לפני תביעה לנזקי גוף בעילה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975( להלן: "חוק הפיצויים").

1. רקע כללי;

התובע יליד 30.7.1969, תושב העיר עכו, רתך וקבלן עבודות מתכת במקצועו, מנהל עסק באופן עצמאי החל מ 2/2007.

הנתבע 1 (להלן: "הנהג") היה בזמן הרלוונטי לתביעה הנהג במלגזה מס רישוי 788-568 ( להלן: "המלגזה").

הנתבעת הינה המבטחת את השימוש ברכב בהתאם לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש ) ,תש"ל – 1970.

2. נסיבות התאונה- האמנם תאונת דרכים;

ביום 26.1.08 במהלך עבודתו של התובע במפעל חברת "פלס את רגב" התובע נפגע עת נפל על רגליו מתקן אחסון מתכתי במשקל כבד (להלן: "המתקן") שהיה מונח אותה עת על המלגזה הנהוגה בידי נתבע 1. המתקן הונח על המלגזה במטרה להפכו, והנתבע אשר עמד לצד המלגזה נפגע, כאמור, בעת שהמתקן החליק מהמלגזה ונפל ישירות על התובע, ובמיוחד פגע בכפות רגליו של התובע.

התובע טען בכתב התביעה (סעיף 5) כי : "מעוצמת הפגיעה, חלק גופו העליון של התובע נטה אחורה ובכך גם נפגע פלג גופו העליון. התובע נהדף אחורה תוך שצווארו מיטלטל. בקושי רב חולץ התובע מתחת למתקן (אירוע זה ייקרא להלן – "התאונה")".

הנתבעת טענה האירוע אינו מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק.

התיק נקבע להוכחות ואף הוגשו סיכומים מטעם שני הצדדים ובהם הנתבעת חזרה על טיעוניה כי התאונה ארעה בנסיבות שונות מהמתואר על ידי התובע, שעה שהתאונה ארעה בעת שימוש במלגזה לשם היפוך המתקן לצורך ביצוע שינויים במתקן, אי לכך לא התקיימה אחת מדרכי השימוש המנויות בחוק והם נעשו שלא למטרות תחבורה , ומשכך אינה מהווה תאונת דרכים.

בין לבין הוגשה תביעה נוספת על ידי התובע בגין אותה תאונה והפעם בעילה לפי פקודת הנזיקין.

ביום 19.4.2015 הודיעו הנתבעים לתיק ביהמ"ש כלהלן: " מכל מקום ,ולאחר לבטים ושקילה, מודיעים בזאת הנתבעים כי הם מסכימים להודות בחבותם כלפי התובע מכוח חוק הפלת"ד, באופן שמותיר לדיון ולהכרעה את סוגיית הגובה הנזק בלבד, ובהתאם לסיכומים אשר כבר הגישו ב"כ הצדדים."

התובע הודיע כי מדובר בפניה חסרת תום לב! ובקש לדחות הודעה זו, מבלי להודיע עמדה ביחס לטענתו בכתב התביעה שמדובר בתאונת דרכים ולא ביקש לחזור בו מהטענה שמדובר בתאונת דרכים על פי הגדרתה בחוק.

התובע טען לכל אורך הדרך כי מדובר בתאונת דרכים. הנתבעת ,לאחר הגשת הסיכומים, הודיעה כי היא מסכימה לראות בתאונה כתאונת דרכים ולחזור בה מכל הטיעונים שהועלו על ידה ביחס לשאלת סיווג התאונה כתאונת דרכים.

נוכח עמדה זו של הנתבעת, והודאתה בטענת התובע, גם בשלב זה, הנני קובע כי התאונה מהווה, נוכח טענת התובע, והודאת הנתבעים, מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק.

משכך הנתבעים, חייבים לפצות את התובע על נזקיו הנובעים מתאונת הדרכים.

3. מהות הפגיעה והנכות הרפואית;

ממקום התאונה הובהל התובע ע"י אחד העובדים לבית חולים נהריה, שם נבדק אובחן סדק ברגלו, נחבש בחבישה אלסטית ושוחרר עם הוראות מנוחה.

עקב נפיחות ברגליים וכאבים וכן תלונה על ירידה בתחושה בבוהן כף רגל ימין, התובע פנה לקופת חולים ביום 7.2.08, הוא נשלח לבצע צילום אשר הראה שבר במסרק שני עם תזוזה קלה, והתובע נשלח לאשפוז בעקבות הממצאים. התובע פנה לבית חולים גליל מערבי, שם רגלו גובסה והוא שוחרר עם הוראות להמשך מעקב.

בצילומי רנטגן מיום 20.3.08 הודגמו שברים במסרקים בשתי כפות הרגליים. בבדיקת CT מיום 9.4.08, אובחנו שברים בשתי הרגליים.

התובע פנה למוסד לביטוח לאומי והתאונה הוכרה כתאונת עבודה ונקבע לו 10% נכות צמיתה בגין הפגיעה בכפות רגליו כתוצאה מהתאונה; יודגש כי הוועדה הרפואית הראשונה קבעה באופן ברור כי אין קשר סיבתי בין הפגימות שבצוואר ובגב לבין התאונה מיום 26.1.08.

ערעור על קביעת המ"ל שהגיש התובע נדחה. וועדת הערעורים דחתה את הטיעון לפיו פגיעות הגב של התובע הינן כתוצאה מהתאונה. בנוסף, התובע הגיש למל"ל תביעה לקביעת נכות כללית אשר התקבלה ונקבעו לו 100% נכות כללית.

