1. פסק דין משלים בתביעה בגין ליקויי בנייה. מרבית המחלוקות מצאו את פתרונן בהסכם פשרה מיום 24.12.2013 שקיבל תוקף של פסק דין ובמסגרת הסכמותיהם, לא הותירו הצדדים להכרעת בית המשפט אלא שאלה אחת ויחידה, וכלשון סעיף 2 להסכם הפשרה – סוגיית רצפת החניון שנבנתה מאבנים משתלבות ולא באמצעות בטון מוחלק. בית המשפט התבקש לפסוק בשאלה זו על דרך הפשרה בטווח שבין אפס לבין 45,000 ₪.

2. הגם שלא נדרשתי לנמק את פסיקתי, נכון אני, מפאת כבוד הצדדים, לתת מעט ביטוי חלקי לאחדים מבין שיקולי, וכמפורט להלן.

3. ראשית, בפני בית המשפט, החלטת המותב הנכבד הקודם בפניו התנהל תיק זה שקבע ביום 25.3.2012, על יסוד חוות דעתו של מר אייל שנהב, מומחה בית המשפט, שמהותית על הפרק חניון שנבנה בדרך שונה מכפי האמור בנוסח ההסכם ביחס לחמש משפחות מבין כלל התובעים. ואולם, בד בבד, ניתן ביטוי על בסיס חוות דעת בית המשפט לכך, שלא סבר המומחה שלבטון המוחלק יש יתרון ממשי על האבנים המשתלבות, ומכאן שלא ניתן לאבחן נזק מוחשי וממשי בעקבות כשל זה של הנתבעת.

4. כלל ועיקר. בניה באופן שאינו מתיישב עם ההסכם מצדיקה פיצוי, באשר הסכמים, יש לכבד במדויק, ואולם אשר להיקף הפיצוי, מחויב בית המשפט למידתיות בשים לב לנסיבות העניין, ומובן שאם לכשל שהיה מנת חלקה של הנתבעת אין משמעות רבה, ראוי לבית המשפט לפסוק את שיעור הפיצוי המגיע במתינות.

5. כללו של דבר, מחייב אני את הנתבעת בסך של 25,000 ₪, על יסוד מסקנתי לפיה ראוי לפצות כל אחד מהתובעים שכלפיהם התחייבה הנתבעת לעניין הסכמית, (ולעניין זה זוג רוכשים ביחס לאותה דירה, ראוי לראות בהם כרוכש אחד), בסך של 5,000 ₪. באשר לא נדרשתי להבחין בין התובעים השונים, ותוך שאף אוסיף שאין בפני נתונים פרטניים בשאלה מי מבין הזוגות הרוכשים אוחז בידו הסכם שבנקודה זו הופר על ידי הנתבעת, אמנע מפסיקה שתייעד את הסכומים שנפסקו לתובעים מסוימים ואסתפק בקביעה כללית לטובת התובעים. הדבר אף מתיישב עם נוסח הסכם הפשרה המהווה בסיס לפסיקתי זאת.

6. סוף דבר, תשלם הנתבעת לתובעים, באמצעות בא כוחם הנכבד, את הסכום של 25,000 ₪.

ניתן היום, ב' אדר ב תשע"ד, 04 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.