רקע

1. לפניי בקשת הנתבעים לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנותה נוכח הוראת סעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב- 1952 (להלן: "חוק הנזיקים האזרחיים" או "החוק") הקובעת תקופת ההתיישנות בת שנתיים מיום המעשה נושא התביעה. בית המשפט רשאי להאריך בשנה נוספת את התקופה האמורה, אם שוכנע כי לא הייתה בידי התובע אפשרות סבירה להגיש את התביעה בתוך התקופה האמורה (להלן: "הוראת ההתיישנות המקוצרת").
2. התובע, יליד 1971, נפגע ביום 11.5.07, באזור כפר בלעין סמוך לגדר ההפרדה. על פי המתואר בכתב התביעה, במהלך תהלוכת מחאה נגד הקמת גדר הפרדה שבה השתתף התובע, ירה הנתבע 1, שוטר משמר הגבול, קליעי גומי לעבר התובע ופצע אותו קשה בירכיו (להלן: "האירוע").
3. כנגד הנתבע 1 הוגש לבית הדין למשמעת של משטרת ישראל כתב אישום, המייחס לו עבירה של החזקת כלי ירייה שלא במידת הזהירות הנדרשת ובניגוד לפקודות משטרת ישראל.
4. ביום 24.2.2009, הורשע הנתבע 1 בבית הדין למשמעת, על פי הודאתו, וגזר הדין בעניינו ניתן ביום 10.3.2009.
5. ביום 17.5.10 הגיש התובע את התביעה דנן לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו, לטענתו, עקב מעשי הנתבעים.
6. על פי הוראת ההתיישנות המקוצרת, התביעה הנדונה התיישנה ביום 11.5.09, והתקופה שניתנת להארכה באישור בית המשפט, הסתיימה ביום 11.5.10 .

