תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף ונזקי מיטיב נזק בעקבות פגיעתה של התובעת בתאונת דרכים.

1. הצדדים והמחלוקת

התובעת 1, גב' סיגל כהן, ילידת 3.8.1965, הייתה בעת התאונה מושא התובענה נשואה ואם לשלושה ילדים, בעלת תואר ראשון בכלכלה ומינהל עסקים ותואר שני בניהול תעשייתי שעבדה כמנהלת נציגות בנק הפועלים שוויץ בישראל (להלן: "התובעת").

התובע 2, מר בנימין כהן, יליד 11.5.1963, היה בעת התאונה מושא התובענה בעלה של התובעת ובעל תואר ראשון בכלכלה ומינהל עסקים (להלן: "התובע").

במהלך נישואיהם נולדו לתובעים שלושה ילדים: א' יליד 5.11.1990; ש' יליד 10.10.1994 וע' יליד 20.1.98.

ביום 21.6.05 נסעה התובעת ברכבת שבה נהג הנתבע 1. במהלך הנסיעה התנגשה הרכבת ברכב משא והתובעת נפגעה קשה בגופה (להלן: "התאונה").

הנתבעים הודו בחבותם לפצות את התובעת בגין נזקי הגוף שנגרמו לה בעקבות התאונה (עמ' 1 לפרו') ומשכך נותרה במחלוקת אך שאלת גובה הנזק.

2. התאונה והשלכותיה

לאחר התאונה הועברה התובעת במסוק לבית החולים על שם שיבא בתל השומר כשהיא מחוסרת הכרה ומונשמת. ביחידה לטיפול נמרץ בבית החולים אובחן כי היא סובלת מחבלה רב מערכתית ולרבות חבלה בפנים שגרמה לשבר מרוסק של הקומפלקס הזיגומטי ושל ארובת העין מימין, משבר פתוח באמה ימין, מקרע ואיסכמיה במעי הדק, משבר פתוח של האגן, מפצעים קרועים מרובים בגפיים התחתונות, משברים בחוליות L5-L2 ומשברים בצלעות. התובעת עברה מספר ניתוחים לקיבוע השברים, כריתת המעי הדק וטיפול בפצע הפתוח בשוק ימין בשתל עור וואקום. בהמשך הועברה התובעת למחלקה הכירורגית פלסטית ומאוחר יותר למחלקה לשיקום אורתופדי בבית החולים.

מיום 8.9.05 המשיכה התובעת בטיפולים במסגרת אשפוז יום בבית החולים עד ליום 22.5.06. בסך הכל אושפזה התובעת בבית החולים במשך 335 ימים.

3. הנכות הרפואית

התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונה בעבודה והוועדה הרפואית לעררים קבעה ביום 24.11.09 את נכותה הרפואית של התובעת בשיעור 86.48% (משוקלל) כדלקמן:

א. נכות בשיעור של 30% לפי סעיף 34 (ד (לתקנות בגין הפרעה פסיכו נוירוטית המגבילה באופן ניכר את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה.

ב. נכות בשיעור של 10% לפי סעיף 48 (2) (ב) בגין אי יציבות הברך.

ג. נכות בשיעור של 5% לפי סעיף 37 (9) בגין הפרעות לאחר שבר בעמוד השדרה.

ד. נכות בשיעור של 5% לפי סעיף 37 (9) בגין הפרעות לאחר שבר בעמוד השדרה.

ה. נכות בשיעור של 5% לפי סעיף 37 (9) בגין הפרעות לאחר שבר בעמוד השדרה.

ו. נכות בשיעור של 5% לפי סעיף 37 (9) בגין הפרעות לאחר שבר בעמוד השדרה.

ז. נכות בשיעור של 10% לפי סעיף 53 (4) בגין מצב אחרי הוצאת גוף זר מפנים העין.

ח. נכות בשיעור של 10% לפי סעיף 35 (1) (ב) בגין מחלות העצמות והפרקים המשפיעות על כושר הפעולה.

ט. נכות בשיעור של 20% לפי סעיף 73 (1) (ב) II בגין אי התאחות של הלסת העליונה.

י. נכות בשיעור של 20% לפי סעיף 75 (1) (ג) בגין צלקות נרחבות באזורים מרובים.

יא. נכות בשיעור של 20% לפי סעיף 14 (1) (ג) בגין־ הפרעות של מערכת העיכול, מצב כללי ירוד.

יב. נכות בשיעור של 15% לפי סעיף 57 (2) בגין הפרעות בשדה הראיה.

יג. נכות בשיעור של 10% לפי סעיף 29 (5) (א) I בגין שיתוק חלקי של עצבי הגפיים התחתונים.

יד. נכות בשיעור של 7.5% לפי סעיף 37 (8) א'-ב' (מותאם) בגין שבר של גוף החוליה.

טו. נכות בשיעור של 0.25% לפי סעיף 74 (1) ד'-ח' בגין אובדן שיניים.

הנתבעים לא ביקשו להביא ראיות לסתור קביעה זו של המל"ל ובהתאם להוראות סעיף 6ב' בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן:"חוק הפיצויים") מחייבת קביעה זו גם לצורך הדיון בתובענה הנדונה.

למעלה מן הצורך יצוין כי התובעים התייחסו בסיכומיהם לשימוש שעשתה הוועדה הרפואית של המל"ל בתקנה 15 וכן לקביעות הוועדה הרפואית של מס הכנסה בתחום האורולוגי ואולם שתי קביעות אחרונות אלו אינן רלוונטיות ואינן מחייבות בהליך הנדון (וראו בעמ' 87 לפרו').

ביום 13.3.12 חתמה התובעת על תצהיר משלים לתצהיר עדותה הראשית (ת/7) ובו טענה כי חלה התדרדרות משמעותית במצבה הגופני והנפשי במהלך החודשים האחרונים. לטענתה היא החלה לשתות אלכוהול בכמות מופרזת ומצבה הנפשי החמיר. לטענתה, בחודש נובמבר 2011 התמוטטה מבחינה נפשית ומיני אז היא נמצאת באי כושר מוחלט לעבוד. טענות חדשות אלה לא זכו לאישוש בקביעות המל"ל, שהן המחייבות מבחינתנו לצורך קביעת הנכות הרפואית. למותר לציין שגם התובעת לא ביקשה להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית של המל"ל ולהוכיח כי מצבה החמיר.

4. הנכות התפקודית

לטענת התובעים קיימת השלכה על יכולת תפקודה של התובעת לכל נכויותיה בתחומי האורתופדיה, האורולוגיה, העיניים, הנוירולוגיה, העיכול, תחום הפה ולסת והתחום הנפשי. לטענתם השתנו חייה של התובעת לבלי הכר מאז התאונה. היא סובלת מדיכאון קשה, מקשיים בראייה ומראייה כפולה, מירידה בתחושה בפנים מצד ימין, הגבלה בתנועות יד ימין, חולשה באגן שמאל עם קשיים בהליכה, ירידה בתחושה בירך שמאל, חוסר יציבות בברך שמאל, כאבים בגב ובאגן משמאל וקשיים בישיבה, בעיות אורולוגיות, בעיות בעיכול ובמעיים, קשיים קוגניטיביים וצלקות רבות ומכערות.

עוד נטען כי מאישה צעירה ונמרצת שמתפקדת למופת בעבודתה ובמשק ביתה, המחזיקה במשרה בכירה ביותר במערך הבנקאות ומשתכרת שכר העולה על שילוש השכר הממוצע במשק ושכל עתידה עוד לפניה, הפכה התובעת לשבר כלי מבחינה פיזית ונפשית כאחד.

מנגד טענו הנתבעים כי התובעת הצליחה לשקם את עצמה ולחזור לתפקוד מלא, כי התובעת אינה בוחלת בכל אמצעי כדי להאדיר את נזקיה וכי נכותה התפקודית פחותה לאין שיעור מהנכות הרפואית.