בקשה להבאת ראיות לסתור שהוגשה ע"י התובע נדחתה ע"י בית משפט זה בהחלטה מנומקת מיום 16.4.12.גם בקשה למינוי מומחים בתחום השיקומי והכאב נדחתה על ידי בהחלטה מיום 23.12.12.

ההחלטות הנ"ל מהוות חלק מפסק דין זה, על נימוקיהן.

קביעת הוועדה הרפואית מהווה נכות על פי דין, במובן סע' 6 ב' לחוק הפיצויים, והיא מחייבת בהליך שבפני.

כאן המקום לציין כי, התובע הוסיף וטען בכתב התביעה לבעיות בגב ובצוואר, תיאר בדיקות, אבחנות וכן ניתוח שעבר בגב בניסיון לשייך פגיעות אלו לתאונה מושא תביעה זו, אולם כפי שינומק להלן פגיעות אלו אינן קשורות לתאונה, התובע זנח טיעונים אלו בסיכומיו ומכאן שטיעוניו ככל שהם נוגעים לפגיעות בגב ובצוואר, נדחים.

4. קביעת הנכות התפקודית ע"י ביהמ"ש:

מן המפורסמות הוא, כי אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לנכות התפקודית ועל בית המשפט "לבחון תמיד את מידת 'התפקודיות' של הנכויות הרפואיות ואת המאפיינים הספציפיים של המקרה ושל הנפגע" – ע"א 4946/06 צל נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 31.3.2008) ; זאת ועוד יש לשקלל את המצב הרפואי העדכני, ואת תפקודו של התובע בעבר, לפני התאונה ולאחריה.

התובע טען בסיכומיו כי יש להעמיד את נכותו התפקודית על 50% ובחישוביו ביצע חישוב לפי 40% נכות תפקודית, התובע טען כי מאז התאונה ועד היום הוא סובל מכאבים, הוא נמצא במעקב רפואי, הוא אינו יכול ללכת למרחקים מעבר למספר מטרים, איבד את כושרו הפיזי לעבוד בעצמו ועבודתו הצטמצמה לעבודות פיקוח והדרכות ומתן הנחיות לעובדיו, הוא נעזר בעובד צמוד אליו. התובע טוען כי לאחר התאונה הוא מקבל פרויקטים קטנים שאינם דורשים ניידות ואינם דרושים יציאה מחוץ למפעל מאחר והתובע אינו יכול לנהוג בעצמו בנסיעות ארוכות.

בנוסף התובע טוען, כי אי איחוי השברים בצורה טובה גורם לבליטות בכפות רגליו והדבר מסב לו תחושת נימול ורדימות בכפות הרגליים, הוא נאלץ ללבוש שני מכנסיים בקיץ ואף יותר בחורף, על מנת להקל על כאבים חריפים שפוקדים אותו; מכל האמור הוא מבקש להעמיד את נכותו התפקודית כאמור לעיל.

הנתבעים טוענים כי לתובע לא נותרה נכות תפקודית כתוצאה מהתאונה ולראיה הוועדה הרפואית מטעם המל"ל, לאחר שעיינה בדו"ח ועדת הרשות בעניין, קבעה כי אין להפעיל תקנה 15, שכן התובע מסוגל להמשיך ולעסוק בעיסוקו טרם הפגיעה, ולא חלה כל ירידה בהכנסותיו. הכנסותיו של התובע עלו ב- 300% בחודשים שלאחר התאונה והדבר מחזק את מסקנת הוועדה.

הנתבעים טוענים כי אם קיימת נכות תפקודית אצל התובע הרי היא נובעת מתחלואה קודמת אצלו כגון פריצת דיסק גדולה ומשמעותית שקיימת אצלו, בעקבותיה עבר ניתוח, ליקויי שמיעה עקב חשיפתו לרעש במקום העבודה, לחץ דם, בעיות עצבים בגפיים והשמנת יתר קיצונית וכן מפגיעות אורתופדיות נוספות (ברך, צוואר, אצבעות כף יד) שנגרמו בלא פחות מ- 5 תאונות עבודה קודמות ונוספות על אלו דלעיל. כל התחלואים הנ"ל השפיעו על תפקודו ללא קשר לתאונה מושא התביעה. הנתבעים מוסיפים כי נכויות בשיעור נמוך של 5% עד 10% לרוב אינן תפקודיות. מכל האמור הנתבעים מעמידים את שיעור נכותו התפקודית על 0%.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, למדתי את נסיבותיו הספציפיות של התובע ואת נסיבות ואופי עבודתו, אני סבור כי הנכות התפקודית ,בנסיבות תיק זה , היא זהה לנכות הרפואית.

ראשית, עברו הרפואי של התובע , שאינו קשור לתאונה, הכולל פגיעות גב רציניות מטים את הכף לראות שהשפעת התאונה , הינה פחותה עקב תחלואיו של התובע. מצד שני, התמונה מתאזנת נוכח הפגיעה הקשה ברגליים אשר הותירה אצלו בליטות ותחושות נימול שאינן מאפשרות לו ללכת למרחקים גדולים ופוגעות בניידות שלו. עניין זה נלמד מעדות התובע ונתמכת בעדות רו"ח מטעמו (עמודים 9-13 לפרוטוקול) בדבר העדר יכול התובע לעלות למשרדו לחתימה ומחוזקת בעדות רגב ברוך (אשר העסיק את התובע במשך תקופה ארוכה של יותר מ- 10 שנים הן כשכיר והן כקבלן עצמאי ע"י מסירת עבודות) אודות מגבלות ניידות התובע (ראה עדותו עמ' 21-22 לפרוטוקול) .

