<#2#>

לפני תביעה לפירוק שיתוף בדירת מגורים.

רקע

מדובר בדירת מגורים בתל-אביב בת שני חדרים, הידועה כגוש 7072 חלקה 34/16. הדירה הנה בבעלות הנתבעים, שהנם אח ואחות, אשר כל אחד מהם רשום כיום כבעלים של 1/8 מהדירה וכל אחד מהם זכאי בעקבות פטירתה בשנת 2004 של אמם של הנתבעים, הגב' מזל אהרונוב ז"ל, שהייתה בעלים של 6/8 מהדירה, להירשם כבעלים של 3/8 חלקים נוספים בדירה, כך שלמעשה, הדירה הנה בבעלות משותפת שלהם בחלקים שווים. הנתבע 2, שהנו כיום כבן 70, מתגורר בדירה מזה כשמונה עשרה שנה וכך עד היום. תחילה התגורר הנתבע 2 בדירה יחד עם אמו ולאחר שנפטרה התגורר בה בגפו ומזה מספר שנים ועד היום מתגורר בה יחד עם גרושתו. הנתבעת 1 אינה מתגוררת בדירה כיום ולא התגוררה בו בכל השנים הנזכרות לעיל.

התובע הנו כונס נכסים שמונה על ידי עיריית תל-אביב, לצורך מימוש הנכס בשל חוב חלוט שחייב לה הנתבע 2. החוב עומד על סך של 132,417 ₪ נכון ליום 22.4.12. העירייה רשמה ביום 6.1.07 הערה על זכויות הנתבע 2 בדירה, לפי סעיף 11א(1)(2) לפק' המיסים גבייה. ביום 29.10.98 פתחה העירייה תיק הוצאה לפועל למימוש השעבוד הרשום לטובתה כאמור לעיל. ביום 1.1.09 מונה התובע ככונס נכסים על זכויות הנתבע 2 בדירה. ביום 13.5.10 הגישה התובע את התביעה דנא לפירוק השיתוף בדירה, כדי שהעירייה תוכל לגבות את חובו של החייב מחלקו של הנתבע 2 בדירה. לפי חוות דעת שמאית שצורפה לתביעה, שווי הדירה כפנויה במימוש מהיר עומד על כ-600,000 ₪.

הנתבעים הגישו כתבי הגנה בנפרד (הנתבע 2 באמצעות בא כוחו עו"ד בועז אבן חיים והנתבעת 1 בגפה), אולם העלו טענות דומות, אם לא זהות. כתבי ההגנה העלו שורה ארוכה של טענות מן היקב ומן הגורן ובין היתר - כי חובו של הנתבע 2 לעירייה נמוך משמעותית מזה שלו טוען התובע, כי תיק ההוצל"פ למימוש השעבוד נפתח שלא כדין על ידי העירייה, דבר הפוגם גם בתקפות המינוי של התובע ככונס, כי לגרושתו של הנתבע 2 זכויות בדירה כידועה שלו בציבור, כי הנתבע 2 הנו דייר מוגן בדירה, כי חובות הנתבע 2 לנושיו עולים על מיליון ₪ וכי גם אם הדירה תימכר, יוותר לעירייה סכום השווה לכ-10% משווי הדירה, אם בכלל, לכיסוי חובות הנתבע 2 כלפיה, כי מכירת הדירה כתפוסה תגרום נזק כלכלי חמור לנתבעת 1, כי לא ניתן למכור את חלקה של הנתבעת 1 בדירה, שכן התובע התמנה ככונס רק על זכויות הנתבע 2 ועוד כהנה וכהנה טענות מטענות שונות.

ביום 27.10.10 דחה המותב הקודם שדן בתיק (כב' השופטת מיכל ברק-נבו, שדנה בתיק זה בתחילה ובטרם הוא עבר לפניי), את בקשת הנתבע 2 לצרף את גרושתו כנתבעת נוספת בתיק. כמו כן, בהחלטתי מיום 6.11.11, דחיתי על הסף את טענות הנתבעים שעניינן תקיפת גובה החוב ופתיחת תיק ההוצל"פ שלא כדין, כמו גם מינוי הכונס שלא כדין. בהחלטתי הנ"ל, גם קבעתי כי טענת ההגנה היחידה שנותרה הנו זו שלפיה טוענים הנתבעים כי ייגרם להם נזק חמור ממכירת הדירה.