נבחן את העובדות הרלוונטיות לסוגיה זו- עובר לתאונה שימשה התובעת מנהלת בנק הפועלים שוויץ בישראל. היא התגוררה בלהבים ועבדה בתל אביב. תפקידה הוגדר כהקמת הנציגות בישראל, השתלמויות בחו"ל בבנקאות פרטית, גיוס וקליטת עובדים, פגישות וגיוס לקוחות ישראליים מהאלפיון העליון לבנק השוויצרי, תוך שהיא צריכה לגייס מיליוני דולרים בהתאם לתוכנית העבודה השנתית (סע' 19 בת/6).

בקיץ 2004 פנו אנשי הבנק לתובעת בהצעה לצאת לשליחות מטעם הבנק ולנהל את בנק הפועלים באזור קנדה במשך חמש שנים מיום 1.7.05. עוד הציע הבנק כי יסייע לתובע במימון לימודי תואר שני בחו"ל. המשפחה נערכה למעבר לקנדה. התובע וילדי התובעים למדו אנגלית במסגרת שיעורים מיוחדים. הילדים טופלו על ידי פסיכולוגית תרבותית והתובעים מכרו את ביתם בישוב להבים ושלחו את רכושם בקונטיינר לקנדה בחודש יוני 2005.

כזכור, ביום 21.6.05, 10 ימים לפני הנסיעה המיוחלת, נפגעה התובעת בתאונה וכל הקלפים נטרפו.

התובעת ומשפחתה ביטלו את הנסיעה לקנדה ולאחר תקופת שיקום שנמשכה כשנתיים חזרה התובעת בחודש ספטמבר 2006 לעבודתה ולתפקיד שמילאה עובר לתאונה בבנק הפועלים שוויץ. ביום 30.6.09 הופסקה עבודתה כמנהלת בנק הפועלים שוויץ וביום 1.8.09 התמנתה התובעת לתפקיד של מנהלת מחלקה בהנהלה הראשית ללא עובדים הכפופים לה וזאת בתפקיד של גיוס לקוחות אמידים עבור סניף לונדון. גם בתפקיד זה לא הצליחה התובעת להתמיד ובחודש מרץ 2011 החלה לעבוד במחלקה להלבנת הון בבנק בתפקיד תפעולי – פקידותי שהצריך הזרמות מנהלתיות במחשב וללא אחריות ניהולית.

כאמור, בחודש נובמבר 2011 יצאה התובעת לחל"ת לאחר שחלה לטענתה התדרדרות במצבה הגופני והנפשי והיא קיבלה שכר על חשבון ימי המחלה שלה עד שאלה מוצו ביום 22.12.11.

התובעת חזרה וטענה הן בתצהירה הן בעדותה בבית המשפט כי עבדה במשרה חלקית לאחר התאונה וכי אין להשוות בין תפקודה המעולה עובר לתאונה לבין תפקודה החלקי והמתדרדר לאחריה. לטענתה רק טוב ליבם של מנהליה והממונים עליה שזכרו לה חסד נעוריה הביא לכך שהיא נשארה בתפקידה במשך מספר שנים לאחר התאונה.

התובעת הביאה בעניין זה מספר עדים ואולם ייאמר מייד- עדים חיוניים רבים שיכולים היו להעיד על תפקודה עובר לתאונה ובעיקר – לאחר התאונה, לא הובאו, למרבה הצער.

וכך - מר אלברטו גרפונקל, שהכיר היטב את התובעת עובר לתאונה ולאחריה, הגיש אמנם תצהיר מטעם התובעת (ת/2) אך אין למצוא בתצהירו ולו מילה אחת על תפקודה לאחר התאונה למרות שמר גרפונקל היה מודע היטב ליכולת עבודתה והישגיה של התובעת לאחר התאונה (עמ' 18-14 לפרו'). ויודגש – אין כיום מחלוקת שהתובעת חזרה לאותו תפקיד של מנהלת נציגות בנק הפועלים שוויץ, קיבלה אותו שכר ואף זכתה ששכרה יושבח והיא זכתה לבונוסים במשך 3 שנים, משנת 2006 ועד לשנת 2009. ואולם- מר גרפונקל, כמו גם התובעת או כל עד אחר מטעמה, לא טרחו להציג דו"חות או הערכות שנכתבו על התובעת בכל אותן השנים מאז התאונה, הגם שכל העדים העידו שהערכות ודו"חות כאלו נכתבים בבנק מידי שנה כדבר שבשגרה ונשמרים היטב (וראו עדותה של גב' שלי גרבורג בעמ' 35-24 לפרו').

גם העד מר מטי טל הסכים בבית המשפט כי אם התובעת לא הייתה מתאימה לתפקידה לא היו משאירים אותה בתפקיד. הוא אישר כי העלה את שכרה של התובעת לאחר התאונה למרות שלא היה כל כך מרוצה מתפקודה וזאת בשל הלחץ שהפעיל מר גרפונקל, כאשר זה האחרון ראה את התוצאות של הנציגות והיה כנראה מרוצה מעבודתה (עמ' 21 לפרו').

בעדותו הבהיר מר טל כי לעיתים יש להפעיל שיקולים אחרים ולאו דווקא יכולת התפקוד של עובד ו- "לפעמים גם 80 אחוז, 70 אחוז, מתפשרים על זה גם" (עמ' 22 לפרו' בשו' 11).

גב' גרבורג שהייתה ממונה על הנציגות סיפרה שביום 30.4.09 שוחחה עם התובעת לגבי הצורך בשינוי תפקידה. בעדותה הבהירה שגם התובעת רצתה לעבור לתפקיד אחר וכי היא המליצה שהתובעת תפסיק לעבוד כמנהלת נציגות שוויץ לאחר שלא ראתה שהתובעת עוברת לפסים של שיפור וזאת על סמך תחושתה הסובייקטיבית כמנהלת. כזכור, הערכות ודיווחים אובייקטיביים מזמן אמת לא צורפו די הצורך.

יש להבהיר בשלב זה כי שנת 2008 הייתה שנה קשה במיוחד לתובעת, כאשר במהלכה הייתה התובעת צריכה להתמודד לא רק עם התוצאות הפיזיות והנפשיות של התאונה כי אם גם עם הליך גירושין קשה ורווי מאבקים עם התובע ולרבות מאבק על משמורת הילדים (סעיפים 48 ו-49 בת/6; נספח י"ד בת/6).

אנשים נוספים שהיו ממונים ישירות על התובעת לא העידו וביניהם - אבי לוי (וראו סע' 33 בת/6), מר שטיינברג, גב' יעל לביא, מר מייקל (מיכאל) ורשבסקי ומר רוני בירנפלד. גם העדים מטי טל ושלי גרבורג לא הגישו תצהיר עדות ראשית מטעם התובעת. בפי התובעת לא הייתה תשובה מדוע עדים אלו לא העידו (ראו עמ' 62-60, 69; 78-76 לפרו'). גם העובדים שעבדו איתה בנציגות או המזכירוׂת שלה שיודעות כמה שעות עבדה בדיוק לפני התאונה ואחריה (עמ' 75 לפרו') לא העידו.

זאת ועוד, התובעת לא טרחה להציג את יומן הלקוחות כדי להראות כמה לקוחות גייסה לפני התאונה ואחריה (עמ' 58, 62 לפרו'); לא צרפה דו"חות שנתיים שנכתבו בעניינה בכל שנות עבודתה עובר לתאונה ולאחריה, לבד מדו"ח משנת 2008 שבו לא זכתה לשבחים יוצאי דופן – נספח ט' בת/6 (עמ' 61 לפרו'). היא אף לא הציגה יומן נוכחות, הגם שיכלה לעשות כן (עמ' 78 לפרו').

אין צורך להכביר מילים בדבר הנפקות הראייתית שיש להימנעות זו של התובעת מהבאת עדים אלו ומכאן מתבקשת המסקנה שאילו היו מובאים אותם עדים והיו מובאות אותן ראיות אובייקטיביות שנכתבו בזמן אמת, הם היו תומכים בגרסת הנתבעים דווקא.

נתרכז אפוא בראיות האובייקטיביות שהובאו, לאחר שגם התובע סתר את עצמו כמו גם את התובעת כשנשאל למשל על שעות עבודתה של התובעת עובר לתאונה ואחריה (עמ' 45-43 לפרו').

