הנאמן עתר להורות כי הרישום של חברת סאן בלוק בע"מ (להלן: "חברת סאן בלוק") ע"ש אלעברה אמיר (להלן: "אמיר"), בנו של החייב, הוא רישום פיקטיבי וכי הבעלות האמיתית בחברה היא של החייב, ולפיכך מוקנית לנאמן. כפועל יוצא מכך נטען כי העברת המניות בחברה ביום 19.4.12 מאמיר למר סמור מוחמד (להלן: "סמור"), בעוד החייב מצוי בהליך הפש"ר בטלה מעיקרה (להלן: "הבקשה הראשונה").

לאחר שמיעת ראיות בבקשה זו והגשת סיכומים, ובטרם ניתנה בה החלטה, עתר הנאמן בבקשה נוספת להורות כי הרישום של חברה נוספת, אי.אס.די שיווק בלוקים בע"מ (להלן: "חברת אי.אס.די") על שם גב' אשהב דימה, גרושתו של החייב (להלן: "דימה"), אף הוא רישום פיקטיבי, וכי החברה היא בבעלות בלעדית של החייב, ומכוח זאת, הבעלות בה מוקנית לנאמן (להלן: "הבקשה השניה"). אף בבקשה זו נשמעו ראיות וסיכומי הצדדים.

הרקע להגשת הבקשות

1. ביום 4.5.11 הוכרז החייב פושט רגל. עוד קודם לכן עסק החייב בפעילות של ייצור ושיווק בלוקים לתעשיית הבנייה, וזאת באמצעות חברות שונות. ביום 22.1.12 הגיש החייב בקשה למתן צו הפטר. תחילה נתמכה הבקשה על ידי הנאמן, לאור הסדר אליו הגיע עם החייב במסגרת בקשה לביטול הענקת זכויות החייב בדירת מגורים. לפי אותו הסדר, ישלם החייב 230,000 ₪ לקופת הפש"ר, ואז לא תבוטל הענקת הזכויות בדירה נשוא הבקשה לביטול הענקה, והנאמן לא יתנגד לבקשת הפטר שתוגש על ידי החייב. הסך של 230,000 ₪ אכן הופקד על ידי החייב, אך במסגרת הדיון שהתקיים ביום 4.3.12 בבקשת ההפטר בפני כב' השופט מנהיים, התברר כי סמוך לפני הדיון נמסר מידע חדש לנאמן על ידי אחד הנושים, ממנו עולה כי יכול שהחייב מבריח נכסים והכנסות. לפיכך, לא ניתן באותו דיון צו הפטר, ונקבע כי על הנאמן לבדוק את הטענות לעומקן.
2. בעקבות בדיקה זו הגיש הנאמן את הבקשה הראשונה. בבקשה זו נטען כי מתוצאות חקירה שהזמין הנאמן מחוקר, ואשר כללה שיחות שהוקלטו ובדיקות שונות, עולה כי החייב הוא המנהל והבעלים בפועל של חברת סאן בלוק, העוסקת בייצור ובשיווק בלוקים, כאשר אמיר שימש "איש קש" אשר על שמו נרשמה החברה.

טענות הצדדים בבקשה הראשונה

טענות הנאמן

1. החייב נוהג להקים חברות ולרשום אותן על שם נשותיו. את חברת סאן בלוק, שהיא המשך ישיר של החברות הקודמות, רשם על שם סמור, קרוב משפחה של אשתו.
2. החייב נוהג בחברת סאן בלוק מנהג בעלים: תלושי השכר שהוא מקבל מחברת סאן בלוק פיקטיביים, ובני משפחתו נהנים ממשכורות ורכבים צמודים הרשומים ע"ש חברת סאן בלוק. החייב לא סיפק הסברים לכך שבתו קיבלה שכר מחברת סאן בלוק, ובנו נהג ברכב חברת סאן בלוק.
3. החייב ניסה להרחיק מעורבותו בחברות בכל מחיר. עדותו סותרת את טענותיו, את תצהיריו, את דבריו של סמור, את הדברים שאמר בחקירתו אצל הנאמן, ועדויות שנתן בפני ערכאות משפטיות שונות.
4. השיחות המוקלטות עם העדים מלמדות על כך שהעדים טענו בפה מלא כי החייב הוא הבעלים של חברת סאן בלוק, אך בעדותם בבית המשפט נטו לאבד את זיכרונם. עדותם של הנחקרים בפני חוקר, מבלי שידעו כי שאלת הבעלות היא שעומדת על הפרק, אמינה וחופשית יותר מהעדות שנתנו בבית המשפט אל מול החייב וסמור.
5. בנו של החייב הודה מפורשות כי אביו הוא הבעלים של חברת סאן בלוק, ובנוסף לכך החייב וסמור ויתרו על עדותו לחלוטין, וקיבלו את ממצאי החקירה.
6. עדה מרכזית שעבדה אצל החייב בשתי החברות פחדה להופיע לדיון לאחר שקיבלה איומים על חייה.

טענות החייב

1. עדותו שלו הייתה קוהרנטית וחד משמעית.
2. הבעלים של חברת סאן בלוק הוא סמור וקיים הסכם מכר המעיד על רכישת חברת אמיר בלוקים.
3. חקירת העדים החיצוניים בבית המשפט מלמדת על כך שהעדים לא הכירו את החייב או הכירו אותה מתקופה בה היה בעלים של חברה אחרת בתחום הבלוקים. הטעמים לדבריה של העדה מיטל, עובדת החברה, בשיחה המוקלטת היו רצונה לגייס את המתקשר כלקוח. דברי הבן סמיר בשיחה המוקלטת היו לשם התפארות.
4. בתביעת המועצה האזורית באר טוביה בעניין ארנונה נקבע כי לא הומצאה ראיה לכך שהבעלים של סאן בלוק הוא החייב.
5. תלושי השכר של החייב אינם פיקטיביים.
6. אין להתחשב בטענות לעניין העובדת, שכן אלה לא הוכחו, ועל הנאמן היה לעמוד על זימונה.
7. יש ליתן לחייב הפטר בהתאם לטענת הנאמן דאז.

טענות אמיר

1. אמיר החל לעבוד בחברת סאן בלוק בשנת 2007 כנהג משאית. הוא חלם להשיב את החברה לבעלות המשפחה, ועל כן סיכם עם סמור כי ירכוש ממנו את החברה תמורת 100 אלף ₪, וזאת ללא ידיעתו של אביו. דודו סייע לו במימון הרכישה.
2. משאביו, החייב, גילה על העסקה, אמר לו כי העסקה אינה טובה משום שחברת סאן בלוק מסובכת בחובות ושעבודים.
3. לאחר דין ודברים בוטלה העסקה אצל מכובדי העדה. סוכם שהכסף ששילם (50,000 ש"ח) יושב אליו ב-5 תשלומים. ב-1.6.12 פוטר מהחברה ואינו עובד שם עוד.

טענות סמור

1. סמור הוא בעל השליטה היחיד בחברת סאן בלוק, אשר הוקמה בחודש אפריל 2007. בד בבד רכשה היא באותה עת את חברת אמיר בלוקים שיווק (1995) בע"מ (להלן: "חברת אמיר בלוקים") ואת הציוד לייצור הבלוקים של אותה חברה תמורת סכום של כ-100,000$. מימון הרכישה נעשה מכספים שקיבל ממכירת בית ומגרש בעזה.
2. לחברת סאן בלוק אין כל קשר לחובותיו של החייב, ובקשת הנאמן מהווה פגיעה בזכות הקניין שלו בחברה.
3. עדות העדים באולם בית המשפט גוברת על תמליל החקירה, מכיוון שבמהלך עדותם ניתנה לכל הצדדים האפשרות לחקור אותם. מדברי העדים עולה כי הם אינם מכירים את החייב.
4. החל מ- 31.12.12 חברת סאן בלוק אינה פעילה עוד. חברת סאן בלוק הגיעה להסדר עם הנושים השונים, וסמור משלם חובותיה מכספו האישי בעקבות ערבויות אישיות שלו לחברה.