לאחר חקירות קצרות של התובע והנתבעים במסגרת שלב הראיות, הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב. עמדת התובע בסיכומיו הנה כי יש להורות על פירוק השיתוף בדירה על ידי מכירתה כתפוסה ולחילופין כפנויה. לטענת התובע, לפי חוות דעת מעודכנת מיום 31.5.11, שווי הדירה כפנויה ובמימוש מהיר עומד על 765,000 ₪ ואילו שוויה כתפוסה הוא כ-561,950 ₪.

הנתבע 2 טוען, בין היתר, כי יש לדחות את התביעה וכי אין מקום למכור את הדירה כלל. הנתבע 2 טוען מצד אחד כי הוא מתנגד בתוקף למכירת הדירה כפנויה, על רקע זכותו להיחשב בנסיבות של מכירת הדירה כדייר מוגן בה ועל רקע העובדה שמכירת הדירה כפנויה תותיר אותו ללא קורת גג. מצד שני, טוען הנתבע 2 באותה נשימה, כי מכירת הדירה כתפוסה על ידו, תגרום נזק כספי חמור לאחותו, הנתבעת 1.

הנתבעת 1 טוענת גם היא, כי אין מקום למכור את הדירה כלל וכי יש לדחות את התביעה. עמדתה הנה שמכירת הדירה כתפוסה תגרום לה נזק כלכלי עצום ואילו האפשרות של מכירת הדירה כפנויה, אשר לנתבעת 1 אין כעיקרון התנגדות לה, אינה אפשרית שכן החוק הופך את הנתבע 2 לדייר מוגן עם מכירת הדירה. לפיכך ולחילופין, טוענת הנתבעת 1 כי אם הדירה תימכר כתפוסה, עליה לקבל תחילה מתמורת המכירה, סכום השווה לחלקה בדירה כשוויה כפנויה וכי רק לאחר מכן יש לנכות מתמורת המכירה את כל ההוצאות ולחלק את היתרה בין הנושים השונים כולל העירייה.

דיון

זכותו של הנתבע 2 כדייר מוגן

על מנת לבחון את הנזק הצפוי לנתבעים ממכירת הדירה, יש לקבוע תחילה האם הדירה, ככל שאורה על פירוק השיתוף בה ומכירתה, צפויה להימכר כפנויה או כתפוסה. לעניין זה ישנה השלכה על הנזק הצפוי לכל אחד מהנתבעים ממכירת הדירה.

בעניין זה, ישנה למעשה הסכמה מצד כל הצדדים. התובע מסכים שעל הדירה להימכר כתפוסה על ידי הנתבע 2 ואף עותר לכך (ס' 17 לסיכומיו). הנתבע 2 טוען שעומדות לו זכויות של דייר מוגן ומתנגד בתוקף למכירת הדירה כפנויה (ס' 6 לסיכומיו). גם הנתבעת 1, אשר אמנם מעדיפה את מכירת הדירה כפנויה ואף מסכימה לכך, והגם שציינה בעדותה כי הסכימה לאפשר לנתבע 2 מגורים בדירה בכפוף למכירתה אם היא תצטרך את הכסף (עמ' 10, ש' 8 – 24), מודה כי לא ניתן למכור היום את הדירה כפנויה וזאת עקב זכויותיו של הנתבע 2 להיחשב כדייר בנסיבות הקיימות (ראה סיכומיה ס' 12 פסקה חמישית – "..הרי שנוכח ההליך שנקט כונס הנכסים בתיק זה ונוכח הוראות החוק הנ"ל, החייב יהיה זכאי למעמד של דייר מוגן, אם כב' בית המשפט יורה על פירוק השיתוף בדירה. מכאן, שבנסיבות העניין, אין אפשרות להורות על מכירת הדירה כפנויה").

ויודגש - שני הנתבעים עושים שימוש במסקנתם הנ"ל (לפיה לא ניתן מבחינה חוקית למכור את הדירה כפנויה), כחיזוק לטענתם שלפיה גם אין למכור את הדירה כתפוסה וזאת בשל הנזק הרב שייגרם לנתבעת 1 עקב כך.

מכל מקום, אכן, נראה כי במקרה הנוכחי מתקיימות כל הנסיבות הקבועות בסעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972. לפיכך, ככל שאורה על מכירת הדירה, הדבר יעשה כשהיא תפוסה בידי הנתבע 2, שיהפוך לדייר מוגן של הבעלים החדש של הדירה.

