1. התובע יעקב משיח יליד 1950 נפגע לטענתו בתאונת דרכים ביום 23.5.2002.

התביעה הוגשה לפיצוי בגין נזקי גוף בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה – 1975 (להלן: חוק הפלת"ד).

התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה ונקבעה נכות צמיתה בשיעור 37% (30% פגיעה בברך שמאל + 10% נכות נפשית), כמו כן הופעלה תקנה 15 כך שסה"כ נקבעה נכות בשיעור 55.5%.

אין מחלוקת לגבי הכיסוי הביטוחי.

אין מחלוקת כי קביעת המל"ל מחייבת בהתאם לסעיף 6 ב' לחוק הפלת"ד.

הצדדים חלוקים בשאלת הנסיבות והחבות על פי חוק הפלת"ד, כאשר לטענת הנתבעת מדובר בפעולת טעינה, אשר מוחרגת מהגדרת "שימוש ברכב מנועי".

כמו כן נטען כי גובה תגמולי המל"ל לעבר ולעתיד עולים על גובה הפיצוי גם אם תתקבל התביעה.

2. במועד שמיעת הראיות נחקר התובע על תצהירו וב"כ הצדדים סיכמו טיעוניהם.

התובע התייחס לנסיבות אירוע התאונה: "במסגרת עבודתי היה עלי לעבוד באיסוף גזם, היינו לנסוע לאורך הרחובות ולאסוף באמצעות מנוף המשאית את ערימות הגזם שהונחו ברחוב.

ביום התאונה נסעתי והרמתי את ערימות הגזם באמצעות מנוף המשאית. בשלב מסויים בעת שהמשאית היתה בנסיעה, הבחנתי כי המשאית התמלאה וכי מספר ערימות גזם ו/או ענפים בלטו מהמשאית באופן שנוצר חשש כי חלק מהגזם או מהענפים יפלו לכביש ויגרמו לנזק או לתאונה.

מסיבה זו עצרתי את המשאית לצד הכביש, יצאתי מתא הנהג ועליתי על ארגז המשאית בכדי לכסות בברזנט את ערימת הגזם וזאת כדי למנוע נפילת הגזם במהלך הנסיעה.

יצויין, כי בכל אותה העת היה מנוע המשאית פועל.

בעת שעסקתי בקשירת הברזנט על גבי ערימות הגזם, החלקתי לפתע מארגז המשאית ונפלתי על הכביש (להלן: "התאונה"). (ראה סעיף 2 לתצהיר ת/1).

3. במהלך החקירה הנגדית נדרש התובע לסדר הפעולות המדוייק עובר לנפילה והסביר כיצד נהג לעבוד עם המשאית והמנוף לאיסוף הגזם ברחובות העיר רמת השרון: "אני גמרתי לאסוף את כל האיזור שאני אספתי המשאית שלי היתה מלאה, נכנסתי למשאית ונסעתי. עמדתי בצד הלכתי וכיסיתי את המשאית עם הברזט, עליתי למעלה למשאית. כשעליתי למעלה למשאית לכסות עם הברזנט החלקתי ונפלתי למטה על הכביש."

(עמ' 8 לפרו').

התובע אינו יודע את הסיבה בגינה החליק ונפל, אך לא מצאתי להטיל דופי במהימנות גירסתו לעניין אופן קרות האירוע.

4. בשלב הסיכומים טען ב"כ התובע כי התאונה ארעה בסיום הטעינה ולאחר שהחל בנסיעה ונאלץ לעצור על מנת לסדר את הכיסוי שעל גבי המשאית.

לעניין הנזק, היפנה לתחשיב שהוגש, לשיעור הנכות ולעובדה כי התובע לא הצליח להשתלב חזרה במעגל העבודה חרף הליך שיקום ומכאן כי איבד לחלוטין את כושר ההשתכרות.

ב"כ הנתבעת טוען כי הגרסה הראשונית שנמסרה מפי התובע מצביעה על פעולת לוואי של טעינה שאינה קשורה לשימוש ברכב או לנהיגה בו, מפנה לפסיקה ומבקש לקבוע כי אין המדובר בתאונת דרכים.