דיון והכרעה בבקשה הראשונה

1. במסגרת בקשה זו העידו עדים רבים, ובהם גם אלה שהחוקר קיים איתם שיחות מוקלטות, עובדים, לקוחות וספקים של החברה. כמו כן, הוגשו מוצגים לא מעטים.
2. בעקבות האמור לעיל התמונה המצטיירת היא כמפורט להלן.
3. על-פי תצהיר החייב (יליד 1963), בבקשתו לפשיטת רגל (תצהירו הוא מ-9.5.10), עבד הוא בתחילת דרכו המקצועית בעסק משפחתי של גידולים חקלאיים והובלות. כשאותו עסק לא יכול היה עוד להתקיים, פנה לתחום של ניהול מפעל לייצור בלוקים, ובאוקטובר 1995 פתח את חברת אמיר בלוקים באזור התעשייה באר טוביה, בה היו הוא ואשתו בעלי המניות היחידים. כאמור באותו תצהיר, מכר החייב בשנת 2000 את חלקו בחברת אמיר בלוקים לאשתו, עקב הסתבכות משפחתית איתה שהביאה לפרידתם, ואשתו הפכה לבעלת המניות היחידה.
4. החייב מוסיף ומתאר באותו תצהיר כי המפעל של חברת אמיר בלוקים עבד משנת 1995-2006 עם כ-8 עובדים בממוצע, אך עקב בעיות שונות, חלקן נעוצות במצב הכלכלי בכלל ובתחום הבלוקים בפרט, וחלקן בשל מעורבותו בריב חמולות בין החמולה של החייב לבין חמולת ג'רושי, כאשר נשקפה סכנה לחייו, נקלעה חברת אמיר בלוקים לקשיים, וב-2007 נמכרה לחברת סאן בלוק. לדברי החייב, החל לעבוד בחברת סאן בלוק בחודש פברואר 2008 והשתכרותו היא 4,000 ש"ח. החייב מציין כי עוד בשנת 2001 הגיש בקשה לאיחוד תיקים בהוצאה לפועל.
5. לתגובתו של החייב לתסקיר משלים של הנאמן (בקשה מס' 11) בו התנגד הנאמן להפטר ופירט את תוצאות החקירה, צירף החייב תצהיר מיום 20.5.12 ובו מסר פרטים נוספים לאלו שנזכרו בתצהירו הראשון.

החייב חוזר באותו תצהיר על כך שהחברה שהוקמה בשנת 1995 הייתה חברת אמיר בלוקים וכי חלקו במניות אותה חברה הועבר לאשתו ננה (להלן: "ננה") ממנה נפרד עוד בשנת 2000. החייב מוסיף כי בשנת 2001 הקימה ננה חברה בשם אמיר תעשיות ומוצרי בניה בע"מ (להלן: "חברת אמיר תעשיות") שעסקה בשיווק ומכירת חומרי בניין וכי לא היה לו קשר לחברה זו. לדבריו, חברת אמיר בלוקים נקלעה לקשיים ונמכרה לסמור (יצוין כי החייב לא הזכיר בבקשת פשיטת הרגל וגם לא בתצהיר ממאי 2012 הקמת חברה נוספת על ידו בשנת 1993, שהוא בעל מניותיה היחיד, בשם אמיר מפעלי בלוקים בע"מ, שעוד תוזכר בהמשך, ואף היא צברה חובות).

החייב ציין כי רוב האנשים שהוקלטו על ידי החוקר הכירו אותו עוד מתקופת היותו הבעלים של חברת אמיר בלוקים, ומאחר שהוא עובד כאיש מכירות בחברת סאן בלוק, סברו כי הוא הבעלים של חברת סאן בלוק. החייב ציין גם כי לא ידע על העיסקה לרכישת מניותיו של סמור בסאן בלוק על ידי בנו אמיר, וכי הדבר נגד את האינטרסים שלה וגם את טובת הבן, שכן החברה בקשיים וסמור רצה להיפטר ממנה, ולכן פנה לסמור בבקשה לבטל את ההסכם וכך היה כשמניות חברת סאן בלוק חזרו לסמור ב-19.4.12.

1. טענות הנאמן בדבר היות סאן בלוק בבעלותו האמיתית של החייב מתבססות, ראשית, על השיחות שבוצעו על ידי החוקר עם אנשים שונים, ולהלן אתייחס לכל אחד מהם:

האני עקל זאיד – בעלים של חברת הבניה האני טאוור, לקוחה של חברת סאן בלוק. לא מצאתי בתמליל ההקלטה ובעדותו בבית המשפט אישור לטענות הנאמן בדבר בעלותו של החייב בחברה. תשובותיו בשיחה המוקלטת היו מהוססות, אמר שאינו מכיר את בעל הבית, ואינו זוכר את השם, לאחר מכן אמר שזוכר סלמאן וביקש להוסיף "אבל" אך נקטע על ידי החוקר. בעדותו בבית המשפט ציין כי מדובר בעיסקה אחת שנעשתה עם חברת סאן בלוק בשנת 2010, וכי אינו מכיר את בעל החברה.

דברים אלה מקובלים עלי.

עזרא בסון – עובד בחברת זאב הלמן הנמצאת בקשרי עבודה עם חברת סאן בלוק. בשיחתו עם החוקר מופיע הקטע הבא (עמ' 2 לתמלול ש' 9-13):

"חוקר: "...השותף שלי דיבר עם , מי סלמאן? סלימאן משהו?

עזרא: נכון, זה הבעלים.

חוקר: אה, הוא בעל הבית?

עזרא: כן"

העד השיב, אפוא, ביוזמתו שלו, ובלא שנשאל ישירות על כך, כי החייב (סלמאן) הוא הבעלים של חברת סאן בלוק. חזר על כך גם לאחר מכן, ושוב ביוזמתו (עמ' 3 ש' 4-5).

בחקירתו בבית המשפט התנער העד מדבריו אלה, וטען כי לא עבד אישית עם סאן בלוק, כי נותן המלצה לכל מי שמבקש, וכי אינו מכיר את סלמן (החייב), אלא אולי שמע את שמו. כשהתבקש על ידי ב"כ החייב לזהותו, הצביע על סמור.

לא השתכנעתי בכנותו של העד בעדותו בבית המשפט. תשובותיו בשיחה המוקלטת היו ספונטניות וטבעיות, ואילו באולם נראה כחושש, נשאל על כך והשיב כי פעם ראשונה נמצא בסיטואציה כזו.

התרשמתי, אפוא, כי דברי העד בשיחה המוקלטת שיקפו את המציאות.

קרן שווד – עובדת בחברת "אליקים בן ארי" שהיא ספק של חברת סאן בלוק. אמרה במהלך השיחה עם החוקר כי אינה יודעת מי בעל הבית של חברת סאן בלוק, אך בהמשך השיחה כאשר נשאלה אם מוכר לה השם סלימאן, השיבה שהוא בעל הבית, וכי הוא רק בא וחותם על השיק (עמ' 6 לתמלול ש' 11-20).

בעדותה בבית המשפט העידה קרן שהיא עובדת בחברת אליקים בן ארי 8 שנים, כי היא מקבלת תעודות משלוח ומקלידה חשבוניות ללקוחות, כי אינה מכירה בעלים של חברות, וכי אינה זוכרת מה אמרה בשיחה. הוסיפה כי אינה מזהה אותו וכי אף פעם לא דיברה איתו ואינה יודעת מיהו.

לאחר שהושמעה לעדה הקלטת, אמרה שאינה מאמינה שאמרה זאת, וכי הכניסו לה את המילים לפה.

התרשמותי מהעדה הייתה שמדובר בעדה נבונה. כך, בשיחתה עם החוקר עלתה מייד על כך שתירוצו של החוקר כי הוא מתעניין בסאן בלוק בהיותו לקוח פוטנציאלי שלה, אינו מתיישב עם דבריו כי הוא מבקש לדעת מה מוסר התשלומים של החברה, שכן הוא זה שצריך לשלם לה כלקוח, וכך אמרה לו (עמ' 4-5 לתמלול). לפיכך, איני מקבל את טענות העדה כי "הכניסו לה מילים לפה" בשיחתה עם החוקר. התרשמותי הייתה כי דבריה בשיחה המוקלטת, על כך שסלמאן, החייב, הוא בעלי חברת סאן בלוק שיקפו בהחלט את ידיעתה בנושא.

נסים חליבה – מנהל תחנה של חברת ג.ק. שירותי אנרגיה המספקת דלק לחברת סאן בלוק, מזה כ-5 שנים.

בשיחה המוקלטת עם החוקר, וכשהאחרון "ניסה להיזכר" בשמו של בעל הבית של חברת סאן בלוק, השיב לו חליבה כי שמו סלמאן. לאחר מכן אישר כי החייב הוא בעל הבית וכי הוא עובד מול חליבה. אח"כ תיקן עצמו ואמר: "אני לא עובד מולו כי הוא בעל הבית, אבל אני מעביר...לפקידה..." ולאחר מכן אומר חליבה כי החייב נותן לו צ'ק בסוף החודש, מאשר שוב כי החייב הוא המנהל, הבעל בית, "המנכ"ל הגדול", ושולל היותו של החייב איש שיווק.

בחקירה בבית המשפט אמר חליבה כי עובד עם חברת סאן בלוק שנה אחת בלבד, ולא ידע לתת הסבר מדוע אמר בשיחה המוקלטת 5 שנים. חליבה העיד כי החייב פתח אצלו את כרטיסי התדלוק לרכבי חברת סאן בלוק, כי פעל לפי הנחיית בעלי חברת ג.ק לפתוח כרטיסים לחייב, ולאחר מכן תיקן כי בעל הבית אמר לו לפתוח כרטיסים בשם "החברה שלהם סאן בלוק, וסלמאן הוא מי שעבד מולו".