שנית, התובע סיפר בתצהירו ובעדותו בבית המשפט כי הוא מתקשה לבצע את עבודתו מלפני התאונה. התובע אינו מסוגל ללכת למרחקים , לטפס, לבצע עבודה פיזית , וכעת תפקידו הינו פיקוח והשגחה ופועלות פיזיות מינוריות. עדות זו משתלבת עם עדויות אחרות כעדות רגב ברוך. ניכר כי הנכות האורתופדית בעלות אופי פונקציונאלי – תפקודי .

השימוש במדרסים, העדר היכולת להליכה למרחקים , העדר יכול לטפס על סולם ללא עזרה ( ראו עדות רגב עמוד 22 שורות 25-27) ובעיקר בהעדר יכולת לבצע גם עבודה פיזית כפי היה מבצע בטרם התאונה, מחייבים כאן מסקנה לפיה יש להעמיד את הנכות התפקודית לכדי הנכות הרפואית.

שלישית, אין חולק כי חלק מעבדותו של התובע לפני התאונה כגון השגחה, פיקוח הפעלת עובדים וכדומה לא נפגעה, אך ברור כי החלק הקשור לעבודה הפיזית שביצע במו ידיו, חל הרעה . הרעה במצבו זה נובעת הן מהחמרה במצבו הרפואי שאינו קשור לתאונה, אך גם, נובעת מהפגיעה ברגליים עקב התאונה.

רביעית, אין להסיק מאי הפעלת תקנה 15 על ידי המל"ל דבר לגבי ההשלכות התפקודיות. שיקוליה של הוועדה שונים משיקולי בית המשפט ועל כן, אין כל השפעה או נפקות לאי הפעלת תקנה 15 , בפרט מנימוקים של אי ירידה בהכנסות. במקרנו מדובר בפגיעה המשפיעה על יכולתו להתנייד, מגבילה אותו בעבודה פיזית , יחד עם מגבלות אחרות שאינן קשורות לתאונה, ובשל כך שיעורה של הגבלה זו, לטעמי, דומה לנכות הרפואית.

נוכח כל האמור לעיל, אני מעמיד את נכותו התפקודית בשיעור 10%.

5. גיל הפרישה;

התובע בסיכומיו כלל חישובים בעניין הפסד השתכרות לעתיד עד תום תחולת החיים! לא ברור על יסוד מה נטענה הטענה בדרך הזו. אני מניח כי הדבר נבע מטעות. מצד שני הנתבעת לא התייחס לעניין זה.

חזקה היא שגיל הפרישה הוא 67 שנים ובהעדר ראיות סותרות, חישוב הפסדי השכר בעתיד יעשה עד גיל 67 שנים. אומנם, לגבי בעלי מקצועות חופשיים נקבע, כי גיל הפרישה הוא 70, אך אין מקום להחלת הלכה זו באופן מידי על כלל העובדים העצמאיים, ללא קשר לטיב ומהות העבודה בה הם

עוסקים, התפקיד אותו ממלא העובד, והאם באמת הוא יכול להתמיד בעבודתו עד גיל 70.

לדידי אין מניעה להחיל את גיל הפרישה של 70 גם על עצמאיים שאינם בעלי מקצועות חופשיים ובלבד שמוכח בפני בית המשפט, כי לולא התאונה הנפגע אכן היה מתמיד באותו עיסוק עד גיל 70. כך למשל, אין מניעה לחשב את הפסדי השכר בעתיד עד גיל 70 לבעל מפעל שתפקידו לנהל את המפעל ולפקח על עובדיו. אין גם מניעה לחשב גיל פרישה של 70 לבעל חברה שתפקידו לנהל את החברה ואת העסק שהיא מנהלת. המקרים יכולים להיות רבים ומגוונים ואלה מקצת הדוגמאות.

התובע גם בעל עסק והוא בחלק הארי מעבודתו כיום משמש כמשגיח ומפקח על עובדים משכך, ניתן לסבור כי יוכל להמשיך ולעבוד עד גיל 70 ותאריך זה ייקבע כגיל הפרשיה בנסיבות תיק זה.

6. בסיס השכר;

התובע לאחר שנים של עובד שכיר החל בשנת 2007 לעסוק כקבלן משנה לעבודות מסגרות וריתוך.

בקביעת כושר ההשתכרות הפוטנציאלי של עצמאי נתקל בית המשפט בקושי כפול של קביעת הכנסתו ערב הפגיעה ושל קביעת הצפוי לו בעתיד, לולא נפגע.

לא אחת הבהירה הפסיקה כי אדם המדווח על הכנסותיו לשלטונות המס מוחזק כמי שמדווח אמת ולא כמי שמוליך שולל את שלטונות המס בזדון ובמרמה. בתביעת נזיקין, כאשר נדרשים לחשב הפסד השתכרות של תובע הניזוק, ראוי לבסס את החישוב על השתכרות שהתובע עצמו הצהיר עליה לשלטונות המס. אכן, מטרת הפיצוי בתביעת נזיקין היא להעמיד את התובע במצב כלכלי, שהיה, לפי ההערכה, מצוי בו אלמלא התאונה, אולם חישוב הנזק הזה אינו יכול להיעשות על פי הערכות והשערות, או על פי תחושות, אלא הישוב זה צריך להתבסס על ראיות בדוקות המאפשרות, ככל שניתן, מיצוי האמת. לעניין זה הודאת בעל דין שבהצהרתו לשלטונות המס משקל רב לה, אם לא מכריע. ע"א 813/89 "ציון" חב' לביטוח נ' עזבון בוסקילה, פ"ד לח(4) 785.