טענות הצדדים

1. אקדים ואומר, כי התובע טען להעדר ייצוג של הנתבע 1 על ידי הנתבעות 2 ו- 3 (להלן: "הנתבעת") וכי בטרם תידון שאלת התיישנות יש להכריע תחילה בשאלה האם הנתבע 1 מיוצג על ידי המדינה והאם הוא שלוח של המדינה.
2. אין בידי לקבל טענות אלו. הנתבעת ציינה בהודעותיה, כי יש בידה ייפוי כוח לייצוג הנתבע 1 בהליך זה, וכי במעשיו באירוע פעל כשלוח של המדינה. גם התובע, טוען בכתב התביעה, כי המדינה אחראית כשולחתו של הנתבע 1 (ראו סעיפים 4 ו- 28 ). בנסיבות אלו, לא קיימת מחלוקת עובדתית בין התובע והנתבעת בקשר ליחסי השליחות בין הנתבעים, ולכן אפנה לדון בשאלת ההתיישנות.
3. התובע טוען, כי יש לקרוא הוראת סעיף 5א(3) לחוק יחד עם סעיף 5ג לאותו החוק, ומשכך התביעה לא התיישנה בעת הגשתה.
4. על פי הוראת סעיף 5ג לחוק, אין המדינה אחראית בנזיקים לנזק שנגרם באזור עימות בשל מעשה שבצעו כוחות הביטחון, למעט במקרים המפורטים בתוספת השנייה לחוק. על פי סעיף 1 לתוספת השנייה, המדינה אחראית לנזק שנגרם בשל מעשה שביצע מי שהורשע בגין אותו מעשה בפסק דין חלוט בבית דין צבאי או בבית משפט. לעניין תקופת ההתיישנות, קובע אותו סעיף, כי זו תחל מהיום בו הפך פסק הדין לפסק דין חלוט.
5. התובע טוען, כי לאור העובדה שפסק הדין המרשיע את הנתבע 1 הפך לחלוט ביום 24.4.09, לא חלפו שנתיים בעת הגשת התביעה ביום 17.5.10, ולכן התביעה לא התיישנה.
6. הצדדים הרחיבו והעלו טענות מטענות שונות בקשר לתחולתו של סעיף 1 לתוספת השנייה. בעוד התובע טוען כי המונח "בית המשפט" האמור בסעיף 1 לתוספת השנייה, כולל גם את בית הדין למשמעת של משטרת ישראל, טענה המדינה, כי הסעיף האמור אינו כולל את בית הדין למשמעת אלא רק בית דין צבאי או בית משפט, ולכן תקופת ההתיישנות מתחילה ביום האירוע ולא ביום הפיכתו של פסק הדין לחלוט.
7. קודם להכרעתי בבקשה שלפני, זימנתי את הצדדים לקדם משפט שהתקיים ביום 23.5.13, על מנת לדון בהשלכות בג"צ 8276/05 עדאללה- המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הביטחון, [פורסם במאגרים], 12.12.2006, (להלן: "פסק דין עדאללה") על הסוגיה דנן, לאור העובדה שסעיף 5ג לחוק, עליו הרחיבו הצדדים בטענותיהם, בוטל בפסק דין עדאללה, היינו 5 חודשים קודם ליום האירוע. בתום הדיון ניתנה לצדדים שהות נוספת להשלים בכתב את טענותיהם בסוגיה זו.
8. הנתבעת טוענת, כי נוכח ביטולם של סעיף 5ג והתוספת השנייה לחוק בפסק דין עדאללה, קודם לאירוע, חלה אך ורק הוראת סעיף 5א(3) לחוק, לפיה תקופת ההתיישנות מתחילה ביום האירוע.
9. התובע טוען, כי יישום פסק דין עדאללה, באופן המרע את מצבו ומקצר את תקופת ההתיישנות, מביא לתוצאה אבסורדית. לטענתו, פסק הדין התכוון לשמר ולהטיב עם זכויות האדם של הפלסטינים תושבי השטחים, ואילו הפרשנות לפיה בנסיבות המקרה דנן לא חל סעיף 5ג והתוספת השנייה לחוק, אינה מתיישבת עם מגמה זו.
10. עוד טוען התובע, כי בג"צ ביטל את סעיף 5ג לחוק, אך לא קבע כי התוספת שנייה בטלה. לטענתו, לתוספת השנייה יש קיום עצמאי גם לאחר ביטולו של סעיף 5ג לחוק.
11. לסיום טוען התובע, כי אף אם ייקבע כי אין לתוספת השנייה קיום עצמאי, ביטולו של סעיף 5ג לחוק נכנס לתוקף עם פרסום ביטולו ברשומות, ביום כניסתו לתוקף של חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) (תיקון מס' 8), התשע"ב – 2012 (להלן: "תיקון מס' 8"), ביום 23.7.2012, ולא ביום מתן פסק דין עדאללה (12.12.06). בהקשר זה מפנה התובע לשינוי שחל בין הצעת חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) (תיקון מס' 8) התשס"ח– 2008 (להלן: "הצעת החוק") (ה"ח 387 מיום 28.5.2008), ובין התיקון שהתקבל בפועל. בעוד שבהצעת החוק נקבע, כי תחולת הביטול היא מיום 29.9.2000 (ראו סעיף 6(ב) להצעת החוק), בתיקון שהתקבל לא נקבעה הוראת תחולה בעניין ביטולו של סעיף 5ג לחוק, והמשמעות היא, כך לטענת התובע, כי התיקון חל מיום פרסום החוק ברשומות.

השלכות פסק דין עדאללה על שאלת ההתיישנות

1. סעיף 5ג הוסף לחוק, בחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) (תיקון מס' 7), התשס"ה – 2005, שפורסם ביום 10.8.2005.

וכך מורה הסעיף:

"5ג. (א) על אף האמור בכל דין, אין המדינה אחראית בנזיקים לנזק שנגרם באזור עימות בשל מעשה שבצעו כוחות הביטחון, למעט לנזק שנגרם בסוגי תביעות או לסוגי תובעים כאמור בתוספת השנייה...

...התוספת השנייה

(סעיף 5ג(א))

1. תביעה שעילתה נזק שנגרם בשל מעשה שביצע המשרת בכוחות הביטחון ובלבד שהורשע בשל אותו מעשה בפסק דין חלוט בבית דין צבאי או בבית משפט בישראל...; בתביעות לפי סעיף זה, לעניין תקופת ההתיישנות להגשת התביעה, כאמור בסעיף 5א(3), יום המעשה נושא התובענה- היום שבו פסק הדין נעשה חלוט".
2. בפסק דין עדאללה, קבע בג"צ כי סעיף 5ג לחוק, המעניק חסינות מוחלטת למדינה מפני תביעות בנזיקים גם כאשר אלו אינן תוצאה של פעולה מלחמתית, אינו חוקתי. בג"צ מנתח, בין היתר, את הוראות התוספת השנייה שנועדה למתן את החסינות הגורפת וקובע, כי אין בה כדי להציל את סעיף 5ג לחוק מחוסר המידתיות שבו (ראו פסקה 39). בג"צ מסכם את פסק דינו וקובע:

"אנו מקבלים את העתירה והופכים את הצו על-תנאי למוחלט בכל הנוגע לחוקתיות של סעיף 5ג לתיקון מס' 7. סעיף זה בטל".

