטענת המשיב כל המסמכים שברשותו, וכאשר המשיב הראה צידוק סביר לאי מסירת המסמכים הנוספים להם עתרו המבקשים, מסמכים שברובם מתייחסים לפעילות בחשבון המשותף לפני שנים רבות, עוד במילניום הקודם.
טענת המבקשים למתן רשות להגן נדחתה, שכן נטענה בלשון כוללנית ובלי פירוט.
אין לפיכך מנוס מהמסקנה שלפיה אין למבקשים כל טענה בגינה יש ליתן להם רשות להגן.
המבקשים יישאו בהוצאות המשיב בגין הדיון בבקשה זו בסך של 20,000 ₪.
ניתנה היום, י"ג תשרי תשע"ד, 17 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.
תאריך | כותרת | שופט | צפייה |
---|---|---|---|
17/08/2010 | החלטה מתאריך 17/08/10 שניתנה ע"י יוחנן גבאי | יוחנן גבאי | לא זמין |
05/06/2011 | החלטה מתאריך 05/06/11 שניתנה ע"י צבי כספי | צבי כספי | לא זמין |
01/05/2013 | החלטה 01/05/2013 | לא זמין | |
17/09/2013 | החלטה על בקשה למחיקת הכותרת ולחילופין למתן רשות להגן 17/09/13 | רונן אילן | צפייה |
26/02/2014 | החלטה 26/02/2014 | לא זמין |
תפקיד | שם | בא כוח |
---|---|---|
תובע 1 | בנק אוצר החייל בעמ | שרגא בודה |
נתבע 1 | אריק ברמי | משה קרייצברג |
נתבע 2 | חנה ברמי | משה קרייצברג |
משיב 3 | מינהל מקרקעי ישראל (פורמלי) |