האם ייגרם נזק לנתבעים והאם נזקם מצדיק את דחיית התביעה

הנתבע 2

בכל הנוגע לנזקו של הנתבע 2, הרי שלבד מכך שבסיכומיו לא טען הנתבע 2 בצורה ממשית או מפורטת לנזק שייגרם לו עקב מכירת הדירה, אלא רק לנזק שייגרם לאחותו, הנתבעת 1, הרי שממילא אין לדבר בהקשר של הנתבע 2 על נזק כאמור כנימוק לדחיית התביעה וזאת שעה שהליך פירוק השיתוף ומכירת הדירה לצורך מימוש חלקו של הנתבע 2 בה, נוצר כל כולו עקב אי תשלום חובו החלוט של הנתבע 2 לעירייה. אלמלא צבר הנתבע 2 חוב כאמור, לא היה צורך בתביעה זו מצד העירייה.

כמו כן, פירוק השיתוף בדירה ומכירתה, יביא לכך שבאמצעות חלקו של הנתבע 2 בדירה, ישולם מלוא חובו לעירייה וכנראה חלק מחובו לשאר נושיו שהטילו עיקול על הדירה. לפי חוות הדעת המעודכנת של השמאי בירנבאום מטעם התובע, שווי הדירה כתפוסה נכון ליום 31.5.11, עומד על כ-561,950 ₪. לפי חוות הדעת שצירפה הנתבעת 1, שווי זה עומד על 480,000 ₪ נכון ליום 22.2.12. מחצית הסכומים הנ"ל מגיעים לכדי מינימום כ-240,000 ₪ ועד לכ-280,000 ₪, כאשר חוב הנתבע 2 לעירייה עומד על כ- 132,417 ₪ נכון ליום 22.4.12. לפיכך ובמובן זה, לא רק שלא ייגרם נזק לנתבע 2, אלא להפך, הדבר יועיל לו להקטנת חובותיו וימנע תפיחתם עוד יותר. הנתבע 2 גם לא יפונה מדירתו, אלא יישאר בה כדייר מוגן.

בראיה כוללת, אפוא, ברי כי לא ייגרם נזק או כמעט שלא ייגרם נזק לנתבע 2 עקב מכירת הדירה כתפוסה ואילו דחיית התביעה תגרום נזק משמעותי לעירייה, אשר תחת גביית כל חובו של הנתבע 2 כלפיה, תמצא עצמה מול שוקת שבורה ולא תוכל להיפרע כלל וזאת שעה שהנתבע 2 עצמו טען לפניי כי אין לו נכסים נוספים בבעלותו, כי הוא פנסיונר שאינו עובד וכי חובותיו הכוללים מסתכמים במעל מיליון ₪ (ראה ס' 6, ו- 14 לכתב ההגנה של הנתבע 2).

נתבעת 1

במוקד ההגנה נמצא, אפוא, הנזק הנטען שייגרם לנתבעת 1. אין מחלוקת כי ההפרש מבחינת הנתבעת 1 המחזיקה במחצית הזכויות בדירה, בין מכירת הדירה כפנויה ולבין מכירתה כתפוסה, עומד על כ-100,000 ₪ לפי חוות דעתו של השמאי בירנבוים ועל כ-195,000 ₪ לפי חוות הדעת של השמאי יוניצמן מטעם הנתבעת 1.

הצדדים לא חקרו את השמאים ומעיון בחוות הדעת לא מצאתי סיבה להעדיף חוות דעת אחת על השנייה. מאחר והכונס אמור להיות אדיש להפרש שבין שווי הדירה כפנויה ולבין שוויה כתפוסה ואילו לנתבעת 1 הפרש זה הנו חשוב ביותר לטענה המרכזית שלה, יתכן ויש לראות בחוות הדעת מטעם הכונס כאובייקטיבית ואמינה יותר. עם זאת, מוכן אני לצאת מתוך נקודת מוצא לפיה ההפרש ונזק לנתבעת 1 מסתכם בממוצע שבין חוות הדעת, היינו על סך של כ- 147,500 ₪.