בקביעת ההכנסה הנקייה , בטרם הפגיעה, הבסיס הטבעי יהיו ספרי החשבונות של הנפגע ; בהעדר כאלה , הנטייה הטבעית תהיה להוכיח אותה הכנסה, באמצעות דו"חות למס הכנסה שהגיש הנפגע.

נוכח הקושי באיתור בסיס השכר לפני התאונה ואת הצפי של השכר לאחר התאונה, נצלול לתוך המסמכים שסיפק התובע, על מנת ללמוד על בסיס השכר בטרם התאונה וננסה ככל האפשר לעמוד על פוטנציאל ההשתכרות, כעצמאי.

א. התובע צירף מסמכים של דין וחשבון על עובדים שהועסקו (ת/9) אצלו מהם ניתן ללמוד כי:

מדו"ח זה ניתן ללמוד, כי לאחר התאונה היקף ההכנסות גדל בצורה משמעותית לעומת התקופה שקדמה לתאונה, ההסברים יכולים להיות שונים ומגוונים, אך היקף העסקה זה של עובדים, אינו נובע מהתאונה אלא קשור היטב בהיקף העבודה שצמחה עקב חוזים שנכרתו לפני התאונה ואחריה, מגמה זו נמשכת גם בשנים 2009 , 2010 ברצף. רק בשנת 2011 חלה ירידה בהיקף העסקת העובדים, מגמה זו נמשכה גם לשנים 2012 ו- 2013.

ניתן ללמוד עוד מדוח זה, כי העסקת העובדים, אינה על רקע התאונה, אלא נובעת בראש ובראשונה, מהיקף העבודות שהתחייב לבצע התובע ולראיה, בחודשים ינואר ופברואר 2008, כאשר התובע היה מרותק ונעדר כל כושר עבודה, העסיק באותה תקופה, 32 עובדים בחודש ינואר 2008 ו- 35 עובדים בפברואר 2008 ולאחר מכן, במרץ, באפריל ובמאי, העסיק לא פחות מ- 80 עובדים, הכל כמפורט בדוח ת/9.

אם כך, העסקת העובדים, אינה נובעת מהתאונה, אם כי לא ניתן לשלול כי חלק מהעובדים הועסקו על מנת לגשר על הפער שנובע מאי יכולת התובע לעבוד בתקופת אי הכושר הראשונה של 60 ימים הראשונים. להערכתי , הועסק לפחות עובד אחד במקומו של התובע בתקופה זו ,ויתרת העובדים נוספו או הועסקו על רקע הרחבת הפעילות העסקית.

עוד ניתן ללמוד מדוח זה, כי החל משנת 2011, ירד היקף ההכנסות וכתוצאה מכך גם היקף העסקה של העובדים, שיכולה לנבוע, גם ממצבו הרפואי של התובע, שאינו נובע מהתאונה, שהצריך אותו, בנוסף לנכות מהתאונה, לצמצם באופן ניכר את פעילותו העסקית, אך לא ניתן לזקוף כל אותה ירידה ואי העסקת עובדים, כנובעת, כטענת התובע, אך ורק על יסוד מצבו הרפואי בעקבות התאונה.

ב. דוחות רווח והפסד עבור השנים 2007,2008, 2010-2013 כדלקמן:

כאן המקום לציין, כי הטענה לפיה מהחישוב האקטוארי אין להפחית מס הכנסה מאחר והתובע קיבל פטור ממס הכנסה לאחר התאונה, דינה להידחות ואני מפנה בעניין זה לספרו של ריבלין, חישוב פיצויים בתאונות דרכים, עמ' 967 שם צויין כי העובדה כי לפוני קיבל פטור ממס הכנסה בעקבות התאונה אין להביאה בחשבון בעת קביעת שיעור המס זאת "משום שחישוב המס נערך לפי גובה ההכנסה אותה עשוי היה הניזוק להשתכר אלמלא התאונה...".

ביחס לדיווח של שנת 2007, מדובר בדיווח בכל הקשור לחשבונות, בוצע טרם התאונה, אם כי, הדוח השנתי היה לאחר התאונה, אך הוא מבוסס על הנתונים שנמסרו לרואה החשבון לפני התאונה ועל כן, הנתונים בשנת 2007, הם בעיני נתונים מהימנים, בכל הקשור לבסיס השכר של התובע לפני התאונה.

יחד עם זאת, בל נשכח, כי מדובר בעסק שנפתח רק בשנת 2007, עם פוטנציאל שהלך והתממש בשנים שלאחר מכן ובפרט בין השנים 2008-2011.

קיימת בפסיקה גישה לפיה, יש לבחון ולראות את הדוחות ביחס להכנסת התובע, שהוגשו לאחר התאונה, בזהירות, בשל היותם נופלים להגדרה "סיוע עצמאי" , שכן קיים חשש שאינם אובייקטיביים עקב קיומו של אינטרס להגדיל את ההכנסות.