בחקירה נגדית העיד חליבה כי הכרטסת היא של חברת סאן בלוק ולא של סלמאן, וכי בעל הבית שלו אמר שסגר עם סמור שהוא הבעלים של החברה, והוסיף כי למרות שסלמאן, החייב, עבד מולו, אין הוא יודע ואין תפקידו לדעת מי בעלי החברה.

אף לגבי עד זה, דבריו בשיחה הטלפונית היו משכנעים, הוא אישר כי החייב הוא בעלים של החברה, הוא זה שנותן צ'קים בסוף החודש, הוא המנכ"ל הגדול ולא איש שיווק, ואילו דבריו בעדותו היו בבחינת חוכמה שלאחר מעשה, וניכר בו כי קיבל הנחיות מבעל הבית שלו בעניין זה.

שרון צפניה – משמש כ-4 שנים מנהל מגרש של גולן חומרי בניה הרוכשת בלוקים מסאן בלוק. בשיחה המוקלטת עם החוקר אישר צפניה בפה מלא כי החייב הוא המנהל ובעל הבית של חברת סאן בלוק. חזר על כך מספר פעמים. שלל היותו של החייב איש שיווק.

בעדותו בבית המשפט הכחיש צפניה כי הוא מכיר את החייב, ולאחר ששמע את ההקלטה אמר שאין לו מה להגיד וכי אינו זוכר את השיחה. תיאר גם נסיבות אישיות קשות שלו עצמו.

בחקירה נגדית, אמר צפניה כי אינו מזהה את סלמאן (החייב) באולם, אישר כי אמר שהוא בעל הבית, כי אולי עובד של סאן בלוק בשם כמאל זרק את השם של החייב ואמר כי הוא עובד אצלו ומכאן הסיק כי הוא בעל הבית.

אף כאן, דברי העד בשיחה המוקלטת אמינים עלי יותר, שכן נאמרו בבטחון רב ומספר פעמים.

שמואל זכאי – מנהל חברה בתחום הבניין והתשתיות הרוכשת בלוקים מחברת סאן בלוק. בשיחה המוקלטת אישר כי החייב הוא הבעלים, וכי החייב אינו מתעסק בשיווק אלא יש לו אנשים שמטפלים בכך. תיקן גם את שם משפחתו של החייב מאלאבריה/אל אברה ל"אל אוברה". אמר גם כי הוא בקשר מול הפקידות ולא מול הבעלים.

בעדותו בבית המשפט ציין זכאי כי עובד עם חברת סאן בלוק שנתיים-שלוש, כי אינו מכיר את החייב וכנראה ראה את שמו מופיע ולכן אמר את שאמר. לגבי תיקון שם משפחת החייב אמר זכאי כי למד איתו בחור עם אותו שם משפחה ולכן ידע כי זה השם הנכון.

בחקירה נגדית אמר זכאי כי אינו מכיר את הבעלים של חברת סאן בלוק אלא את שתי הפקידות, ואולי אישר את שאישר, מכיוון שהחוקר נקב בשמו של החייב.

אף כאן אתן משקל רב יותר לדברי העד כפי שנאמרו בשיחה המוקלטת.

מיטל דינו – עובדת של חברת סאן בלוק כחמש שנים בתפקיד של מזכירות שיווק ומכירות (כך בעדותה בבית המשפט).

בשיחה המוקלטת עם החוקר הציגה עצמה כמנהלת שיווק ומכירות. כשנשאלה על בעל הבית השיבה "כמאל". לאחר מכן כשהוזכר שמו של החייב, אמרה כי הוא "הבעלים" ואישרה כי הוא "בעל הבית" (עמ' 3 ש' 1-6). אישרה לאחר מכן כי "הוא גדול כבר". בהמשך השיחה אמרה כי יש לסגור מחיר איתה ולא עם החייב כי "הוא לא מתעסק בזה" וכשאומר לה החוקר כי זה מאחר שהחייב הוא "הגדול, הוא בעל הבית" אישרה זאת והוסיפה כי "אנחנו פה בשבילו" (עמ' 4 ש' 18-22). ציינה בהמשך כי כמאל הוא מנהל הייצור.

בעדותה בבית המשפט ציינה מיטל כי סמור הוא זה שקיבל אותה לעבודה, וכי סמור הוא הבעלים של החברה מעת שהוקמה. ציינה כי החייב הוא "הבוס הישיר" שלה, ולכן אין בעיה שתציין כי הוא הבעלים. הייתה אז עמוסת עבודה והמטלפן (החוקר) היה "נודניק". משתכרת 5,500 ש"ח לחודש ואין זה עניינה שהבוס שלה משתכר פחות ממנה.

בחקירה נגדית אישרה כי בשיחה המוקלטת אמרה שהיא מנהלת שיווק ומכירות כדי לסגור עיסקה, ולכן אמרה גם שהחייב הוא הבעלים ("אני בשביל להביא לקוח אגיד גם שאבא שלי מנהל המפעל...אם המילה הזו בעלים תוכל לקנות את הלקוח ולתת לו לקנות אצלנו אז אני אגיד שהוא הבעלים ואפילו שאבא שלי הוא הבעלים"). הסבירה גם את המלים "אנחנו פה בשבילו" כי היא נמצאת על מנת לתת שירות לכל עובדי החברה מהגדול ועד הקטן. ציינה כי סמור הוא זה שקיבל אותה לעבודה וכי הוא זה שחותם על שיקים של החברה. הכניסה את שמו של החייב על מנת לקדם את העיסקה ואת המכירות. אישרה בחקירה חוזרת כי תגיד על הדוכן כל שאפשר כדי לשמור על מקום העבודה, אך לאחר מכן ציינה כי כל עדותה אמת.

אף כאן יש קושי בקבלת עדותה המאוחרת של העדה, לאחר שדבריה נשמעו בשיחה המוקלטת. לא הייתה כל מניעה כי תגיד אז שהחייב אינו הבעלים אלא מטפל בנושא השיווק, והסבריה המאוחרים בדבר רצונה למכור, וכי לכן אישרה כי סלמאן החייב הוא בעל הבית, אינם נשמעים משכנעים.

סמיר אלעוברה – בנו של החייב. בשיחה המוקלטת עם החוקר, אישר סמיר פעמיים כי אביו, החייב, הוא בעל הבית של חברת סאן בלוק (עמ' 2 ש' 12-14, ש' 23-25).

בדיון מיום 11.11.12 אישרו החייב וסמור כי מאחר שסמיר, בנו של החייב, עצור בבית הסוהר, והטלטולים לבית המשפט מאד לא נעימים, הם מוכנים כי תמליל ההקלטה של סמיר יתקבל ללא צורך בחקירתו בבית המשפט (עמ' 14).

נוכח האמור לעיל, אין אלא לקבל את דברי סמיר כנכונים, דהיינו כי אביו, החייב, הוא הבעלים של החברה.

1. בחינת כלל הראיות בעניין העדים שהחוקר הקליט שיחותיו עימם מגלה תמונה ברורה, לטעמי, לפיה החייב הוא בעלים של החברה, ולא איש מכירות או מנהל המכירות והשיווק שלה.

כל העדים ניסו להרחיק עצמם מהדברים שנאמרו על ידם בשיחות המוקלטות, ונקטו לשם כך בשיטות מגוונות. התרשמותי הייתה כי העדים הגיעו מוכנים להתמודדות עם סוגיית דבריהם שנאמרו בשיחות המוקלטות. נתתי משקל ואמינות לדברי העדים, כפי שנאמרו על ידם באופן ספונטני בשיחה שהתקיימה איתם "בכיסוי" ובלא לדעת שהשיחה מוקלטת, מאשר לדבריהם בדיון, שנאמרו לאחר הכנה לכאורה.

אילו היה מדובר בעד או שניים שהיו אומרים כי החייב הוא בעל הבית של חברת סאן בלוק, יכול וניתן היה לראות בכך מקריות, או לקשור זאת לכך שהחוקר התאמץ להוציא דברים אלה מפיהם של העדים. אך כאשר 7 בני שיח עם החוקר אישרו האמור לעיל בזה אחר זה, אין לראות בכך מקריות או כישרון יוצא דופן של החוקר שהצליח לשים בפי העדים את הדברים אשר חפץ לשמוע, אלא מדובר באמירות המשקפות את המציאות הקיימת, כפי שרואים אותה לקוחות, ספקים ועובדים של חברת סאן בלוק, ואפילו בנו של החייב, סמיר.

אציין עוד כי לפחות 4 עדים שהשיחות עימם הוקלטו, ציינו ביוזמתם כי החייב הוא בעל הבית של חברת סאן בלוק (העדים עזרא בסון, קרן שווד, נסים חליבה ומיטל דינו), בלא שהחוקר שאל אותם קודם לכן האם החייב הוא בעל הבית.