הנתבעת 1 טוענת, אפוא, כי הנזק שייגרם לה עומד על כ-195,000 ₪. לטענתה, היא צד תמים שלא צבר חובות וכעת, בשל התנהלות הנתבע 2, היא צפויה להינזק כספית בצורה משמעותית. עוד טוענת הנתבעת 1 כי הנתבע 2 אף יורשה להתגורר בדירה עד סוף ימיו ואילו היא, גם לא תזכה לכך, מה שמחמיר את נזקיה עוד יותר. התובע מנגד טוען כי דחיית התביעה תגרום נזק חמור לעירייה כמו גם לשאר בעלי העיקולים, אשר נוכח מצבו הכלכלי של הנתבע 2, לא יוכלו למעשה להיפרע כיום את חובם.

מצב זה, שבו מוגשת תביעה לפירוק שיתוף על ידי כונס נכסים, לגבי דירה שבה מתגורר החייב והשייכת לו ולאחרים, יוצר ללא ספק קושי. עם זאת, בית המשפט העליון כבר הביע דעתו המפורשת כי אין בסיטואציה זו כדי למנוע בהכרח את פירוק השיתוף בדירה וכי שאלת עצם הפירוק, כמו גם דרך הפירוק (מכירת הדירה כפנויה און כתפוסה), תיבחן לפי כל מקרה ומקרה על נסיבותיו תוך עריכת איזון בין האינטרסים השונים וכדברי בית המשפט בברע"א 8233/08 מרגלית כובשי נ' עו"ד איל שוורץ (פורסם באתרים משפטיים), שם נאמרו בהקשר זה הדברים הבאים: "בעת בחינת בקשה לפירוק שיתוף במקרקעין המוגשת על-ידי כונס נכסים, יערוך בית המשפט איזון בין הזכויות והאינטרסים של השותפים ושל החייב, שאינו יכול לעמוד בתשלום חובו, מן הצד האחד, לבין הזכויות והאינטרסים של הנושים, שאליהם מצטרף גם האינטרס הציבורי בדבר שלטון החוק והאמון ברשויות השלטון, מן הצד השני (דברי הנשיא ברק בע"א 3553/00 אלוני נ' זנד, פ"ד נז (3), 577, 599 (להלן: עניין אלוני)). עוד יביא בית המשפט בחשבון גם את העובדה שפירוק השיתוף נעשה שלא בעצה אחת עם הבעלים המשותפים של הנכס, וככל הנראה, בניגוד לרצונם; את הנזק שייגרם לשותפים האחרים, שאינם בעלי זיקה ישירה לחוב שבגינו מתבקש הפירוק, ואת הפגיעה הצפויה בקניינם; ואת שאלת הימצאותן של חלופות לפירוק השיתוף לשם גביית החוב" (ראה ס' 16 לפסק הדין).

עוד קבע בית המשפט בפרשת כובשי (ס' 12 לפסק דינה של כב' השופטת ארבל), בניגוד לנטען על ידי הנתבעת 1 בסיכומיה, כי עצם העובדה שהשותף לא היה נוקט בהליך של פירוק השיתוף, אינה מקנה הגנה לשותפים מפני תביעת הכונס לפירוק השיתוף: "קביעה שבאין בקשה לפירוק שיתוף על-ידי החייב, לא יתאפשר הפירוק, קביעה מוקשה היא, שכן עלולה היא להביא במקרים מסוימים למצב שבו חוטא הנמנע ביודעין מלפעול כדי לפרוע את חובו לנושיו, בין היתר על-ידי ייזום פירוק השיתוף, יוצא נשכר. בסמכות לתבוע פירוק שיתוף יש לראות, איפוא, סמכות טבועה ואינהרנטית לסמכות לממש את הנכס, הנכללת בגדר סמכותו הכללית של כונס הנכסים לעשות בנכס "כפי שיורה ראש ההוצאה לפועל", ומשמשת כלי עזר מקדים אך הכרחי לביצוע הסמכות העיקרית".

בית המשפט הבהיר כי הפגיעה בשותף התמים תילקח החשבון בעת שקילת פירוק השיתוף לגופו ולא תשפיע על סמכות הכונס לתבוע את פירוק השיתוף (ר' ס' 15 לפסק הדין הנ"ל - "עובדה זו, ואפשרות פגיעתה בשותפים, צריכה להילקח בחשבון, אלא שכאמור, הזירה שבה ראוי לטעמי כי תינתן לה הדעת אינה זו שבה נבחן עצם קיומה של סמכות להגיש תביעה לפירוק שיתוף על-ידי כונס הנכסים, הנחוצה לשם מימוש סמכויותיו שבחוק, אלא זו שבה דן בית המשפט בבקשה לפירוק שיתוף לגופה".