עם זאת, ניתן לראות, כי בדיווחיו של התובע יש אינדיקציה לכך שהכנסותיו, לאחר התאונה, היו אמורים להיות גבוהים מלפני התאונה, נוכח ההיקף הכספי של ההתקשרות כקבלן משנה, והצורך לספק חשבוניות וניהול ספרים כדין בינו לבין הקבלן הראשי. מאחר ומדובר בפרויקטים גדולים, שהצריכו גם דיווחים של העסקת עובדים ותשלום משכורות, כעולה מת/9, גם אם קיימת מגמה של הגזמה בהיקף ההכנסות, אך יש בהם כדי ללמד לגבי העתיד של התובע, אם כי, יש לראות את כל המגמה ולא להסתפק בשלוש שנים שלאחר התאונה, אלא יש לראות את המגמה במלואה עד יום מתן פסק הדין.

מטבע הדברים, בעבודות בהיקף כזה, יש עליות וירידות וכך ניתן לראות, לאורך השנים מאז התובע הפך לעצמאי, רואים העדר עקביות הן בהיקף הכנסות והן בהיקף העסקת העובדים ומדובר בתנודתיות ברורה, אך הממוצע של כל ההכנסות שלו לאחר התאונה, מלמדים על הכנסה גבוהה מזו שהייתה לפני התאונה והירידה שחלה בשנים האחרונות ובפרט משנת 2011 ועד היום, כנובעת מירידה בהיקף העבודות, נובעת ממצבו הרפואי הכללי של התובע, שאינו נובע מהתאונה וגם קשור במידה כזו או אחרת, גם למגבלותיו שנובעות מהתאונה.

לראיה, ניתן לראות בדבריו של הקבלן הראשי מר רגב, אשר העיד, כי נוכח מגבלותיו הרפואיות של התובע, הפחית במידה ניכרת את היקף העבודות שנמסרו לתובע. דברים אלו יש לקחת בערבון מוגבל, שכן לא הוצגו בפני נתוניה הכספיים של החברה שבבעלותו, על מנת לראות את היקף העבודות, אשר נטלה על עצמה החברה שבבעלותו ואיזה אחוז מעבודות אלו הועברו לתובע, על מנת לבצע השוואה בין השנים 2007 עד 2010, לבין השנים שלאחר מכן. לא מן הנמנע כי נוכח מצבו הרפואי של התובע, החברה שבבעלות מר רגב, העבירה אל התובע, עבודה בהיקף נמוך יותר, עקב אותן מגבלות, כפי שתיאר אותן בתצהירו (ראו ת/12).

ג. מסמכי המוסד לביטוח לאומי ;

כידוע, בסיס השכר בגינו יחושבו דמי הפגיעה, יהיו על פי בסיס ההכנסות על פיהם משולמות המקדמות לביטוח לאומי באותה שנת מס, או בשלושת החודשים שקדמו לפגיעה, לפי המעודכן שביניהם.

המקדמות של דמי הביטוח, משולמים על פי ההכנסה ו/או ההכנסה הצפויה, כמו במקרה של התובע, שלא היתה הכנסה על פי שומה סופית משנה קודמת ולכן, המסמכים של המוסד לביטוח לאומי בדבר בסיס השכר, נגזרת של המקדמות ששולמו על פי ההכנסה הצפויה ורק בשנת 2008, לאחר קבלת השומה הסופית של העצמאי ממס הכנסה, מחשב המל"ל את דמי הביטוח השנתיים המגיעים מן העצמאי.

מאחר והמוסד לביטוח לאומי ימשיך לחשב את הגמלה ו/או את דמי הפגיעה, לפי ההכנסה שעליה חויב התובע כעצמאי, בהתאם למקדמות לפני הפגיעה, הכנסה זו ו/או חישוב של בסיס השכר, לא ישתנה מאחר והתובע שילם פרמיות בהתאם להכנסה הצפויה שהייתה לו ב- 2007 והיא נופלת תחת הכותרת של "גמלה חוסמת", שלא ניתן להגדיל או להקטין את בסיס השכר של המוסד לביטוח לאומי ועל כן, אישורים של המל"ל, יכולים להיות ראיה מכלל הראיות, לגבי בסיס השכר לפני התאונה, אך איני ראיה חזקה או מכרעת, שכן הבסיס חושב לפי דמי הפרמיה, בטרם הגשת דוח שנתי עבור שנתו הראשונה של התובע כעצמאי .

מכאן, מתבקשת המסקנה, שהנתונים במסמכי המל"ל, שעמדו בפני הוועדה לעניין תקנה 15, אינם קובעים את בסיס השכר, היות וחישוב ההכנסה ברבע השנה שקדמה לפגיעה, נובע בעיקר מדמי הביטוח ששולמו ולא מהכנסות בפועל. ע"פ מסמך בודד של המל"ל מיום 8.6.2009: אשר צורף לתיק, חושבה הכנסתו של התובע כדלקמן: הכנסתו החודשית הממוצעת ברבע השנה שקדמה לתאונה הינה: 4,825 ₪. והכנסתו ברבעון האחרון של שנת 2008 הינה 4,927 ₪ לחודש. במסמך נקבע ירידה של 3% בשכר.

על כן, מסמך זה יישקל על ידי במכלול הנתונים והשיקולים שסקרתי לעיל.

לסיכום ניתן לקבוע, כי עקב מהימנות הדו"ח של שנת 2007, אני רואה לנכון לקבוע את בסיס השכר לעבר, לפני התאונה ולהעמידו על 12,828 ₪ נטו. ביחס לעתיד, שלטעמי התובע אמור להגדיל את כושר השתכרותו ואת הכנסתו בפועל, מעבר לסכום זה, ואכן פוטנציאל זה התממש בחלק מן השנים שלאחר התאונה, אם כי, יש להתייחס לכל השנים ולא רק לשנת 2008, שבה עמדה הכנסתו מעל שילוש השכר הממוצע במשק, כך גם לגבי השנים 2010 ו- 2011.