התרשמתי כי עבודתו של החוקר נעשתה נאמנה. המשיבים לא הצליחו להוכיח טענתם כי החוקר שוחח עם אנשים אחרים שענו לו תשובות שלא "התאימו" לו, ולכן לא צירף את הקלטות השיחות עימם.

נתתי דעתי לכך כי עדים נוספים שהעידו, כגון יהודה סבן ואילנית טל הכחישו את הטענה כי החייב הוא בעלים של חברת סאן בלוק (סבן טען שאינו יודע מי הבעלים של החברה, ואילנית העידה כי סמור הוא בעל החברה), אך לא מצאתי בעדויותיהם משום משקל של ממש שיש בו כדי לשנות את דעתי על המכלול, דהיינו הדברים שנשמעו מפי העדים האחרים בעניין זה.

1. בנוסף לאותם עדים חיצוניים שבשיחות החוקר עימם הצביעו על החייב כבעלים של חברת סאן בלוק, קיימות ראיות נוספות התומכות ומחזקות את עובדת היותו של החייב הבעלים האמיתי של החברה.
2. השתכרותו של החייב בחברת סאן בלוק.

כאמור, בבקשתו להכריזו פושט רגל טען החייב כי הוא עובד בחברת סאן בלוק כאיש מכירות ומשתכר 4,000 ש"ח לחודש. מתלושי השכר של החייב שצורפו לבקשת פשיטת הרגל (חודשים 12/09 – 3/2010) עולה כי החייב אכן השתכר 4,000 ש"ח נטו, לפחות לפי הרשום שם.

עם זאת, מתלושי שכר אלה עולה גם כי הם אינם משקפים את המציאות.

כך, החייב מוגדר שם כנשוי + 0 ילדים, למרות שיש לו באותה עת 3 ילדים קטינים, כמפורט בבקשתו לפשיטת רגל. מצוין שם כי החייב עובד 300 שעות בחודש (כ-14 שעות ליום בהתאם ל-22 ימי עבודה הנקובים שם), דהיינו שכר המינימום לשעה נמוך בהרבה משכר המינימום אותו יש חובה לשלם על-פי חוק. בתלושים אלה אין גם זכר לצבירת זכויות פנסיוניות, בניגוד למתחייב על פי חוק, ואין כל אינדיקציה לכך שהחייב מקבל רכב צמוד מהחברה.

מחודש ספטמבר 2010 מתחיל החייב לקבל תלושי שכר מחברת אי.אס.די (ועל כך – בהמשך), וגם אז אין שינוי במבנה התלושים, והם נותרו עם עיוותים כמתואר לעיל. שכרו של החייב שם עלה ל-4,800 ש"ח ואח"כ הגיע כדי 5,100 ש"ח לחודש.

החייב טען, להבדיל מהכתוב בתלושים כי שכרו המוסכם היה 5,500 ש"ח וכי לא היה זכאי לבונוסים ולהטבות מעבודתו כאיש מכירות (עמ' 39 ישיבת 24.1.13). בכך יש סתירה לדבריו של סמור, שאמר שהעבודה של החייב היא כמו "אחוזים" אם עובד מקבל, ואם לא עובד – "לא עובד" (עמ' 8 ש' 31-32). אחר כך ציין כי לעתים החייב אינו עובד חודש מלא, ובכך רצה להסביר את הסך של 4,000 ש"ח ללא זכויות המופיע בתלוש, אף ברור כי הדבר עומד בסתירה רבתי לכתוב בתלוש, דהיינו כי החייב עובד כל חודש 22 ימי עבודה ו-300 שעות בחודש. כך גם יש להתייחס לדברי החייב כאילו עבודתו בסאן בלוק אינה ב-100% משרה, וכי "כל הזמן הייתי יוצא מהעבודה והולך לעזור לבן שלי במסעדה" (עמ' 39 לישיבת 24.1.13).

לאמור לעיל יש להוסיף, כי על פי הנתונים דלעיל מקבל החייב שכר נמוך מזה של העובדת מיטל דינו, הכפופה לו לדברי הצדדים, ואשר משתכרת לדבריה בעדותה 5,500 ש"ח נטו.

החייב ניסה לתרץ זאת כאמור בחלקיות משרה, ברכב צמוד ובטלפון נייד שמקבל מהחברה, כל זאת ללא שיהיה לכך כל זכר בתלוש השכר.

הנאמן הצליח להוכיח גם כי ילדיו של החייב סמיר ושרין מקבלים משכורות מחברת סאן בלוק בסכומים העולים על אלה של אביהם, וכך הוצג תלוש שכר של סמיר בהיותו בן 20, בשכר נטו של 6,528 ש"ח (על בסיס 150 שעות עבודה, ואף כאן ללא צבירת ימי חופש, זכויות פנסיוניות וכד'), ובתו שרין, המשתכרת בחודש יולי 2010 שכר נטו של 6,254 ₪, על בסיס 100 שעות עבודה, ואף כאן ללא צבירת זכויות כלשהן).

לכך יש להוסיף כי בעוד החייב ממשיך לעבוד בחברת סאן בלוק, הוא מתחיל לפתע לקבל את משכורותיו מחברת אי.אס.די, חברה בשליטת גרושתו דימה, החל מחודש ספטמבר 2010, ועד מרץ 2013. החייב ודימה הכחישו בדיון מיום 22.10.13 כי החייב עבד בשתי החברות במקביל, אך בתצהירו של החייב מיום 20.5.12, למעלה משנה לאחר שהחל לקבל תלושי שכר מחברת אי.אס.די, כותב הוא בסעיף 23 "מאחר והנני עובד בסאן בלוק" ובסעיף 28 לתצהיר כותב הוא "הנני מצהיר שנית כי אינני הבעלים של חברת סאן בלוק...ואני עובד שם כאיש מכירות...". כלומר החייב מאשר כי הוא עובד בחברת סאן בלוק בעוד הוא מקבל משכורת מחברת אי.אס.די, ודבריו בדיון מיום 22.10.13 כאילו התכוון בתצהירו לזמן עבר, אינם מקובלים עלי.

בכל אלה יש ללמד על שליטתו של החייב בחברת סאן בלוק, שכן תלושי השכר שהוא מקבל ממנה אינם משקפים את המציאות (ובלשון הנאמן, "תלושים פיקטיביים"), ומלמדים על יכולתו של החייב לעשות את אשר ברצונו. הוא משתכר פחות מהכפופה לו, וילדיו מועסקים בחברת סאן בלוק ומקבלים שכר גבוה ממנו, באופן בלתי מתקבל על הדעת. זאת ועוד, בזמן שהחייב עובד בחברת סאן בלוק, הוא מפסיק לקבל ממנה תלושי שכר, ומתחיל לקבלם מחברה אחרת שבשליטת גרושתו דימה, ואף בכך יש כדי ללמד כי החייב עושה ככל העולה בדעתו בהקשר לחברת סאן בלוק.

לא מצאתי בסיכומי סמור וסאן בלוק תשובות מספקות לאמור לעיל.