משמעות הדבר, כי בית המשפט העליון הכיר עקרונית באפשרות של פירוק השיתוף בתביעת כונס נכסים, גם כאשר שותף תמים, שלא היה לו יד ורגל ביצירת החוב, עשוי להיפגע מכך וגם כאשר השותף החייב אינו מעוניין בפירוק השיתוף. לפיכך, יש לדחות את טענות הנתבעת 1 בסיכומיה לעניין זה וכן את הפניותיה לפסיקה שאינה רלוונטית לעניינינו ונדחית מפני האמור בפסק דין כובשי הנ"ל.

הוא הדין לגבי הסתמכותה של הנתבעת 1 על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הפסיקה שהובאה על ידי הנתבעת 1 לגבי חוק היסוד וזכות הקניין המוגנת בו הנה פסיקה כללית וגם כאן, גובר האמור בפסק דין כובשי, העוסק בעניינינו בדיוק, ושניתן על ידי בית המשפט העליון, שמטבע הדברים חוק היסוד וזכות הקניין לא נעלמו מעיניו.

ההכרעה האם לפרק את השיתוף אם לאו, תיפול, אפוא, לפי הנסיבות הספציפיות של כל מקרה ומקרה. בא כוח הנתבעת 1 לא הפנה לפסיקה תקדימית או מנחה בסיטואציה זהה או דומה לזה שלפנינו (שותף תמים שאין לו זכויות של דייר מוגן). חיפוש שערכתי בפסיקה לאתר תקדימים כאמור לא הניב תוצאה.

לפיכך, לאחר שבחנתי אני את הנסיבות של התיק דנא, הגעתי למסקנה כי זכותם של הנושים להיפרע מחלקו של הנתבע 2 בנכס גוברת על זכותה של הנתבעת 1 שלא להיפגע כספית מפירוק השיתוף.

מספר נימוקים עומדים בבסיס החלטתי. ראשית, המצב הקיים, שבו יהפוך הנתבע 2 לדייר מוגן עם פירוק השיתוף בדירה, נוצר בהסכמת ובידיעת הנתבעת 1. במקום לדרוש מהנתבע 2 בזמנו להשכיר את הדירה כשהוא והנתבעת 1 מתחלקים ברווחים או במקום להתנות את הסכמתה למגורים של הנתבע 2 במתן הסכמתו שלא לטעון בעתיד כי הנו זכאי להיחשב כדייר מוגן בדירה, אם וכאשר נושיו יבקשו למוכרה, אפשרה הנתבעת 1 את מגוריו הבלעדיים בדירה ללא תנאי.

מצב זה, שהנתבעת 1 יכולה הייתה כאמור למנוע אותו, יוצר היום מצב שלפיו נושיו של הנתבע 2 יקבלו סכום נמוך יותר עבור חלקו בדירה (עקב מכירת הדירה כתפוסה). לפיכך, גם אין זה נכון כי הנתבעת 1 הנה היחידה אשר נפגעת ממכירת הדירה כתפוסה על ידי הנתבע 2. הנושים נפגעים באותה מידה.

לפיכך, בנסיבות אלה, גם קשה לתת משקל ממשי לטענה, כשהיא באה מפי הנתבעת 1 דווקא, לפיה אין למכור את הדירה כלל או כי גם אם תימכר היא, יש להעביר לידיה מתוך תמורת המכירה של הדירה, בין היתר על חשבון חלקם של הנושים בדירה (הקטן ממילא עקב מכירת הדירה כתפוסה), סכום השווה לחלקה בדירה כשוויה כפנויה וזאת כדי שהנתבעת 1 לא תינזק כלל ממכירת הדירה.

לו היינו כך מורים, היו הנושים נפגעים פעמיים, פעם אחת עקב מכירת הדירה כתפוסה ופעם שנייה עקב גריעת סכום משמעותי מחלקם לצורך העמדת הנתבעת 1 במצב שבו היא לא תינזק כלל עקב מכירת הדירה. כל זאת, שעה שכאמור, הנתבעת 1, היא זו אשר הביאה במו ידיה למצב הקיים. לפיכך, אין זה הוגן ואין זה סביר לקבל את טענת הנתבעת 1 בדבר דחיית התביעה או בדבר מכירת הדירה כתפוסה, תוך העברת חלקה בדירה לידיה לפי שווייה כפנויה.