לעניין הנזק, מפנה ב"כ הנתבעת לעבר רפואי, תקופות אי הכושר והנכויות הזמניות שנקבעו על ידי המל"ל, כאשר כל חישוב של ראשי הנזק מוביל למסקנה כי התביעה "נבלעת" בתגמולי המל"ל ומאחר ומדובר ברכב מעביד, אין זכאות לפיצוי נוסף של 25%.

5. בתום שמיעת הראיות, עיון בכתבי בית דין על נספחיהם, נדרשת הכרעה לעניין התשתית העובדתית הנטענת אל מול סעיף 1 לעניין הגדרת דרכי השימוש בחוק הפלת"ד.

גירסת התובע, אשר תמציתה נמסרה בזמן אמת ופרטיה הובהרו בתצהיר ובחקירה נגדית, מתייחסת לפעולה שבוצעה במסגרת סבב עבודה, לאחר סיום הטעינה, הפסקה במהלך הנסיעה לצורך כיסוי מחדש של המטען.

בשיטת המשפט הנהוגה, יש לבחון כל מקרה והנסיבות המייחדות אותו אל מול פרשנות סעיף ההגדרות לעניין החריג של פריקה וטעינה ופעולות הלוואי: "הדין הועמד על מכונו בפסיקת בית המשפט העליון. בשורה של החלטות, בחר בית המשפט בגישה המעניקה נפקות מלאה לכל פעולות הלוואי הנלוות לפריקה ולטעינה, ובפועל – בגישה הבוחנת את גבולות הטעינה הפריקה כהוויתם, בלא הטיה הכרוכה בשיקולים הנוגעים להרחבה או הצרה של גבולות החוק." (ראה סיפרו של השופט אליעזר ריבלין "תאונות הדרכים" מהדורה רביעית עמ' 230).

לא נעלמה מעיני העובדה כי בבית המשפט העליון נפסק במספר מקרים כי פעולת כיסוי מטען בבד ברזנט וקשירתו בסמוך לאחר שהסתיימה פעולת הנחת המטען מהווה פעולת טעינה (רע"א 6223/98 מג'יד שיבלי) או קיפול בד ברזנט שכיסה את המטען בתום הורדתו מהווה חלק מפעולות הפריקה (רע"א 2781/98 דגן נ' המגן).

המנגנון לבדיקת הנתונים העובדתיים אל מול הפרשנות של סעיף החוק והפסיקה, קשור בפרק הזמן שחלף מאז סיום פעולת הפריקה או הטעינה, כמו גם המיקום וכלל הנסיבות.

6. לאחר שבדקתי, בחנתי ושקלתי את כל הנתונים, לרבות הגירסה שבאה מפי התובע, אותה מצאתי כמהימנה ולא נסתרה בחקירה נגדית, מדובר במי שסיים את פעולות הטעינה, החל בנסיעה ובמהלכה עצר על מנת לסדר את הכיסוי על גבי המטען.

יכול והתקיים כאן שימוש מתחרה או סותר, המהווה סוג של התנגשות "פנימית" בין החריג להגדרה לבין דרכי השימוש, כגון נפילתו של התובע מהמשאית במהלך העליה אליה על מנת לסדר את כיסוי המטען (קרי שימוש מוכר של כניסה או ירידה מרכב) אל מול פעולת לוואי של טעינה או פריקה.

"במקרים אלה תקום זכאות על פי החוק לפי השימוש המוכר, חרף קיומו של שימוש בלתי מוכר ובלתי מפורש". (ראה סיפרו של ריבלין שם, בעמ' 239).

ספק אם מדובר בפעולת לוואי של טעינה או פריקה לאור הריחוק בזמן ובמקום ובשים לב למגמה לצמצם את היקף החריג מקום שמתקיים שימוש מתחרה מוכר, נדמה כי בנסיבות העושה והמעשה כאן, יש מקום לקבוע כי מדובר "בתאונת דרכים" כהגדרתה בחוק.

7. גובה הנזק:

המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה.

נקבעו תקופות אי כושר מלא לסירוגין:

מיום 24.5.2002 עד 9.7.2002.

מיום 12.8.2002 עד 22.8.2002.

מיום 30.8.2002 עד 5.9.2002.

נכות זמנית של 50% מיום 6.9.2002 עד 31.10.2002.

נכות של 10% עד יום 1.5.2009.

לאחר הגשת בקשה להחמרת מצב, נקבעה נכות רפואית של 37% + תקנה 15, סה"כ 56% החל מיום 1.5.2009. (ראה דו"ח ועדה רפואית מיום 17.6.2009).