1. גם בחברות אחרות קודמות שעסקו בתחום הבלוקים, נותר החייב בעל השליטה בחברות, בלא שיהיה ביטוי לכך ברישומי רשם החברות. כך העביר החייב את מניותיו בחברת אמיר בלוקים לאשתו ננה, אך החייב טוען כי המניות שם הוחזקו על ידי אשתו ועל ידי אחיו. לאחר שאמיר בלוקים נקלעת לקשיים, נפתחת חברה חדשה, אמיר תעשיות, שלדברי החייב היא בבעלות אשתו ננה ומשפחתה. החייב נותר לכאורה מחוץ לתמונה, אך חותם על ערבויות, וחב חובות לנושי החברות הנ"ל, כפי שעולה מרשימת חובותיו.
2. החייב טוען גם כי בשנים 2001-2008 עסק בתחום אחר ולא בתחום הבלוקים, אך טענה זו לחלוטין אינה יכולה להתקבל, שכן חלק מהעדים שתושאלו ב-2012, זיהו לפי הנטען את החייב גם מתקופת אמיר בלוקים, וסביר כי אין מדובר מתקופה מלפני שנת 2001, אלא בזיהוי מאוחר יותר. עוד יש להפנות לערבויות עליהן חתם החייב והחובות שצבר לגבי חברות הרשומות בשליטת ננה ומשפחתה. אין זה סביר כי החייב יחתום על ערבויות או יותיר ערבויות שמדובר בגרושתו ובמשפחתה (רק לאחר שנת 2007 נישאו בשנית). לא רק זאת אלא שבחקירת החייב בפני הנאמן בדצמבר 2010, אין הוא מזכיר דבר וחצי דבר לגבי עזיבת תחום הבלוקים בין השנים 2001-2008, אלא מתאר את ההסתבכות בתחום הבלוקים בשנים 2000-2006. זאת ועוד, מפסק הדין בתיק אזרחי (שלום ראשל"צ) 3309/05 ג.דניאל מסחר בינלאומי בע"מ נ' אמיר בלוקים שיווק (1995) בע"מ (27.2.07) (נספח 11 לסיכומי הנאמן) עולה כי בשנת 2004 היה החייב פעיל ביותר בחברה בעניין רכישת חומרים לייצור בלוקים, באופן השונה לחלוטין מתיאורו כי עזב את התחום. גם בבקשת פשיטת הרגל ובתצהיר החייב מחודש מאי 2012, אין זכר לטענת החייב כי עזב את תחום הבלוקים למשך 7 שנים.
3. לא רק זאת, אלא שקיימת גם פסיקה כי החייב היה בעליה של חברת אמיר מפעלי בלוקים בע"מ (להלן: "חברת אמיר מפעלי בלוקים") שהוקמה ב-1993. אותה חברה צברה חוב לנושה בשם שמשון סיקסיק ובניו בע"מ. לא רק שנקבע באותה פסיקה האמור לעיל, אלא נקבע גם כי החייב היה בעליהן האמיתיים של שתי חברות: אמיר בלוקים ואמיר תעשיות שנזכרו לעיל. דברים אלה נקבעו בפסק הדין שניתן בה"פ (אשדוד) 18/05 אמיר בלוקים שיווק (1995) בע"מ ואמיר תעשיות מוצרי בניה בע"מ נ' שמשון סיקסיק ובניו בע"מ (7.3.07) (נאמן/13). באותו עניין ביקשו שתי החברות הנ"ל מבית המשפט להצהיר כי לחברת אמיר מפעלי בלוקים אין נכסים בחצרים בהן מצויות שתי החברות הנ"ל, על מנת להתגבר על עיקולים שהוטלו על ידי הנושה. מאותו פסק דין עלה כי חברת אמיר מפעלי בלוקים (החייבת בתיק ההוצל"פ שפתח נגדה הנושה) קדמה לשתי החברות הנ"ל והפסיקה פעילותה בשנת 1996. באותו פסק דין נקבע באופן מפורש כי החייב היה בעליהן האמיתיים של שתי המבקשות הנ"ל, למרות שלא היה רשום ככזה, וכי תכלית העברת הנכסים מהחייבת למבקשת 1 ולאחר מכן למבקשת 2 הייתה להימנע מתשלום חובות למשיבה.
4. רכישת אמיר בלוקים על ידי סמור

נטען על ידי סמור ועל ידי החייב כי סמור הקים את חברת סאן בלוק באפריל 2007, ומייד לאחר מכן רכש את פעילות וציוד חברת אמיר בלוקים (או אמיר תעשיות), אשר למרות שהחייב לא היה רשום כבעל העניין בהן, ברור, ואף נקבע, כפי שהוסבר לעיל, כי היה בעל השליטה האמיתי בהן.

סמור לא ציין בתצהירו מיום 5.7.12 כי שילם סכום כלשהו עבור רכישת חברת אמיר בלוקים, אבל בעדותו בבית המשפט טען כי טען כי שילם עבור חב' אמיר בלוקים סכום של כ-100,000$ (עמ' 3 ש' 14).

סמור טען גם כי נערך הסכם בעניין רכישת חברת אמיר בלוקים (סעיף 13 לתצהירו).

דא עקא, סמור לא גיבה טענותיו אלה באסמכתא כלשהי.

כאשר נשאל סמור כיצד שילם את הסכום של מאה אלף דולר השיב כי שילם אותו במזומן, למרות שמדובר בסכום גבוה. סמור אמר כי היה לו סכום במזומן לאחר שמכר בית ואדמה ברצועת עזה. לדבריו נתן את הכסף לעורך דין, וזה העבירו לעורך דין שני. אף אחד מעורכי הדין הנ"ל לא זומן להעיד בעניין זה, למרות שסמור נקב בשמו של עורך דינו. מכאן, קמה החזקה הידועה כי בעניין זה יחול הכלל לפיו הימנעות צד מהבאת עדים רלבנטיים מלמדת על כך, כי אם היו מובאים אותם עדים הייתה עדותם פועלת נגדו, כפי שהוסבר בע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980):

"...כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה".

כן ר' לענין זה ע"א 3694/99 ארדמן נ' חברת פרוייקט אורנים בע"מ, פ"ד נה(2) 385, 392 (2000); ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, 602 (1990).

לא רק זאת, למרות שסמור השיב באופן מפורש כי היה הסכם רכישה בכתב של חברת אמיר בלוקים על ידי חברת סאן בלוק (עמ' 3 ש' 3-4), ובסעיף 13 לתצהירו אף ציטט מהסכם זה, לא צירף סמור את ההסכם לתצהירו. כאשר נשאל על כך השיב כי לא התבקש לצרפו, וגם הופתע מכך שעורכת הדין שלו ביקשה להפסיק לייצגו.

לאחר עדותו בעניין זה בישיבת 11.11.12 התקיימו עוד 3 ישיבות בעניין שתי הבקשות, ובאף אחת מהן לא מצא סמור לנכון לבקש להגיש את ההסכם. גם אי הבאת ראיה חשובה זו אומרת דרשני, ויחול לגביה הכלל שנזכר לעיל.

רק לסיכומיו צירף סמור את הסכם הרכישה של חברת אמיר בלוקים על ידי חברת סאן בלוק, בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. מעט מדי, שכן בהסכם לא נקוב סכום הרכישה, ונספחיו החשובים של ההסכם, נספחים "א" ו"ב" שאמורים לתאר את התשלום עבור הרכישה והציוד הנרכש לא צורפו כלל. מאוחר מדי, שכן לא ניתן היה לחקור את סמור אודות ההסכם.

אוסיף כי בסעיף 5 להסכם נקבע כי תמורת הממכר צריכה להשתלם לידיו הנאמנות של ב"כ חברת אמיר בלוקים, המוכרת (עו"ד יעקב פרידמן), כנאמן שצריך להבטיח סילוק כל חוב או שעבוד הרובץ על הממכר באמצעות תמורה זו וכן לקבל אישור כי שולמו לנושי חברת אמיר בלוקים החובות המגיעים להם. מכאן כי היה בידי סמור וסאן בלוק, להביא לעדות את עו"ד פרידמן ולהגיש את האסמכתאות בדבר ביצוע התשלומים בגין תמורת הממכר, אך כל זאת לא נעשה. להיפך, הנאמן הציג ראיות לכך (תדפיס רשם החברות מיום 5.12.10) כי שעבודים רבים מאד על נכסי חברת אמיר בלוקים, שעבודים קבועים ושוטפים, על מכונות ועל רכוש אחר, לא הוסרו כלל לאחר הרכישה ונותרו בעינם. עובדה זו אך מחזקת את טענות הנאמן כי מכירה אמיתית של אמיר בלוקים לסאן בלוק לא הייתה כאן.

כאשר אנו בוחנים, אפוא, את השאלה, האם סמור רכש באופן אמיתי את חברת אמיר בלוקים באמצעות חברת סאן בלוק שהמשיכה בפעילותה והשתמשה בציודה, או שמא שימש ככסות לבעלות האמיתית שהיא של החייב, לא הצליח סמור להוכיח כי מדובר ברכישה אמיתית, והעדויות האחרות לגבי בעלותו של החייב בחברת סאן בלוק (כהמשך לבעלותו בחברת אמיר בלוקים) מטות את הכף בצורה ברורה לטובת קבלת בקשתו הראשונה של הנאמן.

1. תמיכה בכך שהחייב שמר על שליטה בחברת סאן בלוק נובעת גם מכך שסמור העביר למשך מספר חודשים בשנת 2011 את מניותיו בחברת סאן בלוק לדימה, גרושתו של החייב, (ומי ששילמה את שכרו של החייב באותה עת באמצעות חברת אי.די.אס). נטען כי היה זה בשל מצבו הבריאותי של החייב, אך ללא אסמכתאות. לא ברור גם מדוע המניות הועברו לגרושת החייב שהיא קרובת משפחתו של סמור, שאינה קרובה במיוחד (אחייניתו או בת דודתו). יש להזכיר גם את ההחלטה בתיק תא"ק 50618-03-11 בר גאון אנרגיה 2003 בע"מ נ ' סאן בלוק בע"מ (5.7.11) (נאמן/1) בה נכתב כי לחברת סאן בלוק לא היה הסבר מדוע הועברו מניות סמור לדימה.
2. בהקשר זה לא אתייחס להעברה נוספת של המניות בחברת סאן בלוק על ידי סמור לבנו של החייב, אמיר. האחרון נתן הסבר לעניין זה בתצהיר שהגיש, ולפיו רצה להשיב את החברה לבעלות המשפחה, וחזר בו בהשפעת אביו, החייב. גם אם הסבר זה מוטל בספק, הרי אמיר לא נחקר על תצהירו בעניין זה, ולפיכך, טענת הנאמן כי יש גם בהעברה זו (שבוטלה לאחר מכן) כדי ללמד על שליטתו של החייב בחברה, איננה מתקבלת על ידי בהקשר זה, ולא אזקוף העברה זו לחובתו של החייב.
3. לא אזקוף גם לחובתו של החייב את עדותה של העובדת אורית אלון בהליך בבית הדין לעבודה בו ניתן פסק דין [תיק עב (ב"ש) 3229/07 אלון נ' סאן בלוק בע"מ (9.3.09)]. באותה תביעה נטען לפיטורי העובדת אלון בהיותה בהריון, בחודש ספטמבר 2007, עת עבדה בחברת סאן בלוק (קודם לכן עבדה בחברת אמיר בלוקים). באותו תיק טענה העובדת כי לאחר הקמת סאן בלוק ולמרות החלפת הבעלות במפעל הבלוקים, בפועל נוהל ומנוהל מפעל הבלוקים על ידי החייב. בית הדין לעבודה לא נדרש להכריע בטענה זו, ואילו העובדת שזומנה על ידי הנאמן להעיד בתיק הנוכחי לא הגיעה לדיון. לדברי הנאמן, נבע הדבר מאיומים שקיבלה. החייב הכחיש האמור לעיל וכל קשר לנושא.