אמנם, לא נעלם מעיני כי במקרה הנוכחי, התנהלותה של הנתבעת 1 נבעה מרצונה לעשות חסד עם הנתבע 2, אשר נקלע למצב כלכלי קשה ונותר ללא קורת גג. עם זאת, מחווה זו לא יכולה לבוא על חשבון הנושים. לכל הפחות, הייתה הנתבעת 1 חייבת כאמור להתנות את הסכמתה בהעדר טענה בעתיד של הנתבע 2 בדבר זכויות דיירות מוגנת בדירה. במצב הקיים, הנתבעים מנסים לאחוז את המקל בשתי קצותיו והכל על חשבון הנושים.

נימוק נוסף מדוע אינטרס הנושים גובר במקרה הנוכחי, נעוץ בהעדר כל אפשרות לגבות את החובות בדרך אחרת. הנתבע 2 הצהיר כי הנו למעשה חסר כל, פנסיונר, שאינו עובד. לא הוצע על ידי הנתבע 2 כל אלטרנטיבה לתשלום חובותיו. דחיית התביעה משמעותה במקרה כזה דחיית תשלום החובות לפרק זמן ארוך ביותר, היינו לאחר פטירת הנתבע 2 (שיבד"לא) וגם אז לא ניתן לערוב לכך שלא תבוא התנגדות חדשה למכירת הדירה. בהקשר זה יש לקחת בחשבון גם את העובדה שהחובות לעירייה כמו גם לנושים אחרים הנם חובות ישנים (העיקולים בנסח הנם למן שנת 2004) והנושים מחכים זמן רב לתשלום חובם.

נימוק שלישי, נעוץ במצבה הכלכלי של הנתבעת 1. מאחר ונטל השכנוע והבאת הראיות לגבי הנזק שייגרם לנתבעת 1 רובץ על כתפיה, אי הבאת כל ראיה מצידה לגבי מצבה הכלכלי, מקים את החזקה לפיה מצבה זה הנו איתן וכי קבלת סכום נמוך יותר עבור חלקה, בסכום של כ-147 אלף ₪ (הממוצע שבין שתי חוות הדעת וזאת מששני הצדדים נמנעו מלחקור את השמאים), לא יגרום לה נזק עצום כפי הנטען. הנתבעת 1 הסתפקה כאמור בטענה כי הדבר יגרום לה נזק עצום, אולם לא הביאה כל ראיה על כך. ברי כי חיסרון כיס בסכום של כ-150 אלף ₪ יכול לגרום נזק שונה לאנשים שונים בעלי הכנסה ומצבת נכסים שונה. הנתבעת 1 לא פירטה את כלל נכסיה ולא ציינה את סכום ההשתכרות שלה. בנסיבות אלה, לא ניתן להגיע למסקנה כי בהשוואה נטו של מידת הנזק לנתבעת 1 לעומת מידת הנזק לנושים, ייגרם לנתבעת 1 דווקא נזק רב יותר.

אשר על כן, מאזן האינטרסים נוטה לטובת הנושים ומצדיק את מכירת הדירה כתפוסה על ידי הנתבע 2, תוך העברת חלקה של הנתבעת 1 לידיה, בשוויו לפי מחיר המכירה בפועל של בדירה (מחיר הדירה כתפוסה).

טענות נוספות

טוענת הנתבעת 1 כי התובע עתר בכתב התביעה ובסיכומיו למכירת הדירה בדרך שלא תפגע בזכויותיה בדירה. מכך גוזרת הנתבעת 1 מסקנה שלפיה בכל מקרה ולכל הפחות, עליה לקבל את חלקה בדירה לפי שוויה כפנויה. גם כאן דינה של טענת הנתבעת 1 להידחות.