אני סבור, כי יש לראות את התמונה הכוללת, שבה תובע זה יכל ועודנו יכול, לממש פוטנציאל הכנסות גבוה, מעבר להכנסות שהיו בשנת 2007, אם כי, לא כטענת התובע , שבסיס שכרו הוא מעבר לשילוש השכר הממוצע במשק ונוכח התקרה הקבועה בחוק, ביקש להעמידה על שילוש השכר הממוצע במשק.

הנתונים לפני התאונה ואחרי התאונה מטעם התובע, יש בהם ללמד על המגמות של פוטנציאל ההשתכרות מעבר לבסיס השכר של שנת 2007 ועל כן, לצרכי העתיד, אני קובע את בסיס השכר של התובע על סך 20,000 ₪ נטו.

7. נזקי התובע;

7.1. כאב וסבל;

הנתבעת מסכימה לפיצוי לפי חישוב של 10% נכות דהיינו ל- 18,065 ₪. חישוב זה תואם את הוראות החוק ועל כן, יש לפצות את התובע בסך זה בגין כאב וסבל.

7.2. הפסדי שכר בעבר;

הפסדי שכר בעבר הם נזק מיוחד הטעון הוכחה.

גם בגין ראש נזק זה, קביעת הפסד הכנסותיו של העצמאי, כרוכה כמו במקרה זה, בקושי גדול מקביעת הפסד השתכרות של שכיר. זאת בשל הקושי הראייתי ביחס להכנסותיהם של העצמאים, או כמו במקרה זה, עקב העלייה החדה בהכנסותיו גם כאשר היה מרותק למיטתו והיה באי כושר מלא.

בכל הקשור לעצמאים, יש לנקוט בדרך שונה מאשר ביחס לשכירים, שכן קנה המידה עם נזקו של עובד עצמאי, הוא לא הפסד ההכנסה הגולמית, כי אם הפסד ההכנסה הנקייה, הממשית, בעבר והמשוערת בעתיד, לאחר ניכוי ההוצאות שהיו ושיהיו לו ביצור ההכנסה (ראו ע"א 38/74 זבדה נ' זמיר, פ"ד כט (1) 785).

במקרנו, עסקו של התובע המשיך להתנהל, על אף מגבלתו, גם לתקופה שבה שהה באי כושר מלא ולראיה, הועסקו באותה תקופה לא פחות מ- 80 עובדים ועל כן אין לדבר במונחים של הפסד הכנסות במקרה כזה, כי הפסד הכנסות לא היה ועסקו המשיך להתנהל כברגיל.

הדרך הראויה, בנסיבות תיק זה, בגין הפסד השתכרות בעבר, היא הדרך של פיצוי עבור הוצאות שהוציא התובע כדי לשמור על ההכנסות כמקודם, או על מנת לשמר את עסקו, בבחינת הוצאות שהוצאו – או שמן הדין היה להוציאן – כדי להקטין את הנזק.

במקרנו, התובע עשה מאמץ ראוי על מנת לשמר את עסקו ולבטח הוציא הוצאות על מנת לשמר את העסק, כגון איש קשר בינו לבין אתר העבודה וכן המשיך והעסיק אדם שימלא את מקומו בשלב הראשון, גם בעבודה הפיזית וגם בעבודה הניהולית ובתום ימי הפגיעה וחזרתו החלקית לעבודה, המשיך להעסיק ולהוציא הוצאות בדמות העסקת עובד, על מנת לעבוד במקומו בעבודה הפיזית שהוא עשה בעצמו וכן כדי לסייע לו באתר העבודה, כדי להתנייד ולהיות איש קשר עם העובדים ועם כל הגורמים שהיו באתר העבודה, על מנת לשמר את הקיים ועל מנת להביא להצלחתו, כפי שאכן בפועל, מלמדים הנתונים והדיווחים לשלטונות המס.

אם כך, זהו המקרה שבו ראוי לפסוק לתובע, לא בגין הפסד הכנסות (ההכנסות רק עלו), אלא כפיצוי עבור הוצאות שהוצאו, כדי לשמר את ההכנסות ואף להגדילם.

לא מצאתי כאן מקום לפסוק בגין אחוזי נכות –גישה שמופעלת חלקית ביחס לעצמאים לגבי הפסד הכנסה בעבר, מצאתי לנכון לנקוט בדרך זו של פיצוי עבור הוצאות שהוצאו, , שגם היא דרך מקובלת בפסיקה.

ראו דיון מקיף בסוגיה זו, בספרו של דוד קציר, פיצויים בשל נזקי גוף, מהדורה חמישית, תשס"ג – 2003, עמ' 401-405.

יחד עם זאת, קיים קושי עקב העדר נתונים מטעם התובע, הן בתצהיריו והן בנתונים שסיפק, ביחס לכמות העובדים שהועסקה במקומו של התובע מתוך מגמה להקטין את הנזק, כדי לשמר את עסקו הקיים. לא ברור מכל אותם עובדים שהועסקו על ידו, מי מהם או כמה מהם הועסקו כדי למלא את מקומו ועל כן, אני רואה לנקוב בסכום גלובלי שישקף הוצאות שהוצאו על ידי התובע, שראוי לפצות בגינם ולהעמיד סכום זה על סך 130,000 ₪.