מכל מקום, הנאמן לא עמד על התייצבות העובדת, ולפיכך אין טענתה בתיק בית הדין לעבודה יכולה להתקבל כראיה מסייעת בתיק הנוכחי.

עם זאת, באותו פסק דין שנקבע לעיל קיבל בית הדין לעבודה את גרסת החייבת לפיה פיטר אותה החייב ביום 16.9.07 מעבודתה והעדיף אותה על פני גרסת חברת סאן בלוק כי התפטרה. כן קיבל בית הדין לעבודה ראיה תומכת של עובדת אחרת, לפיה לאחר ישיבה בה השתתפו העובדת, החייב וסמור סיפרה לה העובדת כי פוטרה.

למותר לציין כי בכך יש חיזוק לטענה כי החייב הוסיף לשלוט במפעל הבלוקים, גם לאחר הקמת חברת סאן בלוק, ומכאן כי שלט גם בחברה הנ"ל.

1. ככלל, יש לציין על יסוד כל האמור לעיל כי עדותו של החייב לא הייתה מהימנה בעיני. עדות זו הייתה רוויה בסתירות רבות, בנקיבת תאריכים לפי צרכיו של החייב, באי מתן פרטים מלאים או מתן פרטים לא מלאים ולא מדוייקים לגבי נישואיו וגירושיו משתי נשותיו, ובניסיונות להסתיר עובדות שונות, והכל כפי שפורט לעיל (ור' גם להלן ולעניין הבקשה השניה). אך כדוגמא אביא את טענת החייב בסיכומיו כי חברת אמיר מפעלי בלוקים לא הייתה חייבת כספים לנושים (סעיף 14 לסיכומים וכן סעיף 93 לסיכומים). בכך מתעלם החייב כליל מתיק ההוצאה לפועל שנפתח על ידי שמשון סיקסיק ובניו בע"מ נגד חברת אמיר מפעלי בלוקים, נשוא ה"פ (אשדוד) 18/05 אמיר בלוקים שיווק (1995) בע"מ ואמיר תעשיות מוצרי בניה בע"מ נ' שמשון סיקסיק ובניו בע"מ (7.3.07) (נאמן/13), על הדברים הקשים שנאמרו שם נגד החייב.
2. עוד אזכיר את הראיות החיצוניות בהחלטות ובפסקי דין לכך שהחייב הוא בעליה האמיתיים של חברת סאן בלוק.

כך, בהחלטה בתא"ק (ק"ג) 50618-03-11 בר גאון אנרגיה 2003 בע"מ נ' סאן בלוק בע"מ (5.7.11) (נאמן/1) קבע בית המשפט כי "...לכאורה נראה מן הראיות והעדויות שהונחו בפני שמר אלעוברה (החייב – י.ק.) נוהג במשיבה (חברת סאן בלוק – י.ק.) מנהג בעלים...לא ברור כיצד נטען שכל השתלשלות האירועים מול המבקשת נעשתה על ידי המצהירה (אילנית – י.ק.) יחד עם סלמן אלעוברה, כאשר נטען שאינו מנהל החברה ובאותו מועד החברה אף לא הייתה בבעלות אשתו, ולפיכך אין לי אלא להסיק שאכן מר אלעוברה הוא הרוח החיה מאחורי הקלעים, והוא הבעלים של החברה, המשיבה אף אם לא נרשם ככזה אצל רשם החברות....שוכנעתי שמר אלעוברה הינו בעליה בפועל של המשיבה..." (עמ' 4-5 להחלטה).

בהכרעת דין בת"פ (ביד"ע ב"ש) 1066/09 מדינת ישראל נ' סאן בלוק בע"מ (25.5.10ׂ) (נאמן/2), הורשע החייב ביחד עם סמור בפיטורי עובדת בהריון ללא היתר כדין - אחריות נושא משרה. אותה עובדת (אורית אלון שנזכרה לעיל), הועסקה תחילה בחברת אמיר בלוקים ולאחר מכן בחברת סאן בלוק ובמהלך עבודתה עבור האחרונה פוטרה כאמור על ידי החייב. מפסק הדין בתביעתה האזרחית של העובדת שנזכרה לעיל, אנו למדים כי הפיטורים נעשו בחודש ספטמבר 2007, כ-4-5 חודשים לאחר רכישת חברת אמיר בלוקים על ידי חברת סאן בלוק שבבעלותו הרשומה של סמור, וכ-4-5 חודשים בטרם החל החייב בעבודתו "הרשמית" בסאן בלוק לפי תלושי משכורת בסכומים נמוכים. אין אלא להסיק כי פיטורי העובדת על ידי החייב בחודש ספטמבר 2007, שיקף את המציאות ואת שליטתו של התובע בחברת סאן בלוק עקב היותו בעליה האמיתיים.

1. בנוסף לכל אלה יש להתפלא על כך כי החייב שהיה דומיננטי מאד בניהול ההגנה למרות שלכאורה לא היה אמור להיות לו עניין בתוצאות ההליך, הודיע בדיון מיום 11.11.12 כי "מבחינתנו ומבלי להודות בטענות אין כל מניעה שהנאמן יקבל את החברה המשיבה 4 (סאן בלוק בע"מ – י.ק.). זאת מכיוון שאני יודע שהחברה במצב קשה ולא שווה שום דבר" (עמ' 2 למעלה), בעוד סמור טען כי החברה אכן במצב קשה "אבל זה לא אומר שאני מוכן לתת אותה בלי כלום. אני עוד מאמין שאולי המצב ישתפר ואם עד סוף השנה זה לא יקרה אני אסגור את החברה. אני לא מוכן לתת אותה לסלמן ללא תמורה".

בהמשך הדרך שמענו מסמור כי החברה נסגרה, ואך את דעתו לא שינה.

באמור לעיל יש חוסר מהימנות נוסף של החייב, שכן בסיכומיו טוען בא כוחו כי הוא מתנגד לבקשת הנאמן, שכן אם ייקבע שחברת סאן בלוק בבעלותו והיא תועבר משם סמור לשם החייב, ידרוש ממנו את נזקיו בהליך בפני נכבדי העדה. דברים אלה אינם מתיישבים עם דברי החייב בדיון, וגם לא עם דברי סמור בדבר סגירת החברה בהעדר כדאיות כלכלית.

1. לא אוכל לקבל את טענות סמור וחברת סאן בלוק בדבר פסק הדין שניתן בת"א (ראשל"צ) 2616/07 מועצה אזורית באר טוביה נ' אמיר בלוקים שיווק (1995) בע"מ (13.10.10) בו נדחתה תביעת התובעת לגביית ארנונה מסמור ומסאן בלוק. באותו פסק דין נקבע כי לא היו בידי התובעת שם ראיות להוכחת טענותיה, אך בענייננו, היו גם היו בידי הנאמן ראיות כאלה.
2. סמור וסאן בלוק תולים את יהבם בעדותה של אילנית טל (להלן: "אילנית"), מנהלת הכספים של חברת סאן בלוק, שטענה כי סמור הוא הבעלים של החברה. לבד מהאמור לעניין זה בסיפא לסעיף 25 לעיל, הרי עדותה של אילנית בבית המשפט לא הייתה נקיה מספקות. כך, טענה כי סמור היה תמיד בעלים של החברה, אך לא ציינה העברת מניות סמור לדימה ולאחר מכן לאמיר. עובדה זו שהייתה ידועה לאילנית מקבלת נופך נוסף, כאשר לפי ההחלטה שניתנה בתא"ק (קרית גת) 50618-01-13 (נאמן/1) ביום 5.7.11, העידה היא שם כי לאחרונה הועברה הבעלות בחברה לדימה. בית המשפט ציין שם כי אל ניתן הסבר מדוע בוצעה העברה זו, כך שיש טעם בטענת הנאמן כי ההסבר בדבר מצבו הבריאותי של סמור, ניתן לראשונה בתיק זה, ויש להתייחס אליו בספקנות, כפי שנזכר לעיל. באותה החלטה גם צוין כי אילנית התחמקה מלהשיב מה תפקידו של החייב בחברה, כל זאת כאשר ידוע לנו, כי לכאורה ולפי טענות דימה והחייב, ביולי 2011 לא עבד בסאן בלוק, ומה פשוט היה לומר זאת. אי מתן תשובה בעניין זה על ידי אילנית מטיל אף הוא ספק במהימנותה. בנוסף, באותה החלטה מצוין כי אילנית העידה שהחייב הוא בן הזוג של דימה וכי הם מתייעצים ביניהם, אך לפי הנטען, דימה והחייב גרושים כבר משנת 2007, בעוד עדות אילנית ניתנה ביולי 2011, כך שברור כי אמירות אלה מפיה לא שיקפו את המציאות.