בכתב התביעה וכן בסיכומיו טען התובע כי יש למכור את הדירה "...בדרך שלא תיפגע זכותה של הנתבעת 1, שהנה הבעלים הרשום ביחד עם התובע במקרקעין..." (ס' 10 לתביעה המתוקנת ו-7 לסיכומיו). עינינו הרואות כי בטענתו הנ"ל אין זכר לכך שעל הנתבעת 1 לקבל בכל מקרה את חלקה לפי שווי הדירה כפנויה. בטענתו הנ"ל של התובע, אין כל התייחסות לשאלה האם הדירה תימכר כתפוסה או כפנויה. כל שנטען אפוא הנו כי בעת מכירת הדירה, על הנתבעת 1 לקבל את חלקה כבעלים רשום של הדירה. מכאן, שלא ניתן להבין את העתירה בדרך המבוקשת על ידי הנתבעת 1. התובע לא התכוון וגם לא טען (כעולה גם פשוטם של המילים שבחר) את מה שהנתבעת 1 מייחסת לו. מכירת הדירה תוך כדי שמירה על זכויות הנתבעת 1 בה כבעלים רשומים יחד עם הנתבע 2, משמעותה העברת חלקה מתוך התמורה לפי שיעור הבעלות שלה בדירה – הא ותו לא. תימכר הדירה כפנויה – תקבל הנתבעת 1 את חלקה והוא הדין אם תימכר כתפוסה והכל מתוך סכום התמורה שישולם בפועל על ידי הקונה.

גם את טענת הנתבעת 1 לפיה אין עליה לשאת בחלקה היחסי בהוצאות הכינוס ושכר טרחת הכונס, עלי לדחות. הוצאות על מכירת הדירה היו קיימות גם אם הדירה הייתה נמכרת כעת או בעתיד על ידי הנתבעים עצמם. הוא הדין לגבי שכר טרחה. אמנם, שכר טרחת הכונס גבוה בדרך כלל משכר טרחת עו"ד במכירה מחוץ להליכי כינוס. עם זאת, לא היה דבר שימנע מאת הנתבעת 1 להסכים עוד לפני הגשת התביעה או מיד לאחריה, למכירת הדירה על ידה ועל ידי הנתבע 2 מחוץ להליכי כינוס. חרף זאת, הנתבעת 1 העדיפה לנהל את התביעה ולהתגונן מפני העתירה למינוי הכונס ופירוק השיתוף.

גם הטענה לפיה אין מקום למינוי כונס שכן הלה לא מונה על חלקה של הנתבעת 1 בדירה, דינה להידחות. הכונס מונה אמנם למימוש חלקו של הנתבע 2 בדירה, אולם לצורך כך הוסמך הכונס לתבוע את פירוק השיתוף ופירוק זה יעשה בדרך כלל על ידי כונס נכסים, בין אם התובע עצמו במקרה זה, בין אם באי כוח הנתבעים, בין אם כל הנ"ל יחד ובין אם כונס חיצוני. בנסיבות שלפנינו, יעילות הליכי הכינוס מחייבת מינוי של כונס אחד ואין מקום למינוי שלושת הצדדים יחד ככונסים. כמו כן, ביצוע הליכי המכירה על ידי התובע, שכבר מונה ככונס בתיק ההוצל"פ ואשר הגיש את התביעה לפירוק השיתוף, הוא גם האופציה הצודקת בנסיבות העניין.

סוף דבר

אשר על כן, התביעה מתקבלת באופן שפירוק השיתוף בדירה יעשה על ידי מכירתה למרבה במחיר כשהדירה נמכרת כתפוסה על ידי נתבע 2 בלבד שיהפוך לדייר מוגן של בעליו בחדש של הדירה. הנתבעת 1 תזכה ל-50% מהסכום שישולם בפועל עבור הדירה במצבה כנ"ל, לאחר ניכוי הוצאות הכינוס ושכר הטרחה של הכונס. הליכי המכירה יעשו על ידי התובע במסגרת תיק ההוצל"פ. בנסיבות העניין, ישלמו כל אחד מהנתבעים לחוד, הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בגין התביעה, בסכום כולל של 7,500 ₪ (15,000 ₪ יחד) וזאת תוך 30 יום מקבלת פסק הדין. לא ישלמו הנתבעים את ההוצאות ושכר הטרחה בגין התביעה כאמור, רשאי התובע לגבות סכומים אלה מחלקם של הנתבעים בתמורת הדירה. למען הספר ספק, הוצאות המשפט ושכר הטרחה בגין התביעה הנם כמובן בנפרד ובנוסף לשכר הטרחה שיגיע לכונס עבור הליכי הכינוס ומכירת הדירה.

המזכירות תדוור לצדדים.

ניתן היום, ב' תשרי תשע"ג, 18 ספטמבר 2012, בלשכתי.

חתימה