התובעת חזרה כאמור לתפקידה הקודם בחודש ספטמבר 2006 ועבדה בו במשך כשלוש שנים. כשחזרה התובעת לעבודתה לאחר התאונה היא עברה גם קורסים והשתלמויות (עמ' 72 לפרו'). התובעת גייסה כוחות נפשיים נוספים כשהשתתפה במקביל לעבודתה בבנק גם בבחירות המקומיות כמועמדת ברשימה לראשות מועצת להבים (עמ' 55-54 לפרו').

מדבריה של התובעת ומראיות אחרות שהובאו עולה כי תפקידה כמנהלת נציגות שוויץ דרש כישורים ואנרגיות הן פיזיים הן קוגניטיביים הן נפשיים (עמ' 73-72 לפרו'; נ/5 סעיף 19 בת/6). עבודתה כמנהלת הנציגות הצריכה לעיתים גם עבודה במשך 12 שעות ביום (עמ' 75 לפרו'). גם לאחר התאונה צולמה התובעת כשהיא עובדת מעל 8 שעות, הגם שטענה וחזרה וטענה כי עבדה במשרה חלקית בלבד (עמ' 78 לפרו'; נ/11, נ/12, נ/13). התובעת טענה כי אינה יכולה לעבוד אפילו 6 או 7 או 8 שעות (עמ' 86 לפרו') וניסתה להסביר את העובדה שהחוקרים גילו שהיא נמצאת בעבודתה שעות רבות מעבר לכך (נ/11) בכך שנשארה גם לאחר התאונה למעלה מ-8 שעות במשרד אך ישנה במשרד בשעות הצהריים. למותר לציין כי עדות זו לא זכתה לאישוש בכל עדות של מי מהאנשים שעבדו איתה אותה תקופה.

כך או כך, אין חולק כי חילופי התפקידים לא גרעו משכרה של התובעת, שאף עלה במשך השנים.

יש לציין כי התובעת אישה חכמה, מתוחכמת ולעיתים גם מתחכמת. היא נגעה אל לב כשסיפרה בהתרגשות רבה כיצד כל תוכניותיה לנסוע לקנדה ולנהל שם את פעילות הבנק באזור ירדו לטמיון בעקבות התאונה אך בה בעת נתפסה שוב ושוב כשהיא מאדירה את נזקיה וממעיטה ביכולותיה לאחר התאונה. ודוק: התובעת עברה הליך שיקום מופלא וראוי לכל שבח ולמרות פגיעותיה הקשות כל כך היא חזרה לעבודתה התובענית ועשתה אותה במשך מספר שנים. היא גם עמדה בהליך גירושין קשה וכואב, נלחמה על משמורת ילדיה וזכתה בהם לאחר כשנה. היא אף יצרה קשר זוגי חם עם ידיד, איתו היא יוצאת לצעידות רגליות, בילויים, הצגות ולנסיעות לחו"ל (נ/6; נ/7; עמ' 74-73 לפרו').

ואולם- פעמים לא מעט לא דייקה התובעת בדבריה. וכך- טענה התובעת כי היא צולעת ומתקשה ללכת ולעמוד, אך בדו"ח חקירה (נ/6) טען החוקר (שלא נחקר על תצהירו בחקירה נגדית) כי הבחין בתובעת כשהיא הולכת ומתנועעת ללא כל הגבלה. התובעת לא הצליחה לשלול זאת ואף אישרה שהיא יוצאת להליכה של כ-3 שעות וצועדת כקילומטר וחצי לכל כיוון. גם בבית המשפט נחקרה התובעת מספר שעות כשהיא עומדת וזאת ללא הגבלה (עמ' 73 לפרו' בשו' 15-2; עמ' 85 לפרו').

וכך- בתצהיריה לבית המשפט לענייני משפחה טענה התובעת שהיא מתפקדת כראוי לאחר התאונה בביתה ובעבודתה (עמ' 67-65 לפרו'), ברם משנשאלה על כך בבית המשפט תירצה זאת בכך שהתכוונה בדבריה רק לכך שהייתה נוכחת במקום העבודה ולכך שהצליחה להזמין לביתה בעלי מלאכה כמו מנקה ואינסטלאטור במקרה הצורך (עמ' 65-64).

וכך- טענה התובעת שנבצר ממנה לטוס לחו"ל לאחר התאונה, למעט נסיעה מיוחדת עם בנה, אך טענה זו נסתרה אל מול רישומי משרד הפנים שמעידים על עשרות נסיעות, חלקן במסגרת עבודתה (ראו עמ' 68 ו-83 לפרו').

התובעת גם טענה שהיא מסוגלת היום לבצע בבית רק שתי פעולות: לשלוק לילדים ביצה ולהכין סלט ירקות (עמ' 64 לפרו'). בהמשך סייגה את דבריה אפילו בהתייחס להכנת סלט הירקות (עמ' 85 לפרו'). התובעת העידה שהיא לא מסוגלת לעשות דבר בביתה מעבר לשתי פעולות אלה וכי היא אפילו לא מסוגלת לשבת עם ילדיה ולעזור להם בהכנת השיעורים (עמ' 84). נראה כי גם בכך התובעת לא דייקה פורתא.

התרשמתי מהתובעת כי למרות נכויותיה הקשות היא מסוגלת לעשות פעולות רבות נוספות, שהרי אין היא משותקת והעובדה שהיא שבה לעבודתה באותו תפקיד, שהיא נוהגת, צועדת ברגל ללא כל עזרה ומדברת בצורה קוהרנטית, מעידה שהתובעת יכולה לעשות הרבה מעבר לכך בחיי היום יום.

לנוכח כל האמור לעיל ובהתחשב במכלול נכויותיה של התובעת המשפיעות על מצבה הפיזי, הנפשי והקוגניטיבי, אני קובעת את נכותה התפקודית של התובעת בשיעור 70%.

5. נזקיה של התובעת

א. בסיס השכר של התובעת

בשנים 2005-2004 השתכרה התובעת בעבודתה כמנהלת בנק הפועלים שוויץ בישראל 43,000 ₪ (ברוטו בניכוי מס הכנסה) בממוצע לחודש. במסגרת תפקידה הצפוי כמנהלת אזור קנדה של הבנק הייתה צפויה לקבל הכנסה שנתית של כ-83,000 דולר קנדי וכן בונוס קבוע של 25,000 דולר קנדי לאחר גילום מס הכנסה (סעיף 23 בת/6, עליו לא נחקרה התובעת). בנוסף התחייב הבנק לשלם עבור שכירת דירה עד 6,000 דולר קנדי ולממן עלות בית ספר בינלאומי או יהודי לשלושת הילדים, לממן רכב גדול ואחזקתו, טלפון נייד, לימודי תואר שני לתובע ולתת לתובעת תקציב אירוח (ראו נספחים ה'-ח' לת/6; נ/1). מר בארי בן זאב העיד כי הציע לתובעת לנהל את הסניף בקנדה ואישר את טענותיה של התובעת בדבר שכרה וההטבות שהיו צפויים לה (סעיף 12 ב-ת/1; עמ' 14-8 לפרו').

הנתבעים בסיכומיהם טוענים שלא נגרם לתובעת הפסד שכר בעבר והם מנמקים זאת בכך שלא הוכח שעבודתה או ביצועיה של התובעת נפגעו באופן כלשהו מאז התאונה ועד היום, מצב שנמשך כ-5 שנים תמימות מאז ששבה לעבודה. הנתבעים בסיכומיהם לא כפרו בשכר ובתוספת השכר שהייתה צפויה התובעת לקבל בקנדה.

כך או כך, אין חולק כי הסכומים שבהם מדובר עולים על שילוש השכר הממוצע במשק.