7.3 הפסדי שכר בעתיד;

כפי שציינתי לעיל, התובע חזר לעבוד באותו עיסוק בו עבד לפני התאונה, מבלי שחלה ירידה ממשית בהכנסותיו. ניתן להבחין עוד שבשנים שלאחר התאונה ומאז חזרתו לעבודה, בתום תקופת אי הכושר, הכנסתו גדלה וחזר לעבודה גם כאשר נבצר ממנו לבצע עבודה פיזית, כפי שביצע בעבר. התובע המשיך לנהל את עסקו ביד רמה והמספרים הכספיים המדווחים של שלטונות המס, מוכיחים זאת. התובע מתמיד בעסקו מאז אירוע התאונה, ניתן להניח שהוא ימשיך לעבוד באותה עבודה גם בעתיד, אך לא ברור, נוכח ההחמרה במצבו הרפואי, שאינו קשור בתאונה וירידה בהיקף העבודה עקב מצבו הרפואי הכולל, לרבות זה שנובע מהתאונה, ראוי בנסיבות העניין לבצע חישוב גלובאלי ולא אקטוארי מלא. הבסיס לנתונים הינו בסיס שכר עתידי בסך 20,000 ₪, המשך עבודה, בפרט עבודת ניהול בעסקו, עד גיל 70 ומקדם ההיוון עומד על 205.99.

גישתי לעיל הינה גישה נהוגה בפסיקת בתי המשפט ואני מפנה בעניין זה ל – תא (חי') 5624-10-09 אריה סעיד נגד המאגר הישראלי לביטוחי רכב חובה (הפול) ( 03.09.2014); תא (חי') 47373-09-12 פארס בסול נגד כלל חברה לביטוח בע"מ ()28.10.2014; תא (חי') 38706-01-10 אברהים חסן נגד אשרף חג'אזי (30.06.2011) ; תא (חי') 37640-12-09 רוברט דרגו נגד הכשרת הישוב חברה לביטוח בע" מ .

אני פוסק בנסיבות תיק זה, סכום גלובאלי בסך של 300,000 ₪.

7.4. עזרת צד ג' – עבר ועתיד;

הנתבעים טוענים, כי אין התובע זכאי לפיצוי ברכיב זה, התובע לא נזקק לעזרה מעבר למקובל ע"י בני משפחה, אף הוכח בדיון כי האדם שנטען כי היה לו לעזרה צמודה העיד כי הסיע את התובע רק פעם אחת. על דרך האומדנה מוכנים הנתבעת לשלם 500 ₪.

אין ספק, כי בתקופה הסמוכה לאחר התאונה וגם בתקופת אי הכושר נזקק התובע לעזרה מוגברת של בני משפחתו מעבר לעזרה הרגילה שנהוג לתת לבן משפחה שאינו פגוע. באשר לעזרה בעתיד, כפי שהובא לעיל, התובע חזר לעיסוקו ערב התאונה מאז חזרתו לעבודה, הוא עוסק באותה עבודה והעזרה שנזקק אליה במסגרת עבודתו, עקב המגבלות הפיזיות הנובעות מהתאונה, זקפתי זאת במסגרת פיצוי בגין הוצאות וביחס להוצאות בגין עזרת צד ג' לאחר שעות העבודה, לא נראה לי, עקב אחוז הנכות שנקבע, היקף המגבלות הקשורות בתאונה, במנותק מהמגבלות הפיזיות שאינן קשורות לתאונה, ורבות הן, אני מעריך כי הוא ייזקק לעזרה בעתיד.

מדובר בפיצוי במתן עזרה בעבודות משק הבית ועבודות אחרות שהוא נהג לעשות במסגרת חלוקת התפקידים בתא המשפחתי. הנני מעריך ראש נזק זה הן לעבר והן לעתיד על סך 30,000 ₪.

7.5. הוצאות רפואיות ונסיעות;

מדובר בתאונה שהוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. על כן, ככלל, התובע זכאי לכל הטיפולים והאביזרים מהמוסד לביטוח לאומי, בהיקף שנקבע בתקנות או בהסכם בין המוסד לבין נותן הגמלאות [חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995, סעיפים 86­-91;  "מבוטח שהוכר על ידי הביטוח הלאומי כנפגע בעבודה... זכאי לטיפול רפואי חינם"].

התקנות הרלוונטיות הנן תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח-1968, אשר מגדירות "טיפול רפואי" לו זכאי המבוטח בכפוף לאישור הרופא המטפל, כך [תקנה 1]: "ריפוי, לרבות בדיקות מעבדה, ריפוי פיסיקלי, בדיקות וריפוי ברנטגן, ריפוי רדיום, כולל ריפוי באיזוטופים ובחומרים דומים, בדיקות רופאים מקצועיים, טיפול פסיכואנליטי ופסיכותרפיסטים, אשפוז, תרופות, החלמה, שיקום רפואי, אספקת מכשירים אורתופדיים ותירפויטים כולל פרותזות מסוגים שונים, שיניים תותבות, מכשירי שמיעה, משקפיים, נעליים אורתופדיות ואבזרים אישיים אחרים שאושרו על ידי רופא השירות."

ההסכם בין המוסד לביטוח הלאומי לבין נותן הגמלאות קובע כי על נותן הגמלאות לספק את הטיפול הרפואי כמפורט בתקנות ולשאת בעלותו, ובכלל זה גם "אשפוז... או טיפול סיעודי (מורכב ואף שאינו מורכב) הניתן בבית בו שוהה מקבל השירות... מתחייבת בזה הקופה לשאת בהוצאות שיידרשו לשם ביצוע מתן השירותים הרפואיים" [ראו הסכמים משנת 2003 בין המוסד לביטוח לאומי לבין קופת חולים מאוחדת ולבין קופת חולים לאומית, פסקה 3(ב)(1) ופסקה 6].