1. משבוטל סעיף 5ג לחוק, איני רואה כיצד נותרה התוספת השנייה, שנועדה כל כולה לשם קביעת חריגים לסעיף זה, על כנה. ואכן, תיקון מס' 8, המבטל את סעיף 5ג לחוק, ביטל גם התוספת השנייה (ראו סעיפים 5 ו- 8 לתיקון מס' 8).
2. גם את טענת התובע לפיה מועד ביטולה של התוספת השנייה הוא ביום כניסתו לתוקף של תיקון מס' 8, ולא ביום מתן פסק דין עדאללה, אין בידי לקבל. פסק הדין ביטל את הסעיף מעיקרו. תיקון מס' 8 עיגן את המצב הקיים, ואין צורך לומר כי גם התובע אינו טוען כי ביטול הסעיף על ידי בית המשפט נעשה בחוסר סמכות. העובדה כי חל שינוי בין הצעת החוק לתיקון מס' 8 אינה משנה לעניין זה. מכל מקום, נראה כי השינוי בין הנוסחים נובע מטעות בניסוח הצעת החוק שכן, לא ברור כלל מה הקשר בין ביטול הסעיף ובין המועד שנקבע בהצעת החוק לתחולתו, 29.9.2000, כאשר סעיף 5ג לחוק חוקק רק ביום 10.8.2005.
3. עוד יצוין, כי איני מקבלת את טענת התובע בדבר התוצאה האבסורדית של הניתוח שלעיל, והסתירה שיש בה עם מגמת פסק דין עדאללה. אמנם קודם לביטולו של סעיף 5ג לחוק, תקופת ההתיישנות בהתאם לתוספת השנייה, החלה מיום הפיכתו של פסק הדין לחלוט ולא מיום האירוע אך הוראת התיישנות מיוחדת זו, נקבעה בשל ההוראה הגורפת שבסעיף 5ג לחוק. כפי שפורט לעיל, על פי הוראת סעיף 5ג לחוק קודם ביטולו, לא ניתן היה כלל להגיש תביעות קודם להפיכתו של פסק הדין לחלוט. בנסיבות אלו, ברור כי לא ניתן לספור את תקופת ההתיישנות מיום האירוע. עם ביטולה של ההוראה הגורפת, לא הייתה כל מניעה מצד התובע להגיש את תביעתו מיום האירוע ואילך. לכן, לא נדרשת הוראת התיישנות מיוחדת והתובע למעשה לא נפגע מביטולה של הוראה זו. בכל הנוגע להוראת ההתיישנות המקוצרת, כבר נפסק ולא ארחיב, כי זו כשלעצמה, מידתית וחוקתית.
4. בהקשר זה אדגיש, לו היה האירוע מתרחש בזמן שבין כניסתו לתוקף של סעיף 5ג לחוק, היינו ביום 10.8.2005, ובין ביטולו על ידי בית המשפט ביום 12.12.06, היה מקום להאריך את תקופת ההתיישנות ביחס לכל אותם חודשים בו התובע סבר כי סעיף 5ג לחוק בתוקף, ולכן היה מנוע מלהגיש את תביעתו. אולם, במקרה דנן, האירוע ארע 5 חודשים לאחר ביטולו של סעיף 5ג לחוק ובנסיבות אלו אין מקום להאריך את תקופת ההתיישנות.
5. לאור האמור, אני פוסקת כי מאחר וסעיף 5ג לחוק והתוספת השנייה בוטלו קודם לאירוע, הם אינם חלים במקרה דנן. משכך, איני נדרשת להכריע בטענות שהעלו הצדדים בקשר לפרשנותם.
6. לסיכום, אני נעתרת לבקשת הנתבעים לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנותה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתן היום, י"ט אלול תשע"ג, 25 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.