לא רק זאת, אלא שכאשר נשאלה אילנית בחקירתה בבית המשפט מי זו דימה, התחמקה מלהשיב, טענה תחילה שהיא בעלים של חברה אחרת, הוסיפה כי היא סוג של משפחה של סמור, ואינה זוכרת את הקרבה, וכאשר נשאלה, האם היא גם קרובת משפחה של החייב, השיבה "אין לי מושג. אני לא מבינה מה זה קשור" (עמ' 36 ש' 19-25). די בכך על מנת להצביע על חוסר אמינות בולט של העדה ועל רצונה להסתיר את הקשר בין החייב לבין דימה שהרי בהליך בבית המשפט בקרית גת שנזכר לעיל העידה, כפי שנזכר בהחלטה כי דימה והחייב הם בני זוג (עמ' 4 לאותה החלטה).

1. נוכח כל האמור לעיל אני קובע כי אכן הבעלות האמיתית במניות חברת סאן בלוק בע"מ היא של החייב, ולפיכך כל מניות חברת סאן בלוק מוקנות לנאמן לנכסי החייב, עו"ד אינסל, והוא יפעל ויעשה את המיטב על מנת לבחון את מצב החברה הנ"ל, את נכסיה ואת המשמעות האופרטיבית שיכולה להיות להעברת מניות החברה הנ"ל לידיו מבחינת הליך פשיטת הרגל של החייב. במקרה הצורך יגיש הנאמן כל בקשה מתאימה שימצא לנכון.

טענות הצדדים בבקשה השניה

1. בבקשה זו טען הנאמן כי פעילותה של חברת סאן בלוק הועברה לחברת אי.אס.די שמניותיה מוחזקות על ידי דימה, גרושתו של החייב. נטען כי שתי החברות פועלות מאותו מקום ומבצעות אותה פעילות, וכי מדובר באותה חברה ממש, אשר החייב דאג כי תירשם על שם גרושתו. נטען גם כי זוהי דרכו של החייב אשר נמצא בכל החברות העוסקות בייצור ובמכירה של בלוקים, ומוצג כשכיר המשתכר משכורת נמוכה, בעוד הוא הרוח החיה בהן. עוד נטען כי למרות שהחייב הצהיר כי הוא עובד בשנים האחרונות בחברת סאן בלוק, הרי משכורתו שולמה על ידי חברת אי.אס.די, ועתה הוא טוען כי עבד בחברה האחרונה. עוד טען הנאמן כי התברר לו ממאזן הבוחן של חברת סאן בלוק, כי חברת אי.אס.די חייבת לה סכום של 1.8 מיליון ש"ח, ולמעשה רוקנה את חברת סאן בלוק מנכסיה. כן נטען כי טענות דימה בדבר השקעות שבוצעו בחברת אי.אס.די לא נתמכו בראיות.
2. חברת אי.אס.די ודימה הכחישו טענות הנאמן וטענו כי מדובר בחברה סולבנטית שעוסקת אמנם אף היא בענף הבלוקים, אך סוגי הבלוקים שהיא מוכרת שונים מסוגי הבלוקים שמוכרת חברת סאן בלוק, וכי קיימת הפרדה מלאה בין שתי החברות. נטען עוד כי חברת אי.אס.די הוקמה בשנת 2006, לפני שהוקמה חברת סאן בלוק, וכי הכספים שנדרשו להקמתה הם כספי אביה של דימה ודודה נידאל שהגיע מסעודיה, וכי מאחר ששניהם אינם יודעים עברית, ביקשו מדימה להיות בעלת המניות ומנהלת החברה. כן נטען כי אם היו רוצים להרחיק את החברה מהחייב, לא היו מעסיקים אותו. נטען גם כי החייב פוטר בחודש מרץ 2013, חודשים רבים לפני שהוגשה הבקשה השניה. נטען גם כי הנאמן אינו יכול להסתמך על מאזן הבוחן של חברת סאן בלוק לעניין חוב של אי.אס.די שכן הדבר לא נטען בבקשה, ודימה וחברת אי.אס.די לא יכלו לבדוק בדיון את הטענה המסתמכת על ספרי סאן בלוק.
3. החייב טען כי אינו הבעלים של חברת אי.אס.די אלא היה רק עובד שלה, וכי תלושי השכר שקיבל מחברת אי.אס.די צורפו לדוחות שהגיש, והדבר לא הוסתר על ידו.

דיון והכרעה בבקשה השניה

1. בדיון שהתקיים העידו דימה והחייב.
2. במכלול הראיות שנשמעו והוצגו, להלן העובדות שעלו מהתצהירים ומהעדויות.
3. טענתה של דימה הייתה כאמור כי אביה ודודה דאגו להקמת החברה שנקראה בתחילה מרצפות קדימה בע"מ, ובשנת 2008/2009 הוחלף שמה לשם הנוכחי. הוצגה חשבונית מס מיום 13.7.06 לפיה רכשה חברת אי.אס.די ציוד מחברת מרצפות רחובות תעשיות בע"מ בסכום של כ-397,000 ש"ח. לא הוצגו אסמכתאות למקור הכסף, ודימה ציינה כי היא יכולה להשיג זאת, אך מדובר בסדר גודל של 8-9 שנים. דימה לא ידעה לומר מהו הסכום שהושקע בחברה, ולא ידעה להפנות לאסמכתאות להשקעות. לדברי דימה בעדותה, הדוד נפטר, ואביה אינו בתמונה והרים ידיים, שכן החברה אינה מרוויחה והוא התבגר והתעייף, והיא נשארה לבד. עם זאת, ציינה כי היום היא נשואה לבנו של אותו דוד שנפטר, וכי גם בעלה הנוכחי מעורב בחברה. היא מגיעה לדבריה לעבודה מדי יום בין 8 ל-4 אחה"צ, ועוסקת בענייני החברה השונים (מקצועה הקודם – מורה לאנגלית). החברה מעסיקה 6-7 עובדים.
4. לדברי דימה, החייב הועסק בחברה כשנה-שנה וחצי (אח"כ הגדילה התקופה לשנתיים), בשיווק בלוקים ללקוחות. הגיע לעבודה בחברה כשעבדה שם בשיווק בחורה בשם מיטל, כי תמיד צריך לרענן וכי מדובר בשוק תחרותי מאד. לדבריה, כשעבד בחברה שלה, לא עבד בחברת סאן בלוק.
5. באשר לקשרים עם חברת סאן בלוק, ציינה דימה כי סמור הוא בן דוד שלה, וכי יש קשרים עסקיים בין שתי החברות, קניות ומכירות של בלוקים (כשחסרים בלוקים לאחת החברות). לגבי ההיקף, אינה זוכרת מספרים. לא נראה לה שיש חוב של אי.אס.די לסאן בלוק, וכאשר הופנתה למאזן הבוחן של סאן בלוק ובו מצוין חוב של 1.8. מיליון ש"ח של אי.אס.די לסאן בלוק, תהתה אם החוב קיים היום. לא הייתה בפיה תשובה מדויקת למערכת ההתחשבנות בין סאן בלוק לבין אי.אס.די ולמצב הזכות והחובה ביניהן. לדברי דימה המשרדים של אי.אס.די אינם המשרדים של סאן בלוק, אלא בשכנות להם. דימה העידה גם כי סאן בלוק מוכרת בלוקים שחורים ואילו אי.אס.די מוכרת בלוקים יותר בהירים מסוג פומיס, שהם יוקרתיים יותר ועוזרים לבידוד תרמי. בין שתי החברות יש יותר שיתוף מאשר תחרות, ובני משפחתה הם שהמליצו לסמור לפתוח את המפעל שלו לידם.
6. בזמן שהוקמה החברה היו דימה והחייב נשואים, אך כשהחברה קמה, לא הייתה לדברי דימה מעורבות של החייב בחברה, עד שהחל לעבוד בחברה ולקבל משכורת.
7. החייב טען בעדותו כי לא סיפר על עבודתו בחברת אי.אס.די כי לא נשאל על כך. נתן הסבר כאמור לעיל, כי בתצהיר מ-2012 בו סיפר כי עובד בחברת סאן בלוק התייחס לעבר ולא להווה. טען כי סיים לעבוד באי.אס.די במרץ 2013, וכי כיום עובד במסעדה של בנו ושותף נוסף באשדוד.
8. אין ספק כי קיים חשד של ממש כי הבעלות בחברת אי.אס.די אף היא של החייב ו/או כי חברת אי.אס.די רוקנה את חברת סאן בלוק מפעילותה.
9. בעת שהוקמה חברת אי.אס.די הייתה דימה נשואה לחייב, החייב היה נתון בקשיים ידועים, כמו גם חברותיו הקודמות, כפי שפורט לעיל. מוזר בעיני כי דימה הפכה להיות בעלת מניות ומנהלת בחברה חדשה בתחום הבלוקים, שהוא תחומו המובהק של החייב, בלא שלחייב, בעלה באותה תקופה, תהיה מעורבות כלשהי בכך, לטענתה. גם טענותיה לגבי השקעות דודה בחברה ומעורבותו ומעורבות אביה בחברה לא גובו באסמכתאות, והוצגה רק חשבונית בדבר רכישת ציוד על ידי החברה (עם זאת טענה כזכור דימה כי יהיה בידה להמציא אסמכתאות אלה).
10. חברת סאן בלוק וחברת אי.אס.די עוסקות באותו תחום ושכנו באותו מקום, או לפחות בצמידות זו לזו. היה ביניהן שיתוף פעולה ולא תחרות, וגם דברי דימה על סוגי הבלוקים השונים שנמכרו על ידן מעוררים סימני שאלה, שכן אם הייתה שונות בין הבלוקים, מדוע היו רכישות בלוקים של חברה אחת מהחברה השניה?
11. כמו כן, מנספח 11 לסיכומי הנאמן בבקשה הראשונה [פסק דין בת"א (ראשל"צ) 3309/05] עולה כי חברת אמיר בלוקים שיווק (שפעילותה וציודה נרכשו על ידי חברת סאן בלוק) עסקה בייצור בלוקים מסוג פומיס, שכן המחלוקת שם הייתה בינה לבין היבואן ממנו רכשה היא את חומר הפומיס.
12. לחשד תורם גם תצהירו של החייב משנת 2012, בה דיווח כי הוא עובד בחברת סאן בלוק, כשלאחר מכן שינה טעמו וטען כי הוא עובד בחברת אי.אס.די. באשר להתייחסות דימה לעבודת החייב בחברה, טענה היא לתקופת עבודה קצרה יותר של החייב (שנה – שנה וחצי במקום שנתיים וחצי – שלוש, כמשתקף מתלושי השכר). עוד יצוין כי העדים איתם ניהל החוקר שיחות טלפוניות מוקלטות בחודש אפריל 2012 במסגרת הבקשה הראשונה, זיהו את החייב כבעלי חברת סאן בלוק, וכמי שפועל מטעמה, דבר העומד בסתירה לטענת החייב ודימה כי עבודתו באי.אס.די החלה ב-2010 וכי לא עבד בסאן בלוק מאז אותה תקופה.
13. מנגד, יש לציין כי המידע באשר לחברת אי.אס.די לא בא לנאמן כהפתעה לפני הגשת הבקשה השנייה. הנאמן צירף בדיון בבקשה הראשונה תלושי משכורת של החייב מהם עלה כי הוא עובד בחברת אי.אס.די. כמו כן, החייב נשאל בחקירות בבקשה הראשונה על ידי הנאמן שאלות באשר לחברת אי.אס.די ומדוע היה צריך להקים אותה, והשיב כי מדובר במשפחה של סמור וכי היא עוסקת גם בבלוקים וגם בריצוף גם באבן ירושלמית וגם במלט, וכי בעלי המניות בה הם דוד של סמור ודימה (עמ' 42). חברת אי.אס.די והיותה של דימה בעלת המניות בה, נזכרו גם בדו"ח החוקר מטעם הנאמן מיום 15.4.12.
14. עוד יש לציין כי חוב גבוה מאד של אי.אס.די לסאן בלוק מעורר אכן חשד לכך שאי.אס.די נוצלה על מנת לרוקן את סאן בלוק מנכסיה באמצעות רכישת ציוד ויצירת חוב שלא שולם או שאין כוונה לשלמו. אציין עם זאת, כי מאזן הבוחן של סאן בלוק אינו חזות הכל מבחינת חברת אי.אס.די ולא הוצג לדימה במועד מוקדם יותר על מנת שתוכל להתייחס אליו. על מנת לבחון את המערכת המסחרית ההדדית בין סאן בלוק לבין אי.אס.די יש לבדוק את ספרי הנהלת החשבונות של שתי החברות, כדי להגיע למסקנות מבוססות יותר לגבי הטענה בדבר ריקון חברת סאן בלוק מנכסיה.
15. לאחר ששקלתי את הדברים באשר לבקשה השנייה, הגעתי למסקנה כי בשלב זה לא הבשילו החשדות לכדי קביעה כי בעליה האמיתיים של החברה הוא החייב. לגבי חברת סאן בלוק היו ראיות ממשיות של עדים חיצוניים על כך שהחייב הינו בעלים של החברה, שנתמכו בראיות נוספות, כפי שפורט לעיל. לגבי חברת אי.אס.די, אין עדויות של עדים חיצוניים, ובטרם ניתן יהיה לקבוע כי החברה היא בבעלות החייב, יש לאפשר לדימה להראות אסמכתאות להשקעות של אביה ושל דודה בחברה. יש לתת את הדעת גם על כך כי דימה נשואה כיום לדבריה לבנו של אותו דוד שהשקיע לפי הנטען את הכספים בחברה, ובכך יש להחליש מעט את הטענות כי החברה היא בבעלות החייב. עוד ייתכן כי ניתן יהיה למצוא ראיות נוספות לבעלות החייב בחברת אי.אס.די מתוך ספרי החברה.
16. גם באשר לטענה בדבר ריקון סאן בלוק מנכסיה על ידי חברת אי.אס.די, לא ניתן עדיין להגיע למסקנות מובהקות. לא ניתנה לדימה ולחברת אי.אס.די אפשרות להתייחס למאזן הבוחן של סאן בלוק לחודשים ינואר –אפריל 2012 (מב/3) ולנתון בדבר חוב גבוה מאד של אי.אס.די לסאן בלוק. לצורך הגעה למסקנה מבוססת יותר, יש לבחון את ספרי שתי החברות, וייתכן כי בחינה זו תחייב את המסקנה הנזכרת לעיל.

הנאמן יוכל לדרוש התייחסות מדימה ומחברת אי.אס.די ולהמציא לו אסמכתאות לעניין זה, ועליהן לקיים דרישה זו.

1. אשר על כן, נכון לעת הזאת, הבקשה השניה של הנאמן (לגבי חברת אי.אס.די) אינה מתקבלת.
2. עם זאת, ונוכח החשדות שנזכרו לעיל, שיצאו מגדר חשדות ונתמכו בראיות, אף כי לא מספיקות לעת הזאת, ניתנות הוראות לדימה ולחברת אי.אס.די להמציא לנאמן כל מסמך שיתבקש על ידו לגבי חברת אי.אס.די, לרבות כל המסמכים מהנהלת החשבונות של החברה, ספרי החברה, מאזני החברה ועוד.
3. זאת ועוד, אני מורה כי הסעדים הזמניים שניתנו לעניין חברת אי.אס.די בהחלטה מיום 7.10.13 יישארו בתוקפם עד להחלטה אחרת. אם לא יעתור הנאמן עד ליום 31.8.14 בבקשה נוספת בעניין חברת אי.אס.די, ניתן יהיה לעתור לביטול סעדים זמניים אלה.

סיכום

1. הבקשה הראשונה התקבלה, כמפורט בסעיף 44 לעיל, הכולל גם את הסעד שניתן בה.
2. הבקשה השניה לא התקבלה, אמנם, לעת הזאת, אך ניתנו הוראות לגבי הותרת הסעדים הזמניים שניתנו בתוקף למשך תקופה נוספת, וכן ניתנו הוראות למשיבות 6 ו-7 להמציא לנאמן התייחסות הסברים ומסמכים, והכל כמפורט בסעיפים 63-66 לעיל.
3. בהתחשב באמור לעיל אני מחייב את החייב ואת סמור (משיבים 2 ו-5) לשלם לנאמן הוצאות הבקשה בסך 10,000 ₪ כל אחד מהם, ובסה"כ 20,000 ₪. אין צו להוצאות לגבי משיבים נוספים.

ניתנה היום, כ"ג ניסן תשע"ד, 23 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.