הנכות הרפואית מורכבת מ- 30% בגין פגיעה אורטופדית בברך שמאל לפי סעיף 48 (2) (ג) + 10% בגין פגיעה נפשית לפי סעיף 34 (ב).

השכר הרבע שנתי המוצהר למל"ל 24,330 ₪.

8. בתחשיב הנזק מטעם התובע נטען כי השכר המשוערך הינו בגבולות 12,900 ₪ ויש לפסוק פיצוי מלא בגין הפסדי הכנסה לעבר מיום התאונה ולעתיד עד גיל 67, כאב וסבל בהתאם לנכות הרפואית, הוצאות, עזרת צד ג' והפסד זכויות פנסיה סה"כ נזק כללי ומיוחד בסך 1,816,703 ₪.

בתחשיב מטעם הנתבעת נטען כי יש לחשב את הפסדי העבר בהתאם לתקופות אי הכושר שנקבעו על ידי המל"ל, לעתיד מחצית החישוב האקטוארי וכאב וסבל, כאשר סך הפיצוי בגבולות 220,000 ₪.

אין מחלוקת כי בהתאם לחוות דעת האקטואר גד שפירא מיום 30.12.12, סך היוון התשלומים לעתיד ולעבר הינו 1,046,191 ₪.

9. לא מצאתי לקבל את טענת התובע לפיצוי בגין הפסד הכנסה מלא.

התובע חזר לעבודה ובהתאם לתלושים שצורפו לא נגרע משכרו עד לחודש אפריל 2003.

כמו גם נתקבלו תגמולי מל"ל בגין תקופת הנכויות הזמניות עד לקביעה של 10% אשר אינה מצדיקה טענה לאובדן כושר מלא.

התובע קיבל דמי אבטלה ואח"כ הופנה להליכי שיקום ורק בחודש מאי 2009 נקבעה נכותו הרפואית בשיעור 37%.

בשים לב לגילו, עברו התעסוקתי, הנתונים האישיים, לרבות מצב רפואי קודם (ראה חקירה נגדית עמ' 4 – 5 לפרו') - שוכנעתי לקבוע כי הגריעה מכושר ההשתכרות הינה בגבולות 45%, אך אין בה כדי למנוע שילובו במעגל העבודה באופן מוחלט כנטען.

10. בסיס השכר לחישוב בפסק הדין בהתאם לנטען בסיכומי התובע בגבולות 12,000 ₪.

הפסד הכנסה מלא 3 חודשים, 36,000 ₪;

הפסד הכנסה חלקי (10% ל- 81 חודש) 97,000 ₪ (מעוגל);

הפסד הכנסה חלקי (45% ל- 44 חודש) 238,000 ₪ (מעוגל);

אובדן כושר השתכרות לעתיד 240,000 ₪ (מעוגל).

נזק שאינו נזק ממוני, שיעור הנכות הרפואית, בניכוי גיל בצרוף ריבית 70,000 ₪ (מעוגל).

סה"כ פיצוי בגין נזק מיוחד וכללי בגבולות 680,000 ₪.

אין מקום לפסוק נזק מיוחד נוסף כלשהו בשים לב לעובדה כי מדובר בתאונה שהוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה והתובע זכאי להחזר הוצאות, כמו גם התקבלו תגמולים נוספים בגין תקופת האבטלה והשיקום.

יחד עם זאת, גם אם ניתן יהיה לפסוק לתובע פיצוי בגין הוצאות, עזרה וסיעוד בתקופה הסמוכה לתאונה ו/או בתקופה בה נזקק לניתוחים והוכרה החמרה במצבו, מדובר בסכום גלובלי על דרך האומדנה בגבולות 50,000 ₪.

חוות הדעת האקטוארית (לגבי שיעורה אין מחלוקת) מובילה למסקנה כי תגמולי המל"ל (סך של 1,046,091 ₪ נכון לחודש דצמבר 2012) - עולים על גובה הפיצוי לו זכאי התובע בכל חישוב שהוא ומאחר ומדובר ברכב מעביד, אין זכאות בהתאם לסעיף 330 (ג) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה – 1995.

סוף דבר, התביעה נדחית.

בנסיבות, אין צו להוצאות.

ניתן היום, י"ט שבט תשע"ג, 30 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.