המסקנה היא שעקב הכרתו של התובע כנפגע עבודה על-ידי המוסד לביטוח לאומי, הוא זכאי לטיפול רפואי נרחב ביותר במימון המוסד או נותני השירותים מטעמו [ראו גם ע"א 2801/96 אל-על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ' אלברט יפרח (18.9.1998), פסקאות 5­-6].

התובע לא הוכיח, כי הוגשה בקשה לאישור מימון מדרסים ונדחתה בשל אי מימון, הוא גם לא הוכיח עי קבלות את הוצאותיו שאינן מכוסות בסל הבריאות.

על אף כל האמור לעיל, לא תמיד ניתן לקבל החזר מהמוסד לביטוח לאומי, בגין הוצאות, גם אם הן נובעות לצרכי הטיפול בו. כך למשל, נסיעה ברכב פרטי לקבלת טיפול רפואי, אינה מוכרת ואינה מזכה בהחזר. הוא הדין כאשר הנפגע בטעות איננו שומר את הקבלה או מאבדה. התובע העיד בפני, כי הוא אינו מצטיין בשמירת מסמכים וקבלות, עדותו בעניין זה מקובלת עלי ועל כן, אני רואה לנכון לפסוק את ההוצאות הרפואיות שנגרמו לתובע, מעבר לאלה שבגינם היה זכאי לקבל החזר . כמן כן יש לפסוק עבור העתיד מאחר והתובע יצטרך בעתיד טיפולים מקלי כאב כגון פיזיותרפיה, הידרותרפיה וכדומה אשר לא כולן יהיו מכוסות בסל, אני פוסק ברכיב זה על דרך האומדנה סכום של 25,000 ₪ הן לעבר והן לעתיד.

7.6 פנסיה;

הנתבעים טוענים, כי התובע עצמאי ולכן הוא היה אמור להפריש לקרן פנסיה משכך אין כל בסיס בדין לחייב הנתבעים בגין הפסדי זכויות סוציאליות משלא הוכח כי אלו הופרשו עובר לתאונה ו/או נפגעו בעקבותיה.

התובע טוען להפסד של 13.33%, הנתבעת טוענת, כי התובע לא הוכיח שיעור ההפרשה ולכן אין לפסוק לו ברכיב זה.

אכן, ככלל, ראוי לפסוק הן לשכיר והן לעצמאי הפרשות לפנסיה, שכן כל אדם מן היישוב מבקש להבטיח את פרנסתו לעת זקנה [ראו: ע"א 7157/07 אי. איי. גי. ביטוח זהב בע"מ נ' עזבון המנוח מ.א ז"ל (ניתן ביום 17.3.08). אלא, שלצד עקרון זה נקבע בפסיקה שעל התובע הפסדי פנסיה הנטל להוכיח הפרשות כאלה ואחרות (ראו: ע"א 3769/97 דהן נ' דני, פ"ד נג(5) 581, 591).

בענייננו, התובע עבד כשכיר ולא הוכח , כי לפני התאונה כשכיר הפריש עבור פנסיה, וגם כאשר הפך לעצמאי בטרם התאונה וגם לאחריה לא טרח להוכיח בפני כי הפריש תשלומים עבור פנסיה. התובע עבד שנים עובר לתאונה הן בעבודות שונות כשכיר והן כעצמאי והוא לא השכיל להוכיח כי לאורך השנים הופרשו עבורו או הוא הפריש בעצמו תשלומים כלשהם בגין זכויות סוציאליות לרבות פנסיה.

זאת עוד אציין כי הפיצוי אותו קבעתי לתובע עבור הפסדי השתכרות בעתיד, כמפורט לעיל, נעשה באופן כולל ללא הורדות כלשהן. ומאחר שממילא ההפרשות לפנסיה אמורות היו לבוא מתוך הכנסתו של התובע, הרי שגם מטעם זה סבורני כי די בפיצוי שנפסק ואין להעניק לתובע פיצוי נוסף ונפרד בדין הפסדי פנסיה.

על שום כך, אני דוחה את התביעה לפיצוי נפרד בגין הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות.

7.7 תקבולי המל"ל;

אין מחלוקת בין הצדדים, כי תקבולי מל"ל עמדו עד הגשת הסיכומים, על סכום של 58,000 ₪ (מוצג נ/4). סכום זה הנני מורה על הפחתתו מהפיצוי שזכאי לו התובע.

לסיכום הנזק;

לאור כל המפורט לעיל, נזקיו של התובע מסתכמים כדלקמן:

הפסד שכר לעבר 130,000 ₪

הפסד שכר לעתיד 300,000 ₪

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד 30,000 ₪

הוצאות רפואיות ונסיעות 25,000 ₪

כאב וסבל 18,065 ₪

_________________________________________________________________

סך הכל: 503,065 ₪

מסכום זה יש לנכות את תקבולי המל"ל בסך 58,000 בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום התשלום

התוצאה;

הנני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך 445,065 ₪ בצירוף החזר אגרה ששולמה ושכ"ט עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ כחוק.

סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום מהיום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאותו מועד ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ג אב תשע"ה, 29 יולי 2015, בהעדר הצדדים.