ב. הפסדי שכר לעבר

לטענת התובעת בוטל מינויה כמנהלת בנק הפועלים קנדה בעקבות התאונה והיא סבלה מאי כושר מלא עד ליום 1.8.06. לטענת התובעת (סעיף 44 לסיכומים) שילם לה הבנק בחודשים יולי עד ספטמבר 2005 תשלומים על חשבון ימי החופשה והמחלה של התובעת (הגם שבתצהירה – סעיף 52 לת/6 - טענה התובעת כי עד לחודש דצמבר 2005 קיבלה תשלומים מהבנק על חשבון ימי החופשה והמחלה שנפדו – נספח ט"ו לת/6) ומאז ועד ליום 1.8.06 שילמה כלל חברה לביטוח בע"מ תגמולי ביטוח לתובעת על פי פוליסת ביטוח מנהלים ופוליסת תאונות אישיות. לטענת התובעת הייתה התובעת זכאית לקבל את התשלומים ששילם הבנק על חשבון ימי החופשה שלה עם תום עבודתה בבנק וכי אין להביא בחשבון את התשלומים ששילמה כלל חברה לביטוח בע"מ בהיותם תשלומים על פי חוזה ביטוח (וראו סעיף 86 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש)].

על הפסדי השכר הנטענים בתקופה שמיום התאונה ועד ליום 1.8.06 (דהיינו 13.33 חודשים) לא נתנו הנתבעים את דעתם בסיכומיהם בכתב. כל שטענו הוא כי השהות בקנדה הייתה כרוכה בעלויות כספיות ניכרות וספק אם משכורתה הייתה מספיקה לכלכלת בני המשפחה וכי התובעת לא הוכיחה שהייתה משכירה את ביתה בלהבים ונהנית מדמי השכירות לאחר שהבית נמכר ולכן לא נגרמו לתובעת הפסדי שכר בגין ביטול הנסיעה לקנדה (סעיפים 24-17 לסיכומי הנתבעים). טענות הנתבעים בעניין זה אינן מתייחסות להפסדי השכר עד ליום 1.8.06. הטענה להפסדי השכר באותה תקופה לא נסתרה אפוא.

עוד טוענת התובעת בסיכומיה כי לאחר שהייתה צפויה לשוב מקנדה ביום 1.7.10 הייתה אמורה להשתכר לפחות בגובה השתכרותה הקודמת בבנק הפועלים שוויץ אך יש הפרש של כ-2,500,000 ₪ בין ההכנסה הצפויה לבין ההכנסה בפועל. לנוכח מגבלת שילוש השכר הממוצע במשק, חישב ב"כ התובעים את הפסד השכר בסך 1,822,097 ₪ (כולל הפרשי הצמדה למדד וריבית מאמצע התקופה).

עוד טען ב"כ התובעים בסיכומיו כי החל מחודש אוגוסט 2009 שכרה של התובעת החל לרדת בהדרגה ומחודש ינואר 2012 התובעת אינה מקבלת שכר.

חישוב זה אין ביכולתי לקבל שכן הראיות מצביעות באופן חד משמעי על כך שעם שובה של התובעת לעבודתה, לא זו בלבד ששכרה לא נפגע אלא שהיא השביחה אותו ואף זכתה לבונוסים.

זאת ועוד, חישוב זה אינו עולה בקנה אחד גם עם טענותיה של התובעת בתצהירה (סעיפים 56-51 בת/6) לפיהן היא מלינה אך ורק על אובדן ימי המחלה והחופשה שנפדו ועל העובדה שנמנע ממנה להתקדם לתפקידים בכירים יותר. ודוק: אין בתצהיר עדותה הראשית של התובעת כל טענה או תביעה בגין גריעת שכרה בהשוואה לשכרה עובר לתאונה מאז 1.8.06 ועד ליום עריכת התצהיר. גם בתצהיר המשלים (ת/7) טוענת התובעת לאי כושר מוחלט החל מיום 28.11.11 ועל מיצוי יתרת ימי המחלה ביום 22.12.11. הא ותו לא.

לעניין זה יוער עוד בקצירת האומר כי התובעת לא טרחה להציג תשתית ראייתית מתאימה, מבוססת ומפורטת באשר לפוטנציאל ההתקדמות שלה בתפקידים ובשכר לולא נפגעה בתאונה.

הפסד ימי מחלה וימי חופשה אותם ניתן לפדות (כפי שעשתה התובעת בפועל, וראו: ת/3) הם בבחינת הפסד שיש לפצות בגינו. לנוכח האמור לעיל, אני רואה לנכון לפסוק לתובעת פיצוי בשל הפסדי שכר מלאים בגין התקופה שמיום התאונה 21.6.05 ועד ליום 1.8.06, לפי שילוש השכר הממוצע במשק (כנטען: 20,373 ₪ x 13.33) ובתוספת ריבית מאמצע התקופה- 324,407 ₪. כן אני פוסקת לתובעת פיצוי בגין הפסדי השכר החלקיים בשיעור 70% (לנוכח שיעור הנכות התפקודית שקבעתי) מיום 28.11.11 ועד היום (10 חודשים) משילוש השכר הממוצע במשק ובתוספת ריבית מאמצע התקופה: 142,611 ₪.

ג. הפסד כושר השתכרות לעתיד

מיום 28.11.11 התובעת אינה עובדת עוד בבנק. ב"כ התובעת טען בסיכומיו כי "לאור נכותה התפקודית המלאה כמפורט בהרחבה לעיל, נראה כי התובעת לא תשוב למעגל העבודה" (סעיף 52). נדמה כי התחזית השלילית של ב"כ התובעים אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שהתובעת התמודדה בגבורה, באומץ ובכוחות שראויים להערכה עם פציעתה הקשה כל כך, כמו גם עם העובדה שהתובעת עבדה שנים לא מעט באותו תפקיד תובעני שבו עבדה עובר לתאונה וגם לאחריה.

בנסיבות אלו אני רואה לנכון לפצות את התובעת בשיעור 70% משילוש השכר הממוצע במשק (וכטענת התובעת: 20,373 ₪) עד להגיעה לגיל 67 שנים.

לאחר היוון מתאים מסתכם הפיצוי בגין ראש נזק זה בסכום של 2,572,768 ₪.

ד. הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות

בסיכומיו בכתב חישב ב"כ התובעים את הפסדי התובעת בגין הפגיעה בזכויותיה הסוציאליות בשיעור 70% משילוש השכר הממוצע במשק מיום שתגיע התובעת לגיל 67 שנים ובהיוון כפול למשך 22 שנים.

לטענת הנתבעים - על התובעת מוטל הנטל להוכיח את זכאותה לתשלומי פנסיה וכן את תנאי הפנסיה, בעוד שהתובעת לא הוכיחה מהי קרן הפנסיה אליה מופרשים כספי הפנסיה שלה ולא הציגה אישור על הפסדי הפנסיה. ואכן, התובעת הסתפקה רק בהצגת אישור הבנק על היעדרותה מהעבודה עקב מחלה מתאריך 28.11.11 (נספח ד' לת/7). גם הפוליסה הרלוונטית מחברת כלל לא הוצגה.

כעולה מתצהיר עדותה המשלים של התובעת (ת/7) יצאה התובעת לחל"ת וספק אם תשוב לעבודתה בשכר מלא כפי שקיבלה עובר לתאונה. לא נותר לי אלא לקוות שהתובעת תשוב למעגל העבודה ותנצל כישוריה, ניסיונה וחוזקותיה, אך מטבע הדברים אנו נמצאים בים של השערות ואי ודאויות.

בנסיבות אלה אני רואה לנכון לפצות את התובעת בגין הנזק האפשרי שקיומו מוטל בספק בסכום גלובלי של 250,000 ₪.

ה. הפסדי ימי חופשה והפרשות לפוליסת אובדן כושר עבודה

ימי החופשה והמחלה שנוצלו זכו לדיון בפסק דיני לעיל. אין צורך אפוא לשוב ולדון בימי המחלה והחופשה שפדתה התובעת (וראו ת/3; סעיף 52 בת/6), ושאת הכסף שקיבלה בגינם השקיע התובע בבית קפה בערבה (עמ' 69 לפרו').

בסעיף 55 לסיכומיו טוען ב"כ התובעים שהחל מחודש אוגוסט 2009 מנוכים משכרה של התובעת 860 ₪ בגין אובדן כושר עבודה על מנת לשמור על פוליסת אובדן כושר עבודה (ראו נס' ט"ז לת/6). את נזקיה של התובעת בגין ראש נזק זה אמד ב"כ התובעים על 100,000 ₪.

ואולם- התביעה לפיצוי בגין הפרשות לפוליסת אובדן כושר עבודה לא בא זכרה בכתב התביעה ועל כן אין מקום לפסוק לתובעת פיצוי נוסף בגין כך .

1. עזרת הזולת

1. עזרת התובע ונזקיו

עד לחודש דצמבר 2004 שימש התובע כמנכ"ל חברת שע"ל באוניברסיטת באר שבע והשתכר סכום של כ-15,000 ₪ (ברוטו בניכוי מס הכנסה). כבר בחודש דצמבר 2004 סיים התובע את תפקידו כמנכ"ל חברת שע"ל והתפנה לטפל בסידורי הנסיעה והמעבר לקנדה שתוכננו כזכור ליום 1.7.05. גם לאחר התאונה לא שב התובע לעבודתו הקודמת משזו אוישה ע"י אחר. התובע סעד את אשתו התובעת וטיפל בילדיהם ולא חזר למעגל העבודה במשך חודשים ארוכים. לפיכך עתר התובע לפצותו בגין הפסדי השכר לעבר ובגין שווי העזרה שנתן לתובעת במשך שנתיים בסכום של 600,000 ₪.

מהעדויות שהובאו לפניי עולה כי התובע לא עבד עובר לתאונה ומשכך לא נגרמו לו הפסדי שכר. זאת ועוד, הגם שהתובעת עצמה שנפגעה כה קשה חזרה לעבודתה הקודמת ביום 1.8.06, הרי שרק בשנת 2007 ניסה התובע לשוב למעגל העבודה, בחר להשקיע בבית עסק (קפה ג'ו בערבה) את הסכומים שקיבלה התובעת בגין פדיון ימי המחלה ולאחר שגם מיזם זה נכשל, המשיך לשבת בביתו ולא עבד. גם מעדות התובעת בבית המשפט (עמ' 66 לפרו' בשו' 16-11) ובבית המשפט לענייני משפחה עולה כי התובע סירב לעבוד במקומות עבודה שההכנסה בהם אינה הולמת אותו לדעתו והעדיף שלא לחזור למעגל העבודה במשך שנים. הוא להתרכז במשך כשנה בפיקוח על בניית בית המשפחה בלהבים (עמ' 71 לפרו' בשו' 25-24), ובשאר הזמן בהסעת הילדים לחוגים ולטיפולים ובפעילות ספורטיבית (עמ' 45 לפרו' בשו' 13-9; עמ' 46 לפרו' בשו' 23-22). וכך העיד התובע בבית המשפט:

"גם כשסיגל חזרה לעבודה היא חזרה לכמה שעות, הייתי מסיע אותה. בבוקר לוקח אותה לתל השומר. אני עדיין הייתי בבית מול ילדים שעברו תהליך לא פשוט, פסיכולוגים... בסוף 2007 סיימנו לבנות את הבית השני. לקחתי את כל האחריות עלי, לקחתי את הילדים, החזרתי אותם, טיפלתי בהם. היא לא הייתה מסוגלת לעשות שום דבר. בערב כל האחריות הייתה עלי, מקלחות, שיעורים, חוגים ללכת ולהחזיר אותם. היא הייתה מתעייפת אחרי חצי שעה וצריכה לשכב. זו הסיבה שלא עבדתי שנתיים בערך..."

(עמ' 47 לפרו' בשו' 30-22)

בהמשך הבהיר התובע כי בניית הבית התמשכה מתחילת 2006 ועד לחודשים אוגוסט או ספטמבר 2006 (עמ' 48 לפרו' בשו' 7-1).

בחודש יוני 2008 עזב התובע את הבית ועבר להתגורר לבדו בנתניה.

ויודגש כי באותן שנתיים נעזרה המשפחה גם בעזרה בשכר מידיה של גב' חיה זיגדון שסייעה להם בעבודות הבית והבישולים ובעוזרת בית נוספת שהייתה אחראית על ניקיון הבית.

בסמוך לאחר התאונה נעזרו התובעים גם בהוריו של התובע שגרו בביתם במשך כחצי שנה וסייעו בטיפול בילדים ובבית (עמ' 53 לפרו' בשו' 5-1). כן נעזרו התובעים באחות לילה ששמרה על התובעת בזמן האשפוז וזאת ביוזמת הבנק ובמימונו וכן בחברים ובמכרים.

באשר להפסדי שכרו של התובע הנטענים צרף התובע את תלושי השכר שלו לשנת 2004 בלבד, הגם שעסקינן בנזק מיוחד הטעון הוכחה.

בבית המשפט הבהיר התובע כי בחיפושיו אחר מקום עבודה לא עשה כן על מנת להרוויח לפרנסת משפחתו, אלא רק על מנת לשמור על שפיותו הנפשית (עמ' 51 לפרו' בשו' 4-2). גם בעדותו בבית המשפט הודה התובע כי הוא לא עובד כעת ובוודאי שאין לקשור זאת לתאונה ולתוצאותיה. כזכור, גם ב"כ התובע טוען בהגינותו להפסדי שכר במשך שנתיים בלבד ואולם המציאות מלמדת שהן לפני התאונה הן לאחריה ובמשך תקופות ארוכות ישב ויושב התובע בחיבוק ידיים. גם לגבי הטיפול בילדים ובמשק הבית התמונה דומה הן לפני התאונה הן אחריה כאשר עולה מהעדויות שגם לפני התאונה התרכזה התובעת במשרתה הבכירה ובקריירה הניהולית שלה בבנק בעוד שהתובע טיפל יותר בבית ובילדים (עמ' 43 לפרו' בשו' 17-11; עמ' 44 לפרו' בשו' 16-13) והתובעים נעזרו גם בעזרה בשכר. משהובהר שהתובע התחיל לעבוד לאחר התאונה רק בחודש אוגוסט 2010 וכי גם באותו מקום עבודה לא שרד לאחר חודש יוני 2011 (עמ' 51 לפרו' בשו' 33-27) הרי שקשה לתלות את הפסדי השכר של התובע בעבר אך ורק לתאונה בכלל ובשנתיים הראשונות בפרט.

לנוכח כל האמור לעיל, נראה לי לנכון לפסוק לתובע פיצוי על דרך האומדנה ואני פוסקת לו 250,000 ₪.

2. עזרת צד ג' - מטפלת ועוזרת בית

לפני התאונה העסיקה התובעת עוזרת בית – את גב' חיה זיגדון. באשר להיקף ההעסקה נתגלעו סתירות בדברי התובעים ובדבריה של גב' זיגדון. בעוד שלטענת התובעת (סע' 57 בת/6) העסיקה את העוזרת בהיקף של 6-4 שעות בשבוע ובעלות של 1,500 ₪ בממוצע לחודש הרי שהעוזרת גב' זיגדון העידה בתצהירה (סע' 2 בת/4) כי עבדה בבית התובעים יומיים בשבוע במשך 3 שעות ביום, במהלכן ביצעה את עבודות הבית לרבות בישול וכביסות לכל דיירי בית (עמ' 36 לפרו').

מאידך גיסא טען התובע בחקירתו הנגדית שגב' זיגדון הועסקה יומיים בשבוע ובכל פעם עבדה 3 או 5 שעות. לטענתו גב' זיגדון עשתה את עבודות הניקיון וגם חיממה אוכל לילדים (עמ' 45 לפרו' בשו' 28-22). לפני התאונה לא דיווחו התובעים על העוזרת למל"ל ועל כן לא נותרנו אלא עם העדויות לגבי היקף העסקתה עובר לתאונה, על הסתירות והפרכות שבהן. יצוין כי במוצגי התובעת מצאתי רק את נספח י"ז בת/6 שהוא דיווח התובעת על עוזרות הבית רק משנת 2009 ואילך.

לטענת התובעת היא זקוקה מאז התאונה לסיוע במרבית פעולות היום יום, ולרבות ניהול משק הבית – נקיון הבית, כביסה, בישול, קניות, גיהוץ, שטיפת כלים וכיוצ"ב. לטענתה מאז התאונה ועד היום היא מעסיקה עוזרת בית בשם רורי שאחראית על ניקיון הבית ועוזרת נוספת – היא חיה זיגדון – שאחראית על הבישול, כביסות, החלפת מצעים וכל עבודה נדרשת פרט לניקיון.

עוד טוענת התובעת כי בימים שני ורביעי, בהם חיה זיגדון אינה מגיעה לעבוד בביתה, התובעת מזמינה אוכל לה ולילדיה ממסעדות וגם בחגים בהם ילדיה שוהים אצלה הם מתארחים בבתי מלון כי התובעת אינה מסוגלת לערוך את ארוחת החג.

התובעת טענה בסיכומיה כי היא מוציאה מדי חודש עבור עלות העוזרת רורי 1,000 ₪ ועבור העוזרת חיה זיגדון סכום נוסף של 6,000 ₪ ובסך הכל 7,000 ₪. עם זאת, עתרה התובעת בסיכומיה בכתב לפיצוי בסך 4,500 ₪ לחודש הן לעבר הן למותר חייה ובסך הכל לסכום של 1,581,207 ₪.

נראה כי תביעתה של התובעת בראש נזק זה נטענה על דרך ההגזמה וזאת לא רק משום שהיא "מסתפקת" ב-4,500 ₪ בראש נזק זה למרות שהיא טוענת להוצאה גבוהה יותר, אלא שתיאוריה של התובעת לגבי יכולת תפקודה בביתה נטענים על דרך ההפרזה. כאמור לעיל, התובעת טענה כי היא לא מסוגלת לעשות דבר בביתה למעט שליקת ביצים ואולי הכנת סלט בקשיים לא מעטים. כזכור, התרשמותי מהתובעת היא כי על אף נכויותיה הקשות היא מתנועעת, הולכת, יושבת ועומדת כמעט ללא הגבלה, והיא מסוגלת גם מסוגלת לבצע את עבודות הבית הקלות ולו לחמם אוכל, להכניס כביסה למכונת כביסה או למייבש, לקפל כביסה, לנגב אבק, לסדר ארונות בגובה זרועותיה, וכו'. ממילא אין לראותה כמי שהיא משוללת כל יכולת תנועה. מתיאוריה של גב' זיגדון עולה כי בני הבית (ולרבות ילדיה הבוגרים של התובעת שהם בקו הבריאות), משאירים לה את כל שאריות האוכל, זורקים את הכביסה המלוכלכת על הרצפה ומותירים את כל הכלים המלוכלכים לטיפולה (עמ' 40 לפרו' בשו' 16-6). גב' זיגדון גם "מוזגת להם לאכול" ו"מפנה אם אני נמצאת עדיין שם" (עמ' 41 לפרו' בשו' 8). כשנשאלה הגב' זיגדון האם היא ראתה את התובעת מדיחה כלים או מטפלת בכביסה לידה, ענתה "אתה צוחק עלי?... אם הייתה יכולה לעשות את זה אני הייתי שם? אני לא ראיתי אותה" (עמ' 41 לפרו' שו' 33-30). גב' זיגדון הודתה שגם לפני התאונה וגם אחריה היא כמעט שלא רואה את התובעת ועל כן אין ללמוד מדבריה כי נבצר מהתובעת לעשות אפילו חלק מעבודות הבית ולו את אלו הקלות. התובעת הסכימה להודות בחקירתה הנגדית כי היא יכולה אולי לטאטא מעט ואולי לשים כביסה במייבש אחת לשנה (עמ' 78, 79 לפרו'). אין לי ספק שטענות אלו נטענות על דרך ההפרזה והן לא מתישבות עם ההגיון.

זאת ועוד, כך למשל בעוד שהתובעת טוענת כי היא נאלצת להזמין אוכל לילדיה (שכבר בגרו) ולה ממסעדות בימים שבהם חיה זיגדון לא מגיעה לעבוד בביתה (סע' 70 לסיכומי התובעת; סע' 62 בת/6), הרי שבבית המשפט טענה שבימי שני ורביעי היא מחממת בעצמה את האוכל שהכינה חיה זיגדון יום לפני כן (עמ' 79 לפרו' בשו' 26-25)...

יצוין כי מעדותה של גב' זיגדון עולה כי כיום אין לתובעת עוזרת בית המטפלת בניקיון באופן קבוע (עמ' 41 לפרו' שו' 11-10) ובכל זאת מצליחה התובעת להתארגן.

יש לזכור עוד שגם לפני התאונה לא עסקה התובעת בעבודות הבית בהיקף משמעותי. גם גב' זיגדון אומרת בהגינות בתצהירה ובזהירות כי עובר לתאונה ובימים בהם לא עבדה - "הבית תפקד כרגיל, בוצעו קניות, בישול וכביסות על ידי בני הזוג" (סע' 2 בת/4). ודוק: "על ידי בני הזוג" אמרה גב' זיגדון ולא על ידי התובעת. גם התובע העיד בבית המשפט שהתובעת עבדה 12-10 שעות עובר לתאונה ופעמים רבות נעדרה מהבית וישנה בתל אביב (עמ' 45 לפרו' בשו' 19-18). בניגוד לדברי התובע טענה התובעת כי בישלה וטיפלה במשק הבית עובר לתאונה אך כשנשאלה במפורש על כך בבית המשפט, הודתה כי מדובר בכשלוש שעות בשבוע לכל היותר (עמ' 68, 71 לפרו' בשו' 12-9).

המרצע יצא מן השק כשנשאל התובע מדוע נעזר בגב' זיגדון, במנקה ובהוריו מיד לאחר התאונה. וכך השיב התובע כשנשאל מדוע היה צורך גם במבשלת:

"יכולתי להסתייע כלכלית במישהי. היה לי תפקיד אחר. זו ההחלטה שקיבלנו. ה-5 פעמים בשבוע, גם כשלא עבדתי, יצאתי לפגישות בת"א, לראיונות עבודה, אם הייתי צריך לעשות ספונג'ה כל היום הייתי מקבע את המצב שלי..."

(עמ' 53 לפרו' בשו' 31 עד עמ' 54 לפרו' בשו' 2)

אין חולק שהתובעת נהנית מהכנסות גבוהות ביותר הן מעבודתה הן מקצבאות המל"ל הן מכלל חברה לביטוח בע"מ. היא זכאית להקל על עצמה ועל חייה על ידי נטילת עזרה בשכר ככל שתחפוץ. ואולם אין להסיק מכך כי התובעת לא יכולה לבצע את כל פעולות הבית, ולו הקלות שבהן. על פי דיני הנזיקין יש לפצות את התובעת בגין נזקיה ולנסות ככל האפשר להשיב את מצבה לקדמותו אך לא להיטיב את מצבה על חשבון הנתבעים. בהקשר זה קבע בית המשפט בעניין ע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור-שמיר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד (4) 450, 455 (2000), כי:

" במסגרת קביעת הפיצוי, לרבות קביעת שיעור הפיצוי בגין עזרת הזולת, יש להכיר בהוצאות סבירות צפויות של התובע. אין התובע זכאי להיטיב את מצבו על חשבון המזיק. יש לפסוק פיצוי על הוצאות רק בגין הוצאות הנחוצות באופן סביר לשם החזרת המצב לקדמותו. גובהן של הוצאות אלה צריך להיות גם הוא סביר..."

לנוכח כל האמור לעיל ותוך מיצוע הוצאות המשפחה בגין הצורך בעזרת הזולת בעבר ולעתיד אני אומדת את הצורך הריאלי בעזרה בסכום נוסף של 1,500 ₪ לחודש.

אני פוסקת אפוא לתובעת בראש נזק זה בגין העבר (87 חודשים) ובתוספת ריבית מאמצע התקופה – 138,787 ₪.

לעתיד - לאחר היוון מתאים (ל-35 שנים): 389,700 ש"ח.

ז. הוצאות שכ"ד והוצאות נלוות נוספות

לטענת התובעת מכרו התובעים את ביתם בלהבים לקראת הנסיעה הצפויה לקנדה. בעקבות התאונה וביטול הנסיעה נאלצו התובעים להתגורר בשכירות במשך כשנה ושילמו שכ"ד בסך 10,200 $. כן נאלצו לרכוש מכשירי חשמל חדשים בסכום העולה על 100,000 ₪. למרות שהתובעים טענו בסיכומיהם (סע' 71 ה') להוצאות גבוהות בהרבה, הציעה התובעת להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סכום של 100,000 ₪.

אליבא דתובעת בתצהירה שכרו התובעים את ביתם מהקונה תמורת 10,200 דולר. התובעת לא טרחה לצרף לתצהירה את חוזה השכירות. התובע בתצהירו (סעיף 16 בת/5) טען כי הגיע להסכמה עם הקונה שישכור לו דירה אחרת לשנה וישלם לו את כל הנזקים שנגרמו לו מעיכוב הפינוי. בחקירת התובע בבית המשפט התברר כי הקונה שקנה את ביתם של התובעים הסכים להשאיר להם את ביתם וכי התובע שכר עבורו בית אחר בישוב להבים ומימן לו את דמי השכירות. למרות שהתובע התחייב להמציא את חוזה השכירות, גם הוא לא עשה כן (עמ' 52 לפרו' בשו' 31-24).

למותר לציין שהדברים לא עוגנו בעדות הקונה או במסמך הסכמות מזמן אמת.

לתצהיר התובעת צורפו כנספח י"ט קבלות על תשלום ראשון מתוך 12 עבור "שכ"ד – קרוב ראובן" בסך 3,918.50 ₪ וכן קבלות בגין רכישת מכשירי חשמל שונים וריהוט בשנים 2006 - 2011 כולל מצעים, מגבות, שולחן מחשב, טלוויזיות, מנורות שולחן, מחשבים, ועוד.

ברור שחלק ניכר מהמכשירים שנרכשו משמשים את התובעת ואת ילדיה ויש בהם משום שיפור של הריהוט הקודם והישן שנמכר בעלות לא ידועה. כמו כן יש לזכור שהתובעים "התפצלו" וכי ממילא נדרשו לקנות ריהוט נפרד.

בנסיבות אלה אני רואה לנכון לפצות את התובעת בראש נזק זה בסכום גלובלי של 60,000 ₪.

ח. הוצאות ניידות ורכב

לטענת התובעת היא נאלצה להוציא הוצאות נסיעה מרובות בעקבות הטיפולים הרפואיים הרבים להם נזקקה וכן נצרכה להשתמש במוניות לכל אשר פנתה. מאחר שנשמרו בידה אך מקצת מהקבלות בגין הוצאות אלו, עתרה התובעת בסיכומיה לפצותה בגין העבר בסכום גלובלי של 50,000 ₪ ולעתיד לפי 3,500 ₪ לחודש בהיוון ל-35 שנים וזאת מאחר שהתובעת משלמת מדי חודש בגין עלות הרכב הצמוד 5,248 ₪.

ושוב- נכונותו של ב"כ התובעים לטעון בהגינותו לפיצוי הנופל לכאורה מעלות הוצאותיה של התובעת מלמדת על ההפרזה בתביעותיה.

ויוזכר- הוכח במארג הראיות שנפרש לפניי שהתובעת צועדת חדשות לבקרים כשלושה קילומטרים ללא הגבלה, היא עולה ויורדת במדרגות, מתניידת ומתכופפת, היא נוהגת בעצמה ובמהירות ועד לאחרונה נהנתה התובעת מרכב צמוד כחלק מתנאי העסקתה.

בהסתמך על עובדות אלו עותרים הנתבעים כי לא תפוצה התובעת בראש נזק זה.

בתצהיר עדותה הראשית הודתה התובעת (סע' 75 בת/6) כי קיבלה כחלק מההטבות מהבנק רכב צמוד וכן שולמו עבורה כל ההוצאות הנלוות לאחזקת הרכב, לרבות ביטוח מקיף וחובה, רישיון רכב, הוצאות דלק וכיוצ"ב. בתצהירה טענה כי רק אם תסיים את עבודתה בבנק תפסיד את הטבת הרכב הצמוד וההטבות הנלוות. כן הצביעה התובעת בתצהירה על קבלות חלקיות בגין הצורך בנסיעה במוניות (נספח כ'). כנספח כ' לתצהירה צורפו צילומים של ארבע קבלות בגין נסיעה במוניות בשנת 2008, דהיינו כ-3 שנים לאחר התאונה: שתיים מתוכן מיום 31.8.08, אחת מיום 3.9.08 ואחת מיום 21.8.08. כן צורפה קבלה עבור נסיעה במונית מחיפה (בית החולים האיטלקי ללהבים) על סך 700 ₪ מיום 23.8.08 וצילומים של חמישה כרטיסי נסיעה ברכבת מלהבים לתל-אביב, כאשר כל חמשת הכרטיסים הוצאו ביום 20.8.2008.

התובעת מקבלת מהמל"ל קצבת ניידות (נספח כ"א בת/6) ופטור חלקי ממיסים (ראו עמ' 83 לפרו'), לאחר שטענה במל"ל שהיא צולעת ונעזרת במקל הליכה (עמ' 84 לפרו'), בעוד שבצילומי החוקרים ומהתרשמותי מהתובעת בבית המשפט אין לכך כל זכר.

באשר להוצאה הנטענת עם יציאתה של התובעת לחל"ת, ייאמר כי אמנם ההוצאה בסך 5,248 ₪ מעוגנת בנספח ה' לת/7 ואולם לא ברור עד מתי תהיה התובעת בחל"ת. העובדה שהתובעת לא פרשה לפנסיה מהבנק אלא בחרה לצאת לחל"ת מלמדת כי יש בכוונתה לשוב לעבודתה בבנק וממילא היא תמשיך, כך יש להניח, לקבל את אחזקת הרכב ולא תישא בכל עלות בגין כך.

יחד עם זאת, לנוכח נכותה של התובעת וההגבלה המסוימת ביכולת ההליכה שלה עקב אי יציבות הברך, מחלות העצמות והפרקים והשיתוק החלקי של עצבי הרגליים, אני רואה לנכון לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי בראש נזק זה וזאת בסכום של 400,000 ₪.

ט. הוצאות רפואיות

את נזקיה בראש נזק זה העריכה התובעת בסכום של 800,000 במעוגל לפי 3,000 ₪ לחודש לעבר ו-2,000 ₪ לחודש לעתיד. לטענתה היא נזקקה לטיפולים רפואיים, נפשיים, פיזיותרפיה, טיפולים ברפואה משלימה, רכישת חומרים לחבישות לחץ, משחות, עיסוי שמנים, עיסוי פנים, בדיקות, תרופות, משקפי ראיה והוצאות נלוות אחרות. לטענתה היא שילמה מכיסה הפרטי 20,000 ₪ עבור ניתוחים לטיפול בצלקות ו-15,300 ₪ בגין טיפולי השיניים (סע' 77 בת/6). כמו כן היא מקבלת משנת 2008 טיפולים ברפואה משלימה ובמרכז לבריאות הנפש טיפולים נפשיים ותרופתיים שאינם כלולים בסל הבריאות (סע' 78 בת/6). את הקבלות החלקיות צרפה התובעת כנספח כ"ב לתצהירה - ת/6.

לטענת הנתבעים התאונה הוכרה כתאונת עבודה ועל כן זכאית התובעת לקבל מהמל"ל הוצאות ריפוי, החלמה ושיקום ולרבות החזר הוצאות נסיעה שהוצאו לצורך קבלת הטיפול הרפואי. עוד מוסיפים הנתבעים וטוענים כי אין לפצות את התובעת בגין הוצאות אלו לעבר ולעתיד שכן מחובתה של התובעת להקטין את נזקיה והיה עליה לקבל כל טיפול רפואי באמצעות קופת החולים או המוסד לביטוח לאומי בהתאם לחוק בריאות ממלכתי, תשנ"ד -1994.

התובעת צרפה כנספח כ"ב לתצהירה ת/6 קבלות בגין ניתוח צלקות וייעוץ וכן קבלות בגין טיפולי שיניים. יצוין כי נכותה של התובעת נקבעה בשיעור 0.25% בגין אובדן שיניים וממילא זכאית התובעת להחזר הוצאותיה גם בגין טיפולי השיניים כמו גם בגין תיקון הצלקות מהמוסד לביטוח לאומי באמצעות קופת החולים.

כמו כן צירפה התובעת קבלות של דליה מנטבר, טיפולי הנחייה בדמיון מודרך, מסאז'ים שוודיים, רפלקסולוגיה, טיפולים פסיכולוגיים, ייעוץ ואבחנה של מומחית באבחון דרך קשתית העין, טיפולים אצל שרון מסרי-תהליכי העצמה, ועוד.

הצורך באותם טיפולים לא הובהר מבחינה רפואית ולא הוצגו הפניות רפואיות מתאימות לאותם טיפולים. התובעת בחרה ליטול אותם טיפולים על חשבונה ועל פי שיקול דעתה וזאת שלא באמצעות קופת החולים או המל"ל ולא ברור מדוע עשתה כן התובעת בלי שמילאה את חובתה כניזוקה להקטין את נזקיה.

לא הובהר עוד אם הקבלות, כולן או חלקן, הוצגו למל"ל או לקופת חולים לצורך קבלת החזרים ובנסיבות אלו אין מנוס אלא לפסוק לתובעת סכום גלובלי בהתחשב בזכותה לקבל את החזר ההוצאות הרפואית הסבירות מהמל"ל או מקופת חולים.

אני פוסקת אפוא לתובעת בגין הוצאותיה הרפואיות בעבר ולעתיד (ככל שאלו לא "מכוסות" בסל הבריאות וככל שמדובר בהוצאות סבירות) את הסכום הגלובלי של 350,000 ₪.

י. הוצאות בגין הליך הגירושין

לטענת התובעים עקב התאונה והשלכותיה הקשות על התובעת ומשפחתה עלו יחסיהם של התובעים על שרטון וביום 15.9.09 התגרשו בני הזוג.

מתיק הגירושין שהוצג כנספח י"ד לתצהיר התובעת (ת/6) עולה שגם בשנת 2000 היו לבני הזוג בעיות בנישואיהם אך הם המשיכו בחיי הנישואין.

הנתבעים כופרים בחבותם לפצות את התובעים בגין הוצאות אלו ולטענתם מדובר בנזק שהוא רחוק מדי וכי עולה מתיק הגירושין ומתיק המשמורת על הילדים שהתובעת סבלה מזה שנים מבוגדנותו של התובע ומהתעללותו הנפשית והפיזית בה (וראו עדותה של התובעת בעמ' 63 ו-67 לפרו').

לא ראיתי לנכון לפצות את התובעים בגין ראש נזק זה וזאת משני טעמים: ראשית, משום שהוא לא נתבע בכתב התביעה ונרשמה התנגדות הצדדים להרחבת חזית. שנית, משום שמדובר בנזק רחוק מדי. משום כך אין צורך לקבוע מסמרות האם קיים קשר סיבתי חלקי או מלא בין התאונה לבין הגירושין של התובעים.

יא. הוצאות משפטיות בגין הליכי המוסד לביטוח לאומי

לטענת התובעים קיבלה התובעת ייצוג משפטי במסגרת ההליכים שניהלה מול המל"ל וכי ייגרמו לתובעת הוצאות משפטיות בגין שכ"ט עו"ד שטרם שולם בסך 100,000 ₪ בצירוף מע"מ (סעיף 75 ט' לסיכומי התובעים).

הנתבעים טוענים כי אין לפצות את התובעת בגין ראש נזק זה משנקבע זה לא מכבר כי תובע על פי חוק הפיצויים זכאי לשכ"ט עו"ד בשיעור 13% מן הפיצוי שייפסק ותו לא (רע"א 7204/06 ארליך נ' עו"ד ברטל (לא פורסם, 22.8.12)).

לא ראיתי לנכון לפסוק לתובעת פיצוי בגין ראש נזק זה מכמה וכמה טעמים: הן משום שהנזק לא נתבע בכתב התביעה הן משום שהנזק לא הוכח ולא צורפו הסכם שכ"ט או חשבונות מתאימים הן משום שהתובעת יכולה הייתה לברר את נכותה הרפואית גם במסגרת ההליך הנדון והן משום ששכר הטרחה של בא כוחה קבוע בחוק.

יב. נזק שאינו נזק ממון

לנוכח נכותה הרפואית של התובעת (86.48%) ולנוכח ימי האשפוז של התובעת (335 ימים), זכאית התובעת לפיצוי בהתאם לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976 בסכום של 252,271 ש"ח נכון ליום כתיבת פסק הדין.

6. ניכויים

א. תשלומי המל"ל

הנתבעים טוענים בסיכומיהם כי תקבולי המל"ל מסתכמים בסכום כולל של כ-11,000,000 ₪.

הנתבעת 2 כבר פרעה את דרישת המל"ל (סע' 60 לסיכומי הנתבעים) והנתבעים מסתמכים על חוות הדעת האקטואריות של מר שי ספיר (נ/9) ועל מסמכי המל"ל, מהם עולה כי התובעת קיבלה מענק מיוחד לדיור בסך 68,559 ₪; דמי פגיעה, גמלת נכות וקצבה מיוחדת (נ/8).

בעניין תשלומי המל"ל אין מחלוקת בין הצדדים, כי אלו "בולעים" את סכומי הנזק של התובעת. אין גם מחלוקת שהתובעת זכאית ל-25% מנזקיה וכך אני פוסקת.

ב. תשלומים תכופים

הצדדים הבטיחו להגיש רשימה מוסכמת ובה לפרט את התשלומים התכופים ששולמו לתובעת ומועדיהם (עמ' 84 לפרו' בשו' 16-15), אך לא עשו כן. הנתבעים בסיכומיהם פרטו את התשלומים התכופים ששילמו לתובעת והתובעת לא הכחישה את קבלתם.

מדובר אפוא בארבעה תשלומים כדלקמן:

1. סכום של 40,000 ₪ ביום 9.3.2006.

2. סכום של 10,924 ₪ ביום 6.9.2006.

3. סכום של 10,000 ₪ ביום 5.3.2007.

4. סכום של 27,500 ₪ ביום 5.4.2009.

סכומים אלה בשערוך להיום (עפ"י נספח ה' לסיכומי הנתבעים ובהצמדה ליום כתיבת פסק הדין) מסתכמים בסכום של 103,467 ₪, שאותו יש לנכות מהפיצוי שייפסק לתובעת.

ג. תשלומי כלל חברה לביטוח בע"מ

תשלומי חברת הביטוח כלל (נ/14) על פי פוליסת הביטוח (נ/15) הם סכומים שהתקבלו על פי חוזה ביטוח, וככאלה אין הם בני ניכוי (ראו: סע' 86 בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]).

7. ריכוז נזקיה של התובעת

א. הפסדי שכר לעבר - 467,018 ש"ח

ב. הפסד כושר השתכרות לעתיד - 2,572,768 ש"ח

ג. הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות - 250,000 ש"ח

ד. עזרת הזולת לעבר - 138,787 ש"ח

ה. עזרת הזולת לעתיד - 389,700 ש"ח

ו. הוצאות שכ"ד והוצאות נלוות אחרות - 60,000 ש"ח

ז. הוצאות ניידות ורכב - 400,000 ש"ח

ח. הוצאות רפואיות - 350,000 ש"ח

ט. נזק שאינו נזק ממון - 252,271 ש"ח

סה"כ - 4,880,544 ש"ח

8. סיכום

סופו של יום אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע 250,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד כחוק.

כמו כן אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת רבע מנזקיה האמורים, דהיינו את הסכום של 1,220,136 ₪ בניכוי התשלומים התכופים בסך 103,467 ₪.

על ההפרש בסך 1,116,669 ₪ יוסיפו הנתבעים וישאו בשכ"ט ב"כ התובעת כחוק.

כל הסכומים האמורים ישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

התובעת והנתבעים ישאו ביתרת האגרה עפ"י הוראות תקנה 5(ג) לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז- 2007.

המזכירות תשלח לב"כ הצדדים העתק פסק הדין בדואר רשום וכן תודיע להם טלפונית על מתן פסק הדין.

ניתן היום, י"א תשרי תשע"ג